סיפור מהתיבה: זה היה נוער מצויין – חלק ב' / מנחם לס

photo (3)

 

 

חזרנו מבית השערים כגדולים. "קבוצת ילדים" שיש לה 'מאמן' שהוא עצמו ילד בן 12.5 יצאה למשחק חוץ וניצחה על 30 נקודות!!!

עמי טמיר כתב על המשחק עם ניירות קופי ותלה אותם על עמודי חשמל. אני רצתי ביום ראשון דבר ראשון למועצה המקומית שם הדפיסו את "עלון טבעון", והבטיחו לי שהסיפור ייכנס.

הגופיות הפכו לתמיסה של סיד, זיעה, וצבע בגדים ירוק. זרקנו הכל לזבל והחלטנו להביא גופיות לבנות חדשות, ויובל – בנה של התופרת הניה – הבטיח שאימו תצבע את כל הגופיות באותו צבע, ומסדין ישן לבן תתפור לנו מספרים על גב הגופיות מ-3 עד 15. לי היה ספר כדורסל אמריקאי בשם "YOUTH BASKETBALL" שאיני זוכר כיצד התגלגל אלי ושם היה כתוב שמספרים יכולים להיות רק 3 ואילך.

ואז או אז הגיע הכדור מאמריקה. עמי טמיר בן ה-10 עשה איתנו תנאי שאם הוא מביא כדור חדש מאמריקה, מכניסים אותו לקבוצה  לפחות לאימונים. הוא כתב לדודים ושכחנו מהעניין. יום אחד הוא מופיע למגרש עם קופסת קרטון. בדחילו ורחימו האוצר עטוף הניילון יוצא. אוצר כתום שהוא מוציא לאט-לאט.

לא יאומן כי יסופר! כדור סל אמיתי ו'חוקי' ללא פנימית!! באותיות קידוש לבנה (גיא, מה פתאום 'קידוש לבנה'?)קראנו את שם הכדור "VOIT", ובאותיות קטנות יותר 'אול אמריקן.' בחרדת קודש הקפצתי את הכדור וזרקתיו לסל. החלטנו שכדי שהכדור לא ישתפשף מדי, נתאמן בו רק יום לפני משחק, ואם יהיה צורך הוא יהיה כדור המשחק. עמי רחצו וציחצחו מהסיד שבדק בו כל פעם שהכדור היה בשימוש.

המורה מיקה

היינו בני 12 ו-13, אבל טפשים לא היינו. ידענו שבית שערים לא היתה קבוצת כדורסל של ממש. החלטנו שהמשחק הבא יהיה נגד קבוצה 'אמיתית'.

כמה אהבנו את המשחק! שרצנו על המגרש שעות על שעות, אבל ארבע פעמים בשבוע מ-3 עד 5 היה "אימון" של ממש. קשה לי להסביר – או להאמין – שמ-1 בסיום הלימודים (בזמננו למדנו מ-8 עד 1) היינו חבורת ילדים על המגרש, אבל ב-3 התחיל האימון כשאני המאמן וחברים שלפני כמה דקות רבו איתי ודחפו אותי, עתה מקשיבים למוצא פי. גאון לא הייתי, אבל מהספר "YOUTH BASKETBALL" למדתי על הגנה אזורית 3-2, 2-1-2, ומה לא. למדתי ושיננתי תרגילים, ולמדתי בע"פ עקרונות כדורסל, וכן "עשה" ו-"אל תעשה".

אנגלית לא ידעתי ואמי (שדיברה וקראה אנגלית מצויינת בגין עבודתה במחנות בריטים מכמעט יום הולדתי עד  עזיבת הבריטים), עזרה לי במה שזקוק הייתי. אוי האנגלית, האנגלית הזאת. היתה לנו מורה לאנגלית שעלתה לישראל מגיאנה הבריטית -BRITISH GUIANA – נשואה לטייס אל-על, ושמה מיקה. צעירה יפהפיה (אני לפחות  זוכר אותה כיפהפיה כי הייתי מאוהב בה) וסקסית מגרה שהיתה יושבת על השולחן במקום על הכיסא מאחורי השולחן ומפשקת את רגליה.

בנוסף לכל הצרות היו לה אצבעות ידיים ארוכות וצפוניים ארוכות שהיא צבעה אדום-אדום, ואותה דבר בכפות רגליה, ואחרי כמה דקות על ישיבה על השולחן היא היתה 'זורקת' את סנדליה ונשארת עם כפות רגליים סקסיות עם צפורניים אדומות, ולנו??? יצא רוק מהשפתיים.

יום אחד יקיר ירושלמי שולח לי פיתקה "מנחם, רואים לה שערות יוצאות מהתחתונים". אני ישבתי מעט מהצד ומתתי לשנות מושב אך לא יכולתי באמצע השיעור. מאז עשינו אן-דן-די-נו-סו-פה-לה-ק-טי-נו מי תופס את המושב האמצעי הטוב ביותר, והבנים של ההורים העניים או הקמצנים היו  לפעמים 'מוכרים' את מקומם עבור 5 גרושים. כולנו היינו חרמנים קטנים שנעמד לנו כמו גזרים קטנים כשמיקה היתה מפשקת וסוגרת את רגליה. אני בטוח ב-100% שהיא ידעה שהיא מוציאה אותנו מדעתנו וזה נתן לה סיפוק מיוחד. היינו מאוהבים בה עד תום, ולא למדנו ממנה מילה אחת אנגלית, רק הסתכלנו על שפתיה ולשונה – ולפעמים כשגילתה לנו 20% מהציצים שלה – כשאנחנו חצי מעולפים. עד היום ישנן לי טראומות ממיקה המורה לאנגלית.

מצד שני היתה לי אמביציה ללמוד אנגלית כדי שאוכל לקרוא ספרי כדורסל שהחלטתי לבקש מדודים מאמריקה לשלוח לי.

אחד מהספרים שקבלתי היה "WINNING BASKETBALL" ע"י וולטר דין, ספר שקראתי שוב ושוב, יומם ולילה, עד שזכרתי כמעט כל דף בע"פ. אחד הפרקים שקנה אותי טוטאלית היה "שמירה אישית לוחצת" ובלבי כבר התחלתי לעשות תכניות לקראת המפגשים עם הקבוצות האמיתיות של הפועל חיפה, מכבי קרית מוצקין, והפועל יגור.

לב חצוי

הפכתי לא רק ל'מאמן' אלא גם למארגן המשחקים. שנה אחרי כבר הוקמה אגודת הפועל קרית עמל וכל המעמסה הורדה ממני, אבל נכון לחודש פברואר, 1950, אני הייתי מארגן/מאמן/שחקן/חבר – הכל במיקשה אחת. ידעתי שלפני  קבוצות הילדים המצויינות שהיו בין הטובות בארץ עלינו לשחק כמה משחקי חימום שיעלו ברמתם. ניצחנו את ילדי הפועל רמת דוד ושער העמקים, והמשחק הבא היה נגד קבוצה הרבה יותר רצינית, מכבי בת גלים.

כמה אהבנו את המשחק! שורצים היינו שעות על גבי שעות על המגרש. חוזרים הביתה לבנים מהסיד עליו שיחקנו. לי היתה דלקת עיניים כרונית ממש מהסיד והאבק, ודודי החורג, ד"ר ליאו לס, אמר לאמי שעליה לאסור עלי להמשיך לשחק. אמי ידעה שאין סכוי, אבל התחננה שאשחק עם משקפיים (גוגלס עוד לא היו אז), דבר שכמובן סרבתי לעשות. הכדורסל היה חשוב לי מכל וסבלתי מהעיניים שנתיים ימים עד שהמועצה תרמה כסף לכיסוי אספלט של המגרש.

אמנם גרתי בטבעון, אך המשכתי לבקר בבת גלים כי שם גרו חברי הטובים ביותר, בני דודי, ושם המשכתי לשחק הוקי. את השחייה והכדורמים עזבתי כי בקרית עמל החלו לחפור בריכה חדשה. שיכנעתי את חברי הטובים ביותר לבוא למשחק נגדינו. בן יעקב המהולל (שאח"כ עשה נפלאות עם נוער הפועל באר שבע) היה מאמן הבת גלימים, רווק מושבע (והומוסקסואל שמעולם לא פגע באחד הבנים עד כמה שידוע לנו, וכבר אז כילדים דברנו על זה, וגם הורי הילדים ידעו מי הוא – אדם נפלא לחלוטין!) שחי עבור הנוער, והוא שילם עבור משאית עם ספסלי ישיבה לנסיעת החוץ לקרית עמל.

