ג'ון 'הונדו' הבליצ'ק / מנחם לס

לפנות בוקר הלך לעולמו ג'ון האבליצ'ק בגיל 79. לטובת כל מי שרוצה להיזכר בקריירה שלו ולטובת מי שלא הכיר, מפורסם כאן בשנית פרק שנכתב עליו בספר "50 האגדות".

עוד שחקן שאילו הקפיאו אותו ב-50 בשנים האחרונות והפשירו אותו היום, הוא יכול היה ללבוש שורטס, גופיה, וסניקרס ולשחק "שחקן ששי" בכל קבוצת ליגה, ובסוף העונה היה ניבחר ל-"איש ה-6" של הליגה.

***********************

ג´ון "הונדו" הבליצ´ק

 

ג´ון "הונדו" הבליצ´ק היה הקשר המחבר בין הסלטיקס הוותיקה והנפלאה של ביל ראסל ובוב קוזי, והסלטיקס המצוינת של הדור הבא עם לארי בירד וקווין מקהייל. הוא נתן לסלטיקס SWEET 16 : שש עשרה שנות משחק של השחקן הוורסטילי ביותר מכולם. השחקן שברא את המושג "האיש השישי". השחקן שבובי נייט מכנה "THE BEST OF ALL", ומוסיף "BAR NONE!"
=================================================
"השחקן השישי" הראשון
=================================================

ג´ון "הונדו" הבליצ´ק היה השחקן הראשון שרד אורבך הכתיר כ-"שחקן ששי". הוא היה אחד האתלטים הטובים ביותר בנבא (´אול-אוהיו´ בתיכונים בבייסבול, פוטבול וכדורסל, ובחירת דראפט ראשונה של "הקליבלנד בראונס" בפוטבול). הוא היה 1.95 מ´ ששיחק הכל מלבד סנטר. המשחק היה מתחיל, אורבך השועל היה מסתכל, רואה את מי מהשחקנים היריבים חייבים לחסל, ומה צריך להוסיף להתקפה, קורא ל-´הונדו´, מסביר מה הוא רוצה (בערך בדקה ה-7-8), והונדו היה נשאר בחמישייה משך כל המשחק.

באיזו עמדה או תפקיד שיחק? שוטינג-גארד שהוא לא שוטינג-גארד נטו, וסמול פורוורד שהוא לא סמול פורוורד נטו. הוא גם שיחק כרכז שהוא לא רכז נטו, ופאואר-פורוורד שהוא לא פאוור-פורוורד נטו. ישנם הרבה הטוענים שלא היה שחקן אחר בנבא עם הכושר הגופני שלו. משחקו היה סוער. משחקו היה מלחמה. משחקו היה תבונה וכשרון. הייתי אומר שאפילו יותר מלארי בירד, "הונדו" הוא השחקן המאפיין ביותר את הירוקים של הסלטיקס. רד הולצמן, שאימן את הניקס הגדולה בימי "הונדו" אמר עליו: "זה היה ממש לא פייר לשחקן שהיה צריך לשמור עליו, ולמאמן שהיה צריך לאמן נגדו.

כושר ההתמדה שלו היה INHUMAN. הוא היה מכונת כדורסל שיכולה לעבוד בפול ספיד 48 דקות תמימות, בלי לאבד טיפת מהירות או כוח. וכאילו שזה לא מספיק, אלוהים ברא אותו גם עם אינטליגנציה גבוהה, נתן לו קליעה טובה בריצה או עמידה מרחוק וחצי מרחק, איפשר לו לראות את כל המגרש באינטואיציה שלא הייתה כמוה, הוסיף לו מהירות ידיים ורגליים, ומהירות מחשבה. הוא היה שחקן ההגנה הטוב מכולם. אם אורבך רצה לחסל שחקן יריב הוא היה אומר להונדו: "ביל בראדלי עושה לנו צרות" וזהו. זה כל מה שהיה צריך לומר.

הוא היה דינמו אנושי. שחקן עם PERPETUAL MOTION (תנועה ללא הפסקה). הוא היה מחסל כל שחקן במלחמת חורמה וחוסר ויתור מבייסליין לבייסליין עד שהיריב היה מוותר. הוא היה האימא של הקרציות. ספורטס אילוסטרייטד כינה אותו
"THE FINEST ALL AROUND PLAYER IN THE HISTORY OF THE NBA"

הוא היה השחקן הצעיר, ילד השעשועים של תקופת בוב קוזי וביל ראסל, וכשהם פרשו הייתה לו האחריות להעביר את הלפיד לדור הבא של השחקנים כמו דייב קאונס ופאול סילאס. השחקן הצעיר עם פני הילד לפתע הפך לשחקן המנוסה והקפטן שהיה אחראי על שמירת מסורת הירוקים עד שהגיעו לארי בירד וקווין מקהייל.

=================================================
"איש של שלושה משחקי ספורט"
=================================================

התמזל מזלי ולמדתי באוהיו בשנים הראשונות של 1960. כולם דיברו על "העילוי הלבן" מהתיכון ברידג´פורט באוהיו הקולע 30 נק´ למשחק, קוטף 15 ריבאונדים, חובט עם 52% הצלחה בבייסבול (אחוז נדיר ביותר!), ושהוא ה-QUARTERBACK הטוב בתולדות ביה"ס וכמובן "אול אוהיו". זהו דבר נדיר ביותר כשספורטאי ניבחר ל-"אול-אוהיו" (או כל מדינה אחרת) בשלושת משחקי הספורט הפופולאריים כאן ביותר. בפוטבול הייתה לו זריקת כדור למרחק 80 מטרים, מרחק שרק גדולי הקוורטרבקים במקצוענים מגיעים אליו.

כולם רצו אותו. הקליבלנד אינדיאנס בבייסבול (מייג´ור ליג כמובן) הציעו לו לוותר על לימודי מכללה ולהפוך למקצוען מיד. בבייסבול אין כל הגבלת גיל בהחתמת שחקנים. הוא קיבל עשרות הצעות למלגות בייסבול, פוטבול, וכדורסל מהגדולות שבמכללות והטובות שבהן. אבל "הונדו", בן לעיירה קטנה המרגיש נאמנות לכל הסובבים אותו, לבני העיירה, ואפילו למדינת אוהיו, בחר מלגת כדורסל ובייסבול באוהיו סטייט הקרובה, כך שבני משפחתו וכל אוהדיו מהעיירה יוכלו לחזות בו.

כבר בשנת הפרשמן שלו בבייסבול באוהיו סטייט, הוא חבט 42% כשהוא משחק בייסבול בעמדת OUTFIELD, והאינדיאנס ממשיכים לנדנד לו לעזוב את כסא הלימודים ולעשות משהו חשוב בחיים. אבל בשנת הפרשמן שלו הוא גם הפך לכוכב קבוצת הכדורסל (אז לפרשמנים הייתה קבוצה משלהם) כשלידו משחקים כוכבי-על עתידיים בנבא כג´רי לוקאס ולארי סיגפריד, ושחקן פחות טוב שהפך לאחד מהמאמנים הטובים בתולדות המשחק – בובי נייט. ב-1959 הפתיעה אותם סינסינטי של אוסקאר רוברטסון כשניתחה בגמר ה-NCAA את אוהיו סטייט, אבל ב-1960-1961 הוא סיים את שנתו האחרונה באוהיו-סטייט כאלוף המכללות, אול-אמריקן, כשקבוצתו מסיימת ברקורד הנפלא של 78-6.

לא הייתה כלל שאלה שהוא יכול לבחור בין בייסבול וכדורסל כנבחר דראפט בין חמשת הראשונים גם בבייסבול וגם בכדורסל. לכן השוק היה אדיר כשהוא בחר בקליבלנד בראונס בפוטבול כעתידו, במקום בבוסטון סלטיקס שאף היא בחרה אותו בדראפט.

הוא החל את אימוני הקיץ בפוטבול בראונס אחרי שמשך 4 שנים, מאז סיום התיכון, לא נגע בפוטבול. מאמניו החליטו לנסותו כ-WIDE RECEIVER כי הם היו מסודרים בעמדת הקוורטרבק. אבל עם הבליצ´ק הגיעו גם גארי קולינס ובוב קראפטו – שני WIDE RECEIVERS שהפכו להיות כוכבי המשחק בעמדה זאת, וכמובן ´אול-פרו´ ב-NFL.

הסלטיקס בחרו בו אחרון בסיבוב הדראפט הראשון כי הוא אמר להם למפרע שהוא רוצה לנסות פוטבול, והסלטיקס לא רצו לבזבז עליו בחירה יותר גבוהה. אבל כשאורבך שמע שהבליצ´ק הוא רק ה-RECEIVER השלישי אחרי קולינס וקראפטו, הוא קפץ על המציאה ושכנע אותו שעדיף להיות כוכב בכדורסל, משחקן הלוחם על תפקידו בפוטבול.

רק אחרי שהונדו הפך לכוכב הבלתי מעורער של הסלטיקס, גילה אורבך שהוא לא בנה למעשה גדולות עליו, אלא פשוט חיפש שחקן מחליף לפראנק רמזי. אוי כמה שהוא טעה!

=================================================
16 שנות סלטיקס מופלאות
=================================================

כשהבליצ´ק הגיע לסלטיקס היא הייתה עמוסה בכוכבים בראשות ביל ראסל, קייסי ג´ונס, סם ג´ונס, ואחרים, אבל בוב קוזי, ביל שרמן, פרנק רמזי, וג´ים "THE BUTCHER" לושקטוף – החיה הרעה בכל תולדות המשחק שלעומתו מוזס מלון היה איילה המלחכת דשא באחו – התחילו בירידה בערוב יומם הכדורסלני.

הגעת הצעיר החזק והאתלטי שלא הכיר את המילה "מנוחה" הייתה זריקת אדרנלין לסלטיקס שהחלה להזדקן. הונדו הפך לילד השעשועים של בוב קוזי (השניים חברים טובים עד עצם היום הזה) שמיד ראה בו את ניצוצות הכוכב שהוא יהיה. קוזי הלעיטו בכדורים כשהיה ברור לכל חוזה במשחקים שהונדו היה המטרה המועדפת של "הודיני" בדקות שאורבך נתן לו לשחק. כבר באימונים הוא הוכיח לאורבך שהוא יכול להחליף כל אחד מלבד ביל ראסל. וכך נולד "האדם השישי" הראשון כשהוא לא חלק מרוטציה קבועה, אלא כשחקן הנכנס לסתום חורים.

הוא סיים את עונתו הראשונה עם 14.1 נק´ ממוצע, ואליפות NBA ראשונה. אח"כ באו עוד שלוש אליפויות רצופות. למרות שהבליצ´ק אמר באמצע עונתו הראשונה ש-"I MADE A LIVING OFF COUSY", קוזי מגלה בספרו שהוא לא חשב שהבליצ´ק יחזיק מעמד בקצב שהוא משחק: "חשבתי שהוא ישרוף את עצמו תוך שתיים-שלוש עונות. גם לא בטחתי בג´אמפ-שוט שלו".

הוא לא שרף את עצמו. הוא היה ה-SWINGMAN האוריגינלי שעם גובהו וחוזקו היווה מץ´-אפ מהגיהינום לגארדים, ועדיין מספיק גבוה שמהירותו הייתה מץ´- אפ מהגיהינום לפורוורדים. השועל הזקן אורבך (ואחריו המאמנים האחרים) ניצל תכונות אלה משך 16 שנים רצופות בהן היה ´הונדו´ אחד מכוכבי הנבא הגדולים ביותר כשהוא זוכה ב- 8 תארים ס"ה.

הוא גם היוצר האוריגינלי למה שנקרא היום "CELTIC PRIDE" – גאוות הסלטיקס. היה לו INNER DRIVE מהסוג של מייקל ג´ורדן לניצחון. הוא שיפר משנה לשנה את הקליעה מרחוק שלו ואת כדרורו, עד שהפך לשחקן מושלם ממש. בעונה השנייה שלו כבר קלע 19.9 נק´ למשחק, ואח"כ עשר שנים רצופות בהן קלע לפחות 20, כשבעונתו הטובה ביותר (1973) קלע 28.9 נק´ למשחק ועונה אח"כ 27.5 ממוצע. הוא היה מסוג השחקנים שחיו עבור הפלייאוף: כל הסטטיסטיקות שלו בפלייאוף טובות מהסטטיסטיקות שלו משך העונה הרגילה. ב-1963-1964 קוזי פרש, והונדו הפך לאחר הכוכבים הגדולים, למרות שתמיד קם מהספסל. בעונתו השנייה עשה כבר את הקבוצה השנייה של ה-NBA כשהוא גם כוכב הסדרה נגד הווריורס שהובסה בחמישה משחקים. אחרי 4 האליפויות של שנותיו הראשונות עם "הזקנים", באו 4 אליפויות נוספות בשנות ה-60 המאוחרות וכן ב-1974 ו-1976 בהן הוא כבר הקפטן, וה-MAIN MAN.

כמובן שהוא ניבחר להיכל התהילה, גופייתו מתנוססת על תקרת הסלטיקס, וב-1995 ניבחר כאחד מ-"50 האגדות".

ב1,270 משחקי נבא הוא קלע 26,395 נק´ כשהוא מסיים קריירה של 16 שנה עם ממוצע של 20.8 נק´ למשחק. אפילו לארי בירד לא קלע כל כך הרבה נקודות כמוהו, והונדו הוא ´מלך הסלים´ של הסלטיקס בכל הזמנים. הוא גם היה ריבאונדר מצויין עם 8007 ריב´ לממוצע של 6.3 ריב´ ו-6,114 אסיסטים, לממוצע של כמעט 5 ריב´ למשחק. הוא השתתף ב-13 משחקי ´אול-סטאר´ רצופים לרוב בחמישייה הראשונה, וניבחר 8 פעמים לחמישיית ההגנה הראשונה או השנייה של הליגה. הוא אף פעם לא היה "רודף נקודות". אך כשצריך היה, הוא ידע גם לקלוע, כפי שמוכיחות 54 נקודותיו נגד ההוקס ב-1973 כשהוא קולע 24 סלים, עדיין שיא פלייאוף. אגב, הוא גם השחקן הראשון לקלוע 1,000 נקודות ב-16 עונותיו בליגה, כולן בסלטיקס כמובן. בספרו הוא מתאר את שנות ה-70 המוקדמות עם דייב קאונס ופאול סילאס כ"שנים המאושרות ביותר שלי בסלטיקס". הוא פרש בגיל 38 כשהוא עדיין בכושר טוב בסוף עונת 1977-8.

היה לו משהו שהיה גם לג´רי ווסט וריק בארי: הם תמיד נראו "נקיים" ומצוחצחים על הפארקט, אפילו אחרי 48 דקות קשות ביותר. קאונס, חבר טוב של הבליצ´ק, כתב בספרו: "הוא היה רץ ללא הפסק 48 דקות. כל ". שומריו נטפו זיעה ונשמו בכבדות. הונדו? " HE NEVER BROKE A SWEAT” קאונס מסביר: היה אחד מהחברה. בשום פנים לא ´יורם´. אבל הוא חי חיים נקיים: אף פעם לא עישן, כמעט לא שתה, ואף-פעם לא החמיץ משחק".

היה לו את אחד ה-RUNNING SHOTS הטובים ביותר, אם לא הטוב ביותר בתולדות הליגה. "ראנינג ג´אמפ" היא יכולת לכדרר – לפעמים בפול-ספיד – ואז לעלות לג´אמפ כמעט ללא עצירה וללא נטיעת הרגליים על הפארקט.

"תפקיד ´השחקן השישי´ אף פעם לא הטריד אותי", הוא כותב בספרו, "כי אורבך תמיד אמר לי שלא חשוב מי מתחיל את המשחק. חשוב מי מסיים את המשחק. ואני כמעט תמיד סיימתי".

=================================================
CLUTCH PLAYER
=================================================

´הונדו´ (חבריו החלו לקרוא לו כך אחרי הסרט של ג´ון וויין באותו שם) היה אחד מהקלאץ´ פליירס הטובים מכולם. רד אורבך אמר שלהונדו שני דברים שאין לאף אחד: קרח בעורקים במקום דם, וראיית משחק כה טובה שהרבה פעמים התחיל עם גניבת כדור עוד לפני שהכדור נימסר. הוא גם היה ´קלעי של השנייה האחרונה´, שני בסלטיקס רק ללארי בירד.

רגע אחד במשחק הגמר של המשחק בין הסיקסרס והסלטיקס הכניסו להיסטוריה. הקבוצות 3-3 במשחקים. משחק שביעי בבוסטון גארדן. הסלטיקס מובילה 110-109 עם 5 שניות לסיום. כל מה שהסלטיקס צריכה זה להוציא כדור תחת סלה והמשחק גמור. היא לא מצליחה. לוקחת טיים. הסיקסרס סוגרים את הסלטיקס מכל הכיוונים. מוציא הכדור ביל ראסל החליט לזרוק כדור ארוך לעבר סלה של הסיקסרס בידעו שכשייתפש, החמש שניות לא תספקנה לסיקסרס לרוץ את כל המגרש ולקלוע. אבל כדורו הארוך של ראסל פוגע בחוט הפלדה שירד מהתקרה להחזיק את הסל (ככה היה פעם…), והכדור חוזר לסיקסרס.

כולם יודעים: כדור גבוה לצ´מברליין והוא מנצח את המשחק. האל גריר הוא מוציא הכדור. הבליצ´ק עומד עם גבו לגריר, שומר על צ´ט וולקר. אבל בשנייה שגריר מוציא כדור, הבליצ´ק שהיה עם גבו לגריר, מסתובב כאילו היו לו עיניים בגבו, מנתר, מגיע לכדור, ועושה TIP קטן של הכדור לידי סם ג´ונס. משחק גמור. הכרוז האלמותי של הסלטיקס ג´והני מוסט צורח לעבר המיקרופון את הקריאה שנכנסה ללקסיקון של אגדות הכדורסל:

"הבליצ´ק סטילס דה בול…איטס אול אובר. הבליצ´ק סטילס דה בול…"

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. כשכתבתי את הפוסט על קארים, יצא לי לראות לא מעט קטעים בכיכובו של הונדו. אין שאלה בכלל, שחקן מדהים, ורק בגלל שאנו רגילים לכתוב על מי שצפינו בו, אנחנו לא מזכירים יותר את הווינריות שלו.

    משחק 6 של סדרת הגמר ב-74', האבליצ'ק וקארים בתצוגת כדורסל אדירה:
    https://www.youtube.com/watch?v=a9NUC_mflTI

  2. כשהייתי קטן הייתי בטוח שמבוגרים ראו פעם בשחור לבן (בחיים לא בטלויזיה). אכן היו חיים. השמועות אומרות שגם סקס זה גם לא המצאה של הדור שלנו, אפילו גולדה ורבין עשו את זה (לא אחד עם השני למיטב ידיעתי)

    האבלצ'יק היה ספורטאי מדהים. משהו ביח"צ שלו דהה עם השנים. בכלל הסלטיקס חוץ מבירד וראסל דהה כוכבם עם הזמן. מעניין שחמישיית הניקס והלייקרס בשנות ה-70 זכורה לכל חובב כדורסל אבל רוב האנשים לא יכולים להגיד כלום על האבלצ'יק, דייב קאונס, ג'ו ג'ו וויט ואפילו טייני ארצ'בלד, טומי היינסון ואחרים

    לדעתי אם לא מנחם הם היו נעלמים לרובינו מהרדאר

  3. פעם התשוקה למשחק הייתה יותר חזקה, לפי מה שאני רואה בקישורים, אווירה של "חיים או מוות".

    אבל הרמה כל כך נמוכה ברמה האישית והקבוצתית. לא בא בטענות. אבולוציה פשוטה וברורה מאליו של משחק. למשל הכדור המפורסם שהאבליצ'ק חטף – אין שחקן בעולם שיוציא ככה כדור היום (מלבד מגי כמובן). שלא לדבר על ההוצאה של ראסל…
    שחקנים בתקופה הזו לא ידעו לעבור בכדרור, שלא לדבר על קרוסאובר, הרכזים והשוטינג של היום היו שוחטים אותם. לכן אם מנחם חושב שהאבליצ'ק או רובינסון או בארי עם הכושר שלהם בשנות ה60 70 יכולים לשחק בליגה של היום הרי שהוא שלול הבנה יותר מכולם.

    1. תתבונן בקטע המשחק מ-74'.
      האבליצ'ק דומה במימדים (גובה, משקל) לכריס מאלין, רק שהאבליצ'ק אתלטי יותר.
      אם מאלין הציג יכולת גבוהה בשנים שב-NBA הרביצו,
      אין שום סיבה שהאבליצ'ק לא היה מציג יכולת דומה, או סביר להניח גבוהה יותר.
      על אחת כמה וכמה בכדורסל של היום עם ה- 3 & D.

      ולי אין שום ספק שעם היכולת שלו כשהגיע לליגה,
      הוא כיום הסנטר מס' 1 בליגה. ובהפרש.
      גובה, ניתור, טאצ', חוכמת משחק.
      שלוב של נתונים כאלו בשחקן אחד זה נדיר במיוחד.

      1. הוא היה עילוי אתלטי. כשקבוצת NFL כמו הקליבלנד בראונס שידעה את ג'ים ברון בוחרת בו ראשון בדראפט בפוטבול, הדבר אומר דרשני.

        1. הבראונס לקחו אותו בסיבוב השביעי לא הראשון – זו לא בדיוק בחירה שאתה בונה על זה שייצא ממנה משהו (זה מהלי לקחת שום דבר מהיכולות שלו.)

        1. התבוננתי. עכשיו כואבות לי העיניים. זה כדורסל פרימיטיבי ברמות.

          זה שב נ.ב.א הרביצו בסוף שנות ה80 לא הופך אותו ליותר אתלטי מה נ.ב.א. 25 שנה אחריו.

          כריס מאלין אוברייטד. זה לא שחקן של היכל תהילה. שים אותו בתקופה של האבליצ'ק בלי קשת 3 והוא עקר.

          לגבי קארים : לגובה, טאץ', וחוכמת משחק אין קשר לכושר גופני.
          לניתור כן, ןאני בטוח שהוא לא יותר טוב משל האוורד.

          נקודה למחשבה : השחקנים של פעם (למשל קארים) ניהלו קריירות ארוכות כמעט ללא פציעות, לעומת היום, וזה תוך כדי שהם נועלים משחק אחרי משחק נעליים נחותות לאין שיעור מהטכנולוגיה של הנעליים של היום. הסיבה היא שהרף האתלטי והכושר גופני עלה.

      2. הסנטר מספר אחת בליגה? לא ברור לי למי בדיוק התכוונת כי זה בטח לא להבליצ'ק.
        בכל מקרה בהשוואה למאלין יש הבדלים מאד גדולים. הונגו היה שחקן אול אראונד נהדר אבל עם יכולת קליעה ממוצעת. מאלין לעומתו היה הרבה יותר חד-ממדי אבל עם יכולת קליעה פנומנלית

        1. הכוונה שלי בהשוואה הייתה להראות שלהבליצ'ק הייתה את היכולת לשחק גם בתקופות אחרות.
          ויכולת הקליעה שלו הייתה לא רעה בכלל – אני חושב שעם קצת עבודה (לא בשונה משחקנים כיום) הוא היה מתאים את עצמו לקיום קשת ה-3.
          היה לו ג'אמפ שוט יפיפה.

          1. יפה או לא – 44% די ממוצעים בקריירה.
            בהתאמה נתחיל קודם בבחירת זריקות שלא הייתה קיימת בשנות ה-60 (מצד שני גם ההגנה לא).

          2. תשווה את פלייאוף 74' של האבליצ'ק לפלייאוף 09' של קובי בראיינט.

            קובי: 30 נק' ב-48 אחוז מ-2, 5.5 רב' ואס'.
            האבליצ'ק: 27 נק' ב-48 אחוז מ-2, 6 רב', 5.5 אס'.

            והאבליצ'ק הוביל קבוצה שהייתה האנדרדוג בסדרה כאשר זכה להרבה פחות שריקות מהשופטים, ולא נהנה מהיתרון שקו ה-3 נותן לשחקני חוץ
            (הלך לקו העונשין חצי מהפעמים לעומת קובי. והוא קלע באותו פלייאוף 88% מהעונשין)

          3. גיא, כמה נק' ובאיזה אחוזים נראה לך שקובי היה מסיים סדרת גמר עם ההגנות האיטיות של שנות ה 70 ?

            הוא היה מסיים כל משחק עם 81 נק'.

          4. מבין השחקנים של אותו משחק ב-74', יצא לי לראות משחקים שלמים בזמן אמת (יחסית…) של קארים.
            קארים ב-86', בעונה ה-17 (עונה 17!!!) שלו בליגה שיחק, ואף התעלה, בהתמודדות שלו מול יוסטון ותאומי המגדל.
            את אותו אקים ראיתי עשור אחר כך משחק בפיינלס מול שאקיל. והוא התמודד ואף התעלה על שאקיל. אותו שאקיל ששיחק עם קובי.
            (והיה השחקן הטוב מבין ה-2)

            אז תאומי המגדל לא קלעו 81 נק' (כל אחד או ביחד) כשפגשו את קארים. ואני מבטיח לך שקארים ב-74' היה שחקן הגנה טוב בהרבה מקארים של 86'.
            גם שאקיל לא קלע 81 נק' על אקים.
            זה נכון שקצב המשחק שונה, אבל אז המשחק היה הרבה יותר פיזי, והיה קשה בהרבה לחדור לסל (אין ספק שקובי היה מגיע הרבה פחות לעונשין)

          5. אני מציע פשרה, קח ניצחון בעניין קארים, ותן לי את האבליצ'ק…

            קארים לא התעלה על האקים (שנה שנייה), הם היו די שווים וזה די הגיוני.

            האקים של שנה שנייה זה לא אותו האקים שניצח את שאקיל, ושאקיל שהפסיד להאקים זה לא אותו שאקיל שלקח 3 אליפויות.
            17 שנה נחשב מבחינתי אותו דור, תראה את דאנקן לעומת שחקני שנה 2. או את קובי בריא בעונה ה17 שלו. לעומת שחקני שנה שנייה. סטוקטון בעונה ה19 שלו לעומת שחקני שנה 2 וכ"ו.

            יותר מ 30 שנה זה כבר הבדל יותר רציני. (קובי האבליצ'ק)

            מי בדיוק יעצור את קובי ? קארים ?

          6. להשוות את קובי לתביא לי צ׳ק זה כמו להשוות לחם יבש אחיד למאפה של שף עם כוכבי מישלן
            גיא סטטיסטיקות שוות לתחת אם לא יודעים להשתמש בהן
            תעשה לנו טובה ולך לחפש גיפים

      3. אני מסכים עם הממזר הרמה כל כך עלתה, אני צפיתי שוב ב63 הנקודות של ג’ורדן מול הסלטיק זה זבל טהור, במשחק של 74 אני כבר לא יכול לצפות אני נשבע שראיתי ילדים בכיתה ה עם יכולת כדרור גבוהה בהרבה.
        .
        לחשוב שאפשר להקפיא שחקן ולהחזיר אותו 50 שנה אחרי שהמשחק כל כך השתנה זה עצימת עיניים.

    2. אתה לא באמת יכול לעשות את ההשוואה הזו כאילו שאתה מצניח שחקן מאז לצורת המשחק המודרנית. בעיניי השאלה היא מה היה קורה אם הוא היה גדל היום ומתפתח כשחקן מודרני

  4. תודה רבה על הטור מנחם!
    זה ממש כיף לקרוא על שחקנים, שכל אוהד כדורסל מכיר אותם בשמות, וטיפה יודע על סטטיסטיקות ותארים שהשיגו, אבל בלי שבהכרח כולם זכו לחוות אותם בזיכרון כפי שאתה זכית.
    מה שידעתי על הונדו לפני הקריאה שלי, זה ככלום וכאפס לעומת עכשיו.

  5. שחקן שלא נגמר, הפסיד רק 30-40 משחקים בקריירה שלו שבכל העונות הוא משחק 30 דקות +
    מהשחקנים שהייתי רוצה לראות כוכב יחיד בקבוצה רגילה ולא מלאה בכוכבים..

  6. תודה פרופסור על שהעלית מהאוב.
    הונדו ז"ל ללא ספק אחד מחמשת השחקנים הטובים ביותר שהיו בסלטיקס אי פעם.
    נחמד לראות את הוויכוח בין פו-פו, שהיה פעם רק גיא, לגילארי המקורי.

  7. תודה לך הבליצ׳ק, חטפת את ליבי בעבותות ושיכנת אותו במושבה הפוריטנית.. תמשיך לחטוף, לגנוב ולשחק. תודה.

  8. האבליצ'ק לא רק שיחק עם ג'רי לוקאס באוהיו אלא גם חלק איתו חדר במעונות הסטודנטים. יש סיפורי אלף לילה ולילה איך השניים היו לומדים יחד למבחנים באוניברסיטה.

  9. פוסט נפלא בתזמון מתאים.
    שחקן נדיר מהטובים אי פעם.
    * ולגבי ההשוואות בין ההווה לעבר: כמעט בלתי אפשרי (וגם לא הוגן) לעשות השוואות שכאלה. הסיבות ברורות, הזמנים שונים, העולם אחר, ובשל כך (ועוד) לא רק שבלתי אפשרי להשוות – זה חוטא לזכות שהיא מנת חלקו של כל שחקן שבזמנו הוא תרם למשחק את הייחודיות הבלתי נשכחת שלו.
    [כמו שאיזה זב חוטם יבוא היום וישווה כתיבה של כתב פופולרי היום לכתיבה של הדוק משנות ה-60, ויכנה את הכתיבה של הדוק 'ארכאית, מיושנת, עבר זמנה' וכו', כאשר האמת היא שדברים איכותיים נשארים לאורך שנים, בעוד שהtrends והכיוון משתנים תדיר].
    קיצר, תודה על מה שיש, תודה על מה שהיה – ועם הפנים לבאים ולבאות בשמחה.

להגיב על נדב לבטל

סגירת תפריט