ניו יורק ניקס-אטלנטה הוקס/איל רדושקוביץ, האיש של הופס ב-NY

 
עליתי ב-34, ישר לתוך כל מה שרע בנויורק הזאת, המידטאון. מדלג מעל הומלס, ריח של קטשופ ממלא את האוויר. שלט ענק של H&M מוביל אותך לנהר של אנשים, קונים, מזיעים, מדברים, שתי שדרות מהגארדן, מבחינתם זה היה יכול להיות גם שתי יבשות. תעיתי את דרכי בריבוע-עיגול כדי למצוא את הכרטיס כניסה. בחור בחליפה ומבטא של הברונקס שלח אותי לכניסה של מכובדים, בכניסה של המכובדים איזה שמן אירי בחליפה שלח אותי לשמינית, דיבר יפה, לאט, כמו למפגר, בדרך לשמינית נתקלתי בבחור מהברונקס ששאל אותי מה קרה, אמרתי לו בנדב"ר מקוצרר "מדיה – שמינית" אז הברונקסאי תירץ את הטרטור שלו בכך שהוא לא שמע מדיה. בכניסה קיבלתי חתיכת קרטון ושלחו אותי לקומה השישית, בשישית הכניסו אותי לחדר המדיה, מעין צוללת דחוסה ומזיעה מלאה באנשים מקריחים עם כרס שמנסים לבלוס כמה שיותר לפני שהמשחק מתחיל ומהצד השני בהיפסטרים מהונדסים עם חליפות צמודות וזקנים תואמים, האלה שבדרך לאקזיט עוברים במדיה.

בסוף הגעתי למקום שלי, section 325, seat 7, על הגשר של המדיה, פאקינג גשר באמצע הפאקינג MSG, כדי לגלות שאין כזה דבר מושב מספר 7. יש 6, יש 8, אין 7. כמה קללות בעברית ומבט מתוסכל לעבר גבר אחר בחליפה הביאו אותו אותי ואת העולם לפשרה, מספר 6 הפך למספר 7 והנה אני, מפליא את מכותיי במקלדת, צופה בקייל קורבר דופק שלשות בחימום על הפרצוף של אחד מעוזרי המאמן.

הקהל מתענג על מצלמת "בוא נראה תוך כמה זמן אתה שם לב שיש עליך מצלמה, שמן אחד וחברה שלו שוברים שיא – דקה ועשרים שניות. ספייק לי מתראיין על המגרש, לפני כמה שעות ב-ESPN הוא אמר שהוא רק רוצה קבוצה תחרותית, שתרצה, שתשתדל. המסך הענק במסג מראה סרטי תעמולה שלפיהם הקבוצה היא שילוב של ממפיס ודעאש, כולם לוחמים, כולם נכונים לקרב, אף אחד לא מיליונר מבחיל שימכור את אמא שלו לפני שישתטח על כדור, בינתיים כמה אנשים מצוות העידוד של הניקס נותנים חולצות וכדורים בחינם לילדים בשורה 3, כדי שלא יגידו לאמא שהכרטיסים ב-600 דולר לא היו שווים את זה. ואז השחקנים עולים, צהלה, קריאה עצלנית מעריצה עולה מהקהל, לא משהו ממושך, 5 שניות, בטח 5 שניות יותר מכל מה שקראו שנה שעברה.

שרודר וטיג מתבדחים בקליעות שלפני, נשענים על השלוש, טיאגו מחטיא באדיקות מהמיד ריינג', קורבר חזר ולא מחטיא, כרמלו עומד בטופ טוף דה קי ומשתדל שלא להזיע, הפוריזנגיס מטביע באלימות ומעודד גל אכזרי של הטבעות מוויליאמס ואוקווין וזהו.

הם עומדים, קבוצה מול השנייה, כמה עשרות מיליונרים בטריינינגים, משלימים שורה יחד עם צוות האימון המחויט, שומעים את דברי האזכרה לפליפ סונדרס ומרכינים ראש מנפחים חזה בעת השמעת ההמנון. בעוד הילדה בת ה-11 מהאופרה במט מעיפה את הגג בגארדן, יש צעקות בקהל, לטס גו ניקס, לטס גו ניקס, תראו משהו, תנצחו תנו להם בראש.

 

וזהו, משחק.

אדי ההתלהבות מהנצחון מול מילווקי ריחפו באוויר, הסל הראשון היה של בייזמור שקולע במתפרצת, כרמלו מוביל את הכדור כדי למסור לבידוד של לופז, מהלך שמשוחזר שוב שתי התקפות אח"כ.

הורפורד קולע שתי שלשות והניקס שולחים את לופז לעוד בידוד ועוד קליעה ממיד ריינג' – 13-13 בדרך לטיים אאוט הראשון. כאילו ושתי הקבוצות נכנסו לתוכנית ב' שלהם כבר בחמש דק הראשונות, לופז בפוסט אפ על הורפורד והורפורד בקליעות חופשיות מהשלוש.

קריסטפס
פורצינגיס, הערב.

מכירים את הרגע הזה שבו ספליטר סוחט עבירת תוקף מווצביץ אחרי חסימה הפיק אנד רול ומשתטח על הרצפה? כן גם זה קרה. פורזינגיס, לאחר כמה החטאות מביכות הטביע וירד לספסל, כרמלו שנפתחו לו הצ'אקרות הלך באגרסיביות לסל בשביל סל ועבירה, הקהל התרומם, מחליפים התחילו להכנס והבלאגן הניו יורקי בכיכובם של וויליאמס, אוקווין וגאלווי התחיל לחגוג, אטלנטה במיומנות עלתה ליתרון חמש.

החמישייה השנייה של הניקס היא בלאגן, הם מתאמצים, משתטחים, משיגים כדור ביניים, עושים פאול קשה פה ושם, אבל זה לא זה.

ההפסקה של הרבע מגלה לנו את קייט אפטון, דיוויד דוכובני וג'ימי פאלון ביציע, הקהל הנויורקי, לא מעודד ברבע, לא משתולל, לא דוחף, מחכה באמריקאיות טיפוסית לאיזה מצלמה או פרס, כי ספורט זה בידור.

הרבה האסל על המגרש, הקהל הנויורקי מתרגש,  מוחא כפיים וצועק קצת דיפנס, פתאום קופץ אחרי איזה השתטחות, והחברה הלא מחוברים על המגרש מצמצמים את ההפרש בדרך היחידה שהם יכולים – עוד ריבאונד ועוד מכה. 30-28 לאטלנטה שהופך ל31-30 לניקס רק כדי למצמץ כמה רגעים בהגנה והופ, 40-35 לאטלנטה. מילסאפ לא מחובר, מהוסס, מאבד, לא אגרסיבי בדרך לסל, אבל באד מאמין בו, משאיר אותו על המגרש ומילסאפ עושה את החיקוי טים דאנקן שלו, מפרק בהגנה, עף על כל ריבאונד, ומסיים את המחצית עם חמישה אסיסטים, ככה זה בספרס מזרח, כל אחד יודע את מקומו.

אטלנטה בשלב הזה עם 58% מהשלוש, מובילה ב-9, מנצלת את השיטה, את השלשה, את העובדה שהניקס מפספסים שלוש פעמים את פוריזניס בפוסט אפ על מילסאפ.

הניקס חולמים, נרפים, משחקים במרובעים כדי שאטלנטה יניעו עוד כדור ועוד כדור, כדי למצוא את השחקן הפנוי, המחצית מסתיימת בהכנה לתבוסה, +16 לדרומיים, 63% לשלוש ו56% לשתיים. אטל מראה למה היא זכתה במזרח.

בשידור בטלוויזיה מספרים על איך לאנס תומאס התאמן על קשיחות בקיץ עם קורט רמביס, חבל שהוא לא התאמן על קליעה עם ביירון סקוט.. פורזינגיס חוטף פעמיים אבל הניקס לא מצליחים לנגוס בהפרש, הם מניעים את הכדור יחסית מהר אבל נתקעים באיזה בידוד מטופש של אחד השחקנים. כמה דקות בתוך השלישי וזה נראה גמור, 21 הפרש, אבל מוצאים פעם אחר פעם את השחקן הפנוי, הניקס מקבלים כמה נקודות על השתתפות, אבל לא יותר מדי.

המסך הגדול מראה ציוצים של אוהדים, האשטאג אוהדי ניקס, והם עולים על המסך, זחוחים, חמודים, אוהדים, "אני פה בגארדן עם האהבה שלי, קייטי" "לטס גו ניקס, מארק".

טיאגו לא מחובר, לא בהגנה ולא בהתקפה, מחטיא כשנוח לו, עושה פאול כשנוח לו, בעיקר לא שייך, לא מבין, מה זה אומר כל ההוקס האלה, אולי חולם בהקיץ, מחכה מפנטז על איזה צעקה מפופ שתחזיר אותו לעניינים.

הניקס מהאסלים את דרכם לפיגור של רק 12 בסוף השלישי, אז כמובן שבתחילת הרביעי קואץ באד דואג להרוג אותם עם שני בידודים לשרודר על גאלוואי.

הטיים אאוט מראה את פסגת טכנולוגיית הבידור, תותח ענק עם קצב שחרור של 40 חולצות בדקה, הקהל, שכבר פוטם בחולצה אחת פר מושב, רב על החולצות כאילו ויש משו בעיר הזו שמעודד אותך לרצות עוד, גם אם זאת סתם עוד חתיכת בד כתומה, העיקר להופיע על המסך, העיקר להשיג.

טיג חזר למגרש, פתאום אני שם לב שבלי להרגיש הבנאדם דפק 23 נק', מישו אמר פוינט גארד טופ 10?הקהל לא נשאר כדי להרהר, 6 דק לסיום ההיכל ב70% תפוסה, 4 דק לסיום ההיכל ב50% ויורד.

כרמלו נראה כמו הקריקטורה שהוא, כשרוני, עצום, בחירת זריקות מזעזעת ובעיקר עומד על המגרש וממתין שמשו יקרה, שמישו ימסור, 2 דק לסיום 20 % תפוסה, כל התיירים, העניים המכורים, האלה שיושבים למעלה ובקושי רואים, נשארים באדיקות, השורות הראשונות והפריפריה כבר מזמן במונית או באוטו, בדרך לעוד חגיגה.

הנשארים המכורים מעודדים עד אחרון הלייאפים של אוקווין, ואני וחבורה של אנשי תקשורת מוצאים את דרכינו במעלית בדרך לחדרי ההלבשה. קואץ' באד, בנימוס טקסני, אמר שהוא היה מרוצה מכך שדברים התחברו וההנעת כדור הלכה טוב, המון רב של כתבים הצטופף בדרך לחדר הלבשה של הניקס ואני ומיעוט מובחר נכנסנו כדי לראות כמה ניצים ערומים לאחר סעודת שישי.

אז זהו ששחקני NBA, נכון להיום, נכון לגארדן, לא הולכים ערומים, הם מקפידים על מגבות המקומות הנכונים, מנסים לשמור על ריחוק, על כבוד, עד שיהיו לבושים, מוכנים לתת את התשובה הנכונה לכתב הנכון. עשר דקות עברו בחדר, דממה, אף שאלה אחת, ואז כשקייל קורבר התלבש, חבורה מצטופפת של דוחפי אייפונים התחילה בנימוס ובשקט לשאול אותו את כל מה שלא מעניין, כל מה שבנאלי, שחו"ח ייפגע, ששום מקור לא יישרף, קורבר, אחרי שהרג את הניקס בלא הרבה מאמץ, לא טרח להסתכל אפילו על חבורת הנזהרים.

טיג היה ממש נחמד, דיבר על התנועה, אמר שהוא לא מתאכזב מההפסד אתמול, ממש תמונת ראי לקלדרון הצד השני, גנטלמן  ספרדי, מתלבש בחליפה מהודרת, עונב עניבה ועונה עם חיוך וסימן של הוקרה. לופז ואוקווין היו המקור העיקרי לתשומת הלב של המדיה אצל בחדר ההלבשה של הניקס. דיברו על מאמץ, על הקרבה, כאילו ויחצני הניקס השתילו להם דף מסרים אה לה ממשלת ישראל, ואז הגיע הפוריזניגס, הכתבים הדפו אחד את השני, מיקמו עשרות אייפונים ומצלמות, והפוריזנגיס, ילד איטריה, ארוך וחיוור, שם מכנסיים וחולצה מחויטות שחורה, התחיל לקשור עניבה ורודה דקה, ונשבר. היחצן של הניקס אמר לכולם לפנות דרך, והאיטריה עשה את דרכו החוצה כאילו והוא לא מבין על מה ולמה, מנסה-נכשל להדק את החוט הורוד הדק הזה על הצוואר שלו בזמן שהוא הולך לעבר היציאה.

ציון לקהל: 10 – המשיכו לעודד ולקלל אחרי כל קשקוש שהניקס עשו.

שחקן מצטיין – הורפורד, הרג אותם ברכות, מבחוץ, מבפנים, כאילו והוא לא מתאמץ, כאילו והיריבים לא שם.

לקח להמשך – להמר על הניקס באנדר 30.

לילה טוב, איל

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. יוצא מן הכלל.
    אני ברצינות שוקל לעבור ולאהוד את הסלטיקס,
    עכשיו כשאני ירוק מקנאה…

    התמונה שאתה מעביר, של הלפני והאחרי –
    עוד מאלו בבקשה!

  2. חזק! דובי זוכר שאמרתי שהניקס קבוצה מסקרנת? כן, זה היה אתמול. אז זהו. עבר לי.
    אבל ללכת לראות הצגה ב-msg תמיד נחמד

    1. די יא נודניק, מעניינים אנחנו תמיד.
      מודה שיש עליות וירידות… אני מתכוון שיש בעולם אותו מספר של ירידות ועליות כי כל ירידה היא גם עלייה.
      בקיצור לך לעזאזל אנחנו מעניינים

  3. נהניתי מאוד לקרוא! מקווה שיהיו עוד פוסטים כאלו בעתיד (ועם קבוצות מעניינות יותר מאטלנטה שהיא מרתקת ומושכת כפקיד שומה בערך.. )

      1. כנראה שאתה צודק אבל מי רוצה להסתבך עם חוקר החרקים מהדרום? 🙂
        לדעתי, יש קבוצות שתמיד תהיה סביבן הילה ויש קבוצות עם כריזמה מתפרצת של עוף מכובס, אטלנטה שייכת לסוג השני. גם בשנה שעברה כשהם היו מכונה משומנת היה חסר ברק.

        1. והניקס זה הסוג הראשון. אצלנו אף פעם לא משעמם.
          אפילו אם זה מעניין באותה צורה שאסלה של פאב מעניינת ב happy hour במסיבת סיום כיתה י"ב

          1. לשם כיוונתי. אגב, כתבתי לפני שראיתי את התגובה שלך לאלפטון, מה שגורם לי לחשוב (או שמא לחשוש..) שרק חושבים משהו שלילי על הניקס או חושבים עליך, ואתה מופיע! 🙂 כוחות על?

  4. מצויין ראדו. גם אתה צריך להתקדם הלאה. ספליטר כבר לא בספרס ותפקידו הוא לעשות חסימות ולייצר שטחים פנויים לטיג והרפורד. הוא חס וחלילה לא צריך לייצר נקודות.

  5. מעולה ראדו!
    ממש הרגשתי שאני שם!

    יש לי הרגשה ששנינו היינו שמחים אם היית יכול לעשות את אותו דבר בסן אנטוניו

  6. איל, החזרת אותי לחלק עיקרי מאד בחיי. משך 35 שנה הייתי לוקח את רכבת הלונג איילנד ריירוד שתחנתה הסופית היא פן סטיישיון – הבייסמנט של הגארדן – נסיעה של 40 דקות, ואני בגארדן. הפעם האחרונה שעשיתי זאת? וואללה, עברו כבר 16 שנים. לא יאומן.
    הפוסט שלך שימח אותי שהופס הוא האתר הישראלי היחיד שהיה שם, וגם עשה לי עצוב על ימים נפלאים שהיו ואינם עוד. ולא לשכוח שב-20 שנה מתוך ה-35 הניקס היתה מאד רלוונטית ולבוא ל-MSG היה כבוד גדול לכולם.
    כתיבה מאד מיוחדת ומהנה.
    בקשר למשחק עצמו, הניקס לא נראתה טוב אבל מה שכן ראיתי זה פוטנציאל. הניקס ינצחו הרבה משחקים ויהיו בפלייאוף.
    אמש, החמישייה הראשונה פיגרה ב-15 והחמישייה השנייה צימצמה לכמעט שוויון. זה קרה פעמיים. אז למה לא להחליף את החמישיות?

    1. הם לא היו מחוברים, כמה שהחמישייה הראשונה הלכה ליותר מדי מהלכי כרמלו מטופשים (כרמלו מוביל כדור, גרמלו זורק עם יד על הפרצוף…) החמישייה השנייה הציגה אנשים שלא נראו קשורים ל NBA, פשוט כרגע לא ברמה, בהסתייגות, הכל יחסי לאתמול מול אטל, שהיא קבוצה מאומנת להפליא ולא בדיוק קבוצה להתנסות מולה

  7. פוסט מצויין אייל!
    ממש אהבתי את סגנון הכתיבה שנותן תחושה כאילו אני שם, פתאום ההבדל בין כתב שרואה את המשחק על המסך וכתב שנמצא באולם הרבה יותר ברור. תמשיך תמשיך!!
    רק בקשה אחת, מגה-טרחנית: מישהו ולא מישו, משהו ולא משו.

  8. קצת באיחור אבל גם אני מצטרף למחמאות. איזה כיף לקבל את הזוית של האיש שבאמת היה שם במשחק החי. תמשיך תמשיך, ותנצל את ההזדמנות כי לא לכולם יש אותה

להגיב על IDO לבטל

סגירת תפריט