מקצוען בבייסבול. גאון. מרגל. קבור בישראל. תמונות חדשות / מנחם לס

אמש, דונלד טראמפ בנאומו אמר ש-"ארה"ב צריכה שוב גבורים כמו מו ברג וג'קי רובינסון, ואני כנשיא אדאג שארצנו שוב תגדל אנשים כאלה". הזדמנות להכניס סיפור נוסף מהתיבה.

מקצוען בבייסבול, גאון בפיסיקה, מרגל. קבור בישראל

 

29 שפות, 19 שנות בייסבול מקצועני

ניו-יורק, 1972

 

איבו ג'ימה, 1944. הנחתים האמריקאים מגדוד 28 של הדיביזיה החמישית, שפלשו לפני שבועיים לאי, מתחפרים עתה לפני ההתקפה על קיטה ונישי, שתי הגבעות האסטרטגיות. היפנים המגינים עליהן מתחפרים בשוחות כשמרחק של לא יותר מ-300 מטרים מפריד ביניהם ובין היאנקים.  מלחמת עצבים. כל צד מחכה שהאויב ממול ימצמץ.  ליל השלושה במרס. 2:30 לפנות בוקר.

פתאום נשמע קול ברמה. רמקול. אנגלית לא רעה, מבטא יפני. חייליו של הגנרל קוריביצ'י. "אישה שלכם בבית מזדיינת עכשיו עם שכן". הנחתים רגילים לזה. היפנים מנסים להדיר את שנתם כמה פעמים בלילה, והם אינם מגיבים. ואז, שוב ברמקול, "בייב רות' מסריח"! אחרי חצי דקה, "לו גריג בנזונה!" איש לא מגיב. עוברת עוד חצי דקה ואז, "מו ברג מזדיין בתחת"!  עד אותה השנייה הייתה דממת מוות בשוחות. הנחתים מנסים לישון. אבל עכשיו, עם ה"מו ברג מזדיין בתחת", נשמעים קולות של נחתים מהשוחות השואלים זה את זה, "מי לעזאזל הוא מו ברג?", "מי שמע על מו ברג?" רות' וגריג (על שמו נקראית "מחלת לו גריג", מ.ל) הם שחקני בייסבול מהטובים בהיסטוריה של המשחק. אייקונים ממש. אבל מו ברג? מי הוא מו ברג?

ב-1938 נשלחו רות', גריג ומו ברג כ"משלחת רצון טוב" ללמד את היפנים כיצד הגדולים שבמקצוענים משחקים את המשחק שכבש ושטף את יפן, משחק שהיה שם לפופולרי ביותר. מו ברג שיחק אז כ"קצ'ר" (תופס) בוושינגטון סנאטורס, קבוצת הבייסבול של הבירה. ה-O.S.S, שאחר כך היה ל-C.I.A, חיפש אדם מתאים למשימת ריגול ביפן. מו ברג היה האדם המושלם לתפקיד שעמדו להטיל עליו. דירתו שכנה שלושה בניינים מהמשרד הראשי של שירות הריגול; טיפוס מתבודד ללא אשה וילדים; דיבר יפנית כבן המקום, ו"ריגול" היה תפקיד התפור עליו מאז שהיה ילד בן 10 – תמיד טיפוס מסתורי ושומר סוד.

 

מו ברג בטוקיו

 

אבל מו ברג היה שחקן אפור בליגת ה-MLB (ליגת-העל האמריקאית), ולמרות שהיפאנים הכירו אותו מביקור קודם ב-1932, ומנאום שנשא בתחנת הרדיו הממלכתית היפאנית ב-1939, ליאנקים בשוחות הוא היה מין "ג'ו שמו" – שם עלום לחלוטין.  ברור ש"שחקן אפור" ב-MLB הוא דבר יחסי: מיליוני אמריקאים מנסים, אך רק פחות מאלף משחקים בליגה כמקצוענים. ברג ניסה, והצליח.

ברג היה כאמור תופס בעל ידע תיאורטי מעולה, ממש "גאון ידע" במשחק; היו לו ידיים מצוינות בתפיסה (חובה לתופס), אך חבטתו הייתה בינונית ביותר. למרות שבילה 19 שנים כמקצוען בליגת-העל – רבע מחייו – 17 שנה כשחקן ושנתיים כמאמן הקצ'רים ב"שיקגו ווייט-סוקס", הוא היה לרוב שחקן מחליף או קצ'ר למטרות ספציפיות. אבל היה בו משהו מיוחד שלא היה לקצ'רים אחרים: ידי זהב ויכולת החלטה בעשירית שנייה שכמעט תמיד הייתה נכונה. רק כך אפשר להסביר את שיא הליגה שהוא עדיין מחזיק: 117 משחקים רצופים כקצ'ר ללא שגיאה אחת (בבייסבול "סופרים" מספר "שגיאות" כחלק מהסטטיסטיקה). למרות שהיה שחקן אפור, השיא הזה הוא ממש מהמם.

אביו ברנרד, בן לרב יהודי באוקראינה, הגיע לארה"ב ב-1989, ומהרגע שהגיע זרק את הכיפה והתפילין כי רצה להתבולל ולהיות "אמריקאי". לכן גדל מו כילד יהודי ללא בר מצווה וללא לימודי דת פורמליים. הדבר היחיד שמשך אותו לבית הכנסת היה רצון ללמוד עברית. יום אחד אמר לאביו שהוא לא הולך עוד לבית הכנסת, "כי אני רוצה ללמוד עברית, אבל הרבי מנסה לעשות ממני דתי". או. קיי, אמר האב הדובר עברית, "אני אלמד אותך". אבל גם בלי יהדות מסורתית, הייתה בבית גאווה יהודית וזיקה ציונות.  שנים אחר כך הרגשתי בגאוותו הגדולה על היותו יהודי מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשפגשתי אותו ב"יאנקי סטדיום" והוא ממהר לעברי, מחייך ואומר, "כל כבוד לישראל. עשיתם כולם יהודי בארה"ב לאדם גאה!"

