לקראת המשחק החמישי: לאוהדי הלייקרס – זכרונות מהתיבה / מנחם לס

 

כמה שאני מתגעגע לכדורסל של אז, ולכוכבים של אז!

הפעם לא היה להם צ'אנס

 

לייקרס – סלטיקס

משחק 5, גמר NBA

הפורום, לוס אנג'לס, 1985

 

לוס אנג'לס לייקרס, ובראשה "השלישייה הגדולה" – קארים עבדול ג'באר, ג'יימס וורת'י ומג'יק ג'ונסון – סירבה להיכנע ללחץ העצום שהפעילה בוסטון סלטיקס במשך כל הרבע האחרון של המשחק החמישי. הייתה זו מלחמה לחיים ולמוות. הלייקרס רצו קדימה. הסלטיקס סגרו. הלייקרס שוב פתחו הפער ושוב הסלטיקס מיאנו להיכנע. כך זה נמשך עד לסוף המוחץ של ג'באר, וורת'י ומג'יק: 111-120 ללייקרס ו-2-3 לזכותה בסדרת הגמר.

המשחק החמישי היה האחרון של הלייקרס בפורום השנה. שוב הופיעו כל כוכבי הוליווד, כל היפים והיפות, העשירים והעשירות. האמינו לי, לא היה נהג משאית או מסגר אחד בכל האולם. ככה זה: אם את הסלטיקס שונאים מכיוון שהם מנצחים יותר מדי, את הלייקרס שונאים מכיוון שהם הקבוצה של החוג הנוצץ.

המשחק הרביעי היה אכזבה איומה ללייקרס. היא הובילה רוב הזמן, אבל פתאום נשמט המשחק מהידיים ובוסטון ניצחה בשניות האחרונות. ג'ק ניקולסון, האוהד מספר אחת של הלייקרס, הוריד בשאט נפש את נעלו וזרק אותה למגרש. אני יודע שקשה להאמין, אבל ראיתי חור גדול בגרב שלו ליד העקב. ככה זה עם כוכבי קולנוע: הם יפים רק מבחוץ. ללימוזינה שלו הוא עלה עם נעל אחת.

פאט ריילי, מאמן הלייקרס, אמר לעיתונאים לפני המשחק החמישי: "יהיה מה שיהיה, בשום אופן לא ניתן למשחק להיות שקול בסופו; בכל המשחקים של השנים האחרונות הסלטיקס מנצחים בכל המשחקים השקולים". איך בדיוק הוא יכול להבטיח זאת, זה דבר נעלה מבינתי, אבל הוא צדק. שכשגורל המשחק על הקו, הפועלים השחורים של הסלטיקס מוצאים דרך לעשות זאת דרך גרונם של הפרימדונות. אני נזכר במשחקים הגדולים של הסלטיקס נגד הלייקרס, פילדלפיה 76', הפייסרס ופניקס, כשהירוקים – בשניות האחרונות כמובן – מנצחים משחקים אבודים על ידי גניבות כדור בשנייה האחרונה או סלים שלא מהעולם הזה.

צריחתו של השדר "הבליצ'ק גנב את הכדור; הבליצ'ק גנב את הכדור", במשחק האחרון נגד פניקס עדיין מצלצלת באוזני. לארי בירד עשה אותו הדבר שנים אחר כך נגד אייזיה תומאס. מג'יק ג'ונסון אמר לנו: "כאילו יש שם איזה מלאך אירי בשמים שעושה בשביל הסלטיקס נסים בשניות האחרונות". האם יש כאן איזה כוח עליון הקובע שאת הסלטיקס אי אפשר לנצח כשהזמן אוזל? לארי בירד אמר לנו לפני שבוע בחדר ההלבשה של בוסטון: "אין כאן כל כוחות עליונים, אבל יש בנו מין הרגשה שאם התוצאה שקולה, נמצא כבר איכשהו דרך לנצח. ביל ראסל, ג'ון הבליצ'ק ודייב קאונס התחילו במסורת, ואנחנו מרגישים חובה להמשיכה". עד עכשיו, לא יכולה הייתה הסידרה להיות שקולה יותר: אחרי ארבעה משחקים – ממוצע הקליעות הוא 117 לבוסטון לעומת 116 ללייקרס. בריבאונדים המצב הוא שוויון 50. לייקרס מובילים בהפרש קטן בממוצע האסיסטים, 32-34.

 

 מי שיכול לעצור את הסקייהוק הזה מסוגל גם לעצור את השמש מלזרוח!

תחילת המשחק. הכדור אצל דני איינג' והוא קולע מיד סל ראשון מרחוק. הלייקרס משווים ל-2 – 2. לארי בירד קולע סל מצוין בזריקתו הראשונה, 2-4. אם ימשיך בירד במשחקו הנפלא מהחצי השני של המשחק הרביעי, ללייקרס אין סיכוי. אבל בירד שוב חלש, ובמשך כל המחצית הראשונה כמעט אינו מורגש. כל החטאה שלו מעמידה את הפורום על הרגליים. הוא קולע 1 מ-5 בחצי הראשון. בינתיים עפים הלייקרס על כל המגרש. וורת'י, מג'יק וקארים קולעים מקרוב ומרחוק. אבל דניס ג'ונסון וקווין מקהייל מחזירים בסדרת קליעות נהדרת כמעט ללא החטאה ומחזיקים כמעט לבדם את הסלטיקס בחיים. הרבע הראשון מסתיים בתוצאה גבוהה, 31-35 ללייקרס. וורת'י קלע 12 נקודות ברבע הזה.

רבע שני. רוברט פאריש, הסנטר של הסלטיקס, נראה חסר ריכוז. פעמיים רצופות הוא עושה צעדים וג'באר לוקח ממנו ריבאונדים ממש מתחת לאף. מקהייל הוא היחיד ברגעים האלה המצליח איכשהו להתמודד עם הסגולים-הצהובים. כל כדור בהתקפה הולך אליו. הוא משווה ל- 44–44, שמונה דקות לפני המחצית, וצובר את הנקודה ה-18 שלו באחוז קליעה מצוין. הקהל הלייקרי שונא אותו. מקהייל, הרזה בעל הידיים הארוכות והמרפקים החדים, מעצבן את הלייקרס, קולע הרבה "גארבג'" מתחת לסל, גונב ריבאונדים שלא שייכים לו, ויש לו חיוך מסוים שמסוגל לעצבן ולגרום כאב ראש לאספירין. זה חיוך שבבוסטון אוהבים ובעיר המלאכים מתעבים.

ביציע העיתונאים, כתב "לוס אנג'לס טיימס" מספר שאתמול טיילו קווין מקהייל, אשתו וילדיו להנאתם בדיסנילנד. בנו בן השש ניגש למיקי מאוס ללטפו, ומיקי מאוס נשך לו את האצבע. כשניגשה בתו בת הארבע לדונלד דאק הוא הבריח אותה בקללות. עד כדי כך שונאים את מקהייל בלוס אנג'לס.

על המגרש מקהייל הוא זה שמכניס מרפקים, קולע וחוטף ריבאונדים, אבל לבדו הוא לא יכול נגד מג'יק, וורת'י, ביירון סקוט, עבדול ג'באר וקורט רמביס. גם כשלייקרס מכניסה את מקאדו, קופר וקופצ'יק, המכונה לא נעצרת. הסלטיקס, מנגד, משחקים באותה החמישייה העייפה. למאמן קייסי ג'ונס אין את מי להכניס. סדריק מקסוול פצוע, ריי ויליאמס צולע, ורק סקוט וודמן נכנס למגרש מפעם לפעם, מאפשר ללארי בירד לנוח כמה דקות על הספסל ומשחרר אותו מעול המשחק. בירד עם גבו הפגוע בקושי נע, קולע בהיסוס. אפילו קהל הלייקרס יודע שזה לא הלארי שהם מכירים.

לוס אנג'לס בורחת קדימה ומסיימת את המחצית ב-51-64. הרבע השלישי נפתח בהחטאה נוספת של בירד, ולפני שאמרת "בו דרק" לייקרס בורחת קדימה עם 18 הפרש, 52-70. פתאום מתעורר לארי בירד לחיים, קולע 2 מ-3 וסלטיקס מתקרבת ל-68-76. בירד מוביל אותה קדימה, אך כשבוסטון מצמצמת ל-5, מכניסה לוס אנג'לס להילוך רביעי ושוב בורחת ומסיימת את הרבע השלישי עם 81-95. הלייקרס קולעים ברבע הזה באחוז מדהים: 76 אחוזים מהשדה.

אבל סלטיקס עוד לא נכנעת. היא נותנת ללייקרס מלחמה אדירה. הלייקרס מחליפים ומחליפים – יש להם ספסל נהדר – בעוד שהסלטיקס משחקים כמעט כל הזמן עם אותה החמישייה הרצוצה המסרבת למות. בירד קולע עכשיו 16 נקודות כמעט ללא החטאה. הוא יכול להיות גרוע, עד שהמצב קריטי ודורש התערבות מיידית ממנו, גב פגוע או לא פגוע. זו גדולתו. שלוש דקות לסיום המצב הוא 103-107 ללייקרס. דממה באולם. האם הסלטיקס השנואים שוב עומדים להוציא את הערמונים מן האש? האם הקסם פועל שוב? האם פטריק הקדוש עושה להם נס נוסף?

"לא", אומר קופר בשתי קליעות פנטסטיות מרחוק. "לא", אומר קארים עבדול ג'באר כשהוא בדקות האחרונות משמש ככל ההתקפה של הלייקרס בשש צליפות מתוך שש זריקות "סקייהוקס" שאין מה לעשות מולן חוץ מלהסתכל. הלייקרס בורחים קדימה ומסיימים ב-111-120. ג'ק ניקולסון, בו דרק, וראקל וולש עומדים שם וצורחים כמו ילדים מהשכונה.

ללייקרס קלעו עבדול ג'באר 36 נקודות, וורת'י 33 ומג'ק ג'ונסון 26 ו-16 אסיסטים. ליד כל שם מהשלושה צריכים לשים חמישה כוכבים. לסלטיקס קלעו רוברט פאריש 26, קווין מקהייל, שנרדם ברבע האחרון, סיים עם 24, דניס ג'ונסון 22 ולארי בירד 20 .

להתראות הלילה בבוסטון גארדן.

********

במשחק הבא בבוסטון קבעה לוס אנג'לס לייקרס את מקומה הראשון לפני סלטיקס בעשור השמיני של המאה. היא באה לגארדן האיום לקבוצה אורחת כדי לנצח באליפות העולם ב-ב-ו-ס-ט-ו-ן. ג'יימס וורת'י נשבע אחרי המשחק שרד אורבך סגר את מיזוג האוויר בחדר ההלבשה שלהם וזרק שם אוכל לעכברים ולעכברושים. זה לא עזר. לייקרס עשתה זאת עם ניצחון חוץ 100-111. הייתה זו האליפות השלישית (ניצחה ם ב-1980 וב-1982) שלה מתוך חמש בשנות השמונים. סלטיקס ניצחה רק שלוש פעמים בעשור הזה (ב-1981, 1984 וב-1986). הקרבות בין השתיים – ובמיוחד מג'יק נגד בירד – נכנסו זה מכבר להיסטוריה כקרבות הנפלאים ביותר. היריבות בין השתיים הייתה מרה, אבל גם "נקייה", ורבים מאמינים שהיא הצילה את ה-NBA מכיליון והפכו אותה מליגה כושלת לליגה מובילה, בשורה אחת עם ה-NFL וה-MLB (ליגות הפוטבול והבייסבול) ומעט יותר מה-NHL (ליגת ההוקי).

משחק הנצחון בבוסטון

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 36 תגובות

  1. לכתוב על הסדרה של הלייקרס מול בוסטון 2 מהקבוצות הטובות בהיסטוריה ששיחקו באותו עשור באמצע הסדרה הזאת ….
    כל אחת מהן הייתה עושה סוויפ
    אם קארי מתבאס מדלוודובה שיגיד תודה שלא פגש את דני איינג׳
    מעורר זכרונות ילדות
    תודה

    1. תקופה אחרת, ללא תקרת שכר גם אני יכול לשחק אותה מנג'ר ולהרכיב קבוצות של הולאופיימרים.

        1. עדיין, הרבה יותר קל ליצור קבוצה אחרי שכבר הרכבת אותה בתנאים האופטימליים.

          1. תראה כמה התקרת שכר של אז הייתה מגוחכת : ג'ורדן הרוויח בסביבות ה35 מיליון דולר לעונה בשלוש העונות האחרונות שלו (אני כותב מהזיכרון ויכול להיות שהנתונים שלי לא ממש מדויקים, אבל הם בסביבה.)

          2. וזה היה כשהערך של מיליון דולר היה שווה הרבה יותר משל היום (לא שזה משנה)

          3. אגב, אני מזכיר לך ש-2/3 מהשלישייה של בוסטון (בירד ומקהייל), של הלייקרס (מג'יק וג'יימס וורת'י) והצמד של שיקאגו (מייק ופיפ) הגיע דרך הדראפט. זה לא גלאקטיקוס סטייל ריאל מדריד.

          4. 3 עונות אחרונות בשיקגו…

            הערך של מיליון היום שונה מהערך של לפני 30 שנה

            לבוסטון ולליקרס בשנות ה 80 לא הייתה הרבה תחרות כמו שיש היום, כי שאר הקבוצות לא היו רווחיות.
            אחרי שהקבוצות התגבשו, הרבה יותר קל לפתות להישאר, ואני גם בטוח שזרם כסף מתחת לשולחן. צריך להיות תמים כדי לחשוב שלא, כל העסק היה אז בחיתולים, וכך גם נושא הפיקוח, שאני לא בטוח שהוא חזק גם היום.

            בחירות דראפט ? תחשוב, האם הקבוצות של פעם היו יכולות להחזיק את הסגלים שלהם בתקציבים של היום. (זה לא משנה שהתקרה יותר גבוהה, הערך של הדולר שונה היום.)

          5. טוב. קראתי על המשכורת של מייקל בשתי העונות האחרונות שלו (30,140,000$ ו-33,140,000$).
            קודם כל, מדובר במשכורת הכי גבוהה אי פעם לעונה בודדת (ב-99, כתגובה לחוזה, המציאו את חוזה המקסימום).
            המשכורת הזו הייתה מטורפת. למעשה, בשנתיים הללו הוא הרוויח פי שתיים(!) מבכל 12 שנות הקריירה הקודמות שלו יחד.
            התקרת השכר בעונה הזו עמדה על 26.9 מיליון, ושיקאגו עברה אותה על ידי זה שמותר לה לעבור את התקרה במסגרת החתמה מחדש של השחקנים החופשיים שלה (לדעתי קיים באיזושהי צורה גם היום).
            המשכורת הזו שווה ל-76 מיליון דולר במונחים של היום.

            אין שאלה שלהחזיק סופרטארים בקבוצה אחת עולה כסף. מצד שני, מיאמי עשו את זה. גם בוסטון עם גארנט פירס ואלן. לא חסר.

          6. איל, סחטיין עלייך, אתה מבין בנושא הזה יותר ממני, באמת מרשים, אני לא מתמצא בזה בכלל. אך האינטואיציה שלי + כמה עובדות חיים מרמזות לי שפעם היה הרבה יותר קל. כמו שפעם עם 50 שקל אתה לא תאמין כמה דברים היית יכול לקנות.

            שבת שלום ובהצלחה לשנינו בגמר הישראלי…

  2. תודה מנחם מעורר זכרונות נפלאים. לבן השחור במקרה הספציפי של שנת 85 הלייקרס היו יכולים להיות עם אותו סגל גם היום כמדומני וורתי היה נחשב עדיין על חוזה רוקי

    1. בשורה התחתונה שתי הקבוצות האלו התגבשו ולקחו אליפויות לפני תקרת השכר.

    1. המכנסיים הקצרים האלה כל כך מגוכחים על שחקנים כאלה גבוהים. איך לא חשבו מכנסיים ארוכים לפני מייקל?

      1. חיכיתי שמישהו יגיד משהו על זה.. 🙂
        היום, בחלק גדול מבתי הספר בארץ אסור לבנות ללבוש מכנסיים כאלו כי זה "מסיח את הדעת".
        זה מסיח את הדעת גם על גברים, כעולה מן התמונה למעלה, וזה נראה זוועה. (לגמרי יכולה לראות את וורז'או לובש כאלו מבחירה בשעות הפנאי עם הטעם המחריד שלו).

        1. מסיח את הדעת??? זה פשוט מזעזע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
          ואם תשאלי אותי גם אם הייתי חילוני לא הייתי מאפשר לבנות שלי להסתובב במכנסונים קצרים בדיוק כפי שלבן שלי ולעצמי לא הייתי מרשה זאת. מעבר לענין של צניעות שהוא ערך חשוב בעיני (אבל לא כולם חייבים לקבל זאת) זה פשוט טעם צורם ונראה רע.

          1. אין בינינו ויכוח, המכנסונים האלו מחרידים על נשים וגברים כאחד.. קשה לצפייה כמו הקליעה מרחוק של הקאבס אתמול..
            ובמישור העקרוני, משרד החינוך צריך ליישר קו, לקבוע אורך מסויים ולאפשר לכולם ללכת עם מכנסיים קצרים. מצידי, שיאמצו נוסחה צה"לית מטופשת של "שתי אצבעות מעל הברך" או משהו כזה. אמירות עלובות כמו "הבנים לא יכולים להתרכז" לא מוסיפה כבוד למי שאמר אותן ומשדרת מסר לא בריא לילדים.

  3. למה לא בנוח? גייטס סיים את העונה וגם קבוצתו. אולי אתה מתכוון שזה לא לויאלי כלפי הזרים בעמדת הסנטר, אבל ג'ונס בכל מקרה יצא מהרוטציה, ולא נראה לי שהוא בכל מקרה ימשיך

  4. לאלעד ,לאייל , ולבן השחור, אולי יהיה לכם אליפות ראשונה, מכבי פצועה כמו קליבלנד, ירושלים תוססת.

    זה מאוד מזכיר לי את הגמר שאנו עוסקים בו, למכבי יש שחקן – על אחד, פארגו. כמו לקאבס, ושאר הרוסטר חלש ופצוע.

    לירושלים אין סנטר טוב, אבל יש מלא פוורדים ורכזים זריזים ומהירים. יותם הוא לא סטפן קארי 🙂 אך אני חושב שכל איש כדורסל יאמר לך שהסגל של ירושלים עדיף.

    עושה רושם שגם הצהובים לא ימותו מאליפות של ירושלים, הניהול החדש של מכבי סלחן הרבה יותר לאבדן תארים. ושמעון מזרחי גם הוא כבר התבגר והשפעתו פחתה.
    ובכלל פדרמן שופע מחמאות לניהול החדש של ירושלים, בראשותו של אלון. האמת שגם כל אוהד כדורסל אובייקטיבי, אורי אלון הוא הדבר הכי טוב להפועל ירושלים, והכי טוב בכדורסל הישראלי בשנים האחרונות.

  5. אתה צודק גיא.
    אני גם חושב שחשיבות של אליפות ירושלמית היא יותר ברמה המנטלית, ואולי גם בכך שתיתן חותמת סופית לכניסה ליורוליג. אם לא תהיה אליפות סניסה ליורוליג היא בסימן שאלה. בכל מקרה אין ספק שאורי אלון ושות' מצויינים לכדורסל הישראלי ולתחרותיות בליגה.פתאום מתברר שלא צריך לקצץ את מכבי אלא פשוט לשאוף לעלות לרמתה וזה הכיוון הנכון ולא התבכיינות אינסופית ועובדה שזה אפשרי.עם מודל עסקי נכון.

  6. אלעד, זה עניין עקרוני.

    מבחינתי, הזרים היחידים שאני רוצה בהפועל בעונה הבאה הם גפני ומקי. נכון, שניהם לא מוכשרים במיוחד. למקי יש את סגנון המשחק הכי מגעיל שראיתי מאז הזקן שזורק מעל הראש בגן הפעמון וגפני הוא יותר היילייטס ממשחק. אבל, יש להם פנים. הם שחקנים עם אישיות שמחוברים לקבוצה.
    השאר? שכירי חרב שבאו להעביר כרטיס. לדונטה וברייסי יש אישיות, אבל שלילית. עדיין עדיף על היובש של תומפסון או קיצ'ן, שכמובן עדיפים על מקי וגפני עשרות מונים מבחינת יכולת.

    אז לעניין. למרות שאני לא בונה על רוב הזרים לעונה הבאה, עדיין משהו צורם לי בזה שעוד לא נגמרה העונה וכבר מחליפים. נכון, הדיל שסגרו עם גייטס הוא לא פחות ממדהים. נכון, ישנה אופציה להשאיל אותו בעונה הבאה. נכון, ג'וזף ג'ונס כבר יכול מצידי לעזוב את הארץ. אבל זה עדיין מעוות ולא נכון להחתים שחקנים לפני שנגמרה העונה.

    הא, ואחרי שנים של אופטימיות לא נכונה, השנה אני די פסימי. נראה לי שמכבי (או אילת, כן? 🙂 ).

    1. אישיות? זה חשוב מאד אני מסכים, אבל מי אמר שלגייטס אין אישיות מתאימה? אני לא מכיר מקרוב את הזרים אבל קיצ'ן יבש? לא הבנתי בדיוק למה אתה מתכוון.
      לגבי ההחתמה עצמה, אם יש הזדמנות טובה אני דווקא בעד כמובן עבור שחקן שסיים את העונה.

      ולגבי פסימיות אהממממ… במחשבה שניה אתה צודק! גם אני פסימי במיוחד השנה

      1. מה שאני אומר זה שעל אף חוסר האישיות של השחקנים הללו וחוסר הרצון שלי להשאיר אותם, עדיין מרגיש לי לא מוסרי להחליף אותם לפני שנגמרת העונה. זה דבר מעוות ולא כך הקבוצה צריכה להתנהל.

  7. נהדר :
    הנה מצאתי את הכתיבה הנהדרת שלך מאז או אולי נכתב אז ?
    זה הסגנון הנפלא שאהבתי אז אולי עדיף שתעסוק במה שאתה אוהב ועושה כל כך טוב לכתוב על שהיה .

    ואולי אם לא תכתוב על שיהיה אז אולי תטעה פחות תרגיז פחות ואז לא תצטרך לכל מיני תרגילי לולינות מילולית בנוסח אני משנה את דעתי בהתאם לעובדות…. למרות שאתה לא באמת משנה את דעתך אלא מנסה לצאת בכוח צודק לאחר מעשה ולאחר שטעית….
    אבל זה לא עויבד אולי כי אנשים פחות טפשים ממה שאתה חושב שהם ?
    ואולי לא לך ניתנה הנבואה ?

  8. אם יש שחקן שאני מת לראות משחק היום , זה קארים , אפילו שהיום הגובה של השחקן הממוצע יותר גבוה, קארים היה עושה בית ספר לכל הליגה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט