על לברון ג'יימס ונושא האימון בכדורסל מאת באד פרופ – תרגום מאמר

NBA1

על לברון ג'יימס ונושא האימון בכדורסל מאת באד פרופ – תרגום מאמר

המקור פורסם ב 18/06/2015

היום כתב מארק סטיין, הכתב הבכיר שלESPN , פרסם מאמר ובו הוא הוקיע את התנהגותו של לברון ג'יימס כ"בלתי מחמיאה" ו"בלתי הולמת".
נראה כי סטיין היה עד לכך שלברון ביקש פסקי זמן וקבע מי ומה יהיו חילופי השחקנים, לכך שלהברון נבח בגלוי על בלאט לאחר שזה קיבל החלטות שלא מצאו חן בעיניו, וכן היה עד לכך שלברון התייעץ לעתים קרובות עם טיירון לו כמו-גם עם כל אחד אחר שאינו בלאט. סטיין המשיך ועימת את ההתנהגות "שאינה ראויה לעיכול" הזו, עם התנהגותו של כוכב הספרס טים דאנקן כלפי גרג פופוביץ' עוד לפני שזה הפך ל"פופ".

אני חושב שזה הוא הסוג הגרוע ביותר של הטפת מוסר, התנשאות ונזיפה מעורבת בגזענות בלתי מודעת. המושתתות על מגדל של הנחות דוחות ובלתי-מוצהרות-בגלוי שמקורן בהיסטוריה של תרבות הכדורסל.
אנא קראו משפט זה בתשומת לב רבה:  שמות התואר שנאמרו במשפטים האחרונים אינם מתייחסים לסטיין עצמו, אלא לנזיפות שלו, להנחיות העומדות מאחוריהן ולהיסטוריה של הכדורסל.

הרשו נא לי לספר לכם סיפור שיבהיר מדוע חש אני זעם רב כל כך. אי שם בסתיו 1981 מאג'יק ג'ונסון סיפר לכתבים שהוא כבר "לא נהנה כל כך" ושהוא רוצה לעזוב את הלייקרז. אחרי פחות מעשרים וארבע שעות פיטר ג'רי באס את המאמן פול ווסטהד והחליף אותו בעוזר המאמן פאט ריילי.

באותו ערב, כשהלייקרז עלו על הפארקט, התקבל מאג'יק ג'ונסון, אולי בפעם הראשונה בחייו, בשריקות בוז מצד אוהדי קבוצתו.
מקהלת טרוניות מצד עיתונאים ענתה אמן לשריקות הבוז הללו של הקהל. הם הצביעו על החוזה החדש וחסר התקדים בתולדות הנ.ב.א. (עשרים וחמישה מיליון דולר משך עשרים וחמש שנים) עליו חתם ג'ונסון לפני תחילת העונה, כהוכחה לכך שהוא הפך לנרקסיסט אוהב-עצמו, לשחצן ולמה שהוא אולי הגרוע מכל: למקצוען ציניקן. הם הוקיעו את ג'ונסון כ"פרחח מפונק", כ"חסר נאמנות" ובנוסך לכך גם כ"בוגד", "לא אמריקאי", "מפלצת", "בולשביק", "פושע" ו"מנודה". ואולם, מעבר לכינוי הגנאי הללו, מה שהתברר כעמוד האש העיקרי של ההאשמות הללו היתה התובנה שג'ונסון הרס להם בהתנהגותו את הסיפור שהם רקמו סביבו שחלק ממנו היה שמאג'יק משחק כדורסל לשם העונג, כמוכח כמובן מחיוכו הענק והמחשמל.

מקורה של האידיאולוגיה של החובבנות הוא באנגליה שם היא היתה "תוצר של המעמדות בעלי הזמן לתרבות הפנאי במאה התשע-עשרה שהאידיאל שלהם של ספורטאי חובבני היה … תוצר של החיפוש שלהם אחר תרבות פנאי מודעת." בהתייחס לאתלטים שהתחרו בשם אהבת הספורט, נועדה קונספציה זו לרמז על מספר איכויות המצביעות על כך שהחובבן מתענג על התחרות, על כך שהבחירה להשתתף בתחרות היא חופשית ועל כך שעצם תהליך התחרות חשוב לפחות כמו תוצאותיה. המוטיבציה של החובבן, קבעה תפישה זו, מקורה בתגמולים המובנים בתוך הספורט פנימה ולא בתגמולים חיצוניים כגון תהילה או כסף. ואחרון חביב, נקבע כי הספורטיביות, כלומר ההערכה של הספורט מעל לכל דבר אחר, היא אכן החשובה מכל.

מטרת כל אלו היתה למנוע מאתלטים בני המעמדות העובדים (שלא היו להם לא האמצעים ולא הזמן הפנוי) מלהתחרות ובכך להציב תגר על שליטתם בספורט של אנשי המעמדות העליונים. וכך נוצר מצב בו למעשה, החובבנות יצרה וקיבעה שיטה של "אפארטהייד ספורטיבי" שבו כל היתרונות היו לצדם של גברים לבנים בני המעמד העליון." אלן גוטמן מנסח זאת בבוטות רבה אפילו יותר בקבעו כי "עליונות ושלטון החובבנות, היוו כלי במלחמת המעמדות".

גם בתוך תרבות הכדורסל פנימה יושמו האידיאלים של החובבנות למטרות דומות. לכל אורך החצי הראשון של המאה העשרים, בתקופת ההתבססות של הכדורסל המודרני, הוא היה חובבני, והתנהל בעיקר במסגרת של תחרות בין-אוניברסיטאית שסיפקה מחד את צרכי השוק הלאומי בארה"ב ומאידך חיזקה את חוט השדרה של הערכים שהכדורסל אמור היה לספק מרגע בריאתו: חוסר-אנוכיות, שיתוף-פעולה, ספורטיביות וגמול על מאמץ.

בו בזמן, הגידול שחל במשחקי הקולג'ים ומיסודו של אימון הספורט כמקצוע כפו על אידיאל החובבנות התמודדות עם שני ערכים נוספים: כבוד לסמכותו של המאמן (כהבעה של ענווה וחוסר-אנוכיות) ואינטנסיביות תחרותית (כמובן שהכוונה אינה לניצחון לשם הניצחון שהוא הרי נראה כבלתי-הולם, אלא דווקא לרצון לנצח כאמצעי לדרבון התשוקה וההצטיינות, כדי שאלו ישקפו בצורה חיובית את הגוף הגדול יותר אותו השחקן מייצג -כלומר את הקולג'). מאחר ושורשיו של האידיאל החובבני נטועים בתרבות הכדורסל עוד בזמן שהייתה בו הפרדה גזעית, הרי נוצר מצב בלתי-נמנע שכל הערכים הללו הפכו למזוהים כ"לבנים", כלומר כמזוהים עם אנשים בני הגזע הלבן.

אם נחזור למאג'יק ג'ונסון, הביקורת של אמצעי התקשורת והאוהדים נתנה ביטוי לזעם על כך שהוא בגד באידיאלים הללו. קודם כל בשל כך שלא נתן כבוד למאמן שלו, ובנוסף, גם בכך שהוא התעקש על כך שהוא ייהנה מהמשחק ובו-זמנית יקבל על כך תשלום.

רד אוורבך, מאמנו לשעבר של ביל ראסל, מונה להסביר את הסכנות העומדות בפני המועדון "כששחקן הופך לגדול יותר מהמועדון". נראה כי סופרסטאר שחור, דוגמת ראסל, מאג'יק או להברון רשאי לעטות על עצמו את גלימת סמכות המאמן רק כאשר האדון-העליון הלבן רואה זאת כראוי ומותר (כשם שאוורבך עשה כשמינה את ראסל למאמן-שחקן). מאמן ניו-ג'רזי, לארי בראון (שהתקבל מאוחר יותר להיכל התהילה), ביקר את ג'ונסון על אי נכונותו (הנובעת כמובן מאנוכיות) להקריב קרבן לטובת הקבוצה ועל כך שבעצם עשייתו זאת הוא חילל את מנטרת "הדרך לשחק נכון" שהיוותה את בסיס הדוֹגמה, תפישת העולם המקובעת, של בראון.

ייתכן ואין זה צירוף מקרים שבדיוק בתקופה זו חלה היעלמות של מושג המאמן-שחקן שהיה יחסית נפוץ עד אז, בשנות השבעים, כשהכדורסל נתפס כ"שחור מדי" ושחקניו השחורים נחשבו לנבלים בלתי ממושמעים, אנוכיים וחסרי תקנה.

טור עמדה אחר הזכיר לקוראים שאפילו כשחקן ק'ולג' הוביל ג'ונסון חלק משחקני מישיגן-סטייט שהתעמתו עם המאמן ג'אד הצ'קוט, כאשר הם התעקשו שהוא יאפשר להם ליישם סגנון משחק בעל קצב מהיר יותר. וכך, משהואשם ג'ונסון והורשע, ע"י הכתבים והאוהדים כאחד, כמי שהפר את האידיאלים (החובבנים) של הספורט, הם קבעו – במה שהוא אולי הקלישאה הגדולה מכולן – שהוא איבד את קסמו בעיניהם, ולכן הוא כבר לא "מאגיק" אלא פשוט "ארווין". עדות לכך ניתן היה למצוא בטור בלוס אנג'לס טיימס שכותרתו "פשוט תקראו לו ארווין ג'ונסון כי הקסם פג" ציטוט הקובע כי "משך כל שארית ימיו הוא כבר לא יהיה מאג'יק. הוא יהיה פרחח מפונק שלא יכול היה להמתין לרגע בו הוא יהיה הבעלים של הקבוצה כדי להמחיש לעיני כל את כוחו. כזה הוא האיש חסר הנאמנות שגולגולתו של המאמן תלויה על חגורתו יחד עם המיליונים שלו, הבוגד המסתתר מאחורי הפנים המחייכות, והדבר המפחיד ביותר הוא שזה הוא מישהו שפעם אהבנו."

הפופולריות של ג'ונסון בקרב הכותבים והקהל היתה תלויה יותר במזג הסוער והמשולהב שלו ובאישיותו מחוץ למגרש מאשר בכישרונותיו האישיים יוצאי הדופן או בתרומותיו להצלחת קבוצתו. ג'ונסון היה רשאי "לאהוב" – ולשוב ולאזכר את חשיבות האהבה לאידיאל החובבני – כל עוד הוא סיפק בשמחת החיים שלו את האידיאלים החובבניים לתוך המשחק המקצועני. בכך שערבב את המקצוענות עם החובבנות (בעזרת החוזה ארוך-הטווח שלו ויחסיו עם ג'רי באס מחד והתעקשותו על כך שהוא נהנה מהמשחק מאידך) הוא חשף באופן בלתי-מכוון ובלתי-מודע את מיתוס החובבנות כתחבולה שאין לה שחר במציאות ובגד בכך באהבה של האוהדים אותו. ספקי המיתוס העמידו אותו לדין בשל כך ולמרות שאף אחד מהמאשימים אותו לא העלה בגלוי את עניין הגזע, הרי השפה בה השתמשו מגלה עם זאת סאבטכסט גזעני שהשתלב בביקורות בנ.ב.א. כלפי השחקנים כאדישים ובעלי שכר מוגזם יחד עם התפיסה של הליגה כשחורה מדי. ניתן לומר כי בהקשר הזה הן האוהדים והן המשקיפים באמצעי התקשורת כעסו באופן בלתי-מודע על כך שמאג'יק "שדד" מהם משהו שהם היו זקוקים לו נואשות: את דמותו של שחקן כדורסל שחור מהנה ומענג ששיחק פשוט לשם הכייף שבדבר ואהב את כולם כשעשה זאת. או, אם נאמר זאת במילים אחרות, היה זה כאילו שמאג'יק בגד בכולם בכך שהתברר שהוא "שחור" למרות הכול.

באופן מטריד מאמרו של סטיין מהדהד את התגובות למאג'יק ג'ונסון ומשדר את הגישות הדוחות שהיוו את המוטיבציה להן. יש לזכור כי גם על פי דבריו של סטיין עצמו כל מה שלהברון עשה היה "למעשה" לקבוע כמה מהלכים או להתעלם מחלק מן המהלכים שבלאט ביקש לבצע. זה לא שלהברון אמר שהוא יחזור למיאמי, או ישרוף את מגדל הפיקוח בשדה התעופה אם הם לא יפטרו את בלאט וישכרו את המאמן שהוא רוצה שיהיה בקבוצה. וזו הסיבה שאני מייחס אי כנות לאופן בו סטיין פתח את מאמרו בשאלה הבאה:

"יש לי שאלה ללהברון ג'יימס שאני האמת מקווה שהוא יענה עליה יום אחד. שאלה שניתן לשאול אותה במגוון דרכים: איזה סוג של מאמן היית רוצה? עבור מי מהמאמנים בעולם היית רוצה לשחק? איזה מאמן יוכלו הקבאליירס לשכור כדי שאתה מייחס לדבריו תשומת לב?

אלו הן שאלות רטוריות המגלות כי לדעת סטיין על להברון לסתום את פיו ולהתנהג כמו טימי דאנקן.

ייתכן שגם בכך, כמו גם בכל כך הרבה מקרים ודרכים לכל אורך הקריירה שלו, להברון פוגע באנשים בכך שהוא מסרב להיות ולהתנהג כדמות המעוצבת על-פי דמיונו של מישהו אחר. אם אכן זה המצב, הרי הוא דוחה במרומז את המהות הבסיסית של שאלותיו של סטיין היוצאת מנקודת ההנחה שהוא רוצה מאמן כלשהו כי אנחנו חייבים הרי שיהיה מאמן, לא? הרי אחרת הכול יהיה בלגן ענק, לא? אחרי הכול, חלק מהמיתוס המקודש של המצאת הכדורסל ע"י נייסמית' הוא שתלמידיו כונו "חסרי התקנה".

הלא ייתכן שאם תעמוד בפניו שאלה זו, להברון יקבל זאת כצעד כוחני חסר-כנות מצד המבקרים המבקשים לשמור על מבנה הכוח הקיים שבו הבעלים הלבנים קונים ומוכרים גופים שחורים, שבו מאמנים לבנים מפקדים על גופים שחורים והעיקר שבו גופים שחורים הולכים לאן שאומרים להם ועושים מה שאומרים להם וסותמים את הפה שלהם מלבד כדי להביע את תודתם והוקרתם על כך שהם בורכו ביכולת להפיק מכישרונם חלקיק ממה שהם נועדו לעשות. "אינך יכול לבנות את הקבוצה שלך! את זה הבעלים אמור לעשות!" "אינך יכול לקבוע מהלכים במשחק, את זה המאמן אמור לעשות"!

ואולי, אולי להברון רוצה להיות המאמן; או אולי להברון רוצה גישה שתזרום בצורה אופקית יותר (בניגוד להיררכית וסמכותית) בכל מה שקשור לטקטיקה וקבלת החלטות, או אולי כן יש מאמן שהוא היה רוצה שיהיה בקבוצה, או אולי הוא חש בסדר עם המצב כפי שהוא? באמת שאינני יודע. ואולם, הטפת המוסר, האוטוריטריזם והגישות הטומנות בחובן גזעניות שהם כולן "בלתי הולמות" של סטיין, גורמות לי לקוות שמה שהוא מכנה "החידון" יסתיים ושלהברון יהפוך למאמן-שחקן הראשון מאז לני ווילקינס, ואז, בסופו של דבר, לבעלים-מאמן-שחקן הראשון אי פעם.

ואם אתה חש שאני "מזריק" גזענות לדיון הזה באופן שנתפס בעיניך כבלתי מוצדק או בלתי הוגן, אבקשך לקרוא את הפוסט שלי המסביר בקצרה מה פירושה של גזענות בעיניי. תודה.

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. בעיני מאמר רדוד ביותר שמתעלם מהעובדה שכיום יש מאמנים ובעלים שחורים של קבוצות, ששחקנים חזקים יותר ממאמנים כבר תקופה ארוכה ושבעצם מציע לבטל את כל הרעיון המיותר הזה שנקרא צוות מקצועי, מהג'נרל מנג'ר ועד אחרון המעסים…

    שמג'יק לברון והח'ברה יסיעו את עצמם לאולם, יבנו את הקבוצה, ישחקו את המשחק וינהלו אותו כמובן, יטפלו בעצמם רפואית נפשית וכדורסלנית וגם יקבלו את כל הכסף – אחרי שימכרו בעצמם את הכרטיסים…

    מעניין מה חושבים על זה כל מוכרי הכרטיסים , המנקים הסדרנים ואנשי המגבות הלבנים במועדון – אולי זאת גזענות הפוכה ?? שלטון הגזע העליון הכדורסלני השחור?

  2. מעניין אם כי נועז. הוא מזכיר את מה שכתבתי בטור סיכום הסידרה על כך שלברון שובר מוסכמות, ואם איכשהו זה עבר לו עם סימפטיה כלשהי במקרה ה"מרד" בשלטון הבעלים ע"י החבירה לידידיו במיאמי (כי בעלים הם עשירים ועשיר=רע), הוא מקבל פחות אהדה כשהוא מערער את מעמד המאמן.

  3. מצטער, בעיניי זה קשקוש אחד גדול. כל עוד יש לקבוצה מאמן, צריך לתת לו לעשות את העבודה לשמה הוא הוחתם. לברון חושב שהוא יכול להיות מאמן – שחקן, אם ההנהלה זורמת על זה, בכיף. אם לא, שייתן כבוד לדמות המקצועית העליונה במערכת.
    היו ללברון מאמנים שחורים, מייק בראון וגם ביירו סקוט אם אני לא טועה, אולי היחס של לברון לבלאט אחר בגלל שהוא לבן, אני לא יודע. זאת כבר גזענות הפוכה. שמעתי שהיתה ביקורת בקהילה השחורה על כוכבים שחורים שמתחתנים עם נשים לבנות, כאילו השחורות לא מספיק טובות להם. יעול להיות שלשחור בארה״ב ״נמאס״ לקבל הוראות מלבן. מצד שני, אני לא מאמין שלברון היה מתנהג כך כלפיי מאמן לבן בכיר ומנוסה בליגה.

    זהו. כמו שדודו ארז אומר – מבחינתי העניין חפור.

  4. השנה הפה הגדול של לברון הפיק מרגליות שגם גדולי מעריציו לא יצליחו לתרץ.
    הוא לא השחקן הראשון שהעדיף מאמן זה או אחר,
    (וזה לחלוטין לגיטימי)
    אבל הוא מצטרף לרשימה הלא מחמיאה של דווייט ודרון וויליאמס
    (שחקנים שפעלו להעיף מאמן דרך התקשורת)
    בגלל הדרך בה בחר להתנהל.

  5. נו, מה יהיה ?
    ה NBA היא ליגה יותר של כוכבים, לא של מאמנים.
    ככה זה. מה לא ברור ?
    ועל פי עדויות כוכבים נוספים מהעבר מה שלברון עושה תמיד עשו הכוכבים למאמנים שלהם…. מי יותר ומי פחות.
    למה הכלב מלקק לעצמו את האשכים ? כי הוא יכול.
    למה לברון מתנהג איך שמתחשק לו ? כי הוא יכול.

    מה שחשוב זוהי החלטת הצוות הניהולי של הקאבאלירס שלהזכירכם נכוו כבר ממיסטר ג'יימס ("ההחלטה")…

    למרות שגם לדחוף טיל בליסטי לבובת לקרדה זה רעיון לא רע

  6. הבעיה של לברון היא התנהגות אנושית בסיסית ולא הבלים של שעבוד גזעי. אם הייתי בלאט הייתי נעלב. לברון שבר לו את המלה מול כולם וזה לא נעים. וצריך לבלוע את הצפרדע הזה ולהמשיך כמו כלום זה קשה

  7. סליחה אבל זה חרא של פר.
    לא משנה אם אתה שחור או לבן יש התנהגות מסוימת כלפי מאמן אפילו אם הוא רוקי או מגיע מפרובינציה כמו ישראל. ברור שלא כול מה שמדווח ליחסי לברון/בלאט בתקשורת הוא
    נכון אבל אפשר לקרוא שפת גוף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט