בחירות הדראפט הטובות בכל הזמנים – 26# / דור בלוך

כשאספר לילדים שלי על בחירה מספר 26 בדראפט, אספר להם שהבחירה לא כללה את השחקנים הטובים ביותר בליגה, רבים לא שרדו אותה ולא הגיעו לליגה, אין בה את הכי הרבה כישרון ולא את הכי הרבה תהילה, אבל מי ששרד אותה הם הקשוחים שבקשוחים, אלופים שבלעדיהם קבוצות גדולות לא היו קמות, יש לנו פה הקשרים ישראלים מרגשים, פושעים מסוכנים ושחקנים מובילים בקבוצתם.

זהו סיפורה של בחירה 26.

Honreboule mentions:

צ'ארלס וון: נבחר בסיבוב הרביעי בדראפט של  1962 כך שהעובדה שהגארד יליד 1940 הצליח לפתח קריירה מקצוענית שקרוב לעשור היא מרשימה ביותר. נבחר ע"י סנט לואיס ושיחק עבור, עבור הפיסטונס, ועבור הפייפרס ב-ABA. שיא הקריירה שלו הייתה בשנת 1968 כשנבחר לאול סטאר של הליגה וזכה באליפות עם הפייפרס. סיים את הקריירה עם 12 נקודות 2.5 ריבאונדים ושני אסיסטים למשחק.

דייב טווארדזיק: אחד מהאובר אצ'יברים הגדולים ברשימה, בגובה של 1.85 ומשקל של 79 קילוגרם הגארד הזריז מפנסילבניה נבחר בסיבוב השני ע"י הטרייל בלייזרס אבל בחר לשחק בוירג'ניה מה-ABA, עם איחוד הליגות ב-76 הוא חזר לפורטלנד והיה ה-PG הפותח בעונת האליפות ההיסטורית של פורטלנד. כונה "פינבול" על שום העובדה שמצא את עצמו מוטח מצד לצד של המגרש ולעיתים לפרקט. נודה כשחקן הגנה, לוחם ושחקן קבוצתי מהסוג שג'ק ראמזי כל כך אוהב.

זכה לכבוד הגדול ביותר שקבוצה יכולה להעניק כשהבלייזרס העלו את הגופייה שלו לגג האולם. "אם הייתי יכול לכתוב את תסריט חיי לא הייתי משנה דבר".

אפשר להבין אותו.

ג'ייסון מקסוול: פוואר פורוורד שיכל להיכנס לחמישייה השנייה של בחירה 26, שיחק בסינסנאטי לפני שנבחר בסיבוב הראשון ע"י הפיסטונס ושיחק עבור 8 עונות לפני קריירה קצרה באורלנדו ושארלוט. היה חלק משמעותי בקבוצה החזקה של דטרויט בתחילת שנות ה-2000 בכלל כששיחק כ-20 נקודות למשחק וקלע סביב ה-8 נקודות למשחק אבל לא זכה להניף את גביע האליפות עימה, כשנבחר עונה לאחר עונת האליפות הבלתי השכחת של 2004.

מיילס פלאמלי: אין עדיין יותר מדי מה להגיד על בוגר דיוק, אבל כבר ברור שיש לו מקום לפחות ברשימה הזאת, הייתה לו עונת שיא בפיניקס עם 8 נקודות למשחק, ולמעט אותה עונה היה בעיקר שחקן רוטציה באינדיאנה, פיניקס ומילווקי.

 נבחרת הכלא:

פראנק וויליאמס: וויליאמס היה אמור להיות ברשימה אחרת לגמרי אבל הדברים לא הסתדרו עבורו. הוא נבחר בדראפט ע"י דנבר והועבר מייד לניקס. הוא שיחק מעט ונשלח מהקבוצה עבור סטפון מרבארי. הוא התגלגל לשיקאגו, שם היו ממנו ציפיות כבן אילנוי, אבל ה-PG שהיה אמור להיות המחליף של היינריך הגיע לא בכושר לעונה, ומצא את עצמו ברשימת הפצועים. לאחר מכן ניסה את מזלו בדי ליג, באיטליה ואפילו בארגנטינה לפני שפרש ב-2010.

כנראה שלא היה מוזכר ברשימה הזאת אלמלא ב-10 ביוני 2009 היה נעצר וויליאמס עם אחיו אארון כשברשותם 78 גרם של מריחואנה, משקל דיגיטלי ואקדח 0.4 קאליבר. השניים נעצרו והוגש נגדם כתב אישום בגין החזקה וכוונה למכור.

גלאן גונדרזיק: לכאורה עוד שחקן קולג'ים טוב (ב-UNLV) שהקריירה שלו לא התרוממה לאחר כמה שנים לא מוצלחות בניקס, בנאגטס ועונה אחת בליבורנו, אבל הסיפור של גונדרזיק הסתבך ב-23 ביולי 1987 כאשר לאחר חילופי דברים עם אשתו הוא נמצא ירוי בצד שמאל של החזה שלו. הוא טען בפני המשטרה שהוא גרם לפציעה בעצמו כשניסה להתאבד. אם זה לא מספיק גונדרזיק נעצר ב-1983 בעוון תקיפה מינית לאחר שנטען שנגע בצורה מינית באישה בניגוד לרצונה, אך לא הוגש כתב אישום.

לות'ר בארדן:  לבארדן הייתה קריירה לא רעה בוירג'יניה וניו יורק כשקלע 13 נקודות למשחק. הוא נבחר ע"י שתי הקבוצות ובחר לשחק בוירג'ניה, הוא הסתכסך קשות עם מאמנו ועזב לאחר עונה אחת כדי להצטרף לניקס. לאחר התחלה מבטיחה הוא הצליח להסתכסך גם עם מאמן הניקס וויליס ריד, שהפך למתוסכל מחוסר המוטיבציה ההגנתית של הגארד וזה היה סוף הקריירה המקצוענית של בארדן.

בצד החוקי של הדברים, בארדן נעצר בגין שוד בנק והורשע לאחר ששלושה מעורבים אחרים חתמו על עסקה כדי להעיד נגדו והוא נשפט ל-6 עד 18 שנים בכלא. לאחר שנתיים ההרשעה בוטלה מסיבות טכניות, ובארדן הודה באשמה בגין קבלת כסף גנוב בהקשר של אותה הפרשה, אך שוחרר מאחר וכבר ישב שנתיים בכלא.

שם את אלירן עטר בכיס הקטן.

נבחרת ישראל:

ג'ורדן פארמר: פארמר שחוזר לקדנצייה שנייה במכבי היה אמור להגיע למקומות גדולים וחשובים יותר. ארבע עונות בלייקרס כולל עונה של 9 נקודות למשחק ביססו את מעמדו ב-NBA. משם הוא המשיך לשנתיים טובות מאוד בניו ג'רזי כרכז מחליף לפני שחזר ללייקרס וניסה את מזלו בקליפרס. בין לבין בעונת השביתה הוא שיחק במכבי, וכעת לאחר שחלום ה-NBA  שלו נגוז הוא חוזר לתל אביב או כדבריו: "הביתה".

נו מילא.

נדודי איבי: אחרי שלוש שנים במינוסטה היה ברור שהקריירה של השחקן לא תתרומם והוא החיל במסעותיו, הניסיון הראשון היה בבני השרון שם הצליח להשאיר חותם נאה לפני שהמשיך לקיירה אירופאית מגוונת באיטליה, סין, צרפת, מצרים (אני באמת תוהה האם כמות השחקנים ששיחקו גם בישראל וגם במדינות ערב מרמזת שיש פה שיטה של המוסד אבל נשים את זה בצד) ואפילו חזרה קצרה לבני השרון.

וונטיגו קאמינגס: למען ההגינות ייאמר שמדובר בגארד ממש לא רע שנבחר ע"י אינדיאנה ושיחק בגולדן סטייט ופילדלפיה כמו גם בפארטיזן בלגרד, זאגרב וסופוט, אבל התמזל מזלו הרע להגיע למכבי תל אביב בעונה ההזויה של עודד קטש/צביקה שרף, הוא סבל קשות מהבלגאן בקבוצה קלע רק 5 נקודות למשחק ביורוליג ונפלט בסוף העונה.

שרל פורד: הבן אדם קורא בויקיפדיה על הקריירה של הבחירה ה-26 בדראפט של 2005, קריירה לא מרשימה שכוללת עונה אחת בסופר סוניקס, מספר עונות בליגת הפיתוח, יוון רוסיה, לבנון (מוסד?), פולין, ארגנטינה, טורקיה וצ'ילה ולפתע אתה מגלה ששרל פורד מצא את עצמו בשלב מסויים במכבי הביקעה. מוזרות הן דרכי הכדורסל.

 סיפורים מעניינים אחרים:

סאם וורטון: לוורטון לא הייתה קריירת NBA זכורה במיוחד, אבל הוא מצא דרך אחרת להשתמש בכישורי הכדורסל שלו. ב-2008 הוא הפך למאמן של הג'נרלס, כשהוא משחק את תפקיד האיש הרע במשחק הגלובטרוטרס עם תעלולים שכללו שימוש בכדורסל ש"נשלט ע"י שלט רחוק" כדי למנוע מהגלובטרוטרס לקלוע  חסימת הסל והוספת נקודות לקבוצה שלו. בסוף המשחקים היה וורטון מפסיד, ונאלץ ללבוש טוטו ורוד וכתר מול הקהל המריע.

גם זאת דרך להרוויח כסף מכדורסל.

צ'ארלי וורד: הסיפור של וורד מתחיל בקולג'ים. הוא היה הקוואטרבק המהולל של הקולג' שלו, שיחק כדורסל במשך ארבע שנים עבור פלורידה סטייט לצד סאם קאסל ונבחר בדראפט הבייסבול על אף שלא שיחק את המשחק בצורה מסודרת. וורד היה כישרון ספורט טבעי מהמעלה הראשונה. עם סיום לימודיו הוא התלבט בין כדורסל לפוטבול, והוא הודיע שילך ל-NFL רק אם יבחר בסביבו הראשון מאחר וז הלא קרה הוא בחר ללכת ל-NBA ונבחר ע"י הניקס. במהלך העונה הראשונה שלו קנזס הציע לו להצטרף כמחליף של ג'ו מונטנה האגדי אך הוא סירב.

הפתיחה שלו הייתה מזהירה והוא הוכתר כגארד העתיד ע"י המערכת בניו יורק, אבל הקריירה שלו מעולם לא המריאה. הוא קלע כ-7 נקודות למשחק, היה מוביל כדור אמין וקלע שלשות בינוני, ושיאו בעונה בה הניקס הגיעו לגמר רק כדי להיות מובסים ע"י סן אנטוניו. וורד עוד ניסה קצת בסן אנטוניו ויוסטון לפני שפרש.

סטיב אלפורד:

לפעמים אתה מוצא את עצמך בצד הלא נכון של ההיסטוריה בלא שום אשמה מצידך. זה מה שקרה לסטיב אלפורד. כוכב אוניברסיטת אינדיאנה הפך לבחירה לאטרקציה עבור אוהדי הפייסרס שרצו מאוד לראות את בן המקום מככב במדי קבוצת ה-NBA המקומית, אלא שהנהלת הקבוצה והצוות המקצועי העדיפו שחקן אחר, אחד רג'י מילר, ואלפורד התדרדר לתחתית הסיבוב הראשון.

בתחילת העונה האוהדים של הפייסרס מחו על בחירה, אבל הם השתתקו עד מהר כשמילר הפך לגדול שחקני הפייסרס בהיסטוריה בעוד אלפורד הלך לקריירה קצרה ולא מרשימה בדאלאס וגולדן סטייט.

רולנדו פריירה:

אומנם שיחק רק עונה אחת בליגה, אבל עשה היסטוריה כשהיה הברזילאי הראשון ששיחק בליגה במדי פורטלנד.

נבחרת שנייה:

אארון ברוקס (פוינדט גארד): ברוקס נבחר בתחרות צמודה עם צ'ארלי וורד בעיקר הודות לעובדה שהגיעה לעונת שיא שוורד לא התקרב אליה עם 20 נקודות כרכז הפותח של הרוקטס ב-2010. בתור בחירה 26 הוא לא התחיל כשחקן פותח ביוסטון, אבל עד עונתו השלישית השתלט על העמדה, אבל דווקא אחרי עונת השיא שלו הוא נשלח לפיניקס ומשם הקריירה שלו דעכה, כשהוא עובר בלא פחות מ-5 טריידים ב-4 שנים. בשתי העונות האחרונות הוא חזר למסלול עם מספרים יפים בדנבר, והתבססות כמחליף של דירק רוז בשיקאגו.

