בוסטון: Pride. Guts. Beans and Tears / יוני סולומוביץ'

בוסטון:Pride,guts,beans and tears

 

בוסטון היא עיר ספורט לכל דבר ועניין,ומה שמניע את לב האוהדים בה הוא כבוד-PRIDE!

האמת שאין הרבה ערים מעניינות כמו בוסטון באמריקה.

העיר הזאת היא עיר שקטה,שנחשבה בעברה לעיר של פועלים,אך בוסטון היא עיר מלאת היסטוריה,תרבות,חינוך וספורט.
"אתונה של אמריקה" היא עיר שסובבת סביב ההיסטוריה שלה,החינוך שלה (100 מוסדות חינוך הם מה שמעניקים לה את הכינוי "אתונה של אמריקה") והספורט שלה.
אם אנשים מדברים על בוסטון,הנושאים הראשונים שקופצים לראש הם,נניח "הטבח בבוסטון","מסיבת התה",המהפכה האמריקאית ופנוויי פארק.
בגלל הוותק של כל קבוצות העיר,בוסטון הפכה לעיר ספורט מכובדת מאוד בהיסטוריה של כל ספורט ידוע ואהוב בארצות הברית,אך הזכיות הן אלה שהפכו אותה לעיר ספורט גדולה באמת.
העיר היחידה שיכולה להתגאות בעובדה שהיא השיגה את מה שספורטס אילוסטרייטד מכנה-"הגראנד סלאם של צפון אמריקה",שהמשמעות היא זכייה באליפות בכל ענפי הספורט העיקריים באמריקה,בתוך זמן קצוב של עשור.

הפרנצ'ייזס של בוסטון זכו בעשרים וחמש אליפויות, ויצרו עשור מדהים של סיפורי סינדרלה וקרבות היסטוריים בדרך להפוך לעיר הראשונה שהצליחה להשיג את "הגראנד סלאם" המדהים.

מלבד הפטריוטס,שהפכו לקבוצה גדולה מאז עידן באליצ'ק ובריידי,שלושת הקבוצות האחרות נחשבות לגדולות,מכובדות ומפורסמות בענף אליו הן שייכות.

הרד סוקס הם אחת משמונה הקבוצות המקוריות שהוקמו ב-AL.
הם הפכו לקבוצה הגדולה הראשונה שהייתה בליגה לאחר שזכו בחמש אליפויות בין השנים 1900 ל-1920,כאשר הראשון מביניהם (וורלד סירייס של שנת 1903) נחשב הוורלד סירייס הראשון.
לאור שתי העובדות הללו,הרד סוקס הפכו לאחת הקבוצות הידועות,המכובדות והאהודות באמריקה,ולמרות קללת הבמבינו,שנשברה ב-2004,יש לקבוצה 7 אליפויות,מה שמקנה לה מקום 4 בטבלת הזכיות של הוורלד סירייס.

הברוינס הם גם קבוצה "חלוצית",כאשר הם שייכים לקבוצה האקסקלוסיבית של המכונה "שש המקוריות"-כינוי שהוענק לשש קבוצות ההוקי קרח הראשונות שהוקמו בארצות הברית וקנדה,לפני הקמת ה-NHL.
הברוינס הם הקבוצת הוקי קרח הראשונה (!) שהוקמה בארצות הברית,וכבר מאז הקמתה הפכה לקבוצה דומיננטית וידועה,כאשר זכו ב-3 אליפויות.
הברוינס לא היו קבוצה גדולה לעומת שאר הקבוצות "המקוריות",אך השחקן הגדול בהיסטוריה של הליגה,מלבד גרנצקי,שיחק במדיה,הלא הוא בובי הור.

הסלטיקס הם קלאסה אחרת לגמרי.

17 אליפויות מעניקות לבוסטון את המקום הראשון במספר אליפויות ה-NBA,והופכות אותה לאחד המועדונים הגדולים,המכובדים,הידועים והעשירים ב-NBA,וגם הופכים אותה לאחת הקבוצות הגדולות בכל הספורט האמריקאי בכלל.
בין השנים 1959-1966 הסלטיקס זכו בשמונה אליפויות רצופות (!),שזהו גם הרצף אליפויות הארוך ביותר בכל ספורט אמריקאי.
גם הסלטיקס הם קבוצה "חלוצית",כאשר היא בין קבוצות הכדורסל הראשונות שהוקמו בליגת ה-BAA.

הפטריוטס הם פחות מרשימים משאר הקבוצות,לפחות היסטורית.
הם,שוב כמו שאר הקבוצות,נוסדה ביחד עם הקמת הענף,והיא,שוב כמו כולם,קבוצה "חלוצית" בכך.
אך הפטס,לעומת האחרות,היא קבוצה שבאמת הצליחה ליצור עידן גדול בעשרים השנים האחרונות.
הצמד בריידי את באליצ'ק הוא הציוות הגדול בהיסטוריה של ה-NFL,כאשר הגיעו לחמישה סופר בולים,מתוכם זכו בשלושה.
הצמד הזה יצר משהו ששנים לא היה בבוסטון-מאמן גדול,כשלצידו סופרסטאר,אולי הגדול בליגה.
הפטריוטס לא לחינם כל כך ידועים באמריקה.
הקבוצה היא סיפור סינדרלה בפני עצמו,והאמת שכשמסתכלים על זה,הם פרצו את הסכר בבוסטון והחזירו אותה למקום הראשון בדירוג ערי הספורט באמריקה,וכאן מתחיל הסיפור.

משנת 1986 עד שנת 2000,המועדונים בבוסטון לא זכו בכלום.
לכל אחד היו את הקללות והאמונות התפלות שלו,והמצחיק כאן הוא שהניו אינגלנד רבולושן,בכדורגל,היו המועדון שהביא הכי הרבה כבוד לעיר,כאשר הגיע לארבעה גמרים ב-MLS,אך כמובן שלא זכה באף אחד (קללות אמרנו?).
העיר שקעה בתרדמת ולא האמינה שכל כך הרבה זמן המועדונים המכובדים שלה לא מצליחים להביא לעיר ולא תואר אחד.
חלק מהמועדונים סבלו מקללות (רד סוקס),חלק מפציעות טראגיות וחוסר מזל (סלטיקס),חלק סבלו מסינדרום "הקבוצה האגדית שמעלימה כל קבוצה טובה בליגה" (ברוינס) והפטריוטס פשוט לא היו קבוצה גדולה אף פעם,עד לאחרונה,כך שגם הם לא הוסיפו לשמחה בעיר.

'הבמבינו' בייב רות'. כשעזב את בוסטון ועבר ליאנקיס, החלה "קללת הבמבינו"

כל הבצורת של המועדונים האלה נשברה בעשור האחרון,והזכיות של כל קבוצה היו מפוארות מאוד.
לכל קבוצה היה סיפור סינדרלה מעניין לסיום הבצורת,ואנחנו נתחיל עם הראשונה שעשתה זאת:

הפטריוטס אף פעם לא היו קבוצה גדולה.
הם היו בין הקבוצות הראשונות שהוקמו בליגה,אך זה לא מנע מהם לא לזכות בשום דבר ולהיות קבוצה בינונית במשך שנים.
הם הצליחו להגיע רק לשני סופרבולים בכל 41 שנות הקיום של המועדון (אחד ב-1986,בו הפסידו לברס,ואחד ב-1996,בו הפסידו לפאקרס),וגם ככה לא ניצחו באף אחד מהם.
המועדון היה סוג של לוזר לא קטן,בעיקר בהתחשב שהוא היחיד שגם מפסיד וגם ללא היסטורייה מרשימה כמו שאר המועדונים בעיר שמפסידים.

שנת 2000 הייתה השנה ששינתה הכל.
הבעלים,רוברט קראפט,החליט למנות את עוזר מאמן הג'טס,ביל באליצ'ק,להיות מאמן ראשי בפטריוטס,לאחר שהיה עוזר מאמן בשנת 1996,והוא גם מינה אותו להיות הג'נרל מנג'ר של הקבוצה (היחיד מתוך ארבעה בליגה שמאמנים קבוצה וגם משמשים כג'נרל מנג'ר בה).
באליצ'ק היה תחת חוזה בג'טס,שהחליטו למנות אותו גם למאמן ראשי,ויום לאחר שהוצג בניו ג'רזי,באליצ'ק כינס מסיבת עיתונאים,בה לא יכול היה לדבר,הוא רשם על מפית שהוא החליט להיות המאמן הראשי של הפטריוטס,ונימק בחצי שעה לאחר מכן את הסיבות.

בדראפט של שנת 2000,באליצ'ק בחר בטום בריידי בסיבוב השישי,בחירה 199.
רבים מחשיבים זאת כבחירת דראפט הטובה בהיסטוריה,ולא סתם.
בריידי אמר לקראפט שהבחירה בו היא המעשה החכם ביותר שעשה,ולא טעה.
בשנתו הראשונה לא הרשים,אך בשנתו השנייה הפך לקוורטרבק הפותח של הקבוצה.
בריידי והפטס נתנו עונה הפכפכה,בה לא הצליחו לשמור על מאזן חיובי חצי מהעונה,ובמפגש מול הפייבוריטית לזכיה בסופרבול,הראמס,הפסידו בבית ונחתו למאזן 5-5 ולא נראו בדרך לשום מקום,אך מאז,6 נצחונות רצופים דחקו את מיאמי מחוץ לפלייאוף במחזור האחרון ואת הפטריוטס לפלייאוף הראשון של בריידי שהוביל את הקבוצה למאזן של 11-6 רק בשנתו השנייה.
את הפלייאוף הם התחילו מול אוקלנד ריידרס ותנאי מזג האוויר הנוראיים בקושי אפשרו לקיים את המשחק,אך בסופו הפטריוטס ניצחו בזכות מזל של אלופים וטעות של השופט שמנעה איבוד של בריידי שיכול היה לקבוע ניצחון לריידרס.
בשלב הבא הם שיחקו מול הפיטסבורג סטילרס מולם הובילו כל המשחק,אך ברבע האחרון הסטילרס התקרבו ונראה שהפטריוטס הולכים לאבד את הניצחון.
שני עצירות של הגנת ניו אינגלנד הצליחו למנוע מפיטס בורג סיכוי להשוות את המשחק והפטריוטס עלו לסופרבול 36.
היריבה של הפטריוטס,שהיו אנדרדוג מוחלט בגמר,היו הסנט לואיס רמס.
הראמס,בהובלת הקוורטרבק קורט וורנר,עלו לפלייאוף במאזן הטוב בליגה של 14-2 והתקפת ה- "The Greatest Show on Turf" שלהם הייתה מפורסמת,שוברת שיאים וקטלנית מאוד מכדי שמישהו ייתן לפטריוטס סיכוי.
הפטריוטס כבר הפסידו באותה עונה והמצב בסופרבול לא נראה טוב כבר מההתחלה,אז שלטו הראמס במשחק והובילו ב-3 בסוף הרבע הראשון.
למרות שהראמס הביסו את הפטריוטס ביארדים שהשיגו 427-267,הפטריוטס הובילו באורך פלא בסוף הרבע השלישי 17-3,זאת עקב 3 איבודים של הראמס עד כה במשחק.
וורנר השווה את המשחק בעזרת מסירת 26 יארד לאנד-זון וריצת 2 יארד לאנד זון שנתנו שני טאצ'דאונים 1:30 לסיום המשחק.
נראה שהפטס ילכו להארכה ויפסידו לראמס עקב חוסר כוחות מול ההתקפה הקטלנית של סנט לואיס,אך אז הברקה של בריידי,שהיה במאזן 16 מ-27 במסירות ל-145 יארדים,הצליח להוביל את קבוצתו לבעיטת שדה במרחק 48 יארד,אותה בעט אדם וינטיירי לתוך ה-goalpost והפטס ניצחו במשחק הירואי וסנציוני את הפייבוריטית הברורה של אותה עונה,וזכו בסופרבול 36,מה שהיה אחד מהסופרבולים הקסומים שהיו עד אז.
הפטריוטס זכו מאז בעוד שני סופרבולים והפכו,ללא ספק,מהקבוצה הגרועה בעיר,לטובה ביותר בעשור האחרון.