אמי הזמינה למפרע את שתי הקבוצות לבוא אחרי המשחק אלינו הביתה לארוחה ומנות אחרונות, כי מנות אחרונות היו הספציאליטי  הידוע של אמי.

אני הסברתי לחברי על 'שמירה אישית לוחצת' והתאמנו כל אימון בשמירה כזאת כחמש דקות, 'חמישייה נגד חמישייה'. כמובן שהיינו ילדים, אבל הרעיון ניקלט והחלטנו שנגד בת גלים נשחק בהגנה האזורית הרגילה שלנו אבל לפחות 5 דקות ננסה 'אישית לוחצת'.

המשחק נגד בת גלים נקבע לשבת ב-3 אחה"צ. היה זה המשחק 'הרשמי' הראשון בביתנו, והרגשנו גאווה וכבוד רב והחלטנו להפוך את המאורע לחגיגה. שמנו מודעות בכל חור; למי שהיה דגל – לא משנה איזה – הביאו, וביום ששי מיד אחרי בית ספר התחלנו לתלות את הדגלים. חייבים היינו לסמן את המגרש. כיצד מסמנים מגרש סיד? אביו של גיורא מציע שנחרוט קווים בסיד ואז נמלאם באדמה חומה. זה בדיוק מה שעשינו: תקענו יתדות, קשרנו חבל דק לסימון קו החוץ, ויוספהלה עם מעדר "חרט" גומה בעומק 3 ס"מ בסיד הרך לאורך הקו. את החריץ מלאנו באדמה שחורה, ובסיום הפרוייקט כשהסתכלת על המגרש מלמעלה בעלייה של בית הספר, המגרש נראה נפלא. קווים כמעט ישרים עם חום כהה המבצבץ מהסיד הלבן. לנו המגרש נראה ככליל השלמות; כליל היופי.

המנהל יחזקאל נידלק אף הוא מכל ההופלה והירשה לקחת כמה שולחנות וכיסאות ליצור מין 'מזכירות' ולאפשר ישיבה להורים או סבים וסבתות שלא יהיו מסוגלים לשבת על המידרון.

איזה לילה עברתי! לעולם לא אשכח את ההתרגשות. האם יבוא קהל? אני יודע שניצה חברתי תהיה שם עם כמה חברות, אבל השאלה היא אם מודעת ה-"בואו בהמוניכם" תביא קהל כל שהוא. הרגשתי גם לב חצוי: כל כך רציתי לנצח, אבל אם אנצח המפסידנים יהיו חברי הטובים ביותר!

בשעה שתיים מופיעים שני שופטים מחיפה שהמורה שלום חרמון אירגן. הם עיקמו את האף כשראו שאין רשתות על הסלים, ומעט גיחכו כשראו את טופס המשחק שהכנתי. היתה זאת עבודה עצמית של נער המתקרב לגיל 13 שלא ראה טופס מזכירות בחייו. הכנסתי הכל – קליעות, פאולים, תוצאה לחצי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו. צבעתי כל כותרת בצבעים שונים, ואביו של יקיר ירושלמי יחד עם חבר שהביא בן יעקב היו המזכירות, ושעון סטופר ששלום חרמון נידב היה שעון הזמן.

כמה קהל בא? היו שאמרו 200 והיו שאמרו 500. אני חושב שהיו איזה 300-350. משפחות, חברים, חברות, וסתם אנשים שבאו לראות על מה המהומה. אני מביט ורואה את ראש המועצה. המורה מיקה מנפנפת לנו ולבי יורד לתחתונים. אני רואה טרקטור שהגיע מכפר יהושע. הנה שלושת בניו של אלכסנדר זייד וילדיהם. אני רואה שלט "שער העמקים מברכת את ילדי הפועל קרית עמל". אני מרגיש שיצרנו חג. ממש יש מאין.