קווינסי פנדאקסטר (שוטינג גארד): יש לי חיבה לשחקנים שמראים גרף שיפור עיקבי וכזה הוא פונדקסטר. הוא נבחר ע"י ניו אורלינס ולא השאיר חותם כשקלע רק 3 נקודות למשחק ב-11 דקות בעונת הרוקי שלו. משם עבר לממפיס וזכה ליותר דקות וגם תרם תפוקה יפה יותר כולל פלייאוף מרשים ב-2013 עם 9 נקודות למשחק ב-24 דקות. בעונה האחרונה הוא תרם 9 נקודות למשחק עבור ניו אורלינס לאחר שעבר אליה באמצע העונה, והוא היה פקטור גם בפלייאוף עם 7 למשחק ב-31 דקות בתבוסה בסיבוב הראשון.

פרד קרופורד (סמול פורוורד): עוד נבחר סיבוב רביעי, הפעם בדראפט של 1964 ע"י הניקס, אבל הגיע לשחק בקבוצה רק בשנת 67. שיחק גם בלייקרס, בבאקס, בברייבס ובפילדלפיה כשוטינג גארד וסיים את הקריירה עם מעל 2,000 נקודות.

ג'רום וויליאמס (פוואר פורוורד): מסוג השחקנים שהודות ללחימה ועבודה קשה הפכו לחביבי קהל וחצבו לעצמם קריירת NBA  יפה, ראשית כמחליף בכיר בדטרויט במשך 4 שנים, ולאחר מכן כחביב אוהדים בטורונטו במשך 3. עונת השיא שלו הייתה ב-2003, בה רשם קרוב לדאבל דאבל במדי הקבוצה הקנדית לפני שהמשיך לתקופות קצרות בשיקאגו וניו יורק.

סמואל דלמבארד (סנטר): סנטר לוחם ואיכותי ש-13 שנים אחרי שהגיע לליגה עדיין מוצא מקום ב-NBA, אומנם בניקס, אבל עדיין, NBA. הגיע לשיאו בפילדלפיה עם עונה של דאבל דאבל ב-2008, מספק הגנה טובה לחימה ויד רכה בצבע.

נבחרת ראשונה:

הערה מקדימה: אני מסתכל על החמישיה הזאת שוב ושוב ואני לא מאמין. היא נותנת בראש לחמישיות של בחירות הרבה יותר גבוהות כמו החמישיה של המקום ה-21 והמקום ה-13 ואולי אפילו לזאת של המקום ה-8, אז קבלו אותם, החמישיה של המקום ה-26.

ג'ורג' היל (פוינט גארד): האיש שגרם לפופוביץ' לשיברון לב. פוינט גארד איכותי ומגוון שנשלח מסן אנטוניו שם קלע בשיאו 12 נקודות למשחק כמחליף הבכיר של טוני פרקר, לאינדיאנה כדי לאפשר את הבאתו של קוואי לנארד. באינדיאנה הוא כבר הפך לרכז פותח כשהעונה האחרונה הייתה עונת השיא שלו עם 16 נקודות למשחק כרכז פותח בקבוצה הפצועה והחבולה של הפייסרס שהייתה לא רחוקה מהפלייאוף והוא רחוק מאוד מהתקרה שלו לטעמי. אחוזים יפים מהשדה, קליעה לא מוערכת מספיק מהשלוש וניהול משחק אחראי הופכים אותו לגארד איכותי בליגה הזאת.

קווין מארטין (שוטינג גארד): לרוע מזלו נקשר שמו בויתור השערורייתי של אוקלהומה על ג'יימס הארדן אבל שוכחים שהוא שחקן שכמעט לא ירד מ-20 נקודות למשחק, קלע טהור שהעמיד ממוצעים  של 40% או קרוב לכך מהשלוש כמעט בכל עונה ובשיאו תרם 23 נקודות למשחק בחמישיה של יוסטון. אחרי הטראומה באוקלהומה הוא עבר למינסוטה ומצא את מקומו בקבוצה הצעירה והמתפתחת הזאת, וגם הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה בליגה.

