ההיסטוריה של בחירות הדראפט – #6/ דובי עופר

 

מקום שש. מה כבר יש לומר על מקום שש. הוא לא אחת שתיים שלוש, כוכבי השנה האחרונה במכללות. הוא גם לא עשר עד עשרים כזה, העשירייה ממנה באות ההפתעות המשמחות והאכזבות הקטנות שאחריהן ממשיכים לשנה הבאה. בטח ובטח לא הממתקים המגניבים שמשובבים את הנפש מהעשירייה השלישית. הו לא… שש הוא תחילת אזור הדמדומים של העשיריה הראשונה. המקום שבו צומחים בעיקר קוצים מעצבנים, וג'ו קליין.

אם נרצה להרכיב שלוש חמישיות ראויות של ילידי השישי נצטרך לחפור ולנבור לאחור עשרות שנים, וגם אלה, נגיד בעדינות, יצטיינו בעיקר בבינוניות. ולכן, מהמקום הזה נחלץ את המעניינים ביותר, הזרים ביותר, ואת ג'ו קליין.

תוצאת תמונה עבור ‪joe klein boston celtics‬‏

אבל לפני האנקדוטות, נשים על השולחן את הטובים ביותר.

והרי להלן הספסל:

טום גוגליוטה – לבן מאוד, קשוח מאוד, לא מצטיין בשום דבר במיוחד, חוץ מהחספוס. הגיע לליגה ב92', באדיבות הוושינגטון וויזארדס.

קני סמית – האיש שהוא היום השיניים הכי גדולות בטלוויזיה נבחר ב87' ע"י סקרמנטו, וחיכה עד אמצע העשור הבא כדי להיות הרכז לצדו של החלום בשתי האליפויות של יוסטון. שחקן תענוג.

תוצאת תמונה עבור ‪kenny smith‬‏

אנטואן ווקר – עוד לפני שהיה שמן מאוד ומרושש מאוד, נבחר ווקר ב96' ע"י בוסטון. במשך שבע עונות עתירות סטטיסטיקה הנהיג ווקר את הסלטיקס עד להפסד בגמר המזרח לניו ג'רזי של ג'ייסון קיד. לצדו כיכב בחור צעיר ומוכשר, לימים נודע בשם האמת, ותמיד היה פול פירס.

ליונל הולינס – המאמן הנחמד התחיל בעצם בתור נבחר מספר 6 של פורטלנד ב1975. כשהמאמן שחקן של נבחרת 6 עולה לשחק, הולינס מבקש פסקי זמן.

 

ולהלן החמישייה הפותחת של המקום השישי:

 

חמישי – ברנדון רוי – נבחר ע"י מינסוטה ועבר בצ'יק לפורטלנד. במשך חמש עונות, ברוטו, לא כולל ימי מחלה, היה רוי המנהיג, הלב, הכוכב והסמל. לא הקלעי הכי גדול, ולא החודר הכי מהיר או המנתר הכי מדהים, בטח לא אחרי שנגמרו לו הסחוסים, אבל לוחם ומנהיג מסדר גודל שלא פוגשים כל יום. פורטלנד של ברנדון רוי לא הגיעה לשום מקום מיוחד. רוי אמנם היה רוקי השנה של 2007, אבל שום תואר אישי או קבוצתי נוסף לא נפל בחלקו. ועדיין, הלב, הפוטנציאל וה"מה אם…" מביאים אותו למקום שבעיניי ראוי לו.

תוצאת תמונה עבור ‪brandon roy‬‏

רביעי – דמיאן לילארד. עוד אחד מפורטלנד. ואיזה אחד… אם ברנדון רוי הוא מה אם, לילארד הוא חכו תראו מה יהיה… מלא בעצמו? אגואיסט? נתמך בהגזמה ע"י הארגון? כן כן כן. גרם ללמארקוס אולדריג' לעזוב? כן. אבל היה, כמו רוי, רוקי השנה. ואם למישהו יש התלבטות איפה לשים את הכדור האחרון, לילארד הוא הכתובת. ביצים מקרח, קבלן של סלי ניצחון, מתחמם ככל שהמשחק מתקדם… לילארד הוא האיש. ועתידו כולו עדיין לפניו.

 

שלישי – אדריאן דנטלי. עד כאן צחקנו, השתעשענו, ובעצם שיחקנו משחק אסוציאציות. ברנדון רוי – פורטלנד, לוחם, פציעות, דמיאן לילארד – פורטלנד, קלאץ', שוויצר. אבל מי דה פאק איז אדריאן דנטלי?? או, טוב ששאלתם. דנטלי היה סקורר.

אדריאן דנטלי נבחר שישי, דא.., ב1976 ע"י בפאלו ברייבס. כמו קודמיו נבחר לרוקי השנה, אבל למרבה ההפתעה הועבר בסוף העונה, ללייקרס, שהעבירו אותו אחרי עונה ליוטה, שם נשאר דנטלי שבע שנים. ומה כבר יש לעשות בסולט לייק סיטי אם אתה לא מורמוני עם פטיש למלח? שום דבר בעצם. אז דנטלי התחיל לקלוע. המון!

במשך 3 שנים, בין 81' ל84', החזיק דנטלי ממוצע מרשים של 30 נקודות למשחק! ב81 ו 84 הוא היה מלך הסלים של הליגה, ובשש משבע השנים ביוטה גם היה אולסטאר.

מיוטה עבר לדטרויט, שם התקשה להיות הסקורר הראשי ליד אייזיאה, דומארס והחברים שלימים יהיו הבד בויז. הטרייד שלו לדאלאס תמורת מארק אגווייר השלים לצ'אק דיילי, מאמן הפיסטונס, את החתיכה החסרה האחרונה בפרוייקט שסיים עם שתי אליפויות והמון כבוד, אבל בלי דנטלי.

אדריאן דנטלי פרש ב91', כשהוא מדורג במקום ה16 בין קלעי כל הזמנים. ב2008 נבחר להיכל התהילה. אלמלא איתרע מזלו להיבחר במקום של שני אנשים מיוחדים, היה זוכה בתואר בחירה 6 של כל הזמנים.

תוצאת תמונה עבור ‪adrian dantley‬‏

שני – לני ווילקינס. נכנס לליגה ב1960, באדיבות סט לואיס הוקס. במשך 15 עונות היה הרכז של סט לואיס, וסיאטל, בעיקר. הישגים גדולים לא היו לו, חוץ מתשע הופעות אולסטאר וסגנות MVP לצ'מברליין. אז למה ווילקינס במקום השני ולא דנטלי ההול אוף פיימר? כי ווילקינס הוא הול אוף פיימר פעמיים, ושתיים גדול מאחד. מ. ש. ל.

לני ווילקינס פרש ממשחק והפך למאמן. אם בתור שחקן המספרים של ווילקינס היו טובים אך לא היסטוריים, הרי שכמאמן המספרים שלו הם ממש היסטוריים. הכי הכי היסטוריים. בעצם, הוא המאמן הכי מנצח שהיה. לני ווילקינס ניהל כמאמן 2487 משחקים, מהם ניצח 1332. כאמור, יותר מכל מאמן אחר. את כל זה הוא עשה במשך 32 שנים, בסיאטל, איתה לקח אליפות ב79', בקליבלנד הגדולה של פרייס, נאנס, דוארטי ואילו, עמה היה לו הכבוד להינגף בפני אלוהים בכבודו ובעצמו, ואז באטלנטה, בטורונטו, ואפילו בניקס.

לני ווילקינס נכנס להיכל התהילה כשחקן, ולאחר מכן כמאמן. הוא גם המאמן המנצח ביותר בתולדות הליגה. ולכן, הוא זוכה להיות סגנו של הגדול מכולם.

גבירותיי ורבותיי, קבלו את לארי לג'נד.

לארי בירד – ההיק מפרנץ' ליק. הסמול פורוורד מספר אחד בהיסטוריה. הטראש טוקר מספר אחד בהיסטוריה. השחקן שרד אאורבך היה מתחיל לבנות איתו כל קבוצה. השחקן שצ'אק דיילי היה מסתפק בו בתור חמישייה. שלוש אליפויות עם הסלטיקס, רוקי השנה, 3 פעמים MVP, פעמיים MVP פיינאלס , 12 פעמים אולסטאר, חבר של כבוד בהיכל התהילה.. וגם, מאמן השנה ומנג'ר השנה.

כל כך הרבה תואר, סופר והושר על הלבנבן הביישן עם השפם, שבאמת יש מעט שאפשר להוסיף. לארי בירד היה אגדה, ונשאר אגדה. לארי בירד היה ענק. ולארי בירד נבחר ע"י עיתון הארץ לשחקן הלבן מספר אחת בהיסטוריה. ואם זה לא שם עליו את הסטמפה, אז מה כן?

 

אנקדוטות שכדאי לרשום איפשהו בזיכרון, למקרה שישאלו אתכם:

לג'ים ניל, שנבחר ב1953 ע"י סיראקיוז נשיונאלז, היו ידיים כל כך ארוכות שהוא כונה daddy, על שם העכביש ארך הרגליים המכונה אבא ארך רגליים.

הרסי הוקינס, שנבחר ב1988 ע"י הקליפרס, הועבר לפילדלפיה, שם שיחק עם בארקלי, אבל גם עם ג'וני דוקינס. הבנתם? הוקינס ודוקינס… חרוז?

על תואר הבחורה של הבחירה מתחרים/ות שרון וסטייסי. שרון רייט, 94', פילדלפיה, סטייסי קינג, 89', שיקגו.

ג'ו קליין. 84', סקרמנטו. חחחחחחחחח. LOL.

וולי שצ'רביאק, 99', מינסוטה. שצ'רביאק נשמע מסובך? ככה מאייתים את זה מעבר לים – szczerbiak. דאמממממ.

חמישיית הזרים של הבחירה:

כריס קיימן – 2003, קליפרס

יי ג'יאנלין – 2007, מילווקי

דנילו גלינארי – 2008, ניקס

אקפה יודו – 2010, ג' סטייט

יאן ווסלי – 2011, וושינגטון (צ'כיה)

 

ילדים:

נרלנס נואל – 2013, ניו אורלינס

מרכוס סמארט – 2014, סלטיקס

 

והאתגר:

טרנט טאקר, 82' ניקס – בלי להציץ, מהו חוק טרנט טאקר?

תוצאת תמונה עבור ‪trent tucker‬‏

דובי

אנטומולוג, אגרונום, עובד סוציאלי ומטפל. גר בערד עם בת זוג + 3 ילדים, כלבה, וחיות.

לפוסט הזה יש 46 תגובות

  1. תיקון קטן – אקפה יודו. הוא רק נשמע ניגרי. בעצם אמא ואבא ניגרים ובייבי אקפה אמריקאי כמו גופני דהמר, קלינט איסטווד ואובמה.
    אבל היי, פעם ראשונה הוא בנבחרת. אין לי לב להוציא אותו.

  2. אם יי ז'נז'יליאן לא היה סיני, הוא לא היה נבחר בסיבוב הראשון. זאת לא גזענות, אבל הוא אחד מהמקרים שהכניסה לשוק המתפתח מבחינה שיווקית שווה יותר לקבוצה מכדורסל.

    וחבל שווסלי לא הצליח לפרוץ בנבא

  3. אני עוד זוכר את התקופה של אנטוואן ווקר ופירס, איך היו מפציצים כל משחק ואת הרוב מפסידים. את דאנטלי הייתי ממקם במקום השני, מבחינת כדורסל נטו. ברנדון רוי הוא פיספוס ענק, התחיל בפורטלנד מסורת של לשחק פצוע ולתת את הלב, אותה אולדרידג' המשיך אחריו. את לילארד אני בכלל לא אוהב, זה ג'רמי פארגו על סטרואידים.
    את קני סממית מאוד אהבתי, גם את ריק סממית מאותה תקופה. לג'י.אר אי אפשר לקרוא סממית, זה לא מסתדר בלשון.
    דובי תודה על הטור ! אהבתי את "הלבנים הקשוחים" ג'ו קליין . . . סה"כ היה שחקן לא רע, שווה בחירה 20

    1. ג'ו קליין היה מעין משקולת בינונית על הספסל של בוסטון הגדולה. יותר מכל הוא היה סמל הגמלוניות הצילייגרית. גרי סיסטינג עם שיפור מינימלי בכוח המנוע וחלונות נפתחים ידנית.

  4. כתבת יפה מאד גם על בירד חידשת אל אף שכתבו הכל.
    לא ידעתי שסיאטל זכו באליפות הבנתי שזה לפני עידן קמפ
    שרממף ועוד,
    תודה העל המידע
    ועגל סממית זו לטאה או זיקית וגיי אר הוא באמת זיקית,
    פשוט הרחבתי את המשחק מילים המצחיק שפיתחת.
    🙂

  5. יאאלה אחרי בריאנט אייברסון רונדו
    והאלף פרוצופי רגשנויות – נואה
    אפשר להתחיל לתעב את לילארד
    דדי ועגל התחילו את זה
    פראגו על… +4 לעגל
    🙂
    עידו מצטערים רק באוסטרליה נשארו לו אוהדים

  6. ריק סממית שפיצץ ונתן למייקל לדמם (אחרי ששמעתי נתן
    אגרוף לקאר מודה שקצת ירד לי מהוד קדושתו אך ס"הכ
    הוא אדם ככל אדם בעולם עם מוגבלויות מסוימות) (חוץ כמובן
    מהקוראים שהאגו שלהם לא יסכים לדברי ואז באמת הרי תמשיכו לדמיין שאתם מושלמים ולא התכוונתי אליכם אלא אלי)
    ההולנדי שלא היה צריך לעופף היה קשוח אמיתי עם בבייבי פייס
    באמת שחקן ענק תרתי משמע באידיאנה החזקה של פעם.
    כיף להזכר (גם בסמיטריילר אנטואן ווקר)

          1. מי שמכיר אותי 40 שנה טוען אותו דבר…
            תחשוב כמה אתה צריך להיות שמח שמצאת את הופס לפני שנגמלת מטיטול ולא בגיל 37

  7. דדי לא אתה ליבית את האש כמובן, אלא אני!
    אך קל להאשים אחרים
    ולא לקחת אחריות על עצמי שקורא כנגד לילארד
    🙂

  8. דובי יוצא מן הכלל .
    לדסק הנ.ב.א הבאתם יופי של פרויקט קיץ וכל אחד מכם טוב ממשנהו ….אולי נעשה גם אנחנו בסוף בחירות דראפט …על מאמרי הדראפט הנפלאים שלכם.

  9. כשרד אורבך בחר בבירד הוא עדיין היה בקולג וכלל לא היה מובטח שישחק בבוסטון
    המזל והגאונית של אורבך השתלמו
    במקום ה 5 של אותו דראפט נבחר פרוויס שורט ששיחק בהפועל תל אביב , באותן שנים הייתי נער חולה בצהבת ויושב בשער 11 . למדתי שאפשר לאהוב גם שחקן יריב . פרוויס שורט היה השחקן הכי טוב ששיחק בארץ ,בלתי נתפס איך שיחק בהפועל

    בירד שיפר את בוסטון מ 20 ומשהו ל 60 ניצחונות והיה רוקי השנה ( על הראש של מג'יק )
    לטעמי הוא לא רק הבחירה ה 6 הטובה בכל הזמנים אולי הטובה ביותר בכלל

    1. כן על הכל ובעיקר על פרוויס שורט.
      יותר מהכל הוא היה אלגנטי במשחק. רגוע, זורם ואיכותי כמו שמן זית משובח..
      רק מייק מיצ'ל התחרה באלגנס ובפינס של שורט, עם וונדל אלכסיס הנפלא חצי צעד מאחוריהם.

      1. מסכים גם איתך וגם עם מידן אם מכלילים איזה שחקן יצא מול איזה בחירה אז כמו מידן גם אני חושב שביקש הבחירה הטובה ביותר היחיד אולי שנותן פייט הוא הראינו כי הוא נבחר נמוך בהרבה. אחלה פוסט דובי

      2. עבורי, 91/92 הייתה שנת כדורסל קסומה.
        הפועל נהריה כדורסל עלתה לליגה הראשונה בהנהגתו של המאמן/שחקן בלאט (כנער חובב כדורסל ליוויתי את כל משחקי הבית של הפועל נהריה),
        ובקבוצה שאהדתי כנער, שיחק השחקן הכי טוב שיצא לי לראות "בלייב" – פרוויס שורט.
        באותה שנה יצא לי לראות 6 משחקי דרבי (4 ביד אליהו, 2 באוסישקין) וחובה לצייו שלראות את מייק מיצ'ל נגד פרוויס שורט הייתה חוויה אדירה.
        זכור לי במיוחד משחק הליגה ביד אליהו בו הפועל ניצחה, ופרוויס שורט היה בלתי ניתן לעצירה. (סיים עם 35 נק')

        1. היא באמת הייתה שנת כדורסל נפלא …גם באירופה עם השלשה ההיא של ג'ורג'ביץ ( אז אלוף אירופה עם פרטיזן …היום המאמן החדש של פאו).
          אבל לצערי הדבר הזכור לי מאותה עונה הוא ההחלקה ההיא של ג'מצי מול אסטודינטס במשחק המכריע לפיינל פור.
          ג'מצי הפך לי את חג פורים לתשעה באב.

  10. … גם ת'רדקיל וקני ויליאמס היו לא רעים… ומייק לארגי.
    תודה על הכתבה. לא מבין את הטרנד החדש של הופס לתעב את לילארד.
    בעיניי הוא מדהים, ממש poetry in motion.

    1. די צודק עם לילארד. אני האמת מחבב אותו מאוד, בעיניי הוא די עילוי.
      העניין הוא שאחת השמועות מאחורי העזיבה של אולדריג' הייתה שהעניין היה חוסר שביעות הרצון מהתרכזות היתר בלילארד, וההעדפה שלו ע"י ההנהלה. אפשר מצד שני להגיד שאולדריג' הוא חתיכת פרימדונה מפונקת.

  11. פופ יישר אותו….. אבל אולרידג'\שמולדריג', מתי מאנו מודיע שהוא חותם על חוזה מקסימום לחמש שנים? בלעדיו זה לא זה. האמת, באסה שגאסול לא יגיע אבל זה היה צפוי.
    איל, עלית פה על משהו. תן לדורון שבוע עם בראיינט ומייד הכוכבים חותמים שם ויש אליפות ויעקב חוזר בתשובה ומגלה את הצד הרך שבו…..
    וריאיון אליפות ספיישל עם מומי החציל בפינת ליטוף בל"א.

  12. עכשיו שאני חושב על זה, טרנט טאקר מזכיר קצת את קליפת השום.
    אין לה שום ערך, אבל היי, על שם כמה מאיתנו יש פתגם?

  13. כמה יופי להנזכר בשחקני עבר אם מידן אומר שפרוויס היה
    הכי טוב אני מחזיק מזה וגם גיא מאשר את דבריו,
    את קני המכשף פגשתי פעמיים בר"ג לכמה שעות
    "הגוף שלי הוא אלוהי" משפט שלו או משהו דומה ואשמח
    אם יונתן או אחד המחפשים הטובים יתקן ויכוונן את המשפט שהוא
    אמר אם בהפועל או בגבעת שמואל לא זוכר.
    היה איש נחמד מאד וענק מאד

  14. תודה על המחמאות המצחיקות לדרור (שתמיד מצחיק אותנו במשחקי
    פלייאוף חיים) קרעת אותי ,לאיל תודה ולדובי תודה
    🙂

  15. אני מנסה ליהות נורמלי ולשנוא מישהו כמו לילארד.
    האמת שסתם יכול להיות שלמרכוס הוא הלא מאוזן.
    מה יש אתה מיליונר לא חייב להיות תמיד אלפא
    מישהו אחר יוריד אותך מהכס ואז זה יכאב הרבה יותר
    תיהיה ביתא או דלתא עם טיפה צניעות וזה לא יעלה לך ביוקר
    ככל שהנפילה היא יותר מגבוה המכה כואבת יותר.
    איני יודע אישית על הצמד הנפרד הזה.

    יש פה מסר בהומור עצמי על שההכרה שלנו רודפת דרמה
    ורוצה לשנוא מישהו.
    צחקתי על ההכרה והמיינד שלי שלעיתים רוצה סתם להיות נגד.

  16. היו פה כל כך הרבה תגובות נעימות שקשה להסביר כמה
    כיף לקרוא,
    אהרון שדה היטיב לשבח את כתיבת דובי בצדק מוחלט.
    תגובות מעוררות ממש ריח טוב בזכרון.
    תודה רבה.

  17. וסליחה מלילארד ולמרכוס ואוהדואהם (אוהדים אם יש)
    שכמעט המצאתי דברים נגדם משניות של ראיון ושמועות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט