ההיסטוריה של בחירות הדראפט – #16 / דובי עופר

ובכן רבותיי, בשעה טובה הגענו. אני גאה לפתוח את המחצית השנייה של הסיבוב הראשון. ודאי תחשבו שכפי שהיה עד כה, לפחות בחמש או שש הבחירות האחרונות, אתם עומדים להיות מוצפים בערימה גדולה של בררה, שפע בינוניות ואולי יהלום או שניים.

אתם צודקים כמובן.

יחד עם זאת, אי אפשר לבסס פוסט שלם על ערימת בררה, שפע בינוניות ויהלום אחד, נוצץ ככל שיהיה. לכן, הכנסתי את חומר הגלם למכונת הסריקה והאיתור המיוחדת, וסימנתי עבורכם שלל אנקדוטות קטנות אך מרתקות שתוכלו לחלוק עם חבריכם הקרובים במפגש הופס המתרגש ובא עלינו. השמועות מספרות שאולי אפילו תהיה שם בחורה. וואו.

מאחר ומדובר כאן באתר מסודר, נתחיל בהתחלה. וכבר בהתחלה, כלומר ב1951, אנחנו פוגשים את ביל גארט. ביל גארט הוא, רחמנא ליצלן, "כושי", כמו שנהוג היה לכנות אז אדם אשר תאי עורו עשירים במלאנין. ולא סתם "כושי" אלא הראשון מסוגו ששיחק אי פעם במכללת אינדיאנה, והשלישי שנבחר בדראפט אי פעם, ודווקא ע"י בוסטון הלבנה. חוץ מזה אין הרבה על גארט הלז. אחרי שנתיים הלך לצבא, וכשחזר הלך לגלובטרוטרס כי הסלטיקס חתכו אותו בהיעדרו.

תוצאת תמונה עבור ‪bill garrett‬‏
ביל גארט. רואים כמה הוא דומה לרונדו?

 

כאן המקום להזכיר שהליגה בשנות החמישים והשישים הייתה קטנה הרבה יותר מאשר היום. הבחירה ה16 הייתה למעשה בסיבוב השני, ולא הבטיחה כניסה להיכל התהילה, אם נגיד בעדינות. למעשה, היחידים הראויים לציון בשני עשורים אלה הם ביל גארט מיודענו, דיק אוניל, בחירתה של הסלטיקס ב57', שמעולם לא שיחק בליגה אלא פנה לרפואת שיניים ועשה חייל בתחום החשוב אך הידוע לשמצה, ולרוי רייט, בחירתה של, איך לא, הסלטיקס ב1960. רייט היה חיית ריבאונד במכללות, שממוצעים של 15 ו25 קרשים לעונה לא היו זרים לו, אבל אפילו הוא העדיף לשחק בשורות פיטסבורג מהABA.

אם ממש מתעקשים אפשר להזכיר את ארט האריס, שנבחר ב1968 ע"י סיאטל והגיע עד כדי בחירה לחמישיית העונה בין הרוקיס. בנוסף, הוביל את הליגה בהרחקות בעונתו השנייה. אכן בציר משובח.

העניינים מתחילים להיות מעניינים ב1971. בשנה הזאת בוחרים הניקס שלי את דין ממינגר. ממינגר הוא גארד, ולפניו בתור האיקונות וולט פרייז'ר, ארל דה פרל מונרו ודיק בארנט. בהתאם, מדשדש לו ממינגר עד שיום אחד, בקיץ 1973, הוא עולה למשך רבע שלם של חלום. גמר המזרח, משחק שביעי נגד הסלטיקס, מונרו יורד לספסל וממינגר מקבל 12 דקות של תהילה, בהן הוא מפיק 13 נקודות בדרך לניצחון בסדרה. את המומנטום שהקנה ממינגר במו ידיו מנצלים הניקס ומנצחים גם את הלייקרס, בדרך לאליפות האחרונה עד כה של הקבוצה הנפלאה בתבל. Long Live Dean Meminger!

ממינגר. הוא רק נראה צילייגר.

 

נסדיר נשימה ונישאר בקיץ 73', אז בוחרת מילווקי את סוון נייטר, גרמני. הוא בחר לשחק בABA במדי סן אנטוניו ספרס דווקא. הוא לא הגרמני האחרון שנפגוש היום.

שנה אח"כ, 1974, בוחרים הבולס את קליף פונדקסטר. כשכל מה שיש להגיד עליך הוא שאתה הדוד של קווינסי פונדקסטר, אתה כנראה אלמוני.

1975 – פיניקס סאנס – ריקי סוברס. בינונימי. הגיע לשיא עם אינדיאנה (18.2 נקודות למשחק 1977-78). מאחר ויש נהרייני בקהל ושמו גיא, והוא אוהד פיניקס, נזכיר את האירוע יוצא הדופן שנקרא משחק חמש בסדרת הגמר של הסאנס מול הסלטיקס. משחק בן שלוש הארכות, רווי טעויות שיפוט ואחרות, כולל מאמנים שביקשו פסקי זמן שלא היו להם… נגמר 128-126 לבוסטון, שהמשיכו לניצחון בשישי ואליפות. סוברס ידידנו קלע בחמישי 25 עבור פיניקס, כמו… פול ווסטפול! מדהים שפעם הוא היה שחקן.

ריקי סוברס.

 

1976 – סלטיקס – נורמן קוק – זניח אבא של זניח, בריאן קוק. רק בסקטבול רפרנסס זוכר שהשניים האלה שיחקו אי פעם בNBA.

ב 1977 – גולדן סטייט ווריירס – ריקי גרין – גארד, 14 עונות בינוניות עם הצטיינות מה בשמירה, ושיא ב1982 – 14.3 נקודות, 8.9 אסיסטים, 2.8 חטיפות, כולל שני משחקי 9 חטיפות.

1978 – אטלנטה הוקס – ג'ק גיבנס. שנתיים זניחות, אחריהן פרש לטובת שידור.

1979 – פילדלפיה 76 – ג'ים ספאנארקל. עבר לדאלאס ואפילו הוביל אותה בנקודות עונה אחת, עם 14.4…

1980 – קנזס סיטי קינגס – Hawkeye Whitney. כן כן, עין הנץ וויטני. קלטו את הסיפור הבא: עין הנץ שיחק רק 70 משחקים במדי הקינגס, ואז פרש עקב פציעה. ואז הידרדר לקוקאין והומלסיות, ואז… זה נעשה מעניין. ב1996, פגישתנו הבאה עם עין הנץ מתרחשת בין כותלי בית המשפט, שם הוא נאשם, בצדק, שחטף משום מה את… מארק פאביאני, עורך הדין של הילרי רודהם קלינטון. WTF! הוקאיי נכנס ל69 חודשים בכלא, אבל השתחרר מוקדם ובשנת 2000 התחיל לעבוד עם ילדים… beat that!

עין הנץ בפוזה של שחקן

 

1981 – פורטלנד – דארנל ואלנטיין. כל כך זניח שהלך לעבוד בNBPA בשמירה על זכויות השחקנים. כן, כמו כריס פול.

1982 – יוסטון רוקטס – טרי טיגל – במשך 13 שנה שוטינג גארד בינוני ברחבי הליגה עם 11.6 נקודות וקצת אסיסטים וריבאונד פה ושם. נדד בלי הפסקה. הבדואי של בחירה 16.

1983 – סיאטל – ג'ון סאנדוולווד – צלף, שהוביל את הליגה באחוזי שלשות ב89' עם 50%.

1984 – יוטה ג'אז – ג'ון סטוקטון. נחזור אליו.

