סיפור מהתיבה: משחק על החיים והמוות / מנחם לס

2015

לפני טיסתנו לישראל קלטה עיני ידיעה קטנה במסגרת בעלון "JEWISH LIFE" בה ניכתב שסלומון "גולאש" גולדסטין, שחקנה היהודי של התיכון 'דווייט אייזנהאור' בברוקלין שהוא נושא הסיפור, ניפטר בגיל 71 בעיר דלריי ביץ', פלורידה. הוא היה שחקנה היחיד של 'דווייט' שנעלם אחרי ההפסד לתיכון 'טרימונט' ועקבותיו אבדו. זאת ההזדמנות הראשונה להכניס את הסיפור מהתיבה לפני החזרה לארה"ב ביום רביעי. אלוהים, כיצד חודש עובר כמו יום!

*** 

משחק על החיים ועל המוות

1991

ידיעה קטנה בניו-יורק טיימס משכה את תשומת לבי: "האסיר 'סוויט' צ'ארלי בראון נרצח בכלאו. בראון, בן 46 במותו, נידון ב-1970 ל-86 שנות מאסר על שוד מזוין, ניסיון לרצח ואונס. הוא היה הפורוורד האגדי של תיכון 'טרימונט' בברוקלין בשנות ה-60' המוקדמות".

 

***

1961

בתיכון "בנג'מין פרנקלין" בהארלם מככב מעופף שלא היה כמותו: ארל "העז" מניגאולט. לא רחוק משם, בתיכון "פאואר ממוריאל", משחק נער בן 14, בגובה של 2.02 מטרים, ושמו לו אלסינדור, שכבר בצעדיו הראשונים חולל פלאים. המנצחת בין שני בתי הספר התיכוניים הללו תהיה לאלופת מנהטן ותתמודד מול אלופות ברוקלין, קווינס, ברונקס וסטייטן-איילנד על תואר אליפות העיר ניו-יורק.

האלופה, קרוב לוודאי, תיקבע במשחק של אלופת מנהטן נגד טרימונט. בקווינס, ברונקס, וסטייטן-איילנד הרי משחקות נמושות, קבוצות שאין להן כל זכות להופיע על אותו מגרש עם ממוריאל, פרנקלין וטרימונט.

"טרימונט היי". התיכון החנוק בתוך הסלאם הקשה בעולם, בדפורד סטייבסנט. גטו העטוף כמעט הרמטית על-ידי שדרות בושוויק ממזרח, אטלנטיק אבניו מדרום ושדרת לפאייט ממערב ומצפון. עוני מרוד, בתי דירות מתקלפים, מסוממים ושיכורים רובצים על המדרכות בחורף הקשה של 61' ואיש אינו זורק בהם מבט. בכל עבר פזורים פחי אשפה, שהם מקור התזונה היחיד של עשרות אמהות לא נשואות, רק בנות 15 וכבר אוחזות בשני תינוקות.

 

(טריטמונט היי היום. מאומה לא השתנה)

חמישה קילומטרים דרומה משם, באזור קנרסי שליד הבלטווי – הכביש המהיר המקיף את ברוקלין עד בואכה שדה התעופה "איידלווילד" (כיום "קנדי") – מתאמנת חמישיית הלבנים של תיכון "דווייט" (אייזנהאור): ארבעה איטלקים ויהודי אחד ושמו סלומון "גולאש" גולדסטין.

זהו אחד משלושת האזורים האיטלקיים של ברוקלין, מעוז המאפיה והקוזה-נוסטרה. ליד מפרץ פרטלגט בייסין, לצד בתי דירות המזדקרים לשמים, הם בנו להם את החווילות היפות בעיר; היאכטות שלהם עוגנות בסבלנות עד שאחד הבוסים מחליט לצאת לשיט לרוקאווי, קוני-איילנד, או להסתובב מתחת לגשר וורזנו ולעלות במעלה ההודסון בואכה ווסטפוינט, ואפילו צפונה יותר.

טרימונט נגד דווייט – הקרב על אליפות ברוקלין. שתי הקבוצות אפילו לא מבזבזות מחשבה אחת מיותרת על "בויס-היי" או "לפאייט" – היריבות האחרות מברוקלין. רק טרימונט נגד דווייט, כלם יודעים זאת. נלסון קמפבל מניו-יורק טיימס, מומחה כדורסל התיכונים בעיר, נשאל אם טרימונט היא באמת הקבוצה הטובה במדינה. "תלוי אם החמישייה שלה משחקת בכל דקות המשחק", השיב.

ואכן, לטרימונט היו רק חמישה שחקנים מעולים. "ה-חמישייה", כינו אותם בעיר, ולכולם היה ברור למי בדיוק מתכוונים: מלקולם "גראסהופר" מקוורן ו"דאונטאון" די-קנטקי מאחור; מארק "טו פאסט טו קץ'"' (מהיר מדי לתפיסה) פירס בסמול-פורוורד; "סוויט"  צ'ארלי  בראון בפאואר וג'ים "ג'נטלמן ג'ים" רובינסון בעמדת הסנטר (שחקן ציר).

אך אחרי החמישייה – בצורת. החמישייה המתאמנת בהנהגת מאמן יהודי-מסורתי ושמו ברנרד "פעמיים" צ'ימן הייתה הקבוצה. יתר השחקנים היו להקת נידחים, אטיים, חבורת טעויות ששיחקו בקבוצה רק כדי לקבל נעליים, גופייה וטריינינג. שנים אחרי, סיפר צ'ימן לג'רי אייזנברג מהפוסט: "חוץ מהחמישייה לא היה לי על הספסל אף אחד שמסוגל לקפוץ. הייתי צריך להתחנן בפני ילדים שיבואו לשחק, אך כולם סירבו כי הם יודעים שעם 'החמישייה' לא תתאפשר להם אפילו דקת משחק אחת".

אך החמישייה הייתה סיפור אחר. לאן שלא הלכת בעיר, היכן שלא רחרחת, שמעת רק דבר אחד: "זוהי החמישייה הטובה בעיר, בכלל זה הניקס, וזה לא שקר. שים נגדם את נאולוס,  גוארין, 'ג'מפינג' ג'ו גרין, אימהוף ודיק גרמייקר (החמישייה הפתטית של הניקס באותם הימים), ויש לך סיפור של 10 לטובת הילדים", כתב ברני ברווין בכל הרצינות ב"לונג-איילנד פרס".

ראיתי אותם פעמיים באותה עונה. חברים סחבו אותי ממנהטן ברכבת התחתית IRT כשהם מבטיחים לי הצגה שכמוה לא חלמתי שקיימת בתיכונים. היה לשחקני טרימונט הכל: "דאונטאון" קנטקי ו"גראסהופר" מקוורן התאימו האחד לאחר כמו כפפה ליד. דאונטאון' מהיר מהרוח, סוער, חותך, חודר, מכדרר בין יריבים, שורף את הסל שני מטרים מאחורי הקשת בדרך שגרה בקליעתו המצוינת. תן לו כדור בפלטבוש-אבניו, כמה בלוקים מהמגרש, והוא יירה אותו פנימה גם משם.

מקוורן הוא הפלייימייקר. הכדור דבוק לידו כמו מעין כישוף. הוא משרה ביטחון בכל הקבוצה, הוא תאי המוח, ההיגיון והמצפון של טרימונט. מין טיפוס עצוב ועגום, אך על המגרש הוא מתעורר לחיים ונכנסת בו אישיות חדשה. כשצ'ימן מדבר אל הקבוצה, זה תמיד דרך גראסהופר: "'גראסהופר, 'בוקס אנד וואן' בדקותיים הבאות, דקותיים הבאות". כך מדבר "פעמיים" צ'ימן.

"מהיר מדי לתפיסה" פירס הוא השחקן המהיר בקבוצה, בעיר, במדינה ויש אומרים – ביקום כולו. אלסטר בוים מדיילי ניוז כתב עליו פעם שהוא היחיד בעולם ללא צל: הצל אינו מספיק להדביק אותו. פרט למהירות, יש לפירס גם ניתור לשמים וקליעה רכה מחצי מרחק.

"סוויט" צ'ארלי בראון הוא ה"בנגר" האופטימלי: טורף קרשים כאילו לשם כך נולד. בן 17, עם שרירים וצוואר שלא היו מביישים אפילו מר-עולם לנוער. הרקולס שחור של בדפורד סטייבסנט, עם מהירות נדירה לענק שכמותו (1.94 מ', 105 ק"ג) ושליטה די טובה בכדור.

"ג'נטלמן ג'ים" הוא החיה של הקבוצה. בזמן משחק נגד תיכון "ביירידג'" הוא נשך לסנטר יריב חתיכה מהאוזן, ובמשחק אחר תקף לבדו שישה אוהדים ביציע שהעזו לכנות אותו "ניגר מטונף". 2.06 מ', שמנבאים שיצמח ל-2.10 לפחות, עם עתיד מובטח ב-NBA, אם כמובן יישמר מצרות, יסיים תיכון, ואחר כך ארבע שנות מכללה – אוסף משתנים שהוא מכשול רציני ביותר לצעירי הגטו.

 

(טרימונט היום. כל אזור בגיטו השתנה. עשירים החלו לקנות שם בתים ולהפכם לוילות וביה"ס היום הוא על טהרת לבנים)

 

צ'ימן, ספורטאי בכל נימי נפשו, אפשר להם לשחק. הוא הבין שהדרך הפשוטה והבטוחה ביותר היא לתת לאינסטינקטים האתלטיים של שחקניו חופש פעולה כמעט מוחלט. משחקה של טרימונט היה למעשה בלגן מאורגן: משחק של השכונה, עם מסגרת די רופפת, שבה עושים האתלטים העילאיים הללו כמעט את כל העולה על רוחם. כשהחמישייה שטפה את המגרש, לא האמנת שאלה ילדי תיכון. לי, לפחות, היה קשה להאמין. המהירות, הקואורדינציה, טריפת הסלים… תיכון או NBA? עד כדי כך הם היו נהדרים. בוודאי המהירים בעיר, ואולי גם הטובים ביותר, וכל זאת בשנת 61' – השנה הטובה בעיר אי פעם בתחרויות התיכונים. כשצ'ימן היה צורח: "ראן קידס, ראן!" הם שטפו את המשטח כעדת ברקים. היה זה חיזיון ספורטיבי שעליו כותבים סיפורים ואגדות.

דווייט הייתה סיפור אחר. מאמנה, יהודי אף הוא, "לויטנט" ג'ו אפסטין (בימים העליזים ההם, אם לא היה לך כינוי לא הייתה לך אישיות, כבוד או סיבה לחיות) לימד אותם כדורסל מהספר. הוא ידע שעם שמונה-תשעה לבנים גבוהים, כבדים ואטיים, הסיכוי היחידי שלו לנצח את הפנתרים השחורים הוא לשחק כמו שלימד אותו שלושה עשורים קודם לכן נייט הולמן, גאון הכדורסל היהודי ומאמנו בסיטי קולג': כדורסל מבוקר, מחושב, עם הגנה וכוח מתחת לסלים.

מאחור שיחקו בשבילו טוני "קרים צ'יז" לוציאנו וסלומון "גולאש" גולדסטין. היהודי הקטן הביא עמו את האומץ, הפיקחות והממזריות של יהודי מזרח-אירופה שהתיישבו בברייטון ביץ'. אביו, כריש שוק הדגים ברחוב פולטון, היה אחד מראשי המאפיה היהודית שעבדה בקשר הדוק עם משפחת גמבינו. הוא נרצח כמה חודשים קודם לכן.

הפורוורדים היו שני כבדים אטיים שלא היו מסוגלים לנתר אפילו אם חייהם תלויים בכך – "קורפורל" ברבוסה אטנזיו ופרנק "לזאניה" דימיליו. אך השניים היו פיזיים יותר משחקן הוקי קרח קנדי. מישהו כנראה סיפר להם פעם ש"הופס" (כדורסל) הוא בעצם "תפוש ככל יכולתך".

קו ההתערבויות על המשחק בפינת קינגס היי-וויי ואושן אבניו היה "סטרייט 20": אם שמת כספך על דווייט והיא מפסידה בפחות מ-20 נקודות הפרש – ניצחת בהתערבות. כמעט לא נרשם אקשן אמיתי בחורי ההתערבות בעיר, עד שהגיעו שמועות שבאזור קנרסי ואחר-כך בפינת אטלנטיק ופלטבוש מציעים על דווייט 1 ל-8. זאת אומרת, אם בחרת בדווייט כמנצחת, ולא משנה באיזה הפרש, תקבל שמונה דולרים על כל דולר שהשקעת. בתוך דקות אחדות טיפס האקשן לשמים. השמועות עברו ביעף למנהטן, ושם החל הכסף הגדול לזרום. לרבים לא היה ספק: המאפיה, משום מה, נכנסה למשחק בגדול.

  1. אפלית השחורים בשיאה. לבנים רבים עדיין חיים בתקווה שאולי אפשר לבלום את שחרור השחורים המאוסים והנחותים. הימים הם ימי טרום ג'יימס מרדית', הסטודנט השחור שהעז להיכנס בשערי אוניברסיטת אלבאמה הלבנה כלילך, כשמושל המדינה, ג'ורג' וולאס מונע בגופו את כניסתו באומרו את המשפט העילג שנחרט לדורות: "אובר מיי דד בודי" (רק דרך גופתי המתה). היה זה לפני האגרופים הקמוצים – סמל "הכוח השחור" – שהניפו אל-על האצנים סמית' וקרלוס, שעמדו על דוכן המנצחים בריצת 200 מטרים באולימפיאדת מקסיקו 1968, ולפני המצעד של ד"ר מרטין לותר קינג. בימים ההם היו גבולות ברורים מסביב לשכונות הלבנות. אחת מהן הייתה שכונת בנסונהרסט הגרמנית-איטלקית. כאילו גדר חשמלית בלתי נראית מקיפה את השכונה משדרת דיי במזרח ועד השדרה ה-18 ממערב. שחור שעבר בטעות את הגבול שם את צווארו על חוד התער.

בקנרסי, השכונה שהקימו מהגרים איטלקים בסוף המאה ה-19, ושהייתה ביתה של "דווייט היי", אירע סיפור דומה. שבוע לפני המשחק עבר ילדון שחור בן 12 בטעות את "הגדר החשמלית" הסמלית ברחוב פוסטר. חטפו אותו והביאו אותו למספרה של ג'ואי "תספורת קטנה" נפוליטנו. שם עבדו עליו שלושה ספרים בניסיון "ליישר" את שערותיו, להחליק את תלתליו, כאילו ביקשו לשלוח מסר לבדפורד סטייבסנט ולשחקני טרימונט: גם אתכם ניישר!

כעבור שלוש שעות של ניסיון סרק פשוט גילחו הספרים המתוסכלים את ראשו ושלחו אותו לדרכו בבעיטה לישבן עם אזהרה ברורה שלא יעז לעבור שוב את הגבול, ועם מסר לכל הכרישים ששמו כסף גדול על המשחק: מישהו מהעולם התחתון דואג "לגלח" נקודות מהמשחק, בדיוק כמו ראשו של הילדון השחור.

המאפיה שלטה אז כמעט ללא הפרעה ברציפי הנמל; בכל מחסני המטען והתובלה בשדות התעופה לה גארדיה ואדלוויילד; בסחר הסמים (לפני שהקולומביאנים גזלו מהם נתח גדול מהעסק); בשוק הדגים והבשר ובחלק נכבד של הפוליטיקה העירונית. בתי המשפט, ואפילו המשטרה, היו בחלקם מכורים ומשועבדים בקנוניות שוחד לקוזה נוסטרה. כשסנדק כגמבינו או קסטלנו היה עובר עם שיירת הלימוזינות שלו בקנרסי, הוא היה מקבל כבוד השמור רק למלכים או ראשי ממשלות.

 

("פגישה" טיפוסית של ראשי משפחות ה-MOB בברוקלין)

 

באימונים האחרונים לפני המשחק חש "פעמיים" צ'ימן שמשהו אינו כשורה. "דאונטאון" לא מצא את החישוק, "גראסהופר" היה בדיכאון ו"סוויט" צ'ארלי בראון ניתר כאילו כבלו את רגליו בשרשראות. "מה קורה , מה קורה?" הוא שאל את שחקניו, אך איש לא ענה לו. צ'ימן אמר שוב ושוב, שנים אחר המשחק, שהוא מעולם קודם לכן לא ראה את החמישייה שלו מפשלת כך באימון ומשחקת בכזה אי-חשק. האם המאפיה נכנסה למשחק? האם מאיימים על שחקניו? האם מציעים להם כסף גדול כדי להפסיד את המשחק?

המתערבים התחלקו עתה לשתי קבוצות: האחת כללה את אלה שלא האמינו כי המאפיה

מתעסקת בשטויות כאלה. הם שמו את כספם על ניצחון טרימונט בהפרשים הנעים מ-15 עד 22 נקודות. הקבוצה השנייה כללה את אלה שהאמינו כי המאפיה כבר "סידרה" את המשחק, והם היו מוכנים לשים את כספם על דווייט בניצחון ישר (ההפרש לא קובע) ביודעם שכל דולר יכניס לכיסם שמונה דולרים. השמועות סיפרו שבלאס-וגאס התעופפו כבר מיליונים על המשחק, ובילי "אוזניים אנכיות" סיפר לכל שומע שליד האקווריום של ברוקלין בקוני איילנד נכנס זקן לחור השתייה של האחים גראסלי ושם 20 אלף דולרים על דווייט. כעבור שעה בלבד הופיע קונה וענה לזקן עם 160 אלף על טרימונט. 180 אלף דולר בקופה. אחד מהשניים יילך הביתה עם 180 אלף דולרים מינוס 2 אחוזים של כסף המפסיד, שהוא רווח  "הבית".

במשך כל ימי השבוע לא פגש איש באף שחקן מ'החמישייה'. תמיד, בכל משחק אחר, הם הסתובבו כמו גדולים בשכונה. היו מקבלים בדליקטסן הפינתי גלידה עם סודה חינם, חותמים את שמם לילדים הרצים אחריהם ומבקשים בנגיעה.

בקנרסי היה הסיפור אחר לגמרי. פתאום נעשו השחקנים הלבנים של דווייט גדולים. "קורפורל" ברבוסה נכנס למספרה של סיזר ג'זטה ושלושה ספרים עבדו עליו בזמן שמצחצח הנעליים דאג להבהיק את מגפיו. בין גזיזה לגזיזה עיסתה את גבו פצצה מקומית ושמה ג'וזלין. הוא יצא, שערו היה משוח בשמן ונעליו בהקו כמו ראי. בחוץ עמדו כמה מקומיים שטפחו לו על הכתף. שחקן אחר, דימיליו, קיבל זר פרחים ענק לביתו בעילום שם, וכל מה שנאמר בפתק הוא "הניצחון שלנו". הוא הסתובב בשדרה לבוש במעיל פרווה לבן כששתי נערות צמודות אליו, אחת בכל צד.

 

('דווייט אייזנהאור היי' בברוקלין)

המאמן אפסטין לא הבין מה מתרחש. הרי שחקן הציר שלו, "טיים פור טוני", הוא לא בדיוק וילט צ'מברליין, וטוני "קרים צ'יז" לוצ'יאנו לא הפך פתאום לג'רי ווסט. הוא גם לא הבין את טירוף ההתערבויות. דווייט על טרימונט? לא ייתכן.

 

יום המשחק מגיע. המגרש של תיכון ביירידג' מלא מפה לפה ב-3,000 צופים. בצד הצפוני, השחורים של בדפורד סטייבסנט. בצד הדרומי, האיטלקים של קנרסי.

ופתאום, רחש. כל העיניים מופנות אל שער מספר שש, משם יורדת במהירות חמולה מפחידה של בריונים משופמים, שערם משוח שמן, עם חליפות ומעילים שחורים. אלה הקצינים ושומרי הראש של ה"בוס", ראש המשפחה. ואז, מאחור, צועד בצעד אטי הסנדק גמבינו בכבודו ובעצמו. שומרי הראש מצביעים אל יושבי השורה הרביעית שללא הגה, בלי ציוץ או צפצוף ובציות מוחלט, קמים ומפנים את מושביהם לבוס.

שחקני דווייט מחייכים. הבוס מניף לעברם בוהן, אות וסימן להצלחה נוסח המאפיה. שחקני טרימונט משתדלים שלא להביט, כאילו הדבר אינו נוגע להם.

מהג'אמפ הראשון ראית את הבלתי נמנע: חמישייה שחורה, הנעה בטבעיות, נגד חמישייה לבנה כבדה, חסרת תלכיד, חסרת תנודה. השחורים, חוץ מ"סוויט" בראון, נראים כמוכי רעב לעומת המאסות של הלבנים: צנומים, דקים וקלושים, נגד קציצות הבשר הלבנות. אבל בקליעה, ניידות, וגמישות אין בכלל מקום להשוואה.

הרבע הראשון מסתיים בתוצאה 19-12 לטרימונט. "לויטנט" אפסטין מנסה להאט את משחקה של דווייט, אך שחקניו מנסים שוב ושוב לרוץ עם טרימונט וקורסים תחת המשימה הבלתי אפשרית. למסתכל מקרוב, ההפרש נראה מוזר. השליטה של טרימונט מוחלטת, ובכל זאת ההפרש קטן מדי. להחמיץ מתחת לסל הם אינם יכולים כמובן, אבל הם נראים כאילו הם משחקים ללא מאמץ; שפת גופם מראה שלמרות רצונם – ולא בגללו – הם בורחים קדימה.

דווייט מאיטה ברבע השני. "גולאש" גולדסטין צורח שוב ושוב על חבריו "הולד!" וקובר שתיים ממרחק, והסנטר "טיים פור טוני" מתחיל לשים את משקלו על השחקנים השחורים וקוטף כמה ריבאונדים.

משחקה של טרימונט השתבש. הם לא מסתגלים למשחק אטי, וכשהם כבר רצים, "גראסהופר" מפציץ מרחוק בזריקה בלתי אחראית ו"דאונטאון" זורק לבנים במקום כדורים. היכן הקשת של זריקתו? לאן נעלם הכדור הרך, בעל האסכולה שלו? כשהחצי מסתיים, טרימונט מוליכה 34-38. אבל היה זה חצי נורא ומחריד לטרימונט. מעורר בחילה ומכוער.

בחדר ההלבשה יוצא "פעמיים" מכליו: "מה קורה לכם? קורה לכם? אתם רוצים שאפרק את 'החמישייה' 'החמישייה' ואכניס את המחליפים, מחליפים? האם מישהו כאן, מישהו כאן, מנסה להפסיד משחק? תגידו עכשיו, תגידו עכשיו, ואז אולי כדאי שלא נעלה לחצי השני, חצי שני?"

איש אינו פוצה את פיו.

ברבע השלישי – סיפור דומה לשני: "סוויט" אינו מנתר; "מהיר מדי לתפיסה" אינו רץ; "ג'נטלמן ג'ים" לא לוחם, "דאונטאון" לא קולע ו"גראסהופר" שוכח כיצד מנהלים משחק. בתסכולו מוציא "פעמיים" את כל החמישייה, ובתוך שלוש דקות – בתחילת הרבע האחרון – דווייט כבר סוגרת ל-59-55.

גמבינו מהנהן בראשו ומחייך. הצופים האיטלקים מתחילים ללגלג ולקרוא לשחורים על הפארקט “NIGGER MOTHER FUCKERS!” ושאר "מטעמים". הם מרגישים שעם הבוס ביציע, איש לא יעז לגעת בהם, שמישהו כבר דאג שלא יפסידו, והם מרשים לעצמם להתהולל.

החמישייה שבה אל המגרש, אך ממשיכה לשחק בכבדות, כאילו אינה יודעת מה בדיוק עליה לעשות, בחוסר רצון בולט וכאילו מנסה להפסיד. וזאת החמישייה שנחשבה לטובה ביותר במדינה!  18 שניות לסיום המשחק טרימונט הנפלאה מפגרת 77-76. הקהל בטירוף.

קורפורל אטנזיו עושה צעדים והכדור עובר לטרימונט. "גראסהופר" מוסר ל"דאונטאון", 12 שניות… האיטלקים לוחצים, אך משום מה משאירים את "סוויט" מתחת לסל ללא שמירה. "דאונטאון" מבחין בו, אך לא מוסר. מסירה פשוטה לשחקן חופשי מתחת לסל והמשחק גמור. אך במקום זה הוא מכדרר ומכדרר ומכדרר, ושנייה לסיום הוא זורק כדור כאילו לעבר התקרה מתשעה מטרים, בלי להסתכל. כדור ללא תקווה או תפילה. כדור שעליו רשום "הפסד".

אבל הכדור נ-כ-נ-ס! שריקה. טרימונט מנצחת!!! השחקנים בקושי מתחבקים. הם לא יודעים כיצד להגיב. האם ניצחו משחק שניסו להפסיד? האם כדור ש"דאונטאון" ניסה להחטיא בכוונה נכנס אל הטבעת רק בטעות? לעולם לא נדע.

יומיים אחרי, טרימונט מבולבלת, מפסידה ל"בויס" באליפות ברוקלין 76-88 ומודחת מהמשך המשחקים.

***

עשרה ימים אחרי אותו משחק ההפסד מתרחש האסון הראשון: שריפה מחרידה בדירתו של "דאונטאון". הוא, אמו ושתי אחיותיו נשרפים חיים.

שישה חודשים מאוחר יותר נהרג "ג'נטלמן ג'ים" בתאונת "פגע וברח". עדי ראייה מספרים שדרסה אותו מכונית שרד שחורה, קדילאק, מהסוג האהוב על קציני המאפיה. ב-1964 מצאו את "גראסהופר" תלוי בחצר עזובה בברונקס. מכתב התאבדות לא נמצא מעולם. מארק פירס איבד את דעתו לחלוטין. מסומם, אלכוהוליסט, היה להומלס. "מהיר מדי לתפיסה" הפך לפרצוף מוכר למשטרה ואף בילה כמה שנים במוסד לחולי נפש בקווינס. עשרים שנה אחרי מצאו אותו בכוך מחריד ברכבת התחתית של ניו-יורק והוא לא רוח חיים. "סוויט", השריד האחרון של "'החמישייה", נרצח בכלא בשנת 1991.

מבין שחקני דווייט, היה טוני בנמו לבוס גדול במאפיה, אך בשנות המפלה הגדולה של משפחות הפשע הוא נתפס, הורשע ומבלה את שארית ימיו בכלא פדראלי.

"קרים צ'יז" לוצ'יאנו היה לבעל רשת מסעדות גדולה בלונג איילנד; "קורפורל" ברבוסה אטנזיו היה עורך דין מפורסם בוול-סטריט ואף ייצג כמה מגדולי המאפיה במשפטים המתוקשרים שלהם; פראנק "לזאניה" דימיליו מנהל חברת ענק ליבוא וליצוא סמוך לשדה התעופה קנדי. עקבותיו של "גולאש" סלומון היהודי נעלמו לעד.

איש מעולם לא הואשם ב"גילוח" נקודות או בניסיון להשפיע על תוצאות המשחק. איש גם אינו נמצא אשם באף לא אחת מהתאונות המסתוריות שאירעו לשחקני 'החמישייה'. את האמת על אותו משחק כנראה לא נדע לעולם.

 

 

 

 

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. הספור מס 1 של הד״ר בכל הזמנים
    מומי שמע את הסיפור פעם ראשונה בשנת 89 שחזר לארץ מאל איי אחרי הגירושין וצו ההרחקה
    מומי קנה לוקוס לשבת והדג היה עטוף הכתבה
    מומי ייבש את הכתבה עם פן והיה לו פאנן גדול
    זה סיפור דוגמא ומופת על מי שלא שומע להוראות של הבוס
    מומי שמע על מכירת משחק שלא נגמרה טוב בליגת שכונות . יענקל'ה טיזיידר השוער שנתן הצגה אש ושמר על שער נקי שילם מחיר גדול על הטעות . למרות שלא נכנע לשום כדור , כדור באולינג שנחת לו הראש בזמן שישן ארגן לו פרצוף חדש

    1. מומי, לא רחמנות על טיזיידר?

      1. יצא בזול מהסיפור
        יכל לגמור יותר גרוע גם ככה הפרצוף שלו היה לא מי יודע כמה
        עבר השתלת שינים קומפלט וקיבל אף חדש
        גם הוריד כמה קילו כי אכל שבועות דרך קשית

    2. מומי, מה שעושה מהסיפור כל כך מיוחד הוא שהכל בו נכון. ז"א העובדות הידועות. מה שלא ידוע עד היום בביטחה הוא אם המאפיה באמת ובתמים ניכנסה למשחק. העובדה שכמעט כולם נהרגו בנסיבות מוזרות מצביעה על יד המוב במשחק ללא כל ספק, לפחות לפי מה שאני מאמין.

  2. סיפור אדיר גם בפעם השלישית.

    מנחם, למה אתה לא כותב סיפורים חדשים, במקום הפוסטים המטופשים שלך ?

    1. תודה שככה אתה מתייחס לפוסטים היומיים שלי שאני קורע את התחת עליהם

      1. החום הישראלי מרכך ושובר כל TOP GUN אמריקאי.

      2. מנחם- חולים על הפוסטים שלך. תמשיך לכתוב וכמה שיותר.

    1. זה ידוע. בגסי סיגל היה הרוצח האכזרי ביותר מהם.

  3. נישמח לסיפורים חדשים מהסוג הזה!

  4. אולי פעם כשאזדקן, יבוא לי לשבת ולכתוב ספורים ארוכים מהסוג הזה, כי ישנם לי כמה רעיונות שמתאימים ליום שאהיה בבית אבות.

  5. גם בקריאה נוספת, הסיפור אדיר.
    (האתר מקלקל אותי. במקום לקרוא ספר לצד הקפה של צהרי שבת,
    היום ביליתי עם הסיפור של מנחם והפוסט של מולי)

  6. היי מנחם,
    הכתבה שלך עשתה לי חשק לחווית כדורסל תיכונים מחתרתית שכזאת. אני נוסע לניו יורק בשנה הבאה ורציתי לדעת אם תוכל להמליץ על בית ספר ותקופה מתאימים לביקור.
    הייתי רוצה לראות גם משחקי רחוב וגם משחקי תיכון רשמיים, איפה שהכוכבים נולדים.
    כמובן שאשמח לתגובה של כל היודע דבר בעניין.

    1. משחקי רחוב בשדרה השיית ורח' 4, וכן בכמה ממגרשי משחקים בהארלם שכבר אינני זוכר. תיכונים? 'ממוריאל' תמיד חזק אבל לך תדע. יש דרוג תיכונים ולוח משחקים בהיי סקול אתלטיקס אסוסיאשיון

  7. קראתי את זה כבר פה לפני מס' חודשים.

    אני מבסוט זה אומר שאני מתחיל לצבור פ]ה וותק

כתיבת תגובה

סגירת תפריט