הסלטיקס הם המועדון הכי גדול בבוסטון,מבחינה היסטורית לפחות.
17 אליפויות,שני עידנים גדולים במיוחד ואחד נורא במיוחד הם מה שהמועדון סיפק לעיר בשנות קיומו.
לאליפות האחרונה שלהם בשנת 1986 הייתה חגיגה הרבה יותר גדולה אם במועדון ידעו מה מצפה להם אחר כך.
קיץ 1986 היה סימן לשליטת הסלטיקס ב-NBA,אשר אחזו בבחירה השנייה בדראפט,בדרך לבחור בלן ביאס,אחד מהשחקנים הטובים שהגיעו לליגה בשנים האחרונות ויכול היה להפוך למנהיג הבא של הסלטיקס ולאחד השחקנים הטובים בליגה.
אנשים האמינו שהסלטיקס יצרו עוד עידן אליפויות ארוך שלהם,אך הכל התחיל להישבר באותו קיץ 1986.
לן ביאס נפטר יומיים לאחר בחירתו במקום ה-2 בדראפט,ולמרות עונה חזקה של הסלטיקס והופעה בפיינלס,זאת הייתה הופעה אחרונה למשך 22 שנה והתחלת עידן פציעות שיביאו לפרישת בירד,מקהייל ופאריש והשארת הקבוצה חסרת כל סיכוי לשרוד.
הקבוצה עוד נראתה בסדר כאשר נשארה בידי רג'י לואיס שהפך למנהיגה החדש לאחר הפרישה של בירד,אך בקיץ 1993 לואיס קיבל דום לב והשאיר את הקבוצה חסרת כל,ומלאת פציעות טרגיות וענן מוות שריחף מעל המועדון.
השקיעה הגיעה מהר מאוד ואיתה המזל הרע,כאשר לצד המאזנים הנוראיים של הסלטיקס,הם גם לא הצליחו להשיג בחירות גבוהות ושחקנים טובים בדראפט,כגון דאנקן ודוראנט (השחקנים הטובים היחידים שהצליחו לבחור בהם היו פול פירס ואנטואן ווקר).

קוורטרבק העשור שעבר – תום בריידי מהפטריוטס

קיץ 2007 המשיך את המזל הרע שריחף תחת המועדון,כאשר המאזן השני הגרוע בליגה לא הספיק כדי להשיג את הבחירה השנייה לפחות ואת היכולת לבחור באודן או דוראנט,כאשר הם התדרדרו עד הבחירה ה-5 בדראפט.
הסלטיקס באמת בנו על הדראפט הזה ואנשים בבוסטון ממש שקעו בדיכאון יום לאחר הלוטרי,בהרגשה שאם עכשיו לא הצליחו להשיג בחירה טובה,אז המועדון לא השתקם אף פעם.
הסלטיקס נכנסו לדרפאט מבואסים מאוד,אך כל זה עמד להשתנות,כי לסלטיקס נמאס להיות קבוצה גרועה וכך גם לאיינג',שהעביר את הבחירה ה-5 בדראפט תמורת האולסטאר בן 32 ריי אלן.
התקשורת לא הבינה מה איינג' כבר מתכוון להשיג משחקן שנמצא כבר בירידה בקריירה,אך אנשים לא ידעו שאיינג' מתכנן מהפך גדול יותר,ובתאריך ה-31 ביולי 2007,איינג' הביא את קווין גארנט לבוסטון ויצר את השלישייה הגדולה החדשה בבוסטון.

הסלטיקס הפכו מהקבוצה השנייה הכי גרועה בליגה במאזן של 24-58,שהיה הגרוע בתולדות המועדון,למקום הראשון בליגה ולמאזן של 66-16,מה שהפך למהפך הגדול בהיסטוריה שקבוצה עשתה ב-NBA.
הסלטיקס נראו קבוצה לאליפות,אך הדרך לשם הייתה קשה.
לצד משחקי הבית,בהם הביסו את יריבותיהם,במשחקי החוץ קבוצות התעללו בהם.
אטלנטה הצליחה למשוך אותם לשבעה משחקים,כאשר החמישייה מלאה בשחקנים לא מנסים בכלל והקבוצה דורגה 8 במזרח,אך בוסטון הצליחה להשיג ניצחון במשחק האחרון,שלמזלה היה ב-TD Garden.
בסיבוס הבא חיכו לה לברון ג'יימס ואלופת המזרח,קליבלנד קבאלירס שגם משכו את הסלטיקס לשבעה משחקים.
המשחק השביעי היה אחד הגדולים בעשור הנוכחי,בו לברון ג'יימס,שכבר היה בין השחקנים הטובים בליגה היה צפוי לתת את משחק חייו,וכולם שאלו מי הולך להשוות את התמורה אותה ייתן לברון.
התשובה הייתה "האמת"-פול פירס,שלצד 45 הנקודות של לברון,פירס תרם 40 נקודות,במה שהיה דו-קרב מהגדולים שנראו בעשרים השנים האחרונות במזרח הקשוח.
הסלטיקס הצליחו להדיח בקושי את הקאבס ובגמר המזרח כבר לא החשיבו אותם לפייבוריטים מול הפיסטונס,שהיו הרבה יותר מנוסים מבוסטון ועם סגל שרץ כבר שנים יחד.
הסלטיקס גם הפסידו את המשחק הראשון בבית,והראשון שהפסידו בבית בפלייאוף והלחץ כבר חילחל בענק לתוך בוסטון,שכן,מי שמפסידה במשחק הראשון בדרך כלל גם מודחת.
את המשחק השני הם גם בקושי לקחו,אך משחק 3 הלך לסלטיקס בצורה מרשימה.
משחק 4 היה שייך כולו לפיסטונס,שמעכו את הסלטיקס וגם כמעט לקחו את משחק 5,שוב בבוסטון.
הסלטיקס טענו בחדר ההלבשה,לפני משחק 6,שהם הרגישו שנמאס להם ואין סיכוי שהם יסכימו למשוך את הסדרה לעוד משחק,וברוח זו,במשחק בו הפיסטונס הובילו בעשר לקראת הרבע הרביעי,ניצחו ועלו בתצוגה מרשימה לפיינלס,בהם התחרו מול היריבה המיתולוגית שלהם,הלוס אנג'לס לייקרס,שהביאו את גאסול בפברואר ולמען האמת,נראו הרבה יותר טוב מהסלטיקס לפני תחילת הפיינלס ונחשבו פייבוריטים בעיניי הרוב.

את בוסטון זה לא עניין,ובעזרת שני משחקים מרשימים,תצוגת על מגארנט וכסא גלגלים אחד,הסלטיקס הובילו 2-0 בדרך ללוס אנג'לס,שם הפסידו במשחק 3 והושפלו ברבע הראשון של משחק 4,אז פיגרו בלא פחות מ-21 בדרך להפרש הכי גדול לאחר רבע ראשון בהיסטוריה של ה-NBA,ונראה היה שהסלטיקס בדרך להשפלה צורמת במיוחד.
אך המשחק שקבע את הגורל הסדרה נבחר להיות משחק זה,שכן הסלטיקס הצליחו למחוק את הפיגור ולעשות את הקאמבק הגדול בהיסטוריה של הפיינלס ולהפוך את הסדרה למאזן של 3-1,כאשר המשחק הזה נחשב לאחד הגדולים שהסלטיקס ניצחו.
משחק 5 גם כמעט הלך לסלטיקס,אך פירס,במשחק ענק של 36 נקודות,איבד את הכדור לבראיינט והסדרה התהפכה למאזן 3-2 בדרך חזרה לשני משחקים אחרונים בבוסטון.
ג'קסון אמר אחרי משחק 5 שהם "מספיק צעירים ומטומטמים כדי לעשות את זה".
מילים לחוד ומציאות לחוד,שכן,במשחק 6 הסלטיקס סופסוף נתנו משחק גדול,ולצד המשחק הענק שהם הצליחו לתרום,הלייקרס תפסו יום נוראי בהתקפה,וכתוצאה משני הגורמים האלה,הלייקרס הפסידו ב-36 הפרש (ההפרש הגדול ביותר בפיינלס).
הסלטיקס,שהגיעו לפיינלס בפעם האחרונה מול הלייקרס והפסידו בשישה משחקים,החזירו בדיוק באותו המטבע ללייקרס וזכו באליפות ראשונה לאחר 22 שנה.

עד היום הסלטיקס ממשיכים לחפש אליפות נוספת תחת פירס,גארנט והכוכב החדש ראג'ון רונדו ומקווים לסחוט עוד אחת אחרונה לפני שפירס וגארנט יפרשו.
הרד סוקס הם הסיפור המעניין ביותר.
המועדון היה על גג העולם אחרי הזכייה החמישית בוורלד סירייס ב-1918,שהפכה אותו למועדון עם הכי הרבה זכיות.
הבעלים של הרד סוקס באותה התקופה,הנרי פראנזי,היה יליד ניו יורק,וב-1918 הוא רצה לממן הצגה שארגנו בברודווי.
בשביל לממן הגצה זאת הוא מכר חלק מהשחקנים של הרד סוקס במשך השנים,כאשר ב-1918 הוא מכר את בייב רות' לניו-יורק יאנקיז.

מה שפראנזי לא ידע זה שמכירה זו תתגלגל ותהפוך לאחד מסיפורי הספורט הגדולים בתבל (לא פחות ואפילו יותר!),תיצור יריבויות בין קבוצות וערים ותיצור עידנים חדשים בארצות הברית.
המכירה של רות' בזמנו לא הייתה כזה סיפור ענק.
רות' שיחק ברד סוקס כפיצ'ר,ובתפקיד זה רות' לא היה מזהיר ולא יותר משחקן נחמד.
כאשר נמכר ליאנקיז, אז עוד מועדון ללא שום וורלד סירייס) רות' הועבר לעמדת החובט.
החלטה זו יצרה את היאנקיז,כי נראה שרות' היה חובט ברמה שלא נראתה אף פעם ועברו דורות שלמים עד שהגיעו חובטים ברמה דומה ליכולת שרות' הציג בתור חובט ביאנקיז.
רות' שינה את פני הליגה והפך אותה לאהובה מאוד בקרב האמריקאים.
הוא העניק ליאנקיז 4 אליפויות שפתחו את הסכר והתחילו את עידן ענק ביאנקיז,שם שיחקו אחרי רות' עוד שחקנים גדולים (ג'ו דימאג'יו,לו גריג ומיקי מאנטל הם רק חלק מהשמות שהמשיכו להגיע ללא הפסקה לאורך הדורות).
לצד כל זה,הרד סוקס נכנסו לבצורת הארוכה בספורט האמריקאי ללא אליפות,כאשר במשך שנים סבלו ממיני קללות שנגרמו כתוצאה מהקללה הראשית,ביניהן ה-Mad Dash של אנוס סלאוטר ב-1948,ה-Impossible Dream ב-1967 (שהיה הזדמנות נדירה,שכן,הקבוצה הזאת נחשבת לאחת הגדולות של בוסטון בגלל ההישג הגדול שעשתה,שהיה מעל ומעבר לפוטנציאל שהיה לקבוצה) וה-Error המוזר של ביל באקנר ב-1986.

בובי אור – שחקן ההגנה בהוקי קרח הגדול בהסטוריה

הרד סוקס ראו ביאנקיז כחלק בלתי נפרד מיוצרי הקללה.
כל המצב הזה יצר יריבות מאוד עצבנית ומתוחה בין היאנקיז לרד סוקס,כאשר כל הצלחת היאנקיז לא תוכל להיעלם מהרד סוקס,בעיקר כאשר אוהדי היאנקיז התגרו באוהדי הרד סוקס וקבוצתם (הדבר המפורסם ביותר היה הקריאה "1918").
היריבות הזו נחשבת לאחת הגדולות בספורט העולמי,וכנראה הגדולה בארצות הברית.
כל התסכול הזה הפך לשם דבר בעיר וחלק מהתרבות שלה,כאשר אחד המקרים המפורסמים היה שאחד מהכבישים הראשיים בעיר, Storrow Drive,שונה מ- Reverse Curve ל- Reverse The Curse,ולמרות שזה ונדליזם לכל דבר ועניין,השופטים הכריזו לא להחליף את השלט,והוא לא הוחלף עד שנת 2004,או כמו ששנה זו ידועה-שנת היפוך הקללה.

שנת 2004 הייתה שנה מטורפת,שכן,הרד סוקס התחילו את העונה בצורה מטורפת,הובילו אותה בלא מעט שלבים,אך נחלשו לקראת סיום העונה ובסוף עלו מהמקום הרביעי,והאחרון, לפלייאוף בלי שום תקוות לעשות משהו.
הם אמנם העיפו את אנהיים בסוויפ,אבל אז הגיעו לסדרה מול הפייבוריטים השנואים מניו יורק,היאנקיז,שכמובן עשו מהם בדיחה ענקית והעניקו לאוהדי הרד סוקס עוד סיבה להרגיש שהם אוהדים את הקבוצה המושפלת בליגה.
אך לא עוד!
אחרי 3 משחקים אכזריים,בהם חטפו 3 תבוסות קשות מאוד (אחת נוראית של 18-9 בבית!),משחק 4 התחיל את שינוי המגמה.
הרד סוקס פיגרו רוב המשחק,התוצאה הייתה 4-3 וריברהעלה בכדי לסגור את המשחק.
לא נשארה המון תקווה בפנווי פארק,אך ריברה לא הצליח לסגור את המשחק ליאנקיז,ואחרי כמה מהלכי (שאם אתחיל לפרט אותם לא הכתבה תהיה באורך של ספר) קלאץ',אורטיז חבט הום ראן והפך את התוצאה בתחתית האינינג ה-12.
6-4 לרד סוקס,שלמרות הניצחון היפה,לא שווה כלום….בינתיים.
משחק 5 גם הלך לרד סוקס,שהיה הארוך ביותר שהתקיים בפוסט-סיזן עד אותו המשחק.
הפעם הרד סוקס השוו את התוצאה באינינג ה-8 וניצחו אותו באינינג ה-14,בתוצאה 5-4,לאחר עוד משחק גדול של אורטיז,שגם חתם את המשחק בעוד חבטה מוצלחת.
משחק 6 הוא הכי זכור מהסדרה,כאשר מקרה הגרב המוכתמת בדם זכורה לרבים.
קורט שילינג קרע את הגיד בעקב שספגה חלק מדמו,אך הוא המשיך לשחק בצורה הירואית שעזרה לרד סוקס להישאר במשחק,ובתוצאה 4-2,במצב הכי רגיש בבייסבול,Full-count (כאשר החובט והזורק לא יכולים להרשות לעצמם עוד החטאה),כאשר ה"קלוזר" של הרד סוקס,קית' פולק,איפשר כבר למאטסוי וסיינה "ללכת",עלה טוני קלארק לשחק,במצב שיכול לתת ליאנקיז את הניצחון במשחק ובסדרה.
פולק הצליח להגיש 3 סטרייקים ובוסטון השוותה את הסדרה בצורה מעוררת השראה.
המשחק הזה זכור לרבים בגלל היכולת יוצאת הדופן שהפגין שילינג,ששיחק על משככי כאבים,ובתום המשחק הוא לבש במסיבת העיתונאים חולצה שעליה היה רשום "Why Not Us?".
הרד סוקס השלימו קאמבק מפואר,כאשר לקראת משחק 7 מכריע ביאנקי סטדיום,הקבוצה התאספה במועדון שמיועד לקבוצה האורחת וצפו בסרט "Miracle" של גאווין אוקונור (סרט שמדמה את הזכייה הסנסציונית של נבחרת ארצות הברית במדליית זהב באולימפיאדת החורף של 1980).
הרד סוקס הביסו את היאנקיז 10-3 והשלימו,בפעם הראשונה בבייסבול,חזרה מבור של 3-0,לכדי ניצחון בסדרה שתיחרט לתמיד בספר ההיסטוריה של הספורט האמריקאי.