האב הקים מכבסה וחנות לניקוי יבש בעודו לומד רוקחות באוניברסיטת ניו-יורק ומספק את צרכיה של אשתו היפהפיה רוז ושלושת ילדיו סם, אתל, ומוריס – לימים "מו" – שנולדו ב-1889, 1900 ו-1902. סם ואתל היו תלמידים למופת, וכן היה מוריס, אבל ברנרד לא אהב את האובססיה שהראה הבן הקטן לבייסבול כבר בהיותו בן שבע. הוא היה בא הביתה, זורק את הילקוט ורץ לשחק בייסבול עם חבריו. אבל כשהמורים אמרו לו ולרוז שמוריס הוא התלמיד הטוב בכיתה, איך תנזוף אחר כך בילד בטענה שרק בייסבול מעניין אותו?

בתיכון הוא כבר היה ALL NEW JERSEY"" בשורט-סטופ. עם ציוני 10 מלמעלה עד למטה, ויד לזריקת בייסבול אדירה, רצו אחריו כל האוניברסיטאות, אבל הוא – כשאביו דוחפו – בחר בפרינסטון היוקרתית, שעם הרווארד וייל הייתה חלק מ"השלישייה האקדמאית הגדולה".  העובדה שאלברט איינשטיין היה פרופסור שם הייתה הסיבה שבגללה האבא ברנרד – שעכשיו היה כבר רוקח בעל חנות מצליחה משלו – דחפו לשם. הוא גם קיווה שפרינסטון תרפא את בנו מכל מחלות הבייסבול שלו.

האב טעה טעות מרה. בפרינסטון משחקו פרח והוא היה ל"שחקן הבייסבול הטוב ביותר בתולדות פרינסטון" כמו שהוא נודע עד היום, עם ביל בראדלי, "שחקן הכדורסל הטוב ביותר בתולדות פרינסטון". באוניברסיטה הוא הגיע למעמד של "אול אמריקן" (מצטייני האוניברסיטאות בספורט) וסיים את המכללה בציונים מצוינים במחלקה לשפות. איש לא הופתע כשפרינסטון הציעה לו משרה מלאה בשפות הרומנטיות מיד כשסיים את לימודיו. אגב, הוא היה גם הסטודנט לשפות הראשון שהעז להירשם לקורס "קוואנטום" בפיסיקה, שרק גאוני פרינסטון למדו אצל פרופסורים כאלברט איינשטיין. ולא סתם "נרשם". הוא גם סיים עם ציון A+. חבריו בפרינסטון העידו עליו שהוא היה מבקר קבוע במשרדו של אלברט איינשטיין, אתו היה משוחח על גיאומטריה "אוקלידית" ופיסיקה גרעינית.

אחרי שסיים את לימודיו עלה בו הרצון ללמוד בפאריס. התרבות הצרפתית והשפה היו כוח משיכה שלא היה יכול לעמוד בו. כדי לממן את לימודיו הוא חתם כמקצוען עם קבוצת ברוקלין רובינס מליגת המשנה, לפני שהייתה לברוקלין דודג'רס המפורסמת. בחודשי הפגרה סיים בהצטיינות את אוניברסיטת סורבון הצרפתית והיוקרתית עם תואר נוסף בלטינית, ושתה יין עם ארנסט המינגוויי בביסטרו השונים בעיר. אך הבייסבול – תמיד ולעולם אהבתו הראשונה – חסר לו, והוא חזר הביתה למורת רוחו של אביו, שמעולם לא הסכים לחזות במשחק של בנו, ועד יומו האחרון היה מנדנד למו בקשר ל"בחירת משחק ילדים טיפשי על פני מקצוע מכובד".

היו מומחי בייסבול שניבאו לברג גדולות כשהגיע לליגה ב-1922. כמה אפילו טענו שהוא "הדבר הבא". אבל פציעת ברך קשה ב-1929, חבטה בינונית ואטיות, היו בעוכריו. למרות החסרונות הללו הוא קיבל כמה קולות בהצבעה ל"שחקן המצטיין" של הליגה ב-1929 לפני פציעתו. אבל לשחק בייסבול בלא חבטה מעולה – אלא אם כן אתה פיצ'ר (זורק) – זהו חיסרון בולט. פעם נשאל קייסי סטנגל, המנג'ר האגדי של היאנקיס, מה דעתו על ברג והאם הוא יודע שהוא מדבר 27 שפות. הוא ענה: "אולי הוא מדבר 27 שפות, אך הוא לא מסוגל לחבוט באף אחת מהן".

 

התירוץ של האמריקאים בשליחת מו ברג ולא כוכב-על אחר בבייסבול כטד ויליאמס או סטן מיוזיאל, למשל, היה שא', אין ידען תיאורטי גדול ממנו, וב', הוא מדבר יפנית על בוריה. הסיבה האמיתית הייתה שמשרד החוץ ביקש ממפקח הליגה לשלוח את ברג ולענות לכל השואלים "למה הוא?" שהכל בגלל היפנית שלו ו"יום אחד תדעו למה". איש לא ידע שכבר אז הוא היה איש ה-C.I.A, ששלח אותו עם הוראה לצלם כמה שיותר בעיר טוקיו, ובייחוד את אזורי התעשייה שם. הצילום בטוקיו היה אז אסור לחלוטין, והוא סיכן את חייו כשצילם. תמונותיו היו חלק חשוב ביותר באסטרטגית ההתקפה האווירית הראשונה של הגנרל ג'ימי דוליטל על טוקיו בשנת 1942 עם 16 מפציצי 25-B שלו, ההתקפה הראשונה על אדמת יפן.

הנשיא רוזוולט הזמין את ברג לפגישה בבית הלבן, ובסוף המלחמה רצו לתת לו את ה-MEDAL OF MERIT – אחת המדליות היקרתיות ביותר לגיבור מלחמה, אך מו ברג – בגלל סיבות שהיו שמורות רק אצלו, כמו דברים מסתוריים רבים אחרים – סירב לקבל את תואר הגיבור. היו שאמרו כי הוא הרגיש נבוך לקבל תואר של "גיבור" בשעה שנחתים נהרגו כמו זבובים בפלישה לאיבוג'ימה באוקיאנוס השקט או על חופי נורמנדי בצרפת.

היו עשרות שחקנים יהודים גדולים במייג'ור-ליג (ליגת העל) בבייסבול. שניים היו מהטובים ביותר: סנדי קופאקס נחשב עד היום לאחד מגדולי הפיצ'רים מאז ומעולם – אם לא הטוב שבהם, והאנק גרינברג היה איש הבסיס הראשון, מטובי החובטים בהיסטוריה, שכמעט שבר את שיא ה"הום-רנס" לעונה של בייב רות' שעמד על 60 (לגרינברג היו 58 עם שלושה משחקים לסיום, אבל אז החלו הפיצ'רים לזרוק לו רק "בולס" ולאפשר לו הליכה חפשית לבסיס הראשון – רק שלא יחבוט – העיקר ש"היהודי לא ישבור את שיאו של הבייב"). שניהם נמצאים בהיכל התהילה של הבייסבול בקופרסטאון, פנסילבניה.

אבל מעולם לא היה שחקן בייסבול אחר – יהודי או לא יהודי- ששיחק 17 שנה במייג'ור-ליג; דיבר 27 שפות, בכלל זה עברית ויידיש, תשע מהן בשליטה מושלמת עם מבטא כאילו היה יליד המקום (אנגלית, לטינית, יפנית, יוונית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית, סינית וסנסקריט – שפה הודית קלאסית עתיקה), שריגל ביפן לפני המלחמה; שהיה למומחה בפיסיקה גרעינית ברמה של פרופסור באוניברסיטת פרינסטון בשביל להשתלב ולרגל בין מפתחי פצצת האטום הנאצים כאחד משלהם (והכל בשעורים פרטיים); שלמד משפטים ועבד כעורך דין באחת הפירמות הגדולות במנהטן בעודו משחק בייסבול מקצועני; שישלח לחטוף את מפתחי הפצצה האטומית של גרמניה הנאצית; ושביקש להיקבר בישראל.

**********************

(מוזיאון המרגלים של ה-CIA)

http://usatoday30.usatoday.com/tech/news/techinnovations/2008-07-13-cia-museum_N.htm

*************************

הוא נחשב לאתלט המוזר והמסתורי ביותר מכל שחקני הבייסבול. הוא גם לא ידוע כאחד מהספורטאים היהודים הגדולים – חבורה אליה הוא בוודאי שייך – בגלל הסיבה הפשוטה, שמעטים יודעים מי הוא. כל חייו היו תעלומה אחת גדולה. כך הוא חי וכך הוא רצה לחיות: בבדידות ובחשאי. אפילו לא להתחתן ולהוליד ילדים, כי אז תשע עליו אשתו יותר מדי.

 

היה לו זיכרון שמיעתי מדהים. הוא למד יפנית על בוריה בביקור של שלושה שבועות ביפן. הוא דיבר עברית "עוברת" מקצת שעורים אצל אבא ומביקור חטוף בארץ-ישראל בזמן המנדט.

היה זה ב-1932, אחרי ביקורו הראשון ביפאן, שבסיומו עבר דרך קמבודיה להודו, אחר כך מצרים וארץ-ישראל. הוא שחה בכנרת, טבל בירדן ובילה לילה במלון "ציון" בהדר הכרמל ליד בניין העירייה. אחרי ביקור אחר ביפן חזר לארה"ב בחורף דרך קו הרכבת "טרנס סיביר", מסע של 6,000 ק"מ ממנצ'וריה למוסקבה, כשהטמפרטורות מגיעות ל-35 מתחת לאפס. מה עשה שם ולמה עלה על הרכבת הזאת, הוא לא גילה לאיש.

הכל היה מוזר אצל מו. אפילו סירובו ללמוד לנהוג כשהוא צעיר אמיד, שחקן בייסבול מקצועני, החורש את ניו-יורק, בוסטון, שיקגו, וושינגטון ברגל מקצה אל קצה. למה לא מונית? תכונה נוספת של מו הייתה קמצנותו הידועה לשמצה ונכונותו לחיות תמיד על חשבון אחרים. הליכה ברגל גם לא תחייב אותו לדבר, אפילו לא עם נהג המונית.

סיפורחייו של ברג עניין אותי יותר מכל סיפור חיים אחר של אתלט, יהודי או לא יהודי. כחלק מעבודת המחקר שלי לתואר מ.א בקנט סטייט יוניברסיטי, 1965, “A Comparison Between the GMA and GMC of Jewish and White Non-Jewish Children”.

למדתי וחקרתי את עברו. גיליתי דברים מדהימים עליו, למרות שלעתים היה קשה לברור בין אמת לדמיון. פגשתי ושוחחתי אתו שלוש פעמים ב-1961 וב-1967. אחד ממשחקי הבייסבול של היאנקיס בשלהי ספטמבר או אוקטובר של 1961: אייזיק סטרן, עיתונאי הספורט מ"ניוזדיי" של לונג-איילנד מושך אותי אחריו בלאונג' העיתונאים ואומר, "אני רוצה שתפגוש מישהו". אבל לפני שהוא מציגני לפני מו ברג הוא מזהיר: "אל תשאל אותו שום שאלה; תן לו להוביל את השיחה". הוא מציג אותי ואומר לו, "מו, זה הבחור שסיפרתי לך עליו".

מיד אורו פניו של מו. "מה שלום האדון?" הוא שואל אותי בעברית. "מה מביא אדוני למשחק בייסבול עד הלום"? הוא מסרב לדבר אתי אפילו מילה אחת באנגלית. "אני מחפש לעשות יותר טוב שפה עברית שלי". הוא אומר לי שהיה בארץ-ישראל בשנת 1932.

 

בפעמיים האחרות שבהן נפגשנו הוא שוב דיבר אתי רק עברית ברמה של עולה חדש אחרי כמה חודשי אולפן בארץ. כשבפגישה השנייה שאלתי אותו אם זה נכון שצלח את הכנרת ולן במלון ציון בהדר הכרמל (עובדות שגיליתי במאמרים בניו-יורק טיימס ובהראלד. שנים אחר כך, ספרו של ניקולאס דוידוף, "הקצ'ר היה מרגל", מאשר אותן העובדות), הוא מרים אצבע לפיו בתנועה שרמזה "שקט, על זה לא מדברים".

גבר נאה מראה, כריזמטי ביותר, איש שיחה מרתק כשהוא חפץ לדבר – כל זמן שלא מדברים עליו – ובעל ידע רב שכיכב כמה חודשים בתוכנית "הכר את המומחה" אותה הריץ בשביל CBS.

הוא היה גאון. למד שפות במהירות מפליאה. בתוך חודשיים למד על אנרגיה גרעינית בעזרת פרופסורים בפרינסטון, המעידים עליו שהוא קלט את החומר עד לרמה של מרצה. הוא התיידד שם עם אלברט איינשטיין כשהיה צריך ללמוד פיסיקה גרעינית, ובתמורה ניסה ללמד את הזקן קצת בייסבול. משפטו של איינשטיין, "ברג ילמד פיסיקה גרעינית הרבה לפני שאני אלמד בייסבול" היה חלק מהלקסיקון האמריקאי. הוא היה שחקן הבייסבול הטוב ביותר בתולדות אוניברסיטת פרינסטון ואול אמריקן ב-1921; הוא קרא בין 15 ל-20 עיתונים ליום – בכלל זה עיתונים מקנדה, אנגליה (ה"מנצ'סטר גרדיאן" היה חובת קריאה יומית בשבילו), צרפת ואיטליה –  אבל לעולם לא עיתון שמישהו קרא לפניו; הוא היה תחילה ה"שורט-סטופ" (השחקן המגן בין הבסיס השני לשלישי) של ברוקלין רדינגס (לפני שהיו לברוקלין דודג'רס) בליגת המשנה מ-1922 עד 1924, ואז שיקגו ווייט-סוקס קנתה אותו, החליפה את תפקידו ועשתה ממנו קצ'ר מ-1924 עד 1930. אחר כך היה הקצ'ר של וושינגטון סנאטורס מ-1931 עד 1934 ושל רד-סוקס מבוסטון מ-1935 עד 1939, לרוב כמחליף לקצ'ר הראשון, אך הוא שיחק יותר משבע מאות משחקים בקריירה כקצ'ר פותח.

 

הוא היה לסוכן של שירות המודיעין תחילה במין "התנדבות" שזיכתה אותו במשכורת חלקית מ-1933 עד 1938, ואחר כך במשרה מלאה מ- 1939 עד 1952. בסוף 1938 ותחילת 1939 עבד באחד הארגונים הפילנטרופיים של המיליארדר נלסון רוקפלר (אתו היה ביחסי ידידות) ותפקידו היה לשלוח דו"ח על מגיפת העגבת בברזיל ועוד כמה ארצות בדרום אמריקה, והמלצות איך הארגון יכול לעזור לעצירת המגיפה. ב-1956 הציע ל-C.I.A שישלחו אותו לישראל ולמצרים כדי לדווח על כל מה שקורה שם. "אולי אוכל לעזור במשהו", אמר. זה היה כמה שבועות לפני מבצע סיני. ה-C.I.A לא שכר אותו, כי שם עדיין זכרו חוב כספי גדול שהיה לו כלפיהם, ושמעולם לא החזיר (לטענתו, שימש אותו הכסף למטרות ריגול שונות, אך ברג מעולם לא שמר קבלות. קבלות "מגלות" היכן היית ומה עשית, טען, ומלבד זאת, שמירת קבלות היה מעשה המנוגד לאופיו: "מו ברג לא שומר קבלות", אמר לעיתונאי ההראלד ששאל אותו על כך.

היו לו ידיים מצוינות כ"תופס", והאמרה השנייה שנכנסה מאז ללקסיקון הבייסבול האמריקאי היא GOOD HANDS – NO HIT"" (ידיים טובות, אבל לא מסוגל לחבוט), המשפט שבו תיאר הסקאוט של הקרדינלס, מייק גיאמבין, את מו ברג. חבר קבוצתו ברד-סוקס, איש הבסיס הראשון בובי נילאן שחבט לפניו בתור, אמר פעם, "אני לא שם קצוץ על כך שיש לו ארבעה תארים אקדמאים. אף אחד מהתארים לא לימד אותו לחבוט CURVE BALL (כדור קשתי)". לכן היה ברג שחקן בייסבול מקצוען טוב, אך לא יותר מזה. אילו היה מצליח לחבוט טוב יותר (ממוצע חבטות לקריירה של 24.6%, לא איום, אך גם לא טוב), הוא היה נחשב גם לשחקן בייסבול גדול, מלבד שאר הדברים המדהימים והמסתוריים שעשה בחייו.

יש החושדים שברג מעולם לא רצה להיות כוכב-על בבייסבול. הם טוענים שרק מכיוון שידע כי הוא היה יכול להגיע לפסגה, הוא "הסכים" לבלות רבע מחייו בבינוניות. אחרת קשה להסביר כיצד חבט רק שבעה "הום-רנס" במשך כל הקריירה בת 19 שנה שלו, כשההום-רן האחרון שלו היה בחבטתו האחרונה כשחקן, במשחק נגד דטרויט. הוא היה כנראה סכיזופרני במידת מה, אוליחשש שאורות הבמה יאירו עליו. הוא העדיף להיות שחקן ספסל אלמוני ולא אול-סטאר בעמדת הקצ'ר. הוא הסתפק בעצם היותו שחקן מקצועי, עניין שאִפשר לו נסיעות, טיסות ולינה ברמה הגבוהה ביותר, זמן חופשי לסייר בבקרים בספריות ובמוזיאונים של עיר זו או אחרת ולהסתובב עם טיפוסים כדיימון ראניון, בני ליאונרד (אלוף העולם היהודי הגדול במשקל בינוני באגרוף), המאפיונרים לאקי לוצ'יאנו  ומאיר לנסקי או בייב רות'.

 

מו ברג בנורבגיה, 1945, חודשים לפני סוף המלחמה

 

אך היותו מרגל בקווים הראשונים של המערכה במלחמת העולם ה-II, זה מה שייחד אותו מכל האחרים ועשה ממנו דמות מסתורית, מוזרה וחשאית. ממש טיפוס מיסטי. המבקר במוזיאון של ה-C.I.A בלנגלי, וירג'יניה, ימצא תמונה של מו ברג במדי רד-סוקס עם כיתוב המסכם את שירותיו בסוכנות הריגול: "מו ברג, שחקן הבייסבול של ווייט-סוקס, סנאטורס, ורד-סוקס במשך 19 שנה היה סוכן שצילם בסודיות תמונות של טוקיו במצלמה רגילה וכן מצלמת 16 מ"מ בשנים שלפני פרל-הרבור. אחר כך, בשנות המלחמה באירופה, נשלח לאיטליה, גרמניה ושווייץ כדי ללמוד כמה שיותר על פרויקט האטום של היטלר, כשבין תפקידיו היה המשימה להתיידד עם הפיסיקאי הגרמני ורנר הייזנברג, שהיה אחראי על פיתוח האנרגיה והפצצה האטומית של גרמניה, בשביל ללמוד ממנו על התקדמות הנאצים בפיתוח פצצת אטום. אם לדעת ברג היו הנאצים קרובים לפיתוח הפצצה תחת הייזנברג, הרי שהיה עליו לחטוף אותו או להורגו במקום".

ברג, שכבר ידע על מחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה, קיבל את תפקידו בכבוד והתלהבות. הנה הוא עושה משהו חשוב ביותר בשביל הניצחון הסופי על הנאצים הארורים, ולמען ארה"ב, שקיבלה את אביו בזרועות פתוחות מהעיירה קיפיניה שבאוקראינה כמהגר ב-1894. הוא גם הרגיש שהוא עושה עבודה נעלה ואמיצה ביותר לעמו היהודי. אולי האיסור של אביו ברנרד לדבר יידיש או עברית בבית, ולא לכבד אף חג יהודי, גרם לו רגשי אשם ורצון להביע את יהדותו בדרכים אחרות. אחרי שהאמריקאים שחררו את רומא, ברג ועוד כמה קציני ה-O.S.S הוזמנו לביקור אצל האפיפיור פיוס ה-XII. ברג, בלטינית רהוטה, ביקש מהאפיפיור שיצהיר כי הוותיקן וכל הקתולים מתנגדים להשמדת העם היהודי. האפיפיור שמע, ולא עשה דבר בנידון.

 

אבל, כך נדמה, גם ללא התודה לארה"ב והרצון לתרום לעמו היהודי, היה מו משמש כמרגל ברצון. עצם הגדרתו כמרגל התאימה לו ככפפה ליד: הנה, סוף סוף משתמשים בידע שלו, בגאוניותו בשפות ובכריזמה המידבקת שלו. הנה תפקיד באירופה התרבותית עם הזדמנות להסתובב בעילום שם ביבשת של בטהובן ומולייר, לדבר גרמנית כגרמני וצרפתית כצרפתי או שוויצרי, להסתובב בהיחבא עם מעילו השחור ולעשות מה שהוא רוצה לבדו, בלי שאיש יידע על כך פרט לבוסים ב-C.I.A. אפילו להם סיפר רק מה שרצה ומתי שרצה.

המנג'ר של שיקגו ווייט-סוקס היה מנג'ר/שחקן ושמו ריי שאלק. הוא החתים את מו לחוזה מקצועני מלא כי חיפש שורט-סטופ מחליף. שאלק היה קצ'ר נפלא בצעירותו, ועתה שיחק רק בעת הצורך. פעם קרה ששני הקצ'רים הקבועים שלו, באק קראוס והארי מקרדי, נפצעו באותו משחק, והוא עצמו לא היה יכול לשחק. פתאום הוא היה בלי קצ'ר. הוא הסתכל על הספסל ושאל, "היש מישהו כאן שיכול לשחק קצ'ר?" מו ענה, "יש לך 'מייג'ור ליג קצ'ר' כאן על הספסל, ממש לפני עיניך הרואות". הוא התכוון לשחקן ושמו ארל שילי שישב לידו, ששיחק פעם קצ'ר בליגת המשנה לפני שהועבר למייג'ור ליג כשורט-סטופ, אבל שאלק חשב שמו מתכוון לעצמו.

"או. קיי, מו", אמר, "לך ללבוש את מגיני הקצ'ר". ללא היסוס קם מו ללבוש את מדי הקצ'ר ונתן משחק נפלא. מושלם. באותה השנייה נולד קצ'ר חדש במייג'ור ליג ושמו מו ברג. מאחר שהיו לו ידיים נפלאות וזריקת כדור מהנהדרות ביותר מעמדת הקצ'ר עד הבסיס השני (יכולת חובה כדי למנוע "גניבת רץ" מהבסיס הראשון לשני), ומאחר שמהירות אינה קריטית כל כך לקצ'ר כמו לשורט-סטופ, זה היה בעצם התפקיד הטבעי למו, והוא נשאר קצ'ר לתריסר השנים הבאות.

שחקני קבוצותיו השונות מספרים עליו סיפורים מסמרי שיער. איך יום אחד נעלם לפני משחק בקליבלנד, ומצאו אותו יושב בספרייה וקורא משהו בגרמנית במקום להיות על המגרש. איך היה לומד שפות ופיסיקה על ספסל המחליפים, ופעם אפילו נתפס קורא במשחק שבו שיחק כקצ'ר, בין האינינגים (ההפסקה שבה עוברת קבוצת ההגנה לחבוט וההתקפה היריבה הופכת למגינה).  איך היה נעלם בזמן משחקי חוץ ואיש אף פעם לא ידע לאן ומתי יחזור. פעם, במשחק חוץ, ירד בתחנת רכבת באמצע הדרך ולא חזר. שעתיים לפני שהמשחק החל הוא הופיע בחדר ההלבשה בלי לומר מילה. כאילו זה הדבר הטבעי ביותר להיעלם בתחנת רכבת באמצע מסע ולהופיע למשחק כאילו לא קרה דבר. חבריו לקבוצה כבר ידעו שאין טעם לשאול אותו מה קרה. הוא לעולם לא יגלה.

הוא היה מלא כריזמה, והוא הרגיש סיפוק גדול כשהיה יושב עם שחקנים צעירים על כוס בירה ו"מדסקס" בייסבול ועניינים ברומו של עולם, אך מעולם לא נתן לשחקן להתקרב אליו יותר מדי. הוא לימד אותם על יינות; איזה יין הולך עם איזה מאכל, ומהן המסעדות הטובות ביותר בכל עיר, אבל אף דבר אישי. אחרי שנפטר ב-1972 כתב עליו איירה ברקוף מניו-יורק טיימס שהנה, הלך לעולמו שחקן ששיחק 19 שנים בייסבול מקצועני, ועדיין נפטר בלי שיהיה אף חבר לקבוצה בלווייתו (מאחר שציווה על אחותו שתשרוף את גופתו, לא הייתה זו לוויה רגילה אלא התאספות בביתו של אחיו).

 

בקבוצות ששיחק בהן היה ידוע שמו כברג אף פעם לא משלם. תמיד השחקנים האחרים משלמים בשבילו. כולם היו סקרנים לדעת כיצד נהג עם הנשים שפגש. הוא היה גבר נאה מראה, סקסי מאוד, ונשים נמשכו אליו כמו אל מגנט. אבל חוץ משתי נשים, דבורה וייספיש ואסטלה הוני, מעולם לא ראו אותו עם אותה האשה פעמיים. יחסיו עם הוני היו עוד סיפור מסתורי. אריסטוקרטית יפהפייה, עשירה מאוד, שהייתה לוקחת אותו לבתי המלון היקרתיים ביותר בלונדון ובניו-יורק, עד שיום אחד נעלם מחייה בלי לומר מילה. בלי התנצלות, בלי מכתב. כמה שנים אחרי המלחמה התקשר אליה, אך היא אמרה, "אני מצטערת. אני נשואה ונא לא לצלצל לכאן יותר".

הוא היה "חבר לשתייה" של דיימון רניון ושאר הברנשים בניו-יורק, חבר אישי של שחקני קולנוע ועיתונאי ספורט רבים. כולם אהבו לכתוב עליו, כי חייו תמיד סיפקו סיפורים עסיסיים למדיה. העיתונאי ג'ון קיראן של ניו-יורק טיימס כה הושפע ממו, שבמשך כמעט 20 שנה (מ-1926 עד סוף המלחמה) כתב עליו טורים על גבי טורים. כתבותיו עזרו לי מאוד בכתיבת הפרק הזה.

**************************

ביפאן. צילם את טוקיו עבור ה-CIA לפני המלחמה

 

כששיחק בווייט-סוקס החליט ללמוד משפטים בתקופות הפגרה. הוא התקבל לאוניברסיטת קולומביה והחל ללמוד, אך בגלל לימודיו היה עליו לוותר על מחנות האימונים לפני פתיחת העונה באביב. בעל הווייט סוקס, צ'ארלס קמיסקי (על שמו נקרא האיצטדיון המפורסם), נתן לו אולטימטום. או בייסבול או משפטים.  הוא לא ידע מה לעשות, ופנה בבקשת עצה לרקטור בית הספר למשפטים נואל דאולינג, ששיחק בייסבול בהרווארד בצעירותו. הרקטור שאל, "אתה הוא מו ברג מפרינסטון?" כשמו ענה "כן" אורו פניו של דאולינג, שאמר, "נסדר את תוכנית הלימודים שלך כך שתוכל לשחק ולסיים את לימודיך".

מו ברג סיים את לימודיו תוך כדי משחקו כמקצועני, והחל לעבוד כעורך דין באחת החברות הגדולות במנהטן בזמן הפגרות, דבר שסיפק את רצון אביו ברנרד, שאמר לו שוב ושוב, "עליך ללמוד ולרכוש מקצוע.  בייסבול זה משחק לילדים". מו המשיך לשחק ולאמן עד יום פטירת אביו ב-1942.

כשהמלחמה באירופה הייתה בעיצומה, אחד החששות הגדולים של האמריקאים היה שהיטלר יצליח ליצור פצצת אטום לפניהם, דבר שעלול לסיים את המלחמה בנצחון הנאצים.  על מו כאמור הוטל התפקיד לבדוק את שלבי פיתוח הפצצה ולהתיידד עם ורנר הייזנברג, המדען האחראי על פיתוח פצצת האטום. ל-C.I.A היה ידוע שהייזנברג אנטי-נאצי, אך פיתוח הפצצה הוטל עליו. אם לא – תושמד משפחתו.

בשביל לנסות ולהתיידד עם המדען הבינו C.I.A וכמובן מו שעליו לדעת די פיסיקה גרעינית כדי שיוכל לדון אתו בענייני גרעין. מו מיהר לבית היוצר שלו, אוניברסיטת פרינסטון, שבה היה איינשטיין חלק מ"פרויקט מנהטן" לפיתוח הפצצה האמריקאית. לברג היה תפקיד בפרויקט "AZORA" הסודי, ושם למד על חציית האטום (פיוזיה). מו גם למד קורס פרטי מזורז של כמה שבועות בעזרת כמה פרופסורים, ובסיומו אמר אחד מהם שהוא השיג רמת ידע מספיקה בשביל ללמד אנרגיה אטומית בפרינסטון.

 

מו ברג. עורך דין. תואר מקולומביה יוניברסיטי

 

 

ברג בא לציריך, שבה הרצה הייזנברג בכנס גדול. מו הצליח להתקרב אליו בדרך אינטימית דייה, והפרופסור הזמינו לכוסית יין וארוחה. למו היה אקדח מתחת לחגורה. אם היה מסיק שבהנהגת הייזנברג הנאצים קרובים לפיתוח הפצצה הוא היה הורג אותו. אבל הייזנברג אמר לו מה שאמרו לברג גדולי מדעני אירופה בראשות הגאון הדני נילס בור – שגם אתו ברג התיידד – והאיטלקים אנריקו פרמי ואדוארדו אמאלדי, מגדולי הפיסיקאים האיטלקים, שעליהם הטיל מוסוליני את תפקיד פיתוח רקטה סילונית: "לנאצים יש די אורניום, אבל הם אפילו לא קרובים לייצור הפצצה". יכול מאוד להיות שברג ידע על כך לפני כל אדם אחר מבעלות הברית. הוא מיד הודיע על כך ל-C.I.A, ועל פי המסופר, פרץ הנשיא רוזוולט בצחוק של אושר כששמע זאת.

למו היו תפקידים אחרים באירופה. הוא הוטס ונחת בגרמניה הנאצית ב-1944 כדי לברר, לעזור ולהבטיח שמדעני גרמניה ייפלו בשבי האמריקאים ולא הסובייטים. היה זה כנראה תפקידו המסוכן ביותר. לא היו הרבה יהודים שנחתו כמרגלים בגרמניה הנאצית ב-1944. אחרי המלחמה המשיך בתפקידים חשאיים בבאלקן, בצ'כוסלובקיה וביוגוסלביה, כשאחת השליחויות שלו הייתה לבדוק ולהסיק עם מי עדיף לאמריקאים לקשור ברית, עם טיטו או עם הסובייטים.

 

איש לא יודע עד היום בביטחון כמה טוב היה ברג כמרגל. הוא היה "הצגה של איש אחד", כשאפילו האחראים עליו לא יודעים היכן הוא, מה בדיוק הוא עושה וכמה כסף הוא מוציא. השאלה "היכן לעזאזל נמצא מו ברג?" הייתה נשאלת יום יום בסוכנות החשאית. נטייתו להיעלם היא שבעצם סיימה לו את הקריירה ב-C.I.A, מלבד אי-נכונותו להסביר לאן נעלמו עשרות אלפי דולרים שהוציא על מטרות הריגול שלו.

מלבד תפקידים קטנים ב-C.I.A לא עבד מו ברג יום אחד בחייו אחרי שהסוכנות החשאית הפסיקה לשלם את משכורתו ב-1952. את עשרים השנים הבאות בילה אצל אחיו ואחותו וחי על חשבון מכרים, ידידים ועיתונאים. הוא היה בא לעתים למגרשי היאנקיס והמטס כדי לחזות במשחק האהוב עליו, אך גם כדי לקבל ארוחת חינם בלאונג' של העיתונאים. עד יומו האחרון הוא היה טיפוס שכולם חפצו ביקרו בגלל הכריזמה ששידר והבדיחות החדשות שתמיד ידע לספר כאילו היה קומיקאי מקצועי. כולם רצו לשמוע ממנו עוד סיפור בייסבול מעניין. כשהיה בא לאיצטדיון מיד היה מוקף בני אדם. הוא היה אדם מוזר ומסתורי, אבל תמיד עדין ומנומס, ג'נטלמן למופת שלא פגע בזבוב כל ימי חייו ולא היה לו אויב אחד.

אפילו בשנות ה-60 לחייו היה מופיע ונעלם. כשהוצאת ספרים במנהטן הציעה לו לכתוב את סיפור חייו הוא בא לישיבות, החליט החלטות עם מנהלי ההוצאה, הגיע להסדרים ולסיכומים כספיים, ואז, כשהיה צריך לשבת ולכתוב – עשה את הדבר הטיפוסי לו: נעלם ולא חזר. לא ידוע אם שילמה לו הוצאת הספרים מפרעה שמעולם לא הוחזרה לפני שנעלם.

ככה זה. יש מקרים בחיים שבהם האמת מוזרה יותר מהדמיון.

 

***

 

מו ברג ביקש מאחותו אתל שאחרי מותו תשרוף את גופתו ושאפרו ייקבר בישראל. הדבר נודע לי רק בשנים האחרונות. זוהי הוכחה נוספת לגאוותו היהודית ולזיקה הציונית שתמיד הייתה חבויה בו. המועצה הדתית בישראל סירבה לבקשתה לקבור אותו בבית קברות יהוד,י כי"'שריפת המת" נוגדת את דתנו. בסוף שנת 1972 היא באה לבדה לישראל עם קופסת אפר קטנה. היא פיזרה את אפרו היכן שהוא, אבל סירבה לגלות את המקום כי "כך הוא היה רוצה". הביוגרף ניקולאס דוידוף גילה שהיא פיזרה את אפרו בהר-הצופים, אך איש לא בטוח בכך. במותו כמו בחייו, לעולם יישאר מו ברג  אגדה מסתורית.

http://content.usatoday.com/community/tags/topic.aspx?req=tag&tag=International%20Spy%20Museum

 

(מו ברג בפרינסטון)

סוף המאמר

************************************************

 

Moe Berg

Dec 26, 2011 at 6:18pm

Post by bookrefuge on Dec 26, 2011 at 6:18pm

During the 1990s, biographies were written about the mysterious Moe Berg—Princeton graduate, major league baseball player, master of many languages, and OSS spy during World War II.However, long before Berg came into the biographical spotlight, a little-known piece of information surfaced about him. It appeared in the June 1976 newsletter of Hilaire du Berrier. Du Berrier, who had been with the OSS, ran an intelligence newsletter out of Monaco from 1958 to 2001. The last issue before his death covered the events of 9-11. I had the pleasure of meeting du Berrier when he visited Boston over 20 years ago, and I have read all of his newsletters.According to du Berrier, Moe Berg was the mastermind behind the 1937 destruction of the zeppelin Hindenburg at Lakehurst, New Jersey, with the express intention of exacerbating German-American relations toward war. This does not relate to the LKC directly, but it has possible parallels: a team of operatives, working in New Jersey during the 1930s, seeking to impact German-American relations. I will connect a couple more dots after the quote.Du Berrier recounted this story in his June 1976, May 1989 and May 2000 newsletters. It is hard to choose which to post, because each provides some unique details, but I am going to paste in the last one from the PDF of May 2000. Bear in mind he was in his mid-nineties when writing this, so I hope we can forgive him any typo and a seemingly incoherent remark about the Red Sox playing only 10 home games. Du Berrier’s reports are not on the Web, and I don’t believe the Berg-Hindenburg story has ever been posted elsewhere on the Internet. So if nothing else, here’s a “You saw it here first” for our board:

CARGO LIFTER INC., which plans to transport three million tons a year by airship, floated seven million shares on the Frankfurt market on May 30 to revive the era when Zeppelins were in the sky. Germans have shaken off the fear of lighter-than-air craft which has dogged them since that May 6 in 1937 when the Hindenburg went down in flames in Lakehurst, New Jersey. The promises of the new company in Frankfurt make this a suitable occasion to tell the story no editor or government official would touch.A young New York Irishman named Tim McAuliffe had two fixed positions in his life: love of sports and faith in the Catholic church. He wanted a job where he could meet famous baseball players, fighters and other sports idols . He pestered the Spalding sporting goods store until in 1934 a personnel manager took him on for a period of training in salesmanship and on February 10, 1935, sent him to their Boston store.Becoming a friend of players with the Boston Red Sox and supplying equipment to the universities, colleges and high schools around Boston was an answer to his prayers. The famous Red Skin professional football team bought equipment from Tim. Bill Bingham, the athletic director at Harvard, turned to Tim when he wanted someone to tell his troubles to and Adam Walsh, the Bowdoin College coach, would not buy the new "Tu-way stretch" football pants unless Tim did the fittingMcAuliffe became the friend, adviser, and uncle to most of the athletes in the Boston area. The Red Sox made his apartment their hang-out and Jimmy Foxx fried steaks for them when they were not on tour. Moe Berg, the catcher, would be there, though some players regarded him as a loudmouthed braggart and did not like him. Tim thought he was a stupid know-it-all, but Tim's job was to sell sporting goods and he let Berg stay in his apartment during the team's off-season.Years later a book was written about Moe Berg and a film was made on him. Herb Morrison of the National Broadcasting Company used him for a program. Whether in Boston or on tour, Berg would walk around town with Tim and on May 1, 1937, there was a conversation that troubled Tim for the rest of his life.The Red Sox were playing at Yankee Stadium in New York and when McAuliffe entered the clubhouse the men around Berg quit talking. Moe turned to him and said "Tim, you are going to hear something awful in a few days."To McAuliffe awful could mean only one thing. May 15 was the day when the big league sold and traded players. "Oh no," he said, "they are not going to trade Jimmy Foxx!" "No," Berg replied, "but you are going to hear about it." Less than a week later the Hindenburg, the pride of Germany's III Reich, burst into flames on May 6, 1937, as she was preparing to land at Lakehurst after her 63rd crossing of the Atlantic. Charles Dolfuss, the authority on lighter-than-air craft and Captain Pruss, the Hindenburg's commander, insisted the fire was caused by sabotage but an investigating committee reported that an accumulation of static electricity had ignited the inflammable hydrogen, used because America refused to sell non-inflammable helium to Hitler's Germany.Tim thought no more about Berg's words at the time but less than a week later papers carried giant headlines . The famous airship had burst into flames on May 6 and began to crumble as passengers leaped to escape the flamesThe Red Sox returned to Boston on May 14 for one of the ten games it played each year on the home field and Berg suggested that he and Tim go to the Lobster Pot for clam chowder. Berg seemed in a self-satisfied mood and suddenly asked: "Tim, what did you think of that thing last week?"Unable to imagine what the player was talking about, McAuliffe asked "What thing?" "Lakehurst," Berg answered. "You know, in New Jersey." Tim answered "Yes, wasn't that awful." Suddenly a thought struck him. "Oh no, Moe! That's not what you were talking about when you told me something terrible was going to happen!""Yes, Tim. We had to. We had to do something that would make that maniac (Hitler) attack us." All McAuliffe could think of to say was "Moe, you didn't kill twenty-five people just for that!" He was too upset to say more and finished the meal in silence while Berg went on talking."I couldn't be there myself," he said, "I was scheduled for a game but I did the planning and four of my men carried it out." According to Berg, they used a rifle with a telescopic sight, though the sight was unnecessary with a target that big. When the ship came in the men were hiding in the bushes at Lakehurst and the first shot with an incendiary bullet set the after end on fire.Tim lay awake that night, looking at the ceiling and thinking about Berg's words. He was too frightened to tell his story to the FBI. What if they charged him with being an accomplice for not going to the police when Berg told him something terrible was going to happen? The more he thought about it the more he realized it was not the work of a single man. There was team-work but McAuliffe had no way of knowing how deep it ran. It was at the height of the depression and he was afraid he might lose his job.It was some years before he started besieging editors and government officials with his story and when he did no one would listen to him. Some editors were afraid of being called anti-Semite. When he offered to testify before a government committee, Secret Service men descended on his apartment. A man named Kent Tyler had seen the shots fired but Tyler was silenced by the government. Herb Morrison, who covered the disaster for NBC, never answered his letters. And that is how the mode of transport, which CARGO LIFTER is about to revive, was shunned for over half a century.

[SOURCE: H du B Reports, May 2000, pp. 1-2. Du Berrier stated in his May 1989 report that “both Washington and Germany wanted the affair dropped. Herman Goering ordered German intelligence to make a report and suppressed its findings ‘lest passions be aroused in Germany and around the world.’”]

I realize some people may think “So what? Second-hand rubbish told by a washed-up OSS man. Big deal.”

I don’t assert that the above report is true—just as we don’t know the truth of many statements about the LKC. I post it for whatever it may be worth. I have been able to verify from old newspaper accounts on the Web that Tim McAuliffe was a major figure in Boston sporting goods. Moe Berg did play for the Red Sox in 1937; I checked the team’s schedule for that year, and they did indeed open a series at Yankee Stadium on May 1. On May 6, they played the Browns in St. Louis, though Berg (the back-up catcher) did not play. They returned to Boston on May 19 (not May 14)—du Berrier perhaps confused a “9” with a “4” in his old handwritten notes. So thanks to the Internet, I can at least say that underlying details of this story, though not 100 percent correct, are not “out to lunch.” And I will also say: if the Hindenburg disaster was simply an accident, it is one heck of a coincidence that it burst into flames just as it came in to land after crossing the Atlantic.

Relevance to the LKC? I don’t believe anyone has ever mentioned Moe Berg in connection with the LKC. He does bear some comparing, however, with LKC suspect Jacob Nosovitsky. Both men were spies who worked for government intelligence agencies; both were masters of many languages; both were Jewish. One might wonder if their work ever brought them into contact with each other. Both tragedies occurred in New Jersey, and as a graduate of Princeton, Berg probably knew the Hopewell region pretty well. Berg’s future boss at the OSS, Bill Donovan, was an early LKC figure. I have always felt that the impenetrability of the LKC may suggest that it was the work of an intelligence service, for whom deception is a modus operandi.

Any Berg connection to the LKC is PURE SPECULATION on my part. But if the du Berrier-McAuliffe report is true, and Berg really used a team of operatives to take down the Hindenburg, one wonders if any members of this group were also tied to the LKC.

OK, just to finish with a laugh. Wikipedia says that when one of Berg’s baseball teammates was told that Berg could speak seven languages, he said: “Yeah, I know, and he can’t hit in any of them.”

jack7
Commander
*****
Der Führer

jack7 Avatar
Posts: 1,176

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. כשהייתי באדלפי שאלתי פרופסור לשפות כיצד זה ייתכן שמו ברג ידע 29 שפות. הוא ענה לי שישנם יחידי סגולה המסוגלים להיות שבוע בארץ זרה, להקשיב לאנשים משוחחים, ואז מוחם המיוחד קולט את השפה בצורה מספקת לקשקש אותה, כפי שהוא שוחח איתי בעברית.

    1. תודה רבה על כל ההשקעה העצומה באתר. סיפור מדהים נהניתי לקרוא אשמח אם תיתן קישור לכך הסיפורים בתיבה שלך. פשוט סיפורים מדהימים.

  2. ענק' אדיר' וואוו' מצוין מיסתורי
    מתחת למעטה המיסתוריות חבויה רוחניות גדולה אצלו.
    אנסה להסביר פעם.
    תודה ענקית מנחם. מרגש

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט