ספור מהתיבה: ממגרש סיד לכדורסל של ממש (חלק ג') / מנחם לס

1

(פעם זה היה מגרש סיד שעליו שיחקנו כדורסל)

***

התנצלות: עמי טמיר היה אמור לסרוק או לצלם כמה תמונות כדורסל מהימים ההם ולשלוח לי עוד היום. עד עתה לא הגיע מאומה.

***

ב-1951 נוסדה אגודת הפועל קרית עמל. אנחנו כבר בני 14 ו-15 ואני – מנחם לס – עדיין חבר, מאמן ומארגן, וכל מה שרציתי זה שיבוא מאמן של ממש. לא רציתי לאמן יותר נערים בגילי כשאילן קרייטנר ואריה גורדו גם מבוגרים ממני וגם שחקנים לא פחות טובים ממני.

אדון קירשנבוים הגיע לאחד מאימונינו ואמר שהגיע לשכונה שחקן עבר מהפועל ת"א והוא קיבל את משרת "מנהל מחלקת הכדורסל". הוא הזמין את כולנו לפגישת הכרה עם המאמן החדש.

אני הסתכלתי סביבי ולא ראיתי כל "מחלקת כדורסל" מלבד קבוצתנו, אבל אבן גדולה ירדה לי מהלב. כילד בן 14 לא קל היה לי לארגן אימונים ולנהל משחקים כולל החלפות וכו'. הרגשתי גם מין 'אנטי' משחקנים כמו עוזי רוזנברג ואפרים שפירא שהיו שנתיים מבוגרים ממני וטענו שאני לא מאמן, רק נותן תרגילים.

זה היה נכון. היו לי שני ספרי כדורסל וסחטתי מהם כל מה שיכולתי, אבל הייתי ילד, לא מאמן כדורסל אם כי האמנתי שהייתי די טוב כשחקן/מאמן.

בדחילו ורחימו חיכינו למאמן. הדלת נפתחת ואדון קירשנבוים מופיע עם צעיר שנראה לי כבן 30-35, אולי 1.75, רזה עם שיער משוך אחורנית, והציג את יוס'קה אסיסקוביץ', מאמננו החדש, ו'מנהל המחלקה'.

יוסקה המשיך בעיסוקים שונים בהפועל, אבל כשקבוצת הבוגרים עלתה לליגה הלאומית (בלעדי; זה קרה בשנת טיסתי לארה"ב) הוא כבר לא היה קשור לכדורסל אלא לתפקידים שונים בהפועל ובוועד הפועל (אף פעם לא ידעתי בדיוק את תפקיד הוועד הפועל).

לא אהבנו את יוס'קה ולא שנאנו אותו. הוא סיפר לנו ניסים ונפלאות על ימיו הגדולים עם שמעון (צ'ינגה) שלח, חיים חזן וארז לוסטיג, ואני שהייתי אינציקלופדיית כדורסל לא זכרתי שקראתי או שמעתי עליו אי-פעם. הוא כנראה עבר קורס או שניים באימון, והוא היה מאמן שלא עזר הרבה ולא הרע. אימוניו היו בסדר אבל משעממים, ומלבד משחקים של 5 על 5 לא למדנו ממנו דברים שלא ידענו.

אבל לפחות הוא היה 'סמכות', והוא בא למשחקים לבוש כמאמן ולא כשחקן. הוא לא ביקש לשוחח איתי אף פעם אחת על נסיוני כ'מאמן' הקבוצה משך שנתיים ימים, אך אז אפילו לא חשבתי על כך. העיקר שיש לנו מאמן!

לא רק מאמן.

המועצה המקומית עם תרומה מהפועל ריצפה את המגרש שכוסה באספלט וניצבע כמגרש כדורסל אמיתי. סלים חוקיים הותקנו, וסוף-סוף אנחנו נמצאים בחברה טובה – בעונה הבאה אנחנו במחוז הצפון של ליגת הנוער של ישראל.

באזור שלנו היו כמה קבוצות חזקות ביותר, ואני מדבר על הרמה של הנוער במכבי ת"א והפועל ת"א:  מכבי קריית מוצקין היתה אלופת הנוער. באזור שלנו שיחקו גם הפועל יגור, הפועל גבת, הפועל מזרע, הפועל משמר העמק, ועוד כמה קבוצות מצויינות  כמו הפועל רמת דוד והפועל אלונים.

שיחקנו כמה משחקי אימון נגד כמה קבוצות, אבל פתיחת המגרש הרשמית היה משחק אימון נגד מכבי קרית מוצקין.

כל השכונה לבשה חג. דגלים, מודעות, יום גדול.

מכבי מוצקין עולה עם חיים קסטן, 'לייבל'ה' דודדבני, בן-זאב, בורגין ז"ל, וברקון. אנחנו עולים עם מנחם לס, עוזי רוזנברג, אפרים שפירא, יוסף רבאון, ואילן קרייטנר.

אני לא זוכר הרבה מהמשחק, מלבד העובדה ששיחקנו הרבה מעל ומעבר יכולתנו, ואני זוכר שכמעט כל כדור שזרקתי – ניכנס. לצערי טופס המשחק אבד, אבל עם המספר אלך לקבר: נצחון 58-66!

היתה זו הפתעה עצומה, אבל אני זוכר שמכבי מוצקין שיחקה רוב המחצית השנייה ללא שחקניה הטובים כאילו נתנה לנו לנצח.

מה? האם אנחנו לגיטימים? אני לא הייתי בטוח.

העונה התחילה וחטפנו על הראש מכל הגדולות שהזכרתי. הגבוה ביותר שלנו היה אילן קרייטנר, ששיחק סנטר בגובה 1.82 מ', ואילו לנערי גבת ויגור היו שחקנים בגובה 1.95 ו-1.90. הפסד על לא יותר מ- 20 נקודות היה מן 'נצחון מוראלי', ויוסקה אסיסקוביץ' לא עזר הרבה.

אני לא גבהתי מגיל 13 ונשארתי 1.70 מ'.

יחד עם הכדורסל שיחקתי גם כדורגל עם הפועל גבעות-זייד בליגה ג', קיבוץ מאוכלס ארגנטינאים בעיקר. ב-1952 הפועל קרית עמל עברה לשחק בליגה יותר נמוכה, אבל ב-1953 נוספו לקבוצה מיקי גוטמן ועמי טמיר הפך לשחקן מצויין. שיחקתי גם כדורסל וגם כדורגל אך הרגשתי שבכדורגל יש לי יותר עתיד מאשר בכדורסל.

ב-1954 הפועל בלפוריה מהליגה הלאומית החתימה אותי, ובגיל 17 שיחקתי שני משחקים 'לאומיים' נגד מכבי נתניה והפועל פ"ת, אבל הייתי שחקן ספסל.

 

לקראת גיוסי שנה אחרי רציתי שיהיו לי מעט מזומנים והפכתי למאמן הנערות של הפועל קרית טבעון (שתי העיירות קרית עמל וטבעון כבר התאחדו). היו לי נערות מה זה חסרות מושג. נאמר לי שהן עומדות להיכנס לליגת הנערות בעונה הבאה ושתפקידי להגיע איתן לרמה סבירה.

היו שתיים שעיצבנו אותי עד מוות: רותי לוי ורינה ברנדיס. באימון מסירות עם הקפצה, או בכדרור בשמיניות הן לא הפסיקו לפטפט ולצחקק. בקליעת צעד וחצי רינה פעם ניתרה על רגל ימין ופעם על רגל שמאל, וזרקה פעם בימין ופעם בשמאל. שאלתי אותה בכעס,

"תגידי לי, את ימנית או שמאלית?"

תלוי במה, באה התשובה.

אני מתחיל להתחמם, ורק שתבינו, אני רק בשנה-שנתיים מבוגר מהבנות הללו

-"מה זאת אומרת?"

אני כותבת בימין, סורגת בשמאל!

-"חשבתי שסורגים בשתי ידיים"

ישנה יד שלטת בסריגה, אבל בנים לא מבינים דברים כאלה…

"מה עוד את עושה בימין ומה בשמאל?"

אני אוכלת ביד שמאל וצובעת ביד שמאל.

"מה עוד את עושה ביד שמאל?"

 אני חושבת שאני משחקת פינג פונג ביד שמאל.

"את חושבת או את בטוחה?"

אני בערך חצי בטוחה.

"מה את עושה ביד ימין?"

כותבת. דופקת מסמרים עם פטיש. נועלת דלת.

"ובאיזה יד את משחקת כדורסל?"

אני לא בטוחה.

"מה זאת אומרת 'לא בטוחה'?"

זאת אומרת שאני לא בטוחה אם יותר כדאי לי ללמוד לזרוק בימין או בשמאל!

"מתי תדעי? מתי תחליטי?"

עוד לא החלטתי. כשאחליט אודיע לך ואתה תהיה הראשון לדעת!

"רגע, אם את אפילו לא יודעת באיזה יד את זורקת, מה את עושה כאן?"

מה אני עושה? באת אלי ורותי ללא בושה ואמרת שאין לך מספיק שחקניות ואתה צריך לפחות 10 או 12 לאימון במשחק – 'היי, רותי, כמה משחקות? 5 נגד 5 או 6 נגד 6?'  – ואתה לא מתבייש לשאול מה אני עושה פה? אתה רוצה שאני ורותי נעזוב? אנחנו מוכנות לעשות זאת ברגע זה!

כל הבנות במעגל מגחכות, מנסות לעצור בצחוקן ולא יכולות.

אני תוקע בה מבט מלוכלך, והיא תוקעת בי זוג עיניים גדולות  חודרות כמו חרבות ולא מרפה עד שאני מסובב את מבטי וממשיך.

האמת היא ששמתי על רינה לב כבר מזמן. צעירונת בת 15.5 יפה וחתיכה עם זוג ציצים מקסים שלא שמה קצוץ עלי והייתי חייב באיזו שהיא צורה לקרב אלי את הסנובית הזאת מהשפחה הפולנית  – אביה פעם כינה אותי 'הפירחח הזה'.

חמש שנים אחרי היא הפכה לאשתי. סיימה את הדוקטורט איתי בפן סטייט (היא בפסיכולוגיה קלינית) וב-1973 ניכנעה לסרטן דם וניפטרה, כשהיא משאירה אחריה את סיגל בת ה-6 ואפרת בת ה-3.
 
 
photo 2
 
 
(לפני הטיסה לארה"ב ללימודים)
 
photo 4 (1)
 
 
(רינה ז"ל, כבר חולת סרטן דם, שנתיים לפני מותה, עם סיגל ואפרת)
 
ורותי לוי? היא היום רותי דלין, אשתו של חברי הטוב ביותר אלכס דלין שאצלו אחזה מחר (שבת) בהפועל חיפה נגד מכבי חיפה, והפועל ת"א נגד מכבי ת"א. כמובן שהכרנו ביניהם כשאלכס הפך לחברי הטוב במכון וינגייט. שניהם לא סלחו לי עד היום על ההכרה ביניהם!

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. מקסים

  2. לדעתי, הסיפור (א + ב + ג) הוא סיפור התיבה הכי מוצלח שלך.
    תענוג צרוף.

  3. Excellent

  4. מנחם – אני נולדתי במשמר העמק. מידי פעם הקבוצה מטבעון היתה באה שהילדים יוכלו להתאמן עליהם.

  5. הכרת את מוסה דניאל (האבא של דניאל אח"כ במכבי ת"א) ? בזמני האבא היה מס' 4 של נבחרת ישראל. שחקן מה זה מלוכלך. שקיבוצניק עובד ברפת ישחק כזה מלוכלך?

    1. הוא לא הדור שלי.

      1. כיצד משמר העמק נעלמה ממפת הכדורסל?

        1. האהבה לכדורסל עוד שם.

  6. מנחם- אתה מלך. אני בטוח שהיית הבמלך של טבעון וחיפה לפי התמונה

    1. …אמש רותי אמרה לי שרוב הבנות הצטרפו לקבוצה בגלל שאני הייתי המאמן וכולן היו מאוהבות בי…

  7. נהדר מנחם ריגשת אותי

  8. כיף לקרוא

  9. יפיפה…תודה

    1. גם יפה, גם חכמה, גם אמיצה (מאד!) וגם אשה ואם נהדרת.

  10. אגב טבעון היום זה מקום מאד נעים. יש קפה לטא מצויין, וחומוס עם סלט נבטים וגושים. שנות אור ממגדל העמק השכנה.

    בפעם האחרונה שהייתי בישראל גיליתי כמה פנינים כמו טבעון, בית לחם הגלילית, נצרת (העיר העתיקה). וזככרון המושבה.

    נראה לי שהמון יוצאי הודו בחרו לעבור לשם.

    1. בכפר אוזבידד (ליד רמת הדסה) יש היום מבחר מאכלים שמכל הארץ באים לטעום (ולקנות)

  11. באמת נהדר…
    אין כמו ספורט קהילתי. הענף הכי חשוב והכי פחות מתוקצב בספורט

  12. צריך לבדוק אם החבר'ה מהפוליצר קוראים עברית, כי אם כן יש פה מועמד בטוח. תודה מנחם.

  13. היי
    שמי עדי ואני בן טבעון מרחוב הכרמל.
    לפני המון שנים קראתי שכתבת במעריב שאתה אבי מגרשי ה״פועל״ בתחילת הרחוב. אז הנה הזדמנות נהדרת להודות לך.
    אגב,הדרך הנכונה לבטא את שם הכפר השוכן בסמיכות לישוב היא ״זבידאת״.
    הכתיבה שלך מרעננת,בימים שסנסציונליזם ורדיפת סקופים שולטים בכל התקשורת.

  14. תודה אתה היחיד שמזכיר שחיים קסטן שיחק במכבי קריית מוצקין, מתפלא שלא מזכירים זאת, גם אני שיחקתי בקבוצה בנוער בתקופה שצוין, בצבא שיחקתי בנבחרת חיל הים, אברהם

כתיבת תגובה

סגירת תפריט