הרד-סוקס השלימו את המטרה וניצחו בסוויפ מרשים במיוחד את סנט לואיס בכדי לזכות בוורלד סירייס הראשון שלהם ושברו את קללת הבמבינו באופן סופי.

מאז אותה אליפות,הרד סוקס זכו בעוד אחת בשנת 2007,והצליחו ויצרו,יחד עם הפטריוטס והסלטיקס,משולש אימנתי בבוסטון.

ביל ראסל – שחקן ההגנה הגדול בהסטוריה

כעת נשארה עוד קבוצה אחרונה לקאמבק מרשים.

הברוינס הם,כנראה,קבוצת הספורט היציבה בבוסטון.
רוב הזמן הם היו בין הטובים בליגה,ובשאר הזמן לא היו גרועים ברמה שהאחרות הגיעו אליה.
הם החזיקו בשחקן היחיד בהיסטוריה שזכה בכל 4 הגביעים האינדיבידואלים שמוענקים לשחקנים,בהם גביע נוריס כמגן העונה (השלישי מבין שמונה רצופים), גביע ארט רוס כמלך הנקודות של הליגה, גביע הארט כ-MVP של העונה וגביע קון סמיית' כ-MVP של הפלייאוף. עד היום אור הוא השחקן היחיד בתולדות ה-NHL שזכה בארבעת הגביעים באותה עונה, והמגן היחיד בתולדות ה-NHL שזכה בגביע ארט רוס כמלך הנקודות כשהוא מקדים את כל חלוצי הליגה.
אור היה,בעיניי רבים (ובהחלט בעיניי הבוסטוניאנים) כשחקן ההוקי קרח הגדול בהיסטוריה.
לצד אחד החלוצים הגדולים בהיסטוריה,פיל אספוזיטו,הם הובילו את בוסטון לשתי אליפויות שלא התרבו כתוצאה מהיריבה המרה מאוד ממונטריאול.

הברוינס לא הצליחו לשחזר את הצלחתם משנות השבעים,ולמרות הרבה קבוצות טובות שהיו להם בשנות ה-80 ועד שנות ה-2000,הם לא הצליחו לעשות את הצעד הנוסף בדרך לזכייה בגביע סטנלי.
תמיד לצד העובדה שהברוינס היו טובים,הייתה קבוצה אגדית שמנעה את זכייתם.
עוד בשנות ה-70 אלו היו הקנדיאנס.
בשנות ה-80 אלו היו אחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה,אדמונטון אוילרס,בראשותם של ווין גרנצקי,מארק מאסיה ויארי קורי,ובחצי הראשון של שנות ה-90 אלו היו פיטסבורג פינגווינס.
עד שנת 1997 הם לא החמיצו פלייאו אחד,מה שמסתכם כ-30 שנה ונחשב שיא כל הזמנים בספורט האמריקאי.

מאז אותן שנים הברוינס הגיעו פה ושם לפלייאוף,אך לא הצליחו לעשות הישגים מיוחדים,חוץ מעוד כמה הדחות מול היריבה המרה ממונטריאול.
מקיץ 2008 הברוינס היו לקבוצה הגרועה בבוסטון,כאשר הם היחידים שלא הצליחו לסיים את הבצורת של האליפויות שלהם.

עונת 2011 הלכה לשנות את הכל.
זאת הייתה עוד עונת ספורט קסומה בבוסטון,ולמרות התוצאות המאכזבות בשאר הענפים,הברוינס סיפקו את אחד הפלייאופים הגדולים בהיסטוריה,אם לא הגדול שבהם.

בוסטון נתנו עונה טובה,בראשותם של טים תומאס,זדנו צ'ארה,נייתן הורטון,פטריק ברג'רון ודייוויד קרייצ'י.
הברוינס עלו מהמקום השלישי במזרח לפלייאוף,לקראת עוד מפגש מול הקנדיאנס,וכרגיל,החששות והמרור הציפו את בוסטון.
זה נראה נורא מאוד,כאשר הברוינס נשארו עם המכנסיים למטה אחרי שני הפסדים בבית ופיגור של 2-0 בדרך למונטריאול,אחד המקומות הקשים בליגה ובדרך לסוויפ סופר מביך.
אך הקבוצה הזאת הייתה שונה מהקודמות שהיו בבוסטון.
הקבוצה הזאת לא הסכימה להתקפל מול הקנדיאנס,ונלחמו ב-"בל סנטר" בדרך לשני נצחונות גדולים במיוחד במשחק 4,שנגמר בהארכה בתוצאה 5-4 לברוינס שהשיגו שיוויון בסדרה בדרך לבוסטון.
את משחק 5 ו-6 כל קבוצת בית ניצחה בתוצאה 2-1,כאשר משחק 5 הוכרע לאחר 2 הארכות והיה בין המותחים שנראו בבוסטון המון זמן.

את משחק 7 בוסטון ניצחו בקושי,מגול מכריע של נייתן הורטון בהארכה והברוינס הצליחו להדיח את היריבה המרה שלהם בדרך לסיבוב השני מול עוד יריבה מרה,פילדלפיה פליירס,מולם הובילו בפלייאוף הקודם 3-0 ומצאו את עצמם באורך נס עפים אחרי מהפך מדהים של פילדלפיה בסדרה.
הבורינס לא שכחו את ההשפלה הזאת והחליטו לחתום את הסדרה עד הסוף הפעם והעיפו את הפליירס בטיל לחוף הים אחרי סוויפ 4-0 משפיל במיוחד.

בגמר המזרח הברוינס פגשו את טמפה ביי ליית'נינגס,שנראו הכי טוב בפלייאוף מהמזרח.
טמפה ביי ניצחה את המשחק הראשון,כאשר הברוינס לקחו את השני בדרך לשיוויון 1-1 בדרך לטמפה ביי.
בוסטון הצליחו להחזיר את הביתיות במשחק מבריק שלהם אחרי ניצחון 2-0 בטמפה ביי.
משם,כל קבוצה ניצחה בבית שלה בצורה מרשימה,עד שהגיע המשחק המכריע,הלא הוא משחק 7.
הברוינס והליית'נינג שיחקו הגנה חזקה במיוחד,ועד שהמשחק נראה בדרך להארכה,נייתן הורטון הכניס את שערו ה-8 בפלייאוף ונתן לבוסטון ניצחון מדהים במשחק 7 המכריע בדרך לגמר מול הפייבוריטית של אותה עונה-ונקובר קנאקס.

הקנאקס היו בעלי הגנה מאוד טובה,אותה הוביל רוברטו לואונגו,אך לצד ההגנה האימתנית של ונקובר,לברוינס הייתה התקפה מדהימה בפלייאוף בראשותם של הורטון,ברג'רון מרשאנד וקרייצ'י.
כל משחק שהיה בונקובר,הקנאקס שלטו בו וניצחו בזכות ההגנה שלהם בהפרש של שער אחד,כאשר בבוסטון,הברוינס שיחקו הוקי קרח מרשים במיוחד והשפילו את הקנאקס כל משחק בתוצאות מרשימות של 8-1,4-0 ו 5-2 !!
הכל התנקז למשחק 7,ומכיוון שכל קבוצה ניצחה בביתה וגם שלטה במשחק כאשר שוחק בביתה,הרוב האמינו ששוב ונקובר תשלוט בביתה ובעזרת ההגנה החזקה שלהם הם יקחו בביתם את משחק 7 ויזכו בסטנלי קאפ.

המשחק הזה היה ללא ספק המשחק שסימל את כל הפלייאוף של הברוינס.
הברוינס נתנו תצוגת תכלית לא שאף אחד לא ציפה לה,בדרך לניצחון מדהים 4-0 על הקנאקס,בונקובר והפכו לאלופה הראשונה בהיסטוריית ה-NHL שזוכה בסטנלי קאפ לאחר שניצחה 3(!) סדרות שהוכעו במשחקי 7-מה שמוכיח יותר מכל איזה אופי היה לקבוצה הזאת.

הניצחון הזה היה כל כך מפתיע שכולם זוכרים את המהומות המטורפות שיצרו כאוס עצום בונקובר,לאחר שהאוהדים לא האמינו שקבוצתם,שהייתה פייבוריטית כל העונה בגביע הנשיא על היותם בעלי המאזן הטוב בליגה לאותה עונה-יפסידו במשחק הכי חשוב וקובע ועוד בבית.

הברוינס ניסו לשחזר את הצלחתם בפלייאוף האחרון,אך משחק הירואי של וושינגטון בהארכה במשחק 7 (שוב) הדיח הפעם את בוסטון,שצופו להראות יותר אופי,ובצדק.
העונה ה-NHL נמצאת בשביתה,אך כאשר יחזרו ממנה,הברוינס נראים בשלים לנסות עוד ריצה טובה בפלייאוף,אפילו בלי גיבור הזכייה האחרונה,טים תומאס.

אין ספק שהבצורות של קבוצות הספורט בבוסטון נשברו בצורה מדהימה,וסיפורי הסינדרלה של כל אחת יזכרו לדורות.
אך למרות שכולנו נהנים מסיפורי הסינדרלה האלה,האנשים שיצאו הכי מרוצים מכל הסיפור הם,כמובן,תושבי בוסטון,שעברו את כל עוגמת הנפש שקבוצות העיר האכילו אותם כדי לחזות בעונות אליפות שמוכיחות לנו למה אנחנו כל כך אוהבים ספורט,ולמה הם כל כך אוהבים את העיר שלהם.

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. מאמר מצויין. בוסטון אכן היא עיר ספםורט מופלאה. לדעתצי מספר אחד בארה"ב ובעולם. אבל לניו יורק ישנן הרבה יותר אליפויות, אבל שוב – בעיקר בגלל היאנקיס שיש לה לבדה יותר אליפויות מכל קבוצות ה-BEANTOWN ביחד.

  2. די כבר! מספיק לכתבות על בוסטון.
    נמאס כבר שקבוצה אחת שלא עושה שום דבר מעניין במיוחד זוכה לפחות ל6 כתבות בשבוע! סולומוביץ' וחבריו זה נהדר שאתם אוהבים את הקבוצה וזאת אכן קבוצה נהדרת, אבל היא לא הקבוצה היחידה בליגה וגם לא אחת המעניינות שבה ונמאס לקרוא כל יומיים כתבה על בוסטון, העיר, הקבוצה, הרוקיז, האופי, הרכז וכל דבר אחר!
    כמו כל דבר בחיים צריך לדעת לא להגזים, ופה יש הגזמה ברורה, אנא ממכם תרסנו את מספר הכתבות שעוסקות בסלטיקס כי זה מתחיל להעיק

    1. פרנק, בד"כ אתה כותב בהגיון, אבל הפעם פישלת בגדול. לך תספור את הכתבות כאן ותראה שעל הלייקרס המזויינת ושחקניה ה-CRYBABIES נכתב כאן 5 ל-1 יותר מאשר על כל קבוצה אחרת, ועל מיאמי שלי כמעט לא ניכתב כלום.

      אילו הייתי אתה, הייתי מת מבושה על מה שכתבת וממהר להתנצל בפני סולומוביץ'!

      1. הלייקרס הרבה יותר מעניינת בימים אלה שהיא מחליפה סגלים, מפטרת מאמנים מפסידה ברצפים, ומשנה שיטות משחק, ולכן הגיוני שיהיו עליה הרבה כתבות.
        בוסטון סתם מקבלת הרבה תשומת לב שלא בצדק בהרבה כתבות שדומות אחת לשנייה באופי ונכתבות בלי קשר לאירועי האקטואליה הרלוונטים לאותו היום.
        וכן אתה צודק מגיע למיאמי יותר כתבות וכך גם לממפיס, ספרס, טימברוולבס, בלייזרס וכל שאר קבוצות הליגה

  3. אני לא יודע מה אתם רוצים. זה מאמר נפלא על העיר בוסטון, לא על הסלטיקס.
    זוהי כתבה מאוד מפורטת, מאוד אינפורמטיבית וכתובה בשפה "מנחם לסית".
    אהבתי את זה!

  4. יוני, תודה על המאמר על העיר הנפלאה הזו בכלל ועל ההקשר הספורטיבי המיוחד שלה.
    תודה גם על הפרספקטיבה ההיסטורית – מי שלא מכיר את ההיסטוריה של הספורט הוא חובבן שטחי.
    אנא תמשיך
    אני מוסיף לדבריך עוד עניין חלוצי של הסלטיקס – קבוצת האנ בי איי הראשונה להעלות חמישיה שחורה (רד אאורבך – המאמן האחראי על המהלך) וקבוצת האנ בי איי הראשונה למנות מאמן שחור (גם כאן מי שבישל את המהלך היה רד ומי שהיה ראוי לו כל כך היה ראסל)

  5. תאמרו מה שתאמרו,אבל הכתבה מדברת על העיר ולא על הסלטיקס עצמה.

    בנוסף,תאמר מה שתאמר,זה אתר בו כל אחד כותב כתבות על נושאים שהוא אוהב ואני חושב שברגע שהכתבה מושקעת במיוחד,ניתן לפרגן…

    ודבר אחרון,הכתבה היא בכלל מפרוייקט גדול שהחלטתי לעשות על ערי ספורט ובוסטון היא בהחלט אחת מהן.
    כאשר תתחילו לראות את שאר הכתבות בפרוייקט אתם תבינו איזה קטנים יצאתם,כי בסוף אתם תאהבו אותן.

    1. שמע אתה יכול לכתוב על מה שאתה רוצה אני רק יכול להציע כקורא באתר הצעות ואתה יכול להחליט אם לקבל אותם או לא, בסופו של דבר אתה תכתוב על מה שאתה רוצה כי אתה הכתב ולא אני.
      לי כקורא נמאס קצת לקרוא על הבוסטון סלטיקס ואיכשהו כל הפרוייקטים גם הרוקיז, גם הסיפורי חיים גם המנהיגים וגם הערים כולם מתחילים ונגמרים בינתיים בבוסטון.
      לא אמרתי שהכתבה לא טובה או מעניינת רק אמרתי שהנושא כבר מאוס כל השאר בכתבה עשוי מצוין.

  6. יוני, תנסה להשיג את המגזין של ESPN מה-3 לאוקטובר, 2011. כמעט כולו מוקדש לבוסטון עם כותרת השער, WELCOME TO BOSTON, LOOZAH, והמנאמר עצמו "AMERICA'S MOST DOMINANT SPORTS CITY

    לי יש את המגזין הכולל חומר על כ-50 עמודים

כתיבת תגובה

סגירת תפריט