1985 – דאלאס – ביל וונינגטון – סנטר לבן ומזוקן, חבר במועצת הסנטרים של הבולס באליפויות 96-98. לכם הוא אולי לא נראה כמו מי יודע מה, אבל תקשיבו מה אמר עליו מי שבחר את קוואמי בראון בדראפט: "השחקן הגדול ביותר שאי פעם שיחקתי איתו". בשפת המקור זה: "The greatest player I have ever played with". טביעת העין המפורסמת של מייקל ג'ורדן. גדול השחקנים וקטן הסקאוטרים בהיסטוריה.

למזלנו, לוונינגטון היה סוג של דו קרב אזובי הקיר עם מט בולארד, שחקן שולי לחלוטין אבל בעל טביעת עין הרבה יותר טובה מזו ש אלוהים. בולארד טען שוונינגטון הוא donehead שלא מגיע לקרסוליים שלו עצמו. מ.ש.ל.

1986 – דנבר – מו מרטין – זניח לחלוטין.

1987 – פילדלפיה – כריסטיאן וולפ. סנטר גרמני. אמרתי קודם שיהיה עוד גרמני, לא אמרתי שחקן.

1988 – יוסטון – Derrick Chievous. (9.3 נק' בעונת הרוקי). סמיילי ובזוקה למי שרושם את השם שלו בעברית.

1989 – סיאטל סופרסוניקס – דיינה בארוס. רכז קטן, גג 1.80. ב94-95 עם פילדלפיה הגיע ל20.6 נק' למשחק ב46% מהשלוש. כולל משחק של 50 נקודות, טריפל דאבל של 25, 15, 10, 89 משחקים רצופים עם שלשה (שיא שהחזיק עד קורבר), ובחירה לאולסטאר!

חוץ מזה, שחקן של 10+- למשחק.

דיינה בארוס הקטן ליד אייסי גרין

 

1990-95 – טרי מילס, כריס גאטלינג, רנדי וודס, רקס וולטרס, קליף רוזייר ואלן הנדרסון. בעלי הזיכרון הטוב במיוחד זוכרים את גטלינג וטרי מילס, אבל רק שאי פעם שיחקו בליגה. אלן הנדרסון נבחר ב97' לשחקן המשתפר…. זהו.

1996 – שארלוט – טוני דלק. משחק של 53 נקודות עם פיניקס ב2001.

1997 – קליבלנד – ברווין נייט – רכז קטן, 1.78, ובינוני, פרש ב2009 אחרי שמדד גופיות של חצי ליגה.

1998 – יוסטון – ברייס דרו – קריירה מוצלחת במכללות, עם זריקה אחת מוצלחת במיוחד, בNBA לא עשה כלום.

1999 – שיקגו בולס – רון ארטסט. נחזור אליו.

2000 – סקרמנטו – היידו טורקוגלו. פעם היו לו שנים יפות. היה חבר מכובד בסקרמנטו הנפלאה של תחילת המילניום, עם וובר, סטויאקוביץ', דיוואץ ומייק ביבי. קבוצת הכמעט שלא הגיעה לגמר הליגה אבל הייתה כל כך כיפית לצפייה… ב2008, עם אורלנדו של "סופרמן", רשארד לואיס וג'מיר נלסון, הגיע לגמר כדי להפסיד שם ללייקרס של קובי וגאסול.

אף פעם לא היה אתלטי, אבל היד לשלוש, החוכמה ואפילו המנהיגות היו שם עבור הקבוצות שהיו ראויות לכך. עצוב היה לראות את החורבה שלו במדי הקליפרס.

ככה הוא נראה פעם. טורקוגלו

2001-2006 – קירק האסטון, ג'ירי וולש, טרוי בל, קירק סניידר, ג'ואי גראהם, רודני קארני – המוצא הישר יבוא על שכרו.

2007 – וושינגטון – ניק יאנג. Swaggy P. בינתיים בלייקרס. אם רק היה קולע כמו שהוא מדבר.

2008 – פילדלפיה – מריס ספייטס. האיש השמנמן עם הפלולה על הקרחת.

2009 – שיקגו – ג'יימס ג'ונסון. תשלימו לבד.

2010 – מינסוטה – לוק באביט. תשלימו לבד.

2011 – פילדלפיה – ניקולה ווצ'וויץ'. אפילו אחרי ארבע שנים ברור שהוא החיה הרעה והסנטר האמיתי של מחזור 16. אורלנדו עד היום רצים להחליף תחתונים כשהם נזכרים איך קיבלו אותו בסיבובי מפילי. דווייט קריי בייבי האוורד ואנדרו ווילצ'ר ביינום היו שני הקודקודים האחרים במשולש… אה ברוך…

2012 – יוסטון – רויס ווייט. סחתיין ליוסטון על התרומה לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים, אבל בנאדם עם פחד מטיסות לא יכול להיות שחקן NBA. כולנו תקווה שהשחקן המוכשר הזה יתגבר פעם על הפרעת החרדה ויראה לכולם מה הוא יודע. הראה נוכחות בליגת הקיץ האחרונה, והיה לא רע.

2013-2015 – לוקאס נוגיירה, יוסוף נורקיץ', טרי רוז'ייר. מי יודע…

ובכן ידידיי, נשארנו עם שניים. מסורת היא בטורי הבחירות להכתיר את "הכי". יכולתם להתרשם בעצמכם שחמישייה של הבחירה ה16 מחייבת איסוף של שחקנים מסויימים מאוד, בימים הטובים ביותר שלהם, כדי לתת פייט ראוי למישהו. וגם אז כדאי שזה יהיה מישהו אירופי.

אבל בתוך הערימה בולטים שני "הכי". ראשון, הכי מיוחד.

רון ארטסט, שלום עולמי, מטה וורלד פיס בשבילכם, בחירה מספר 16 של השיקגו בולס, 1999. האיש שפעם עלה ליציע אחרי שאוהד דטרויט שפך עליו בירה, האיש שלא פחד משום דבר, האיש שהקדיש אליפות לפסיכיאטרית שלו… השחקן שבעונתו הטובה ביותר באינדיאנה קלע 24.6, ליקט 6.4, מסר 3.1, חטף 1.7 וקלע 92% מהעונשין (!), 51% מהשדה, ו41.2 מהשלוש. קלטתם, נכון?

הוא לא רק משוגע עם עבר פסיכי, הוא גם חתיכת שחקן שהיה נומרו אונו באינדיאנה, סקרמנטו ויוסטון לפני שהלך להיות בודי גארד של קובי בלייקרס, ושם לקח את האליפות לה היה ראוי.

דייויד סטרן שנא אותו. כמעט כמו ששנא את ראשיד וואלאס. בעיניו היה יליד קווינס הזה תועבה, כתם, ביריון ולכלוך שלא היה ראוי לדרוך על הפרקט בליגת הבייבי של העורך דין אוהב המשמעת. אחרי הקטטה ההיא בדטרויט (שהתחילה מפאול על בן וואלאס בכלל) ארטסט לא ראה פרקט עד סוף העונה, סה"כ 86 משחקים! מעונת 2004-05. כדי להשלים את הרומן עם החוק נעצר ארטסט על עבירות אלימות ב2007.

אז למה הביריון הזה כאן, בהכי מיוחדים? כי ב2011 הפסיכיאטרית שלו כנראה פתחה לו משהו שהיה סגור, או בהשפעת אשתו קימשה שהתגרש ממנה שנתיים לפני כן, או שהוא ראה פרח יפה, או באמת רק אלוהים יודע למה, והוא שינה את השם לשלום עולמי. מטה וורלד פיס.

מטה וורלד פיס מגשים חלום של הרבה אנשים

 

חוץ מזה, הוא מדבר כל כך חמוד שבא לאכול אותו.

ועכשיו, באמת תופים, כי הגענו לקרם של הקרם.

קחו מצב היפותטי. נגיד שאתם עובדים בסדנה להרכבת שחקנים. קריירה שנייה שלכם. כרגע סיימתם להרכיב איזה אנדרו בוגוט ובא לכם לנשום רגע. אתם יושבים, שותים קפה, אולי מעשנים אם זה הקטע שלכם. על הקיר פוסטרים של מייקל ג'ורדן. פתאום, דפיקה בדלת. שליח עם פתק לא חתום, שורה אחת. "נא להכין רכז מושלם, דחוף". מה תעשו?

אפשרות אחת, ניסויים. בואו נעשה אותו ממש גדול. אולי ייצא לכם מג'יק. ממש קופץ. אולי ייצא לכם אייברסון. הרבה אבקת מנהיג! אייזיאה. וכו.

אבל אין לכם זמן לניסויים. צריך דחוף. שנל שנל…

יש רק אפשרות אחת. קחו את השטנצה של סטוקטון.

ג'ון סטוקטון היה הבחירה ה16, והלב, והמנוע והרכז של יוטה, החל מ1984 ועד שפרש ב2003. רכז מושלם כמוהו לא היה ולא יהיה, ומצידי אתם יכולים לצעוק מעכשיו ועד שערד תוכרז לבירת מדינת ישראל. לבן, 1.85, פרצוף של רואה חשבון. ככה נראית עטיפה של רכז מושלם. תוסיפו לזה עין ביונית, כפות ידיים ענקיות, מרפקים מחודדים ויד אימתנית משלוש, ותקבלו 15806 אסיסטים, 3265 חטיפות, ועשר עונות רצופות של ספרות כפולות במסירות, בהן מספרים של 14.5, 14.2, 13.8 ו13.7. וזה לא רק בגלל שהיה לו מלון למסור אליו.

מי שלא ראו את סטוקטון של סוף האייטיז תחילת הניינטיז, מומלץ להם לרוץ ליוטיוב עם שקית פופקורן ופנקס, כי כשהוא עמד על המגרש, וכשהוא ניווט את ההתקפה, וכשהוא היה עם הכדור, כולם ידעו בדיוק מי המוביל, ומי המנווט ומי הרכז של ההתרחשות.

נכון שיוטה של סטוקטון ומלון לא לקחה אליפות. תריבו על זה בתגובות אם בא לכם.

לי אין מספיק מילים להסביר את הגדולה של סטוקטון. מי שרוצה לנסות מוזמן, מי שלא מבין שיצפה בהקלטות. ומי שחושב אחרת, תמיד יש לו את הים של עזה לשתייה, והוא ממש לא רחוק.

הרכז

 

דובי

אנטומולוג, אגרונום, עובד סוציאלי ומטפל. גר בערד עם בת זוג + 3 ילדים, כלבה, וחיות.

לפוסט הזה יש 49 תגובות

  1. תודה!

    ווצויץ ונורקיץ שתי בחירות מעולות שעוד עשויות בראי ההיסטוריה להתחרות על המקום של רון רון…

    על המקום של סטוקטון אף אחד לא מתחרה!

  2. כשחושבים על המושג "רכז", אותו שחקן שמנהל את המשחק, דואג שהכדור יגיע למקום הנכון בזמן הנכון, אז ראשון שעולה לראש הוא סטוקטון. למג'יק היה שות ה-"שואו", לג'רי ווסט את הקליעה. תומאס ידע להגיע לטבעת בדרך בלתי עצירה, ל-KJ היה את הצעד הראשון הכי מהיר שראיתי.
    אבל אף אחד מהם לא היה רכז טהור כמו סאוקטון.
    אסיסט, ואז עוד אסיסט ולבסוף עוד אסיסט. שחקן ענק, שלא קיבל מספיק הערכה לכישוריו בגלל ששיחק בעיר המורמונים ולא ב-NY או LA.

    ללא ספק הבחירה שלי לבחור שאת תמונתו צריך לצרף למילון לצד ההגדרה של המילה – "רכז".

    ויופי של פוסט. בעיקר לנוכח רמת הקושי שעולה ככל שמטפסים במעלה סולם הבחירות.

    1. במיוחד בשבילך הרחבתי על ריקי סוברס וההצטיינות שלו ב"משחק הגדול ביותר ששוחק אי פעם".. זכור לך משהו מזה?

      1. יש לי אותו מוקלט על קלטת vcr מהתקופה שהיה ערוץ ה-NBA, וערוץ הספורט היו פחות חזירים.

        משחק 3 ההארכות של הסאנס נגד הבולס היה גדול יותר.

  3. כיף שלפרוייקט. אחד המוצלחים באתר בכל הזמנים, ולי לא היה חלק בקונספציה או בתפעול.
    כל מה שאני עושה זה לקרוא ולהינות!
    כמה מילים: אני הרי ראיתי את כולם. אז מה שאני אומר יכול להיחשב כתורה מסיני: דיינה בארוס הקטן היה השחקן המהיר ביותר בתולדות הליגה, BAR NONE.
    סטוקטון אכן היה רכז אלוהי, אולי ה-"PURE רכז" הגדול מכולם.
    רק שתדעו שהוא היה 'ילד טוב ירושלים' שנראה כמו סגן מנהל בנק הפועלים ברמת השרון, אבל הוא היה מה זה DIRTY! היה מכניס המרפקים הסודי מס' 1 בליגה. מי שניסה לעבור אותו בפיק אנד רול סבל כאבי צלעות לחודש עמים!
    תודה דובי על פוסט משובח ביותר.

  4. פסוט כיפי ומצחיק!

    חייב לדבר שנייה על ברווין נייט, שחקן שהוזכר פה בחטף אבל לדעתי היה רכז נהדר למרות שהיה 1.78 ביום טוב, היה כיף לראות אותו, תזיזתי, אנרגטי ומנוע של קליבלנד כמה שנים טובות

  5. הבחירה בסטוקטון לא הייתה עניין טריוויאלי. הוא הגיע ממכללה קטנה ןעלומת שם שאפילו את החטיבה המצ'וקמקת שלה לא הצליחה לנצח (WCC) ומעולם לא הגיעה לטורניר המכללות. גונזגה היום היא כח בעולם כדורסל המכללות אבל אז היא הייתה שום דבר.
    בגלל שהוא הגיע מקולג' כזה נידח אף אחד לא צפה לו עתיד מזהיר למרות שהוביל את ה-WCC בנקודות אסיסטים וחטיפות. מה שבסופו של דבר גרם לבחירה הייתה הזימון שלו למחנה ההכנה לנבחרת האמריקאית לאולימפיאדת לוס אנג'לס. החשיפה הזו והיכולת שהפגין הביאו לכך שבסוף נבחר בסיבוב הראשון.

    אני לא יודע עד כמה שני הדברים קשורים אבל לפני סטוקטון אף שחקן מגונזגזה לא הגיע ל-NBA. אחריו – 11 (כולל ג'רמי פארגו). מאז שנות ה-90 הבולדוגס הם השליטים הבלתי מעורערים של ה-WCC ואורחים קבועים בטורניר המכללות למרות שמעולם לא הצליחו להעפיל לפיינל פור.

    1. האגדה מספרת שההודעה המקורית נמסר לאחד מחברי הקבוצה שיוטה בחרו את ג'ון גונזאגה ממכללת סטוקטון…
      ברור שכוכב שיוצא ממכללה שם אותה על המפה והופך אותה ליותר אטרקטיבית

    2. אכן מכללה חמודה. יש לי מכר שביתו מלמדת שם, וכשהוא נשאל הוא אומר לכולם שהיא מלמדת ב"אוניברסיטה של סטוקטון", כי אחרת לא מכירים והשם המצחיק מעורר גבה. עוזר קצת גם שהוא מורמוני שמלמד ב-BYU, המכללה של דני איינג' ושון בראדלי…

        1. אנחנו נמשיך לקדוח לכולם בראש, תוך שנה – שנתיים כולם פה כבר ידעו ש-BYU מכונה קווטרבאק U, ומי זה סטיב יאנג.

  6. כתבה מעולה ומצחיקה ביותר, דובי תודה (ויום הולדת שמח !).
    איזה כיף בימינו לחפש אינפורמציה על שחקנים עלומי שם וחסרי ייחוד, אכן האינטרנט סובל הכל.
    ג'ון סטוקטון הוא אחד השחקנים שאני הכי אוהב גם ביכולת וגם בסגנון. הוא היה מעין אולג'וואן של הרכזים, בכך שלא הסתמך על אתחטיות והיה צנוע ועניו, איש משפחה למופת (5 ילדים) עם אגו נמוך. מעולם לא שמעת אותו מדבר על מקומו בהיררכיה של הליגה, מאונט ראשמור עאלק.
    הוא עשה את הכל נכון, איפה ישנם עוד שחקנים כמו האיש ההוא ?!

  7. מצויין דובי, ואני לא מאמין שג'ורדן אשכרה אמר (למרות שזה נכון) שקרטרייט השחקן הטוב ביותר שהוא שיחק איתו. שחקן חביב אבל לא מישהו שעשה יותר מברנדון רייט בקריירה שלו.

  8. שלום, מחפש טרמפ מאזור המרכז,אשמח לשלם דלק ומתנה שווה.
    התגלתה לי נזילונת קטנה באוטו, אוכל להגיע לכל מקום במרכז
    כולל הוד השרון, אני גר כמעט על גבול גבעתיים ר"ג,
    התעורר בי הספק אם לבוא אך הבטחתי לגיא המשורר אז אבוא.
    doronbary@gmail.com אשמח אם מישהו ישלח לי או אשלח
    לו למייל ונתאם בטלפון.
    כנראה שמעוד מ18:45 עד 23:30 לא אוכל להיות ליד מחשב בשל התנדבות,
    אנסה לשלוח מייל בלילה ואנא מי שיוכל אנסה ליצור איתכם קשר
    לפחות מחר בבוקר (אלא אם כן תסכימו שאתקשר הלילה).
    תודה רבה מראש.

  9. ענק וקורע.

    המשפט מס' 1: "שנה אח"כ, 1974, בוחרים הבולס את קליף פונדקסטר. כשכל מה שיש להגיד עליך הוא שאתה הדוד של קווינסי פונדקסטר, אתה כנראה אלמוני."

    אני חושב שאני זוכר את טרי טיגל! (בוסטון?)
    ואת טרי מילס! (דטרויט? שמן קירח?)

  10. המושג רכז רשום בטאבו על שם סטוק . בפוסט על מקום 15 חיכיתי לנאש, היום לסטוקטון ב57 נחכה לגינובלי .
    טחלה פוסט!

    1. אתה אופטימי 🙂
      אחרי 30 יהיו 2 פוסטים גדולים ( אולי בכמה חלקים ) על הבחירות הנמוכות ואל אלו שלא נבחרו כלל ( תתפלאי ! )

  11. פצצה של פוסט דובי וגם זה של יאיר אתמול , הייתי מחוץ.לאתר יומיים בגלל עניינים אישיים ואין כמו פוסט כמו זה להכנס לעניינים
    סטוקטון הגיע ממכלה קטנה זה מה שהוריד אותו למטה
    הוא היה כל כך גדול ואכל אותה מזה ששיחק בקבוצה מוגבלת ביוטה
    לא מדברים על זה הרבה אבל להוציא מלון והורנאסק שהיה קצת מעבר לשיא לא היה שחקן אחד סביר ומטה בג'אז ועדיין הם פלירטטו עם 55 ניצחונות כמעט בכל עונה
    נוטים להזכיר את מלון בארקלי נאש כגדולים ביותר שלא לקחו אליפות ( יש כמה ניו יורקים שיאמרו יואינג ) אבל סטוקטון קורא תיגר על כולם
    שחקן מדהים ואדם מדהים , אם גארי פייטון בחר בסטוק שיכנס אותו להיכל התהילה זה אומר הכל

    1. אלף אחוז נכון. סטוקטון היה הרבה מעבר לשחקן ענק. הוא היה האידיאה המושלמת של רכז, הוא היה גם ספורטאי ייחודי ובנאדם יוצא דופן.

  12. אני הייתי ביוסטון כאשר סטוטקון דפק להם את השלשה שניצחה את הסדרה בפלייאוף ולמרות שהייתי מוקף באוהדי יוסטון הם ידעו להעריך אותו למרות שהוא שבר להם את הלב.

  13. קייבלת מחמאות מדהימות מה שאני צועק פה כבר שנתיים
    עונג עילאי לקרוא את הפוסט שלך דובי, מושלם נהדר,
    איזה סידרה כיפית, עשית למנחם מידן יאיר רועי עגל אשך גיא
    ועוד תותחים כבדים כל כך טוב, לי לא נשארו מילים, אתה ענק
    וערד בירת ישראל במימד אחר 🙂

  14. סטוקטון הוא המס 1 שלי למרות שאז אהדתי את ג'ורדן (גם היום)
    ג'ון הוא אלוף בעיני.
    הוא החזיר מכות לאחר שבהתחלה ראו רואה חשבון וכל הענקים
    חשבו להיטפל אליו ואז הוא החזיר וקלט כבר מי מאיים מראש
    ופוצץ אותו בחזרה או לפני שהתחיל.
    אצל מנחם קראתם את הסוף של שחקן שמפוצץ
    פה קיבלתם הסבר למה?
    נראה את הגבר במימדים של סטוקטון שיוצא לליגה מבלי להראות
    שהוא חזק.
    אני אוהד אותו כי הוא רוחני
    ואם הוא היה מייקל התיקשורת היתה מציקה לו כל הזמן
    עדיף להיות בקבוצה סגנית ללא טבעת ואז עוזבים אותך בשקט.
    שחקו מאד אהוד בעיני בכתבה אהודה ובסידרה אהודה
    תודה לדובי מידן וכל הכותבים והמגיבים בסידרה.

  15. דובי ערד היא עיר הבירה האמיתית של ישראל
    סטוקטון הוא המיוחד בשחקני העולם.
    פשוט רק יחידי סגולה מבינים את זה
    🙂

  16. קליף פונדקסטר שיחק בארץ, בהפועל רמת גן. היה כוכב שלהם, אפילו אחד הטובים בארץ בזמנו. לא הייתי מציין את זה, אלמלא היה כתוב ש"כל מה שיש לי להגיד עליו זה…". כנראה צריך להיות זקן או רמת גני כמוני כדי לזכור. 😉

    1. אתה צודק במידה מסוימת, וזאת תקלה שלי שלא הזכרתי את הקשר הישראלי.
      בכל מקרה, כדי לדייק – פונדקסטר, שאני זוכר שבארץ התעקשו לקרוא לא פוינדקסטר, שיחק שנה אחת בר"ג, ב83, ואז באמת היה כוכב, עזב בגלל סכסוך כספי, וחזר לארץ ב86 לעונה אחת בינונית בחולון.

      אני זוכר דווקא את הבחירות המצוינות של מכבי ר"ג, שאיכשהו הביאה תמיד זרים מצוינים באפס כסף…

      1. הביאה זרים מדהימים. עד היום הצמד של מילטון ואגנר וקני סימפסון היו מהצמד היותר טובים ששיחקו בישראל אי פעם

כתיבת תגובה

סגירת תפריט