אוקיי. הדוק חזר מקולורדו, מדינה שבמוטל אתה יכול לשכור חדר "עם עישון פוט" או חדר "נקי מעישון פוט". כל ישראלי המבקר בארה"ב חייב ביקור בהרי הרוקי'ס, אחד הסודות הכמוסים הנפלאים ביותר של המדינה הענקית הזאת.
משם קראתי (כשהיה קשר לאינטרנט) על היורובסקט שנשמע לי נפלא ממש עם שחקנים המבצעים פלאים של ממש כפאו גאסול. שייהנו כל זמן שמתאפשר להם כי בעוד חודש הם חוזרים למציאות המרה של ה-NBA, שם כולם – במיוחד פאו – חוזרים למידות הריאליסטיות שלהם (14-15 נק' למשחק עם 7 ריב'), ולהגנות שהן לא "הגנות קו-קו-ריקו".
האם פאו יוכל להמשיך לשחק ככה גם בבולס? מצד אחד – הלוואי! הוא ישייף ללברון את הישבן. מצד שני – אסון! הוא יגרום לפיטוריו של דייויד בלאט. אבל מצד שלישי – אין לנו מה לדאוג. פאו גאסול ימשיך להיות פאור פורוורד מזדקן המנסה בכל כוחו להמשיך להיות רלוונטי.
טוב. עם הקדמה כזאת הנה מאמר היום. לפני שבועיים הכנסתי את חמישיית שנות ה-1970' של תום זילר. בהזדמנויות אחרות אכניס את חמישיות שאר העשורים. אתמול הוא בחר את "חמישיית עשור ה-2000". בואו נראה את מי הוא בחר, ובואו נראה את מי אנחנו בוחרים (בתגובות כמובן). הכיתוב בעיקרו שלי; הבחירות שלו ושל פלנרי מ-SB NATION אקסלוסיבית:
*שחקן העשור, ומבט כללי יעני על העשור*
כשעשור ה-2000- יצא לדרך הדיעה הכללית ברחוב היתה שזה יהיה המילניום של קובי בריאנט. כשהוא זכה בשלוש אליפויות רצופות עם שקיל או'ניל (2000, 2001, 2002) זאת כבר לא היתה דיעה. זו כמעט הפכה לאוקסיומה כי היה ברור שקובי רק יוצא לדרך בעוד שקיל יתחיל בירידה המצופה.
קובי היה הסקורר הצעיר מס' 1 בליגה, וללא ספק הכוכב הגדול החדש למלא את נעליו הגדולות מדי של מייקל ג'ורדן.
אבל אז באו הגרושין. ב-2004 – אחרי שנתיים בהם הלייקרס הוכו בישבן ע"י הספארס והפיסטונס – הלייקרס היתה צריכה להחליט – שאק או בלק ממבה. מועצת החכמים של הלייקרס (בעשור הזה 'מועצה של שוטים', אבל, מנחם, למה לזרוק זבל על העשור הזה כשמדובר על העשור הקודם? זה לא פייר מצידך!) בחרה בקובי. אחת הסיבות כמובן היתה הגיל, והסיבה השנייה היתה הפציעות החוזרות ונישנות של שאק שנודע אז כ'פצצת זמן מהלכת על שתיים'.
מה קרה? הפרידה משאקיל הביאה ל-CRASH גדול. ביג שאק מילא את פני הירח העצומים שלו עם חיוך מפה לפה: "קובי לא מסוגל לעשות זאת בלעדי". לזכותו של קובי הוא סתם את פיו ולא הגיב אפילו כשהם נפלו עד היותם קבוצת לוטרי. הלייקרס החליטה שהיא חייבת גואל ישר מתורת הזן. שמו פיל ג'קסון. בינתיים שקיל הגיע למיאמי, ודוויין ווייד דאג לענוד לשאק עוד טבעת. טים דנקן דאג לשתי אליפויות נוספות לפלח.
הלייקרס סיימה בקושי מעל 500. וקובי נתן להם אולטימטום: "או שתביאו מישהו שיוכל לעזור לי להגיע שוב לטופ, או ש…".
דאנקן דאג לעוד אליפות (שלישית בעשור, רביעית ס"ה) לספארס, ואז לא היה ספק שהוא יהיה 'איש העשור'.
האזהרה של קובי עשתה את שלה: היא הביאה שינוי דראסטי כשפאו גאסול הגיע ב-2008. קובי וגאסול הביאו את הלייקרס עד הגמר ב-2008, ואליפות ב-2009. הם לקחו עוד אליפות ב-2010 אבל זה כבר חלק מהמאמר על שנות ה-2010 שרועי ויינברג יכתוב ב-2022 אחרי שהוא ישתחרר מהצבא.
המספרים הסופיים מעונת-1999-2000 עד (וכולל) 2008-09) הם ארבע אליפויות ושני MVP עבור BIG FUNDAMENTAL טים דנקן; ארבע אליפויות ו-MVP אחד עבור קובי, וארבע אליפויות ו-MVP אחד עבור שאק. שאק זכה גם בשלושה MVP של סידרות הגמר (כולם בלייקרס); דאנקן זכה בשניים, וקובי באחד.
אז מה? נחליט ששאקיל היה "שחקן העשור" אפילו שאת האליפות הרביעית עם מיאמי הוא השיג כשהיה כבר צל של עצמו?
קשה להחליט. כל השלושה נאבקים על תואר 'שחקן העשור' NECK-TO-NECK. הויכוח יכול להימשך עד אחרית הימים.
אני בוחר בקובי כ'שחקן העשור' כי הוא היה היחידי מהשלושה שעלה לגדולה, שקע למצולות, והצליח לצוף אל-על בחזרה. אמנם זה לא היה אפשרי ללא פאו שהחזיר ללייקר-נשיון צבע לפנים ועשה מהלייקרס רלוונטית שוב. אני בוחר בו לפני שאק כי לשקיל באה השקיעה אחרי 2003 והאליפות עם ההיט לא נחשבת בעיני כהישג גדול עבורו, כי הוא היה נושא הכלים של דוויין ווייד באליפות. ודנקן? כמובן שניתן להתווכח עליו כשחקן העשור, אבל לדאנקן היה צוות עדיף על הצוות של הלייקרס או מיאמי משך כל העשור כמעט, אז הישגיו הושגו כשהוא משחק בקבוצה טובה מאד.
(קובי מבקש עצה…)
חמישייה ראשונה
סנטר: טים דנקן
ה'ביג פונדמנטל' היה בעליית מתמדת משך כל העשור, וכבש את מקומו תחת הסל כנומרו-אונו אפילו בין שונאיו (ואין לו רבים).
פאור-פורוורד: Kevin Garnett
קווין גארנט היה טוב מאד במינסוטה, אבל כשהוא עבר מזרחה ותקע עוגן בסלטיקס הם מיד זכו בתואר. שחקן מצויין, מעצבן, מלוכלך עם חיוך מרגיז, אבל ענק בלתי עציר עם קליעת מיד-ריינג' מדהימה. (פאו גאסול התעלה עליו – אולי – רק בשנתיים מהעשור).
סמול פורוורד: LeBron James
לברון הגיע אמנם רק ב-2004 אבל מיד שינה את הליגה. הוא הוביל את הרוסטר הגרוע אולי בהסטוריה עד שלב הגמר ב-2007. אמנם משך העשור לא היו לו הצלחות-על בפלייאוף, אבל הוא זכה בתואר הקלעי המצטיין, תואר אחד של MVP, ולמרות ששיחק בקאבס הוא הפך לשחקן המדובר ביותר בליגה כשכולם יודעים שהוא כבר בדרך ל"הדבר הבא" או כבר הגיע לשם.
שוטינג גארד: Kobe Bryant
כתבתי בהקדמה את כל מה שצריך הייתי לכתוב.
פוינט גארד: Steve Nash
התלבטות בינו לבין ג'ייסון קיד, אבל לך תתווכח עם פעמיים MVP, ואפילו ששתי הבחירות היו מאד קונטרוברסיאליות, עצם העובדה שנבחר אומרת הכל. היתה לו בוודאי גם אליפות ללא הפאול המלוכלך/מטורף של רוברט הוריי.
חמישייה שנייה
סנטר: Shaquille O'Neal
הכל כתוב בהקדמה!
פאור-פורוורד: Dirk Nowitzki
דירק זכה ב-MVP ב-2007, וכמעט הביא במו ידיו אליפות ב-2006 (הוא זכה סוף-סוף באחת ב-2011). הוא יצר במשחקו את ה'סטרץ' 4' האופטימלי, למרות שעדיין לא כינו את משחקו כך!
סמול פורוורד: Paul Pierce
ה-'אמת' היה צריך שחקנים לצידו, וכשגארנט וריי אלן הגיעו, הוא מיד הראה מי הוא כאשר הוא מוביל את הסלטיקס לאליפות וזוכה בתואר ה-MVP של סידרת הגמר.
שוטינג גארד: Allen Iverson
אני הייתי בוחר בדוויין ווייד שהביא אליפות במו ידיו ב-2006, אבל אלן אייברסון הביא כמעט לבדו את הסיקסרס עד סידרת הגמר, ומשך כל העשור היה, כרגיל, THE MOST DIVISIVE STAR, אבל כוכב יחיד במינו שלא היה כמותו אף פעם בליגה.
.
פוינט גארד: Jason Kidd
הוא הפך את הנטס מקבוצת בור שופכין לקבוצה לגיטימית ביותר בליגה, עד שהוא הביאה לסידרת הגמר. הוא המשיך ביכולתו המיוחדת שבאה על שכרה רק בעשור הבא, עם המבריקס.
.
עישון ופוט ביחד ?
לא יכול להיות טוב מזה
מומי מעדיף פאקטים של קנט ארוך
מומי חושב שחמישייה ראשונה קלאסית
שאקיל
דאנקן
ההוא שכולם שונאים
קובי
ג׳יסון קיד
למה רשמת את קובי פעמיים? קצת מוגזם לא?
🙂
עם כל הכבוד לגארנט, דנקן תופס את מקומו ב-PF (שזה מקומו הטבעי) ושאקיל תופס את מקומו בעמדת הסנטר של החמישייה הראשונה.
אין בכלל מה להשוות – 4 אליפויות, 3 פיינלס MVP, ופעם אחת MVP של העונה הרגילה מעפילים על כל מה שגארנט עשה.
וברשימה שלי, אליפות 2006 מספיקה בשביל להציב את ווייד לפני אייברסון. אבל להבדיל מהפער העצום בין שאקיל לגארנט, הפער הפעם מזערי.
מסכים אתך ב-100%!
מנחם תודה על המאמר המצוין, לגבי שאקיל יש טעות קטנה במאמר את הירידה הוא התחיל ב2001 כבר (השמין באותה תקופה),אבל העשור הזה לטעמי שייך רק לו (שחקן העשור).שאקיל בתחילת
עשור ה2000 בשיא יכולתו היה השחקן הטוב בהיסטוריה,הכישרוני מכולם החזק מכולם האתלט הטוב מכולם,הוא וחאקים היו הסנטרים היחידים עם כל הכלים ההתקפים (ולשאקיל היה עוצמה כוח ועוד 8 סנטימטר על האקים),לגבי גראנט אני נאלץ להוציא אותו מהרשימה ולהכניס את דאנקן על חשבונו (למרות שדאנק שיחק כמו סנטר עם הגב לסל ולכן הבוחר הכניס אותו כסנטר בבחירתו). לגבי נאש גם הבחירה מוטלת בספק.
לדאנקן היה צוות הרבה יותר טוב מאשר לגארנט במינסוטה וללא הפציעה ב-2009 היה זוכה קרוב לוודאי בתארים נוספים. לכן אין כאן פעג עצום.
כל מילה נכונה, שאק חייב להיות בחמישייה, אני גם מחליף בין קיד לנאש האיש בכל זאת הביא בעשור הזה קבוצה שהכוכבים שלה היו קניון מרטין וקית לאן נעלמת ואן הורן פעמיים לגמר
מומי, החמישייה שלי של שנות ה-200 זהה לשלך. אולי, אולי הייתי שם את פול פירס לפני לברון בחמישיית ה-2000 (אליפות, MVP של האליפות, וגמר אחד).
לברון פרץ שחקים רק עונה אחת או שתיים לפני שהגיע למיאמי
וייד צריך להיות בחמישייה השניה במקום קיד …
חמישייה 2010
קארי הארדן דוראנט לברון דיוויס
וויגינס במקום הארדן, ונכון לעכשיו גם לאונרד במקום דוראנט-3 אליפויות בעשור זה יותר מאפס
לדעתי טי מאק היה כשרוני מקובי וסבל מחוסר מזל בקבוצות ששיחק בהן וגם פציעות , לו היה נשאר בטורנטו? אולי היה רואה אליפות יחד עם וינס
התקפית הוא היה מוכשר כקובי בריאנט אם לא יותר, אך בהגנה ההבדלים ביניהם הם עצומים לטובת קובי. טרייסי מגריידי לא הצליח להתאושש מהמכת פציעות שלו והיה צל של עצמו ביוסטון.
אני מסכים בגדול, אבל שחקן העשור שלי הוא דאנקן. שנה אחרי שנה הוא הגיע לטופ עם 50+ ניצחונות, 3 אליפויות בעשור וטונות של ניסיון. לקובי יש 5, אבל 3 היו עם שאק. דאנקן היה הרבה יותר יציב והגיע כמעט כל שנה לגמר המערב. זה היה העשור שלו.
ומבחינת החמישיות-החמישייה הראשונה נכונה לדעתי,גם השנייה, אבל וויד צריך להיות בשלישית. גם בילאפס צריך להיות גבוה יותר לדעתי.
שתי תיקונים קטנטנים.
1: בלינק ששמת יש קישור לחמישיית שנות ה90 לא ה70
2: טרייסי מקגריידי לא היה פאוור
הרסתי כשכתבתי שתי תיקונים…
אני בוחר גם כן בקובי… יכולת מדהימה עם ציוני דרך כל שנה!
חחחחחחחחחחחחחחחח איזה מצחייייקיייםם
וינס לפני וויד ?????? לפני אלן הוא גם לא
ללא ספק דאנקן זז לעמדה 4 (גם יותר טבעית עבורו) ושאק האדיר סנטר העשור) שאר החמישיה הראשונה מקובלת עלי על אף לברון ובעיקר בגלל נאש שהוא אחד האהובים עלי בכל הזמנים.
החמישייה של מומי מקובלת גם עליי.
שחקן העשור הוא ללא ספק קובי, היחיד שמתקרב אליו זה שאק, אך קובי לוקח בגלל האליפות עם פאו.
דאנקן הוא ענק, אבל לכולם ברור שהספרס זה לא דאקן, הספרס זה פופוביץ'.
לא לכולם ברור
לגבי החמישייה אני עם מידן, כשהעמדה היחידה שיש לי ספק לגביה היא PG, שם נאש גם מקובל עלי.
מבחינת שחקן העשור:
1. דאנקן – שיא יותר נמוך משל שאק, אבל היציבות והעקביות להיות בטופ לאורך כל התקופה מעניקות לו את המקום הראשון.
2. אוניל.
3. בראיינט.
טוב אז כך
מאנו גינובלי צריך להיות לפחות בחמישיה הרביעית לפחות,.
צאנסי בילאפס בחמישיה השנייה או שלישית ( יש לו אליפות וגם אם וי פי)
לא יודע למה בן וואלאס או ראשיד לא נכללו ( בן וואלאס זכה שלוש פעמים בשחקן ההגנה)
הנבחרת שלי:
נאש וקיד הרכזים, וייד וקובי ואייברסון הקלעים, לברון ופירס בס"פ, דאנקן וגארנט ונוביצקי הפאוורים, שאק והאווארד שחקני הציר.
מנחם אתה שוב מתעקש על דאנקן בחמש
יש לך את הפאוור פורוורד הכי גדול שהיה, והזדמנות להכניס את שאק לחמישיה. לא תיקח?
הבעייה שלך דובי (שהיא לא חדשה וידועה לי*) היא שאתה לא קורא את המאמר, אלא רק את החמישיות, ואין לך כלל מושג שהן לא ניבחרו על ידי.
אתה נשמע לכן מאד מגוחך.
זאת, כמובן, האשמה לא נכונה ולא מבוססת, ובכל זאת קראתי הכל מחדש, למקרה שפספסתי משהו.
ועדיין לא מצאתי את ההסבר.
אתה כותב שאני "מתעקש" על דאנקן בחמש, בשעה שלא אני שמתי אותו שם.
טעות שלי. התכוונתי שזאת לא פעם ראשונה שאתה מתייחס לדאנקן כסנטר
הרכז הכי גדול של העשור הוא זה שהביא קבוצה לגמר במו ידיו שנתיים ברצף, ואליפות לנוביצקי.
עם כל הכבוד למספרים ולתארים האישיים של נאש, קיד הרוויח את המקום בחמישיה הראשונה . לא בזכות 'קולות המצביעים אלא בזכות מה שעשה על המגרש
וינס קרטר SG בחמישיה השניה ולא וויד זה עוול
מגריידי שיחק מתישהו פאוור ?
נראה לי שיש קונצנזוס יחסי על שאק סנטר ודאנקן פ״פ בחמישייה הראשונה. קיד ונאש זה די קרוב אבל צריך לזכור שהאליפות של קיד הגיע ב2011.
בכל מקרה חמישיות הזויות לגמרי: מגריידי בפאוור?! וויד פוינט?! אמארה סנטר?! הכי מאולץ שיש.
חמישיות נורמליות:
ראשונה: נאש, קובי, לברון, דאנקן ושאק
שנייה: קיד, וויד, פירס, גארנט, האוורד.
שלישית: פארקר, מגריידי, כרמלו, נוביצקי, פאו
רביעית: צ׳ונסי, אייברסון, וינס, אמארה, יאו
חמישית: פול, ג׳ינובילי, פזה, ראשיד, בן וואלאס
מה עם ביג שוט רוב? לפחות חמישיה שלישית…
ראשונה:קיד,קובי,פירס,דאנקן,שאק
שנייה: נאש,אלן,לברון,נוביצקי,גארנט
שלישית: אייברסון,וייד,וינס,גאסול,מינג