ג'ורדן האמילטון (סמול פוורורד): האמילטון זוכה במקום הזה בעיקר הודות לפוטנציאל ולמה שעוד אולי יהיה ממנו. הוא נבחר בשנת 2011 ע"י דנבר ובשלוש העונות שלו בקבוצה היה תמיד נראה שהוא יכול לתת יותר ממה שנתן. לאחר תקופה קצרה ביוסטון הוא עבר בעונה שעברה לקליפרס אבל לא זכה להזדמנות של ממש. אולי בעונה הבאה.

טאג' גיבסון (פוואר פורוורד): הגיע לשיאו בפלייאוף של 2014 עם 18 נקודות ו-6 ריבאונדים למשחק לצד 2.4 חסימות. משנה זריקות, נלחם, קולע היטב בצבע, לוקח ריבאונדים, נלחם וחלק חשוב מהקבוצה של ת'יבודו בשיקאגו. אחת הסיבות שהיה קל לקבוצה לשחרר את בוזר. איום לדאבל דאבל בכל משחק.

ולאדה דיבאץ' (סנטר): גדול השחקנים מהבחירה ה-26 לטעמי ומגדולי שחקני יגוסלביה בכל הזמנים. נבחר בבחירה ה-26 ע"י הלייקרס בתחילת שנות ה-90, ותרם מיידית עם 9 נקודות ו-5 ריבאונדים למשחק. כיכב בלייקרס במשך 7 שנים לפני שנשלח לשארלוט בטרייד שהביא את קובי ברייאנט ל-ל.א. ושינה את ההיסטוריה של הליגה, אבל שיא הקריירה שלו היה לפחות לטעמי בסקרמנטו שם היה חלק מאחת הקבוצות המלהיבות בהיסטוריה, ואחת הטובות שלא זכתה באליפות בעזרתה האדיבה של הליגה והשושלת של פיל ג'קסון בלייקרס. ענק עדין שהחזיק ממוצע של מעל 7 ריבאונדים ו-10 נקודות למשחק במשך עשור שלם, שלוש עונות של דאבל דאבל ואחד הסנטרים הגדולים בדור הסנטרים המזהיר של שנות ה-90.

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. אכן אחלה פוסט.
    אין מצב שהחמישייה הסימפטית של 26 מנצחת את 8,
    ואם לא תמחוק מהר את הרעיון שהם מנצחים את חמישייה 13,
    אל תתפלא אם וולטר ווייט ירסס אותך עם קוטל חרקים קטלני!!!

    1. ינון, אתה פוגע בי אישית.
      יש לי בחמישייה שומר ברמה היסטורית, שלושה אולסטרים ורכז שהיה 4 פעמים אולסטאר. גורדן המילטון היה יכול להיות נושא ערכת העזרה הראשונה של ג׳ראלד וואלאס…

  2. כתיבה נהדרת דור, תודה.
    כנראה שהכתיבה גרמה לך להתחבר לנבחרי ה-26 ואיבדת את האובייקטיביות. חוץ מדיוואץ אין אף שחקן היסטורי באמת, השאר הם שחקנים משלימים נחמדים אבל בחלק התחתון בעמדה שלהם. המילטון אפילו פחות מזה. אפילו דיוואץ, בתקופה שלו היה רחוק מטופ 5 לעמדה (שהיתה עמוקה בטירוף, יש לומר).

  3. אחלה. חבל רק שלא כתבת באיזו שנה נבחר כל אחד מהשחקנים שאליהם התייחסת.
    לגבי שרל פורד- הוא נבחר בדראפט של 95, ולא 2005. כשהוא היה בארץ מ.כ הבקעה עוד היו מכבי גבעת שמואל- פ"ת . מה שכן- ההגדרה "מצא את עצמו בשלב מסוים" נכונה למדי. הוא קלע 6 נקודות בשני משחקים, שבהם שיחק 23 דקות (בשני המשחקים יחד).

  4. צ'ארלי וורד אכן היה רכז העתיד של הניקס, כמו שהם ציפו. וככה בדיוק נראה העתיד שלהם איתו ועם גרג אנטוני ברוטציה בתפקיד.

  5. לגבי צ'ארלי וורד. הוא ויתר למעשה על קריירת הפוטבול לאחר סאק כואב מאוד שביצע לא אחר מדווין ג'ונסון הלא הוא "דה רוק" אשר שיחק פוטבול במכללות בעצמו.

להגיב על ינון יבור לבטל

סגירת תפריט