אנחנו עומדים לעלות על המגרש. ילדים בני 12 ו-13 שבנו, אירגנו, והביאו משחק ספורטיבי ראשון לשכונה! איזה אושר והתרגשות הרגשנו! עכשיו יש לנו כבר שני כדורי VOIT של עמי, ואני נותן אחד לחברי הבת-גלימים שיתאמנו לפני המשחק. כל חברי הילדות שלי… עזי בלוטרייך (אח"כ שחקן בבוגרי מכבי חיפה); הלל גולדברג ז"ל (אח"כ בבוגרי מכבי חיפה בלאומית); יואב כץ (אח"כ בבוגרי הפועל חיפה והיום בעל הפועל חיפה כדורגל); מאיר פדרמן (בוגרים מכבי חיפה); עמי שפינדל… לא יאומן! חמישיית ילדים שהמשיכה לשחק עד שכולם הפכו לשחקני ליגה לאומית!.

זריקת ביניים. אילן קרייטנר שלנו נגד עמי שפינדל… אנחנו מחליטים להתחיל מיד באישית לוחצת על כל המגרש, דבר שילדי בת גלים לא ראו לפני כן, ואני בטוח שהיו גם קבוצות בוגרים שלא היו מודעות לשמירה הזאת. השופטים עצמם שרקו מיד פאול נגדנו כי הם עצמם לא הבינו תחילה מה קורה על הפארקט.

בת גלים היתה בפאניקה. מיד הובלנו 0-8, הפרש שהם לא הצליחו להקטין עד הסיום, אפילו שאחרי כמה דקות עברנו לשמירות שלנו – 2-3 ו-2-1-2.

לי היתה אמביציה מיוחדת לנצח את חברי הטובים ביותר, והיה זה משחקי הטוב ביותר משך כל השנה ההיא. כרכז המשחק קלעתי 24 נקודות, והפיבוט אילן קרייטנר קלע 10. ניצחנו 38-48, ובסוף המשחק לא יכולת להבחין מי הם הלבנים של מכבי בת גלים ומי הם הירוקים של קרית עמל. כולנו היינו לבנים מסיד.

מקלחות לא היו. לקח לנו כחצי שעה להחזיר את השולחנות והכסאות לבית הספר, ולקהל להתפזר. בסיום המשחק כולם נשארו לשוחח, לבקש חתימות מיפתח זייד, ואני מחפש את מיקה שנעלמה. אני אפילו לא יודע אם נשארה עד סוף המשחק.

המשאית של בת גלים החלה לנסוע לעבר ביתי בטבעון, ואנחנו כמה במכונית של יפתח זייד, כמה בטנדר של אביו של גיורא, והאחרים בטיסה על אופניים ממהרים לביתי.

אמי שהכירה את כל הבת גלימים ואת כל בני קרית עמל וטבעון עברה מאחד לאחד עם חיבוק, ולאחדים מבני בת גלים שהכירה משך שנים אפילו נשיקה.

ואז אכלנו את מטעמיה.

(מחר חלק שלישי ואחרון)

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. כל הכבוד מנחם
    כל הכבוד על מי שהיית אז,
    כל הכבוד על מי שאתה כעת
    פשוט כל הכבוד!

  2. 👍

  3. אוי אוי אוי המורים של פעם 🙂
    סיפור נהדר!
    אני ממש יכול לראות בעיני רוחי את המשחק כיאלו הייתי צופה ביציע. תודה

  4. קידוש לבנה היא תפילה שנאמרת לכבוד תחילת מחזור הירח(=לבנה). התפילה נאמרת מחוץ לבית הכנסת בלילה, כדי להקהל על הקריאה בחושך מדפיסים אותה באותיות גדולות ובמקומות מסוימים התפילה נכתבת באותיות גדולות על לוח גדול (במקום שכל אחד יביא סידור).

  5. וואו. איך בשליש סיפור הצלחת ללמד מזה להיות ילד בן 13.
    גזרים קטנים, הרגת אותי…

  6. וואוו מנחם, פשוט אין עליך

    כרגיל תענוג צרוף לקרוא את הסיפוריםשלך

  7. תוגה. הפעם זה פשוט. אני פשוט מעתיק עם תוספות קטנות שבמאמר עצמו לא הוסברו מספיק מחוסר מקום!

  8. כמובן "תודה"

  9. רק אני מדיימין את הסיפור עם פסקול של פרי קומו שר Magic Moments? או ששוב התרופות עושות את שלהם?

  10. נפלא

  11. סיפור מקסים. השבוע צחקנו על חברה שעברה לגור דווקא בטבעון, אחרי הסיפור שלך והתמונות היפות של טבעון היום, שוקלת להצטרף אליה.. 🙂
    מקווה שהכישרון להכנת מנות אחרונות עבר בגנים..

  12. טבעון זה אחד המקומות הגרועים ביותר בעמק לגור בהם.

    שילוב די גוחה של צפונבונים מתל אביב שבאו לצפון להרגיש "מושבניקין", מה שהם לא. יודעים שזה גם היישוב שסופג הכי הרבה את הזיהום אוויר של הארובות.

    אחוז חולי הסרטן שם הוא מהגבוהים בארץ.
    חוץ מזה שגם יש המון חזירי בר והמון נשים שדומות לסוג של חזיר בר.

    בית שעריים זה כבר סיפור אחר, אומנם זיהום אוויר בדרגה גבוהה אבל מסעדה לא רעה בכלל בכניסה לקיבוץ, דבר שכמובן מעלה את קרנו במקצת.

    1. רק שאף אחד מבית שערים לא ישמע שקראת להם "קיבוץ" 🙂
      מנחם, פשוט נפלא.

      1. את האמת קיבוץ, מושב, קולחוז- זה פחות מעניין.

        יש שם מסעדה טובה מאוד שכבר הרבה שנים רצה- בלה שמה בישראל.

        http://www.rest.co.il/rest/80116237

    2. K-700 – אתה אחד האנשים המוזרים ביותר שהכרתי.
      "אחוז הסרטן" הוא סיפור שמזמן הפסיקו לקשקש עליו, וקרית טבעון היא אחד המקומות הנאורים ביותר בישראל עם אחוז גבוה מאד של התושבים שעובדים בהיי טק ביקנעם, בטכניון, ב-רפאל', והיום הבית של אמי שווה עשרים שנות עבודה של חמור כמוך.

    3. בנות טבעון הן יפהפיות, ואשתי רינה ז"ל, אחת מסגניות מלכת היופי של ישראל ב-1956 היא ההוכחה הטובה ביותר לכך, אבל מה בהמה כמוך מבינה בדברים כאלה?

      1. 1+

  13. טבעון זה אחלה מקום עם אנשים טובים.

    1. והמון זיהום אוויר.

      למען האמת הדבר הטוב היחידי שמצאתי בטבעון זה המסעדת המבורגרים הנהדרת בכניסה שם(בתחנת דלק)- אפשר להביא 8 קציצות באיזה 130 שח עם לחמניות טריות.

      1. burger saloon למתעניינים, זה הסניף המקורי BY THE WAY.

      2. לא מכיר יותר מדי את טבעון. אבל יש אחלה חומוסיות.
        ולא יודע למה אבל הבנות שם מרגישות לי מיניות במיוחד (אולי זה אני?..)

        1. בנות קרית טבעון הו סקסיות במיוחד. זה הכל התחיל עם מיקה והמשיך עד היום.

          בת דודתי בת שבע,ואחייני חיים (אחיה של רינה) קנו לאחרונה וילות חדשות ברח' יצחק שדה, מול סמינר אורנים. K-700 לא יוכל להרשות לעצמו וילות כזאת גם עוד 30 שנות עבודה.

    1. מה הגיע מוקדם משחשבתי?
      יש מאמנת ראשית ב-NBA?
      עוזרות מאמנים זה רק למאמנים הזקנים החרמנים שיהיה להם על מה להסתכל כי אחרת זה כבר לא מתאפשר להם

  14. עם הסיפורים האלה פתאום בא לי שהפגרה תימשך עוד קצת

  15. טבעון מקום חביב, וזיהום האוויר לא שונה ממקומות אחרים במפרץ (למרות שאלה לא אילנות גבוהים להיתלות בהם).
    בורגר סלון אחלה מסעדה שמשתמשת בבשר של לימוזין המעולה. לגבי מושב בית שערים, הוא כבר ממש בעמק והזיהום שם זניח. המסעדה באמת אחלה (פעם נקראה "הקדרה של נגה" כשחבר ילדות שלי היה השף)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט