אל דאגה, לנשים בקרוב יהיה "גם את זה" / מולי

 

FE-MALE

נו טוב, כעת, משפתח מנחם את תיבת השדים המגדרית, גם אני רוצה לתרום את הזוזים המעטים שיש באמתחתי לומר על הנושא.

אתחיל באמירה עקרונית: אני בעד שילוב נשים וגברים בכל הרמות ובכל המקצועות. גם בספורט. יותר מכך, אני מאמין שבספורט, אם יש שחקנית כדורגל ו/או מתאגרפת (ובכוונה אני לוקח את הענפים השוביניסטים ביותר) שמגיעה ברמתה לרמת הגברים, חובה עלינו לשלב אותה הן בקבוצה והן בתחרויות שתכלולנה נשים וגברים כאחד.

דיון מעניין ישנו כעת ברשת: מאחר ורונדה ראוזי, לוחמת ה־UFC, ניצחה את המתאגרף פלויד מייוות'ר בקרב על פרס "הלוחם/ת הטוב/ה ביותר" (ובמקביל, אגב, גם זכתה בתואר ספורטאית השנה על חשבון סרינה וויליאמס) נפתח דיון מי מביניהם ינצח במידה ויערך ביניהם קרב פיזי בזירה. האמינו לי שלא כולם בטוחים ביכולתו של מייוות'ר לנצחה, בוודאי שלא בקלות. נשיא ה־UFC , דיינה ווייט, קבע כי: "רונדה תעשה ממייוות'ר צחוק בזירה", ולדעת מאמן ה־MMA בראיין מיקלינו: "רונדה לא רעה באיגרוף, ומעבר לכך, ברגע שמוסיפים לכך בעיטות והפלות, הטכניקות של המתאגרף מאבדות חשיבות".

לגבי השאלה: "האם נשים יכולות לשמש בתפקיד המאמן הראשי בספורט קבוצתי ברמות הגבוהות ביותר?" התשובה היא כמובן כן. אין הרי שום מניעה למנות אישה לתפקיד מאמן קבוצת אן.בי.איי., אן.אף.אל. או כל ליגה מקצוענית אחרת. השאלה האמיתית היא למעשה: "האם נשים בתפקיד מאמן ראשי בליגה קבוצתית מקצוענית תעשינה עבודה זהה בטיבה לגברים בתפקיד?"

שאלה זו מקבלת משנה תוקף מן העובדה שעדיין אין כאלו. וכך, עלינו ראשית לבחון בבואנו לענות על שאלה זו גם את הסוגיה: "מדוע אין כעת נשים מאמנות ראשיות בספורט קבוצתי ברמות המקצועניות?"

בזמן מלחמת העולם השנייה, כשלא היתה ליגת בייסבול לגברים נולדה ליגת הנשים שפעלה בין 1943 ל 1954. בליגה זו היו מנג'רים משני המינים. כפי שניתן לראות מהרשימה שבקישור, הרי לפחות שמונה מתוך ארבעים וחמשת המנג'רים היו נשים (אגב, משום מה ארבע מתוכן נקראו מרי). לפחות בחלק מהתקופה זו היתה הליגה המקצוענית הטובה בעולם בבייסבול. כשהגברים שבו מן הקרב, הלכה הליגה והתדרדרה לטובת מה שכונה "הדבר האמיתי": ליגת הגברים.

אף אחת מנשים אלו לא קיבלה בהמשך את ההזדמנות להיות מנג'ר בקבוצת גברים. תקרת הזכוכית והתפישות החברתיות של מקום ומעמד האישה בתקופה זו הפכו זאת לא רק לבלתי אפשרי אלא אפילו לבלתי מתקבל על הדעת.

אבל היום המצב שונה. לפחות המצב ההצהרתי. היום בהחלט אפשר לדמיין שאת פופוביץ', בלאט או ון-גאנדי תחליף למשל בקי האמון. בימינו מינוי שכזה כבר אינו טאבו שאין להזכירו אפילו בלחש.

וכשאישה תתמנה כמאמנת קבוצת גברים מקצוענית – ואל דאגה, זה יקרה במוקדם או במאוחר – האם יהיה לה סיכוי להצליח בתפקיד? לדעתי האישית, באופן אבסורדי התשובה היא: "בהחלט כן". הסיבה לכך, כפי שאני רואה זאת, היא שמי שכבר תצליח לעבור את המשוכה הענקית הזו, תהיה כל כך טובה עד שסיכויי ההצלחה שלה יעלו על אלו של מאמן "רוקי" גבר.

ד"ר שלומית גיא מנתחת במאמר שלה "לא מספיק להיוולד מסי" את תפקיד המנהל הספורטיבי (והדבר נכון במידה רבה גם לגבי תפקיד המאמן) ומסבירה כי לתפקיד זה יש שלל רבדים הדורשים היכרות ושליטה ניהולית בכל שכבות המערכת, שליטה במספר תחומי ידע ושליטה במספר שיטות מחקר שונות.

כל אלו כוללים ידע מוקדם במדעי גוף האדם: אנטומיה, ביוכימיה, ביומכניקה, תזונה, כושר גופני ומערכות נשימה; בשיטות המחקר ובמשמעיות שלהן על מנת לקבוע הרכבים, לתכנן תכניות לטווח ארוך עבור שחקנים ספציפיים ועוד; בשחקן כאדם, כולל ידע בפסיכולוגיה: איך הוא מרגיש? מהם הקשיים שלו? ועוד; בתחום הידע הסוציולוגי: מהי קבוצה? כיצד היא נוצרת? מי החזקים בה? מי החלשים? מה מקומם? האם יש עזרה הדדית ופרגון או תחרות על מקום בהרכב? מתוך יכולת ליצור קבוצה מראש מחד וטפל במשברים בה מאידך. ואפילו לא נכנסנו לכל נושא המנהיגות…

חיות האדם, בנוסף להיותם בע"ח החיים בקבוצה, הם גם בע"ח החיים בקבוצה בה יש מנהיג, ומכך משתמעת גם חלוקה מדרגית בין שווים יותר ושווים פחות.

ואכן, גברים בעולם העתיק כקבוצה – וזו עובדה, חשו עצמם נעלים על הנשים כקבוצה. ברוב החברות המסורתיות זו המצב עד ימינו.

ועדיין, בשורות התחתונות, המדע והכבשה דולי מלמדים אותנו את ההפך: באופן עקרוני, נכון לעכשיו, נקבות חיוניות להמשך המין האנושי וזכרים לא! שכן נקבות יכולות עקרונית לשכפל עצמן ללא עזרת גבר וללדת דגמים צעירים יותר של עצמן.

אז הבה ונבחן את כל המרכיבים הללו ונתחיל בשאלת המנהיגות. האם גברים יהיו מוכנים לקבל מנהיגות מצד נשים? ברור שכן, את אנג'לה מרקל, קאנצלרית גרמניה אולי לא כל הגברים אוהבים, אך בהחלט מקבלים את היותה מנהיגת גרמניה. אליזבט היתה מלכת אנגליה האגדית שבימיה נוצרה האימפריה הגדולה בעולם, ועשרות אלפים הרגו ומתו כשהלכו בעקבות ז'אן ד'ארק.

ידע במדעי גוף האדם לסוגיו? יש מספיק רופאות שגורמות לשאלה להיות מיותרת וכן ישנן מספיק פסיכיאטריות ופסיכולוגיות ליתר את סימן השאלה גבי הפן הנפשי וסוציולוגיות לגבי הפן החברתי.

וכך, נותרנו בעצם רק עם זוג שאלות עקרוניות לגבי הכישורים:

1. האם מישהו שלא חווה ספורט כלשהו בצורה מדויקת כמו שחקניו יכול לאמן אותו ברמה הגבוהה ביותר?

2. האם ישנה מגבלה פיזית ברמה האנטומית ו/או באופן החיווט המוחי המונעת מנשים מללמוד מניסיון בנושא ספורט?

אברם גרנט, יהא שנוי במחלוקת ככל שיהיה, מספק – כמו עוד אלפי מאמנים ברחבי העולם שלא שיחקו בצורה מקצוענית- תשובה שאינה שנויה במחלוקת לשאלה הראשונה שכן, נרצה או לא, דווקא הוא, המאמן שלא שיחק כמקצוען בליגה, הגיע להישגים הנכבדים ביותר מבין כל מאמני הכדורגל בישראל.

לגבי המגבלה האנטומית, אני לא חושב שיש משהו שהן זכר והן נקבה לא יכולים ללמוד. ייתכן וזה יהיה יותר קשה או יותר קל, אך קביעה זו נכונה גם באשר להבדל שבין אינדיבידואלים שונים בתוך המגדר עצמו.

התפישה החברתית משתנה ועמה משתנה המציאות. אני מאמין שבמידה רבה עברנו כבר את נקודת האל חזור בתרבות המערבית ושבריקדות הספורט בה הן האחרונות העומדות בהגנה על מזבח השוביניזם, ואני מאמין (ומקווה) שגם המתרסים המתריסים הללו ינופצו בקרוב לרסיסים אלא אם כן דעעש ישתלט על העולם.

"אז מה הבעיה האמיתית כאן?" תשאלו אותי, "מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן?" לטעמי, הבעיה האמיתית והעיקרית אינה באי היכולת של אישה להפוך למאמנת מהדרגה הראשונה. הבעיה האמיתית נובעת מכך שגברים, מעצם המבנה הפיזי שלהם, טובים יותר בספורט מנשים. עובדה זו יוצרת מעין תפישה מנטלית (שגויה) שאם נשים הן ספורטאיות פחות טובות, הן תהיינה בהכרח גם מאמנות פחות טובות. אני מאמין שברגע שתקרת הזכוכית המשוריינת הזו תישבר בפעם הראשונה – ולבקי האמון יש סיכוי טוב לשבור אותה – השאלה כבר לא תעלה שוב ונמצא חדירה הדרגתית (אך קבועה בהגברת עוצמתה) של נשים לעמדות אימון וניהול בספורט במקצועני הקבוצתי לגברים.

אמן, כן יהי רצון.

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 18 תגובות

    1. אני לא מבין גם מה השאלה, הבן אדם מתאגרף, לא לוחם MMA.
      מה אתם אומרים על קרב של אלוף MMA במשקל כבד נגדה? ברור שאין סיכוי.
      ומה אתם אומרים על אלוף MMA באותו משקל שלה? אני גם חושב שאין סיכוי, בגלל שהמבנה האנטומי של השרירים שונה. באותו משקל ניתן לייצר יותר כח. בנות יכולות להיות טובות יותר בספורט עצמו, אבל עד שמגיעים לספורט תחרותי. שם יש את הנבחרים גנטית הכי טובים למקצוע, ויש יתרון מולד לגברים.

  1. מולי, אני במצב של עייפות כתיבה על הנושא, אבל עלי להגיב על הפוסט שלך.
    ברור שמבחינה אינטלקטואלית לאשה יש הכל כדי לאמן קבוצת גברים ברמה הגבוהה ביותר.

    אבל ידוע גם שזה לא קרה, ולא יקרה בימי חיי, ואני חושב שגם בימי חייך.

    תגיד לי, האם הכרת פעם בחורה המבינה כדורגל על ממש? שתוכל לקחת אותה למשחק והיא תקלוט את הטקטיקה, הערמומיות, והתכסיסניות? שתהיה לה אבחנה מדוייקת וחוש על מה שהולך?

    אני ישבתי בחיי עם עשרות, אם לא מאות נשים בסיטואציות שונות, והיחידה שהכרתי שהבינה בדיוק מה הולך היתה ציפי שמילוביץ.

    ד"ר שולמית גיא – עם כל הכבוד – מדברת על כדורגל מבחינה חברתית, כלכלית, קהילתית, ארגונית, גזענית (לבן-שחור, עשיר-עני) ומה לא. כמו כל אקדמאי. אני מוכן להתערב שתיקח אותה למשחק כדורגל והיא לא תסתכל או תראה הרבה יותר מהבעיטות בכדור. אני מכיר עשרות אקדמאים כמוה הכותבים על ספורט מבחינה מדרשית, עיונית, מוסדתית, ובעיקר מחקרית.

    אני מקווה שלא אעליב אותך מולי, אבל יש לי רושם שאתה קרוב מאד אליה בגישתך, אבל לו לקחתי אותך למשחק כדורגל הייתי מגלה שאתה CLUELESS. אולי אני טועה, אבל זוהי הרגשתי מפגישתי אתך, ומצורת כתיבתך.

    אני אקדמאי כמוה אבל כאן אני מדבר מנסיון כי אני – כעתונאי זה 50 שנה – גם 'איש שטח'.

    הייתי מבקש מהגולשים שחושבים שהם מבינים ספורט 'ומרגישים' ו-'חשים' ספורט, שיכתבו אם אי-פעם הם ישבו עם נקבה (בד'ה באזר עלו עלי כשהשתמשתי במילה הזאת. למה 'זכר' זה בסדר, ו-'נקבה' לא?) שממש הבינה את המשחק.

    היחידה שאני פגשתי שהייתי אומר שהיא ברמה שכיף היה לי לשוחח איתה היתה ציפי שמילוביץ.

    בספורט האינדיבידואלי כל התכונות שהזכרת חשובות, וישנן המון מאמנות של גברים ונשים בהתעמלות, ובעיקר FIGURE SKATING. אבל בספורט הקבוצתי לא פגשתי, או ראיתי, או קראתי על אף מאמנת מעולה, מלבד אולי פאט סמיט מאוניברסיטת טנסי (המסכנה פרשה בגלל אולצהיימר). אבל אפילו פאט תמיד ישבה בין שני עוזרי מאמנים שדיברו אל השחקניות בטיים-אאוטים וכו'.

    העובדה הפשוטה היא שאין אף שם של מאמנת שאנחנו יודעים או מכירים, בזמן שאנחנו מכירים עשרות ואני אפילו מאות מאמנים בעךלי שם. למה לא נשים? הרי יש כדורגל נשי, כדורסל, סופטבול, הוקי, כדורמים, כדורעף.

    בכדורעף נשים כמעט כל המאמנים של הנבחרות האולימפיות הם גברים. לא יודע למה, אבל ככה זה.

    אני לא אומר שזה עניין של DNA, אבל הסטטיסטיקות בשטח מראות שאפילו בספורט הנשי, רוב המאמנים הם גברים (אני לא בטוח, אבל במונדיאול האחרון ראיתי רק שתי מאמנות: שבדיה וארה"ב. כל השאר היו זכרים).

    האם לא תהיה אף פעם מאמנת בליגת העל בישראל בכדורגל? אני חושב שלא, ב-50 השנים הבאות. ואם תהיה – היא תהיה אטרקציה ופרדוקס. זה לעולם לא יהיה 50-50, ובספורט הנשי תמיד יהיו יותר מאמנים זכרים מנשים.

    כמובן שישנן סיבות חברתיות וכו', אבל הסיבה החשובה ביותר היא שלנשים פשוט אין את זה. אין להן את האינטואיציה שישנה לגברים בספורט קבוצתי. אני לא יודע את הסיבות, רק את העובדות בשטח.

    1. אל תתרגש מנחם מהעליהום שעשו עלייך, זו סתם ערימת ילדים,
      יש דברים שנשים לא יצליחו בו לעולם, הכי ליברלי ונאור זה להגיד או לכתוב שאתה שוביניסט,
      אוקיי נניח שאתה שובניסט, אז למה אף מנהל כללי של קבוצה לא מינה תחתיו אישה כמאמנת בכירה בליגה בכירה בענף כדור נחשב?

      לנשים יש אינטלגנציה רגשית, באוריינטציה הן פחות טובות, זו דרך הטבע.
      יבואו ויספרו לי ויקשקשו לי עד מחרתיים שהנשים נהגות טובות מהגברים, הרשה לי לגחך, יש נשים שיודעות אפילו לחנות ברברס בפעם הראשונה, אבל חי אדוני הן מתי מעט, הנשים שאני נתקל בהן על הכביש מתמחות בלהתאפר ולסדר הגבות.

      הסטטיסטיקה המעוותת שנשים פחות אחראיות לתאונות דרכים מעוותת מלכתחילה כי אחוז הנשים שגומעות קילומטראז רב זניח לעומת המגזר הגברי.

      לא פעם ולא פעמיים השתוממתי בכביש שנהגת עשתה טעויות מביכות, עזוב אותי, תמיד אישה שלצידי העירה כלפי הנהגת בבוז מופכן:
      "זו בטוח נהגת"

      יש דברים שנועדו לנשים ויש דברים שנועדו לגברים,
      אימון קבוצת כדורגל זה לגברים,
      לרקוד זומבה זה לנשים.

      העולם הרבה יותר יפה שהוא מחולק לגברים ונשים, למה חייב לערבב ולטרוף את הקלפים?
      בסוף המחאה הפנימסטית עלולה חלילה לסרס את הגברים,
      היופי זה כל השוני!

    2. מנחם, האמן לי שאני לא מסוגל לאמן אפילו בני שש בכדורגל או כדורסל.
      אני במפורש גם לא רואה תרגילים על המגרש עד שמאכילים אותי בכפית.
      כך שאני בהחלט לא האישו.
      אבל אני בהחלט כן מסוגל לזהות מגמות חברתיות והיסטוריות.
      אמת, אני אכן בהחלט מאמין שהספורט יהיה אחד מן המבצרים האחרונים של השוביניסטיות וה"עליונות" הגברית, במיוחד הספורט הקבוצתי, במיוחד קבוצות הגברים בו,
      ועדיין, הפור כבר נפל. אני מאמין בהחלט שאתה תזכה לראות בעשור הקרוב מאמנת בקבוצת גברים מקצוענית פשוט מאחר ואי אפשר לסכור באצבע מגמות חברתיות.

  2. מנחם אתה מדבר על כדורגל או שכל ענף ספורט זה נחשב? כי אם גם כדורסל נחשב אז אמא שלי מבינה ועוד איך(לא nba אבל פעם היא הייתה רואה משחקים של מכבי בלי סוף) היא אולי לא מכירה את השמות של הדברים אבל היא בכיף יכולה להסביר לך על תרגילים של מכבי שהיו בזמנה

  3. מסכים בכל מילה.

    בקשר להאמון עצמה-היא שחקנית WNBA בעבר עם הרבה מאוד ניסיון, שיכולה לריב עם שופטים ויודעת לשים לב למה שקורה במגרש. הסאמר ליג עצמו חסר חשיבות, אבל היא נמצאת בבית החרושת הגדול בליגה למאמנים.

    לדעתי היא תוכל להיות מאמנת ראשית מתישהו בעתיד (כמו אימה אודוקה, צ'ד פורסייר וג'יימס בורגו-מסינה כבר בן 55 ואנגלנד בעיקר מומחה זריקות), כי היא בצוות של הספרס.

    אם היא תאמן את אוסטין טורוס, קבוצת הדי ליג שלהם, בנקודה מסויימת ותצליח שם, זה ישים עוד חותמת על זה שהגיע הזמן לשינוי. ובקשר לצוות האימון-גם לסטיב קר העונה היו את אלווין ג'נטרי ורון אדאמס הסופר מנוסים לידו. כל מאמן רוקי צריך את זה בלי קשר למגדר שלו.

  4. יש הבדל ניכר בבסיס הפרמידה שנובע מתפיסה חברתית ישנה שמתחילה לפוס מן העולם של "בנים צריכים לשחק כדורגל ונשים בבובות".
    ייקח עוד שנים לא מעטות עד שבסיס העניין הנשי בספורט יתרחב ואז נראה יותר מעורבות של צופות, פרשניות וכן גם מאמנות.
    אמנם מדובר על מדגם די מצומצם, אבל כל מה שאשתי מחליטה לקחת ברצינות היא עושה יותר טוב ממני.

  5. אוקיי. אז ירדנו מתפיסת dna. מולי מעניין מאוד.
    אני בעד מריטוקרטיה טהורה אבל היא דורשת מריטוקרטיה חינוכית\התפתחותית אם כולם יקבלו משאבים ולכולם תהיה זכות לבחור ואחרי כל השנים האלה עדיין לא תהיה אף אישה אז אקבל את המצב. וגם אז הדרך תהיה סלולה לכל אחד\אחת שיתאימו לתפקיד. התקשורת והממסד החינוכי צריכים להבין את האחריות שלהם ובכוחה של מילה. אחת. בודדת שמשנה חיים.

    בקי האמון לא זקוקה לאישור של איש. מדובר על רוטביילר שגדל בערבות דרום דקוטה שצדה עם אביה יונים בשלג בגיל 8. גדלה עם אחיה הקשוחים ושרדה כל מבחן בחייה. היא לא נבחרה בדראפט אבל טיפסה עד לחמישייה השניה בwnba. היא עברה תקופות כ סוויטהארט אמריקאית ולזמן מה גם לשנואת האומה (הסיפור עם רוסיה). שמעתי אותה בשלל ראיונות והיא אלגנטית תקשורתית ויודעת על מה היא מדברת. יש לה קשר הדוק עם שחקני החוץ של הספרס ואימנה אחדים מהם אישית כל שנה שעברה (כולל קייל אנדרסון). היא תגיע ליעדה ותדרוך על כל המצקצקים.

    כוחה אבל ימדד בדוגמה האישית ובפריצת הסכרים. כמו שאני בטוח שיש תלמיד שחור שהתקבל להרווארד או לפרינסטון שמאמין שתפקיד הנשיא הוא אופציה ריאלית עבורו והוא יזכיר את אובמה עוד 20 שנה כמקור השראה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט