"העז דינקקה על צ'מברליין" – סיפור מהתיבה ליום השנה לפטירת העז / מנחם לס

 

"העז" דינקקה את צ'מברליין! "העז" דינקקה את צ'מברליין!

אירל ("העז") מניגולט

אגדת מגרשי המשחקים הלכה לעולמה

הארלם, ניו-יורק, 15 למאי, 1998

 

על פינת שדרת לנוקס ורחוב 115 נמצא מגרש משחקים קטן בין בתי הדירות הגבוהים של הארלם. במגרש הכדורסל הקטן מכוסה האספלט עומד סל כדורסל ישן, מתכת כולו. אפילו הרשת הקטנה התלוייה עליו עשוייה לולאות פלדה. מאחורי הסל נמצא שלט ברונזה קטן ועליו כתוב "כאן ארל ("העז") מניגולט דינקק את וילט צ'מברליין ב-17 באוגוסט, 1961".

השלט הזה מספר טוב יותר מכל תיאור אחר סיפור הנשמע כיום דמיוני מכל מה שהוליווד מסוגלת לביים. השלט הזה מספר סיפור אדיר על כדורסל מגרשי המשחקים שפרח כאן בשנות ה-50, ה-60 וה-70 – "PLAYGROUND BASKETBALL"– "כדורסל מגרשי המשחקים" קראו לו עד שהיה לעסק חובק עולם בשנים האחרונות עם שם חדש, "STREET BASKETBALL", ועתה יש המכנים אותו '"XTREME BASKETBALL". כיום זה עסק הגורף מיליונים ומשודר לכל דורש בכל חדר אורחים ברחבי העולם, המחובר לרשת כבלים.

כשהסרט "ריבאונד – הסיפור של ארל (THE GOAT – "העז") מניגולט" יצא למסכים, נשאל קארים עבדול ג'באר – שהיה חלק מסיפור הסרט ואף השתתף בו – מי לדעתו היה שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים. הוא ענה:

"שם אחד עולה לי בראש כטוב מכולם. אם עלי לציין שם אחד, אז הוא ארל "העז" מניגולט".

הוא חזר ואמר זאת לפני שנה, וחזר ואמר זאת היום לספורטסנטר בתכנית לזיכרו של מניגולט "כשהעז הסתובבה בהארלם".

את הדברים הללו הוא לא אמר בזמן שהיה שחקן תיכון במנהטן, יריבו של "העז", אלא כשמאחוריו עשרים שנות משחק ב-NBA ואחרי שהיה חבר קבוצה של אחד- מג'יק ג'ונסון – ויריב של אחר, מייקל ג'ורדן. קארים הוא לא אדם שיצהיר הצהרות פורחות באוויר סתם כך, אלא אם כן הוא מאמין בהן באמת ובתמים.

קארים לא היה היחיד שחושב כך. אלג'ין ביילור, המעופף האולטימטיבי הראשון ב-NBA אמר: "על הרבה אמרו 'הטוב מכולם'. על הרבה אמרו 'זה ג'ורדן הבא'. אבל איש לא היה טוב יותר מ'העז'. רק את ג'ורדן הייתי שם באותה רמה של 'העז'". גם ד"ר ג'יי מסכים עם ביילור: "אמנם הוא לא שיחק כדורסל מאורגן ולכן ההשוואה לא קלה, אך על המגרשים בהארלם היו הוא וחבריו הטובים מכולם, בכלל זה כל כוכבי ה-NBA ששיחקו שם במשך השנים".

הסרט מספר את סיפור חייו של כישרון כדורסל אדיר ונדיר בנפש של צעיר ביישן, תמים ונאיבי, שהעדיף את הפינה השכונתית על בית הספר. זה ספור על "אגדת כדורסל מגרשי המשחקים" שחיפש את ה-REP – רפיוטשן, מוניטין – הכבוד הגדול בשכונה, ולא את ה"אול-אמריקן". שהעדיף להיות גיבור מגרשי המשחקים של הארלם מאשר גיבור הכדורסל של העולם.

הסיפור בשבילי החל בקיץ 1961 כשעיתונאי ניו-יורק הוותיקים לקחו אותי תחת חסותם וסיפרו לי שבהארלם יש שלושה שחקנים צעירים: ארל "העז" מניגאולט – העילוי הראשי – הרמן "הליקופטר" נואינגס וג'ו ("דה דסטרויר") המונד, שהם הגדולים מכל שחקני הכדורסל במגרשי המשחקים ושאני חייב לראותם משחקים!

 

בהארלם, נגד צ'מברליין

הליקופטר היה מבוגר מעט מהעז. הוא היה עילוי הכדורסל של הארלם לפני מניגולט, מין DEMIGOD – אליל – של מגרשי המשחקים. אך בשבילו היה המשחק תחביב. לא יותר. לכן סירב לכל הצעה לשחק כדורסל רציני. הוא היה בעל הניתור והשהייה העילאיים מכולם, וכשהוא היה עולה עם הכדור שמעת את הקהל צועק "עוף, 'הליקופטר', עוף", והוא היה עף. רד אורבך, שהיה מבקר קבוע בליגת הקיץ "ראקר", שם שיחקו כל בעלי ה"רפיוטשן", תמיד טען שלא היה שחקן עם ניתור ושהייה של נואינגס. אך מכיוון שלא שיחק כדורסל מאורגן עד גיל 20, הוא היה ונשאר כישרון אדיר המבוזבז בגלל חוסר רצון לשחק כדורסל רשמי ומסודר. אך אלה שראו אותו עושה סיבובים סביב קוני הוקינס, דרל אימהוף, ג'וני גרין ואחרים, נשבעים שהוא היה חומר גלם שרק השמים היו בשבילו הגבול אילו רק ניסה. הוא נהרג בתאונת דרכים כשהיה בן 37.

המונד היה צעיר ממניגולט בשלוש שנים. כשהיה בן 14 סיפרו בשכונות שיש עילוי חדש. במגרשי המשחקים פרחה השמועה כרוח סערה: "ראית את ה- NEW NIGGER? ראית את ה-DUDE? הוא רע. ה-DUDE הוא 'רע'. ממש 'רע'". רק שתבינו – "ניגר" מותר רק לשחור לומר על שחור אחר. "DUDE" הוא כל שחור עם כריזמה ו"BAD" הוא "GOOD" במגרשי המשחקים.

אך כשראו אטריה בגובה 1.84 מטרים הנישאת על גוף במשקל נוצה של 55 ק"ג התפקעו כולם מצחוק. "על העיפרון הזה דיברתם?" עד שהתחיל המשחק. על המגרש היו כל שחקני האול-סטאר של תיכוני מנהטן, בכלל זה לו אלסינדור וצ'ארלי סקוט (שהיה לאול אמריקן וכוכב NBA). מה עשה המונד? קלע 40 נקודות ב-33 דקות ויצא מהמשחק שבע דקות לסיום כשהוא מודיע שנשבר לו. שהוא הולך הביתה. המשחק הזה לבדו הספיק ליצירת מוניטין שהיו לאגדה בהארלם.

( העז בטורניר ראקר)

כל השלושה יכלו לשחק בכל קבוצת NBA אילו רק היו עוברים את התהליך הרגיל של עממי, תיכון, מכללה, ואז מקצוענים. אבל הם לא עברו את התהליך. הם הופיעו, הראו דברים מדהימים, ואז נעלמו. חשבת שאתה מכיר אותם, אך בעצם לא הכרת אותם כלל.

אז הסיפור הוא שאיש מהם לא שיחק ב-NBA ואף אחד לא היה אול-אמריקן באוניברסיטה מפורסמת, אך במגרשי המשחקים של הארלם, וכל קיץ בטורניר "ראקר" – טורניר בן יותר משישים שנה שהיה לשם דבר – לא היה להם יריב. בכל קיץ היו מגיעים לשם שחקני NBA כדי לנסות את כוחם נגד "אלוהי האספלט". אני ראיתי שם במו עיני בשנות 1961 ו-1962 את צ'מברליין, ויליס ריד, ריצ'י גוארין ואחרים, ואחר כך בשנות ה-70 את ביל בראדלי, וולט פרייזר, דייב דה-בושר, ג'וליוס ארווינג (ד"ר ג'יי) ואחרים, וכמעט תמיד גיבורי השכונות בעלי המוניטין היו משחילים את גדולי ה-NBA. לפעמים אפילו מביישים ומעליבים אותם: כמו הדאנק של "העז" על צ'מברליין. מיד אחרי שזה קרה פשטה השמועה כברק בכל הארלם, "העז דינקקה על צ'מברליין! העז דינקקה על צ'מברליין!" כי דאנק, שתבינו, הוא לא סתם קפיצה, ניתור וקריעת הסל מלמעלה למטה. דאנק הוא הרבה יותר מזה: דאנק הוא הצהרה! הצהרת עליונות בכדורסל השכונות. הצהרת דומיננטיות, גבריות, שליטה, אשרת כניסה לעולמי-עולמים לגן העדן של מגרשי המשחקים.

או, "המונד חסם את וילט! הוא חסם את וילט צ'מברליין!!!" וחסימה – רק שתדעו – היא עמוד התלייה של הארלם. חסמו אותך? כבר עדיף לעמוד מול כיתת יורים. לא ישכחו לך זאת שנים על גבי שנים. אין בושה גדולה מזו. חסימה אחת עליך לוקחת ממך כל שביב גבריות שעדיין נשאר בגופך. הופכת אותך לנמושה לדורות.

 

(תמונות  מימי העז בגדולתו)

 

יש הנוטים לראות בסיפור העז את ההחמצה הגדולה ביותר, את הבזבוז המשווע של כישרון שנולד רק פעם בדור. אך יש אחרים – ואני ביניהם – הרואים בסיפורו שיעור חשוב למופת לילדי הגטו השחורים החולמים לשחק ב-NBA, אך במקום זה הורסים את חייהם כמסוממים ליד פחי האשפה של הארלם. הפועל היוצא של סיפורו הוא שתמיד יש תקווה. כל מה שצריך זה האומץ להודות שזרקת לעזאזל את ההזדמנות האדירה שהייתה לך לשחק כדורסל ברמות הגבוהות ביותר, אבל במקום לרחם על עצמך אתה מתרומם מהאשפתות ומחליט, "או. קיי, פישלתי בגדול. הגיע הזמן לאסוף את השברים ולהתחיל מחדש".

למכיר את סיפורו, מה שקרה לעז אחרי שנפל למעמקי התהום, ואז העלייה האמיצה מתעלת הביוב שנקלע אליה, הוא סיפור של ניצחון, לא כישלון. זו הייתה לידה מחדש של צעיר שחור היודע שב-NBA משחקים שחקנים נחותים ממנו המרוויחים מיליונים בעוד הוא מגיע עד לחיטוט בפחי הזבל בהארלם. הוא קיבל את גורלו ללא רחמים עצמיים ובלי להאשים איש מאשר את עצמו. הוא לא תירץ את אובדנו בגורל קשה, אב שיכור ואם שעבדה בשלוש משרות כדי לקיימו עם שמונת אחיו ואחיותיו. הוא האשים את עצמו בלי לשאול "מה היה קורה אילו…" הוא החליט לאסוף את השברים ולהתחיל חיים חדשים בדרך הטובה ביותר שהיה יכול. "מעז יצא מתוק" הוא סיפור חייו של העז במחברתי.

כתבתי עליו ל"חדשות הספורט", "חדשות", ו"ידיעות אחרונות", כי כל כמה שנים היו תוספות. עתה יש לסיפור גם סוף שאני כותב עליו כאן בראשונה.

*******

העז היה הטוב מכולם. כבר כשהיה בן 17 היו שהשוו אותו לכוכבי ה-NBA כמו ג'רי ווסט ואוסקר רוברטסון. אבל למה ללמוד בבית הספר כשאתה הנסיך של הארלם? למה ללמוד כשאתה האריסטוקרט של השכונה, הכוכב הגדול, הדבר האמיתי? אני זוכר יום ראשון אחד בהארלם. אני שואל היכן משחק מניגולט.  ידעתי שאלג'ין ביילור משחק היום. לכן הגעתי מלונג-איילנד."היום בארבע, בלנוקס ו-115, מניגולט ואלג'ין ביילור".

 

אני בא לשם בשתיים והמגרש כבר מלא קהל: כיסאות נוח, סולמות צבעים שאפשר לעמוד עליהם, ילדים על הגדרות. כמה רוכלים תפסו עמדה ומכרו קותלי חזיר על האש, נקניקיות עם בצל וכמובן שתייה מכל המינים. שתי ניידות משטרה – או לשמור על הסדר, או חובבי "הופס", מי יודע? ומשאית מכבי אש. זקני הארלם תמיד התכבדו בישיבה בשורות הראשונות ליד קווי המגרש. הם היו באים לבושים כמו לכנסייה במיטב חליפותיהם, מעשנים מקטרות ומספרים את סיפורי ההופס האחרונים. הם באים לראות את העז. הוא כה חלק… הוא כה SMOOTH …הוא על גלגלים… הוא על כתפיים. הוא הגדול מכולם. "גונה שייק איט, בייבי. בייק איט אנד טייק איט טו דה הול" – הוא ישקשק אותם, יאפה אותם, ייקח את העור לתוך החור, ואין אדם שיכול לעצור אותו. אין אחד שיכול לעשות משהו בנידון… גו בייבי, גו. גו גוט, שואו סאם מג'יק – לך, לך עז. הראה לנו עוד פלא מפלאיך! או, שיט, הי איז באד! הי איז רילי באד! (הוא "רע", הוא באמת "רע"!). הוא ה-BADDEST – הכי "רע", כשהכוונה היא להכי "טוב", אפילו כשהדקדוק קלוקל ואין כל "דיפנס" בעולם שיכולה לעצור את העז שלנו!

רק כמה ימים לפני המשחק הזה החליט מניגולט שדי, נשבר לו. הוא לא הולך עוד לבית הספר. אין לו הכלים למשמעת אקדמית. למה יחויב ללמוד כשהוא מלך השכונה? מה יתנו לו לימודים טיפשיים?

 

(העז וקבוצת התיכון שלו)

אלה היו חילופי הדברים בינו ובין חברתו הטובה ביותר ואחר כך אם בנו, איבט. (שבבוא הימים הפכה לעורכת דין במשרד התובע הראשי של העיר)

איבט: "אין לך ברירה. אתה חייב לסיים תיכון אם אתה רוצה לשחק במכללה ואז במקצוענים".

ארל: "איבט, בית הספר כל כך משעמם. למורים לא אכפת מאתנו. כולם ישנים בכיתה. מה אני צריך ללמוד את החוקה, אזרחות וסוציולוגיה? היכן אוכל להשתמש בזה בחיים? במה זה יעזור לי? אני שונא ללכת לשם".

איבט: "אז מה תעשה? ממה תתפרנס?"

ארל: "איבט, אני מלך כאן בהארלם. כולם ידאגו לי". הוא לא מבין, ולא יבין עד שיהיה מאוחר מדי, שהארלם רוצה אותו רק בגלל מה שהוא יכול לתת לה – כדורסל. וכשלא יוכל לתת לה הופס עוד, ישכחו אותו כה מהר, שהדבר יהיה הלם אדיר בשבילו. הוא לא יבין עד שנים אחר כך שבשכונה – כמו בכל מקום אחר – אף אחד לא עושה דבר בשביל שום דבר.

חילופי דברים אלה וכמותם יימשכו שנים.

כבר כשהיה בן חמש הוא גילה כישרון לא רגיל לילד בגילו בכדרור, מסירה וזריקה לסל נמוך. כעבור כמה שנים, במגרשי האספלט שבהארלם, ילדים שחורים בני 12 כמוהו לא הצליחו לבטא את שמו. תחילה חשבו ששמו ANNY GOLT. אחר כך חשבו ששמו NANNY GOAT. בסוף פשוט קראו לו GOAT – העז. זה השם שארל מניגולט חי עמו כל חייו. העז. שום שם אחר לא נדבק.

הוא המשיך לשחק ולפתח את קסם משחקו. הוא שיחק כדורסל במין אלגנטיות, אבל גם בתאווה חסרת רסן. הוא שיחק עם השחצנות של הטוב ביותר – כי ידע שהוא הטוב ביותר – אך ללא יהירות משפילה. הוא היה לוחם ללא חת ומנצח אופטימלי, אבל היה במשחקו מין חן, וגם עדינות שהייתה בה שירה. מצד אחד, הוא היה ה-STREET SMART של הרחוב והגטו, ומצד אחר, הייתה בו מין תמימות נאיבית. היה לו חיוך קבוע על שפתיו, המקבל בהבנה שחקנים אחרים שלא מגיעים לקרסוליו. איש לא ניסה אפילו לקחת ממנו את כתר המלוכה, אבל הוא לא היה רודן. הוא היה הנער הנוח ביותר מכולם, נער שלא יפגע בזבוב. הוא מעולם לא צעק, לא ביקר, לא העליב ולא רב. את כל ה"שיט" שעשה בחייו עשה רק לעצמו, ופגע רק בעצמו.

 

אסיר מספר 1285

 

אני מנסה לתאר אותו וזה קשה. ראיתי אותו כמה פעמים, כשהיה בן 17 ואחר כך כשהיה בן 19 ו-20. שחור בגובה 1.88 מטרים עם זרועות ידיים ארוכות ביותר השייכות, כאילו, לענק הגבוה ממנו בעשרים סנטימטרים. הייתה לו כף יד שנראתה גדולה מדי לשחקן בגובהו. כף יד עצומה מהסוג של הד"ר. שרירי רגליו – מה"קוודריצפס" (שריר ארבעת הראשים) ועד ה"גסטרוקנימיאוס" – היו שרירים שמבחינה ביומכנית אי אפשר שיהיו טובים ויעילים מהם. הייתה לו ראיית נץ שהפריפריה שלה נמדדה כזווית של 240 מעלות, 120 מעלות מכל צד של האף. תארו לכם מין שילוב של אייזיה תומאס, אלן אייברסון, קווין ג'ונסון וג'ייסון קיד, ואז אולי תקבלו מושג איזה שחקן מדהים היה. היה לו ניתור נפלא – 120 ס"מ בניתור אנכי מהמקום. הוא היה מהיר ביותר, אך המהירות המפליאה ביותר הייתה מהירות תנועות זרועותיו וידיו, שמעולם לפני כן ומעולם אחרי כן לא ראיתי מהירה ממנה. חולשתו היחידה הייתה קליעה בינונית מ"דאון-טאון". רג'י מילר הוא לא היה בקליעה מהשלוש, אבל זריקות מחצי מרחק ומרחק לא עניינו אותו. אותו עניין כיצד להביא את הכדור אל תוך הטבעת ובכל פעם במעוף חדש שעדיין לא ראו.

היה לו זה חוש כדורסל שאין להסבירו. הוא תמיד ידע מה לעשות; תמיד ידע מראש לאן ייפול הכדור. הייתה לו גמישות נפלאה כלהטוטן בקרקס ותנועת אצבעות מהירה כברק, כמו לכייס הטוב ביותר ב"גראנד סנטרל סטיישן", אבל היה לו גם האופי של בן זונה המשחק במגרשי המשחקים בגטו, שם אתה משחק רק אם אתה ממשיך לנצח. כאילו היה לו מחשב במוח שאמר לו מה לעשות, מתי למסור וכיצד להיכנס לסל בלי שלשומרו יהיה צל של סיכוי לעוצרו. על מגרשי האספלט של הארלם הוא לחם ושאף לנצח כמו מייקל ג'ורדן. הוא היה טיפוס שקט, ביישן ונוח מחוץ למגרש, אך כשהכדור היה מקפץ היה לו מוסר של שועל בלול תרנגולות. מה שהיה לו הוא דבר שמופיע אחת לדור. "הופס" שכאילו נתפר בשמים במיוחד בשבילו; דבר שאין ללמוד אותו ושלא מבינים בדיוק מה קורה שם עד שחוזים בו.

אולי הייתה לו "חולשה" נוספת מלבד הקליעה הבינונית מרחוק: כשהוא שיחק כדורסל הוא רקד. הוא היה הווירטואוז שנתן הצגה. בשבילו – כמו לאלילי השכונות האחרים – היצירה חשובה מהתוצאה. לכן כשהיה מטפס לשמים לדאנק נוסף הוא היה חייב לעשות משהו מיוחד, משהו שקהל מגרש המשחקים לא ראה לפני כן, משהו שידובר עליו שוב ושוב בשכונותיה של הארלם, ואז השמועה תגיע לסאות' ברונקס, ואז למגרשי הכדורסל בפלטבוש שבברוקלין. השמועה תתעצם עם הזמן עד שתהיה לאגדה. דור אחד יספר את הסיפור לדור הבא, ואז האגדה הופכת למיתולוגיה, לסיפור שמימי-אלוהי, כפי שקרה במערה מסוימת בבית לחם לפני 2,000 שנה. אולי לא באותו סדר גודל, אבל את הרעיון אתם בוודאי מבינים. זה קורה בספורט כל הזמן. זה מה שנותן לספורט את הטקסיות שלו.

השמועות הגיעו כמובן גם לשחקני ה-NBA. מתוך סקרנות, ואחר כך אפילו אתגר, הם היו מופיעים בקיץ לשחק נגד עילויי הגטו ולרכוש מוניטין משלהם.

 

יום ראשון בטורניר ראקר

ואיך רוכשים "רפ"? במשחקי אחד-על-אחד, שניים נגד שניים, שלושה נגד שלושה או – ה"רפ" הגבוה ביותר – אם אתה קובר 30 עם 15 דאנקים מהסרטים דרך גרונו של היריב המנסה להשיג "רפ" משלו באמצעות עלבון על חשבונך במשחק חמישה על חמישה במגרש קטן. יש דרך אחרת להשיג REP: אם אתה עושה משהו יוצא מגדר הרגיל, מבצע שיהיה לאגדה מהלכת בשכונות הארלם ומשם לכל העולם: כמו הדאנק המהמם של העז על וילט צ'מברליין, או ביצוע תרגיל מהמם כמו ה-"GOAT DOUBLE DUNK", הדאנק הנקרא על שמו ושאיש אחריו לא הצליח לבצע: ניתור, רחיפה, דאנק ביד ימין. תפיסת הכדור היורד מהחישוק ביד שמאל וביצוע דאנק נוסף, הפעם בשמאל, לפני הנחיתה. על ה"דאבל-דאנק" שלו נכתבו מאמרים, פואמות, והיא מבוצעת בסרט "ריבאונד", אם כי רק אנימציה הוליוודית יכלה ליצור אותו אחרי שהעז לא יכלה עוד. ד"ר ג'יי ניסה ונכשל. מייקל אפילו לא הסכים לנסות: "אני לא אצליח לעשות זאת", אמר בכנות כשנשאל.

אבל "רפ" אפשר לקבל גם על ביצוע עילאי שלא דורש קפיצות לשמים. פעם שיחק ביל בראדלי עם דיק בארנט וקייסי ראסל נגד שלושת ה-REPS הגדולים של הארלם אז, נתניאל "פרשוט" דייל, "בוגי" דרלונג ובינג "טיים טו רסט" סטרווסאנט. כל החמישה פרט לבראדלי קפצו לשחקים. כל מה שבראדלי עשה היה לעמוד ולהשחיל את העור מדאונטאון. סווישש… סווישש… בזה אחר זה. אפס החטאות, מיד נקבעו סיכויים לזריקות של ביל מרחוק – 50-50. אם אתה מאמין שהוא יקלע מעל 50 אחוזים אתה מוצא "קונה", שלא מאמין שהוא יקלע 50 אחוזים נגד שמירה, ואתה משחק "דולר לזריקה" נגד הקונה. הוא קולע – יריבך להתערבות נותן לך דולר. יחמיץ – אתה נותן לו דולר. ביל קלע 18 רצופות ובסך הכל 26 מ-30. כל מה ששמעת היה "הו…" ו"הא…" הוא שיגע את כל הקהל השחור. המתערבים עליו עשו כסף טוב. באותו משחק קיבל גם "רפ" וגם כינוי: מישהו צעק, "יו, דולר ביל!" מאז דבק בו הכינוי "דולר ביל", שהוא גם "שטר דולר" וגם "קליעה בטוחה כמו כסף בבנק".

מה זה 'רפיוטיישן? כיצד "מקבלים" אותו? ה-REP של הארלם הוא מושג פרוזאי שאין לו הגדרה. אתה פשוט יודע שלשחקן יש אותו, בדיוק כמו שלבוני וקלייד היה "רפ" בין הגנגסטרים, כמו שלאל קפונה היה אותו בעולם הפשע. הם לא זכו ב"רפ" כמו שזוכים בפרס אוסקר, וגם לא הייתה ועדה שהחליטה על כך. זה פשוט קורה וזהו. מי שלא קיבל"'רפ" היו שחקני אול-אמריקן או NBA שלא מצאו לנכון (או פחדו?) להופיע למשחקי "ראקר", ולכן בהארלם הם לא שווים יותר מקליפת שום; הם כלום, עד שיופיעו ויציגו את ההופס שלהם.

 

עם החברים בהארלם

המשחק על מגרשי האספלט בעיר הוא משחק ללא טקטיקה או תרגילים מסובכים. כשמשחקים חמישה על חמישה זה כאילו מתקיימים חמישה משחקים של "אחד נגד אחד" באותו זמן. אבל כמו שהראו מאמני צפון-קרוליינה, דיוק, צפון קרולינה סטייט, U.C.L.A ודרום קרוליינה, שבמשך עשרות שנים – עד היום – קלטו שחקני ברוקלין, מנהטן, קווינס וברונקס, הצעירים הללו המשחקים "סטריט בול" לומדים מהר מאוד את המשחק הקבוצתי. עשרות על גבי עשרות של שחקני אול-אמריקן ואח"כ NBA שנוצרו במגרשי המשחקים של ניו-יורק הם ההוכחה לכך.

אחת הסיבות לחוסר העניין של "אלוהי האספלט" בדברים כמו טקטיקה ומשחק קבוצתי היא שבמגרשי הכדורסל בגטו,THE MOVES MAKE THE MAN" . יש לך "מוב", תנועה, אתה גבר. אין לך MOVES – מקומך בספרייה העירונית. הניצחון לא חשוב כל כך. מה שקובע הוא אם באת עם כמה MOVES שהטריפו את הקהל ובנו לך "רפ". כאן מדברת התנועה. כאן התענוג הוא לא ביצוע קבוצתי מושלם. כאן התענוג הוא כשאתה מבצע תנועה מושלמת. כשיש לך MOVES אנשים מכבדים אותך. מזמינים אותך לגלידת סודה ומביאים לך מתנות לחג המולד.

כשאתה בא למגרש המשחקים אתה בא לעולם מיוחד במינו. הביגוד שונה, השפה מלודרמטית. האנגלית היא כאילו שפה זרה שאורח מהחוץ לא יבין. המילים המיוחדות, הנינואנסים, הסלנג. למשחקי השכונה יש לא רק שפה מיוחדת, אלא גם טקסיות משלהם: מכנסיים חייבות להיות BAGGY. כמה שהביגוד תלוי עליך יותר כמו סחבה, יותר טוב. תבוא חלילה עם מכנסי התעמלות מעל הברך – מקומך בצופים. גם חייבת להיות תחבושת פלאסטית על הברך, אחרת אין לך מושג. נעלי הכדורסל חייבות להיות גדולות עליך במספר שלם, אסור שיהיו חדשות ובוהקות מלבן ואסור שהשרוכים יגיעו עד הסוף. אם אתה מצליח לנתר עד תקרת הסל עם נעליים לא שרוכות כלל, אתה רוכש "רפ" מיוחד.

שפת הכדורסל מיוחדת רק למגרשי המשחקים. אתה לא זורק כדור לסל. אתה זורק ROCK – סלע. לפעמים אתה זורק "עור"}. אתה לא קולע מרחוק – אתה פשוט "פופ איט (POP IT) פרום דאונטאון". אתה לא קובר סלי שלוש,THREES – אתה קובר TREYS. אתה לא "מוסר"; אתה DISH – מגיש. אתה לא "קולע", אתה DRAIN – מנקז. אתה לא "לוקח" את המגן עליך "אל מתחת לסל"; אתה "לוקח אותו לבנק". אתה לא נועל נעלי כדורסל; אתה נועל KICKS. אתה לא עושה דאנק עם הכדור; אתה "קובר" אותו. אתה לא שואל "בא לך לשחק כדורסל?" אתה שואל WANNA SHOOT SOME HOOPS? ותבין, תמידHOOPS ולא HOOP למרות שכדורסל הוא בגוף יחיד. אסור, אבל אסור לומר HOOP. תמיד HOOPS. כשחבר פוגש אותך ברחוב זה ”YOU HOOPIN’?”– עשו מ"הופס" פועל (עם קצת סלנג) ולא סתם שם תואר. הוא לא "שחקן טוב", אלא HE GOT GAME (יש לו משחק). ואם הוא בא עם רדיו בגודל של מטר כי הוא צריך קצת MUS (אף פעם לא MUSIC!) זה אפילו יותר טוב.

כשהם רוצים שתתחפף זה תמיד "קח את התחת השחור שלך מכאן". או "למה לא תתעופף מכאן, MOTHA FUCKA " (אף פעם לא "MOTHER FUCKER") ככה מדברים בגטו. כשמישהו חדש בא והוא קנון בכדורסל, אומרים בשפת הרחוב ש"יש ניגר חדש במגרש, ויש לו 'גיים'". לא "שחור", לא "אמריקאי-אפריקאי". פשוט "ניגר". כאמור, רק לשחורים מותר לומר "ניגר" על שחור אחר.

 

עם שחקני NBA בראקר

עם שיחקני NBA בהארלם

 

בצדי המגרש יושבים זקני הארלם. להם יום ראשון הוא יום חגיגה. הופס אחרי הכנסייה. הם יושבים שם על כיסאות מתקפלים לבושים במיטב חליפותיהם עם עניבות צבעוניות וכובעים שחורים וממלמלים "גלייד, גוט, גלייד", או "היי, סקיני ניגר אס, מייק דם בליד" (תוציא להם ת'דם). לכוכבי השכונה יש אתיקה, פאסון המשדר COOL INDIFFERENCE – מין "חוסר-אכפתיות" כאילו קריאות ה"הו…" וה"הא…" על משחקם הקוסמי לא מזיזות להם. שם אתה לא יכול להשתולל משמחה אחרי מבצע אקרובטי שבו הסל הוא רק FINAL GESTURE – מחווה אחרונה ולא יותר. מה שבאמת עושה את האדם הוא ה- MOVE לא הסל. אתה אפילו לא מחייך כאילו המבצע האדיר שביצעת, כגון חסימת וילט צ'מברליין או חטיפת כדור מקלייד פרייזר, הוא דבר רגיל ומצופה שאתה עושה פעמיים בשבוע.

וכך חי מניגולט את חייו. "כשאתה 'ביג-טיים' אתה לא צריך ללכת לבית הספר", פעם אמר לעיתונאי שריאיין אותו. "אתה יכול לקנות את בית הספר". ואז הוסיף: "איפה, אם לא כאן, אני לובש חליפת עור ונעליים מעור תנין?" עיתונאי: "כן, זה נכון, אבל עד מתי? עד מתי תקבל מתנות כאלה בהארלם?"

לאיבט נשבר. היא אמרה לו: "אני רוצה לעזוב את הגטו". הוא ענה, "למה? אני אליל כאן. אם את עוזבת את עוזבת בלעדי". שנה אחר כך היא עזבה. אבל גם הוא עזב את הגטו, זמנית. למרות כל הלחץ על הנהלת בית ספרו שתעשה לו "הקלות", לא אפשרו לו לסיים תיכון. העז הייתה בדיכאון. רומיאו, "מלך הקוק" של הארלם, הציע לו, "למה לא תנשוף קצת קוק ותרגיש טוב, תרחף, תירגע? הכל על חשבוני". רומיאו ידע שעכשיו זה על חשבונו, אבל כשהעז תתמכר זה יהיה על חשבונה. "גוט, נסה, נסה. השיט יגרום לך לרחף… גלייד מן, גלייד!"

והוא ניסה. "היי, זה מרגיע", הוא אמר לאיבט. היא הזהירה אותו שתעזוב אותו אם לא ימצא עבודה. מר ראקר שמע על העז המתהלכת בעיניים עייפות ודומעות. הוא ידע למה. "אתה חייב לחזור לבית הספר ולסיים תיכון", אמר וסידר לעז מלגה בתיכון "לורינבורג" בדרום קרוליינה. "גוט", אמר ראקר, "אני יכול לסדר לך מילגה אבל לא יכול ללמוד בשבילך".

הוא בא לבית הספר שמנהלו היה מעוניין בדבר אחד: אליפות דרום קרוליינה לתיכונים. "מר מניגולט", אמר המנהל, "באת הנה לקלוע בשבילי נקודות". והוא קלע. משחק אחד 37. משחק אחר 53 עם 14 ריבאונדים ו-12 אסיסטים. כל עיתוני מדינות הדרום היה מלאי תהילה על נפלאות העז. עשרות מהאוניברסיטאות הטובות ביותר- כולל דיוק, מישיגן, U.C.L.A, אוניברסיטת צפון קרוליינה – הציעו לו מלגות כדורסל. אבל ציוניו לא היו די טובים לקבלה. היה עליו ללמוד שנה במכללה קטנה, לשפר את ציוניו ולהוכיח את עצמו.

איבט צלצלה לדרום קרולינה. היא התקבלה לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה, אחת היוקרתיות בארה"ב. אמה תטפל בילדם המשותף. הגיע הקיץ. העז היה בחופשת קיץ בהארלם. שוב גיבור. שוב אליל. אז היה המשחק שבו חסם את וילט צ'מברליין וכל השכונה הייתה בטירוף. ראקר מת. עכשיו עזר לו אלמור הנרי – שהיה לעוזרו של מניגולט ומדריכו במשך שנים – בחיפוש אחרי מכללה קטנה. אבל בהארלם הוא היה האלוהים. "הנה, ארל, תנסה את זה!" אמר לו מלך סמים ושמו "שימפנזה", "זה ייתן לך חיים חדשים". הוא קיבל זריקה והרגיש נהדר. "מה זה השיט הזה שנתתם לי?" שאל, "קצת הירואין", אמרו לו, "נו ביג דיל". הוא לקח הרואין שוב ושוב ובהדרגה הרגיש עייף, חסר מוטיבציה, ולא עמד לו יותר. הוא ניסה הכל אבל לא היה מסוגל לתפקד עם איבט. "השיט הזה יהרוג אותי", אמר והחליט לסרב לעוד מנה.

הוא החל ללמוד במכללת "ג'ונסון סמית" הקטנה באלבמה. המאמן היה ריק ויליאמס, שחור גדול ממדים שהאמין לפנטסיה של עצמו שפעם היה שחקן גדול ועכשיו הוא מאמן גדול. באסיפת הקבוצה הראשונה הוא אמר לשחקניו – עם מבט נוקב אל מניגולט – "באתם לשחק כאן כדורסל קבוצתי. אין אצלי את משחק השכונות של הארלם או שיקגו. אנחנו משחקים לאט ובשכל. אנחנו סופיסטיקייטד, מתוחכמים. אנחנו קוראים לזה באלבמה SLOW DOWN BASKETBALL וזה הוא המשחק שנשחק".

כל דאנק של העז, הוא צרח עליו שיפסיק לעשות הצגות. הוא לא העלה את העז בחמישייה. הוא מכניסו למשחק רק כשמובילים ב-20 או מפגרים ב-20. באימון אחרי שהפסידו למכללת מונטגומרי 72-28, כשהמאמן נותן לו רק שש דקות משחק, החליטה העז להראות למאמן מה היא מסוגלת לעשות בעצמה. כשהמאמן חילק באימון את הקבוצה לחמישייה ראשונה נגד השנייה, קלע מניגולט 34 נקודות במחצית הראשונה כשהוא מוביל את החמישייה השנייה לבדו ממש ליתרון 39-42. המאמן ויליאמס לא נתן לו לשחק במחצית השנייה, והחמישייה הראשונה רצחה את השנייה בלי העז 87-54 כשהמפסידים מצליחים לקלוע רק 15 נקודות ללא מניגולט. בסיום המשחק חיבקו כולם את העז עד שוויליאמס צורח: "זה לא קרקס כאן. מניגולט הורס לי את המשחק הקבוצתי".

כשהשחקנים התחננו למאמן שייתן לעז לשחק במשחק החשוב נגד "קורפוס כריסטי" כי "הוא יכול לנצח אותם לבדו", העניש המאמן את כולם. איש לא הבין מה יש למאמן נגד מניגולט. אולי קנאה, אולי רגש נחיתות. מניגאולט אמר, "לעזאזל, אני לא צריך את זה", ועלה על אוטובוס להארלם. כולם שאלו "מה קרה"? והוא סיפר על ה"קאונטרי קוץ'" שבגללו עזב.

עכשיו סתיו. כולם בקולג'. הוא מסתובב בשכונה ומרגיע את עצמו עם יותר ויותר סמים. הוא מתמכר יותר ויותר. עכשיו הוא כבר לא "גדול". עכשיו עליו לשלם. בגטו שוכחים מהר מאוד מי היית; בגטו זה מה שאתה עכשיו. ועכשיו אתה מסומם מסכן. אז באה גניבה ראשונה בשביל תשלום ההרואין. 1,400 דולר לשבוע, מן. זה מה שעולה המנה השבועית שהוא נזקק לה. הירידה ממשיכה ללא מעצור עד לחיטוט באשפתות כדי למצוא לאוכל. כולם מרחמים עליו ונותנים לו נדבות כמו לעני. ואז שוד ראשון כדי לשלם חוב על הרואין, ואם לא ישלם… הוא נראה איום. בגדיו קרועים, לא מגולח, והוא מעלה במשקל. עוד שוד. משטרה. כולם בשכונה רואים. הראש מורד בבושה. כלא "גרינהייבן" באפ-סטייט ניו-יורק. 16 חודשים ב-1969.

בבית הסוהר באה הגמילה הראשונה. הוא מארגן ליגת כדורסל ששמה הולך לפניה בכל בתי הסוהר של מדינת ניו-יורק. אפילו בהארלם שמעו 'על הליגה של העז,. הוא כאילו נולד מחדש, ואפילו חוזר לשחק קצת. אך הברכיים כואבות, הקפיציות אבדה, הקסם נעלם. הוא משוחרר מהכלא אחרי 10 חודשים תמורת התנהגות טובה, אך עדיין נשארו חמש שנות מאסר על תנאי. הוא חוזר לשכונה. כולם רוצים חלק ממנו. "היי, גוט, וולקאם בק". גם מוכרי הסמים אחריו. הוא יודע שכאן נמתח הקו לכל חייו: אם ייכנע, הוא אבוד לעולם. אם יתנגד ויתכחש לסמים – אולי יש סיכוי לחיים חדשים. עכשיו זה האביב של 1970. אתה רק בן 25, אבל אתה מרגיש כאילו אתה בן 75. כולם מתחננים שייכנס לכושר ויחזור לשחק. "אתה עדיין יכול לעשות את זה ב-NBA. אתה עדיין הטוב מכולם", הם אומרים. אבל הוא יודע את האמת: הוא היה טוב דיו לשחק ב-NBA, אבל הוא זרק את ההזדמנות. האשמה רק בו. הוא לא מאשים איש.

יום אחד הוא יושב על יציע רעוע וחוזה במשחק ילדים. מישהו – אחד מסוחרי הסמים, האמינו או לא – מתקרב אליו ואומר: "היי, מניגולט, הארלם זקוקה לעוד ליגת ילדים. למה לא תתחיל ליגה חדשה? אני אאסוף 5,000 דולרים כדי לפתוח ליגה בשבילך". הוא כולו התלהבות. הוא ינהל ליגה למחייתו? מה יכול להיות טוב מזה?

ואז פתאום צלצול טלפון מבעל "'יוטה סטארס" מה-ABA: "שמי ביל דניאלס ואני רוצה שתשחק בשבילנו. המאמן שלנו הוא ביל שרמן מהסלטיקס לשעבר והוא ראה אותך משחק ב"ראקר". הוא רוצה אותך". ככה זה בחיים – כשיורד גשם, אז הוא הופך לשיטפון, וכשהשמש מאירה, פתאום הכל ורוד וטוב.

העיתונים מלאים סיפורים: "מסומם לשעבר מנסה לעשות זאת ב-ABA"… "מגניבת מצרכים בחנויות לגניבת כדורים ב-ABA", ועוד סיפורים וכותרות כאלה.

 

הציעו לו לעבור מבחנים לקבוצה, אבל הוא ידע שלא יצליח: יותר מדי זמן עבר בלא פעילות רצינית, והגוף ספג יותר מדי סמים. אבל חברים אמיתיים בהארלם אמרו לו שהוא חייב זאת לעצמו, אחרת יחשוב ויתהה כל ימיו "מה היה קורה אילו?" הם התחננו: "לפחות תנסה. ואם תיכשל, מה קרה? לפחות תדע שניסית ולא הצלחת!"

הוא טס ליוטה, אלופת ה-ABA עם שלושה גארדים מצוינים: מרב ג'קסון, גלן קומבס ורון בון. אימוני כושר. משקולות, ספרינטים. כמה משחקי מבחן. אחד מהם נגד ד"ר ג'יי, שמיהר אל העז עם חיבוק חזק וחם. במשחק אחד הוא אפילו קלע 16, אך הקסם נעלם. הקפיציות איננה. הידיים קצת רעדו מהסמים. גם החשק לא מה שהיה פעם. והגרוע ביותר הוא חוסר "ההרגשה". הוא כבר לא "הרגיש" הופס. הקוסם החדש היה ד"ר ג'יי, עליו גבר פעם מניגולט בשכונה. מניגולט היה טוב מדי בשביל לשקר לעצמו. הוא ידע את האמת. הוא החליט שהוא נתן את כל מה שהיה יכול, אבל לא נשאר בגופו מספיק מהימים בשכונה כדי לתרום במקצוענים, ואף שנשאר בין שני האחרונים מה-20 שניסו במבחנים, הוא שוחרר הביתה.

 

הוא חזר הביתה. סוחרי הסמים חיכו בכל פינה. שש שנים איומות מ-1970 עד 1977, ואז שוד נוסף, מאסר לשנתיים. אבל הפעם באה הגמילה הסופית ושחרור מוקדם על התנהגות טובה. הוא חזר להארלם עם תקווה שההצעה מלפני כמה שנים להקמת ליגה חדשה בעינה עומדת. הוא קיבל את ה-5,000 דולרים והתחיל את ה-THE GOAT LEAGUE"", שמיד תפסה תאוצה וגדלה משנה לשנה. הוא היה מנהל כישרוני ומוצלח. היה לו כושר ארגון שמעולם לא ידע שיש לו. הליגה פרחה. הוא הוזמן להרצות בבתי הספר ברחבי העיר והתגלה כמרצה טוב ומשכנע. הילדים ידעו מי הוא. הילדים היו מקשיבים לו, ומשרד החינוך של ניו-יורק הזמינו להרצות על סמים בבתי הספר. זה הדבר שהוא אוהב יותר מכל: לנסות ולהציל ילדי גטו מוכשרים מגורל אכזר כשלו.

הוא חי חיים רגילים, אבל עדיין היה האליל של הארלם. שני רבי מכר נכתבו עליו – "סיטי גיים" ו"דאבל דאנק". ואז הסרט "ריבאונד" על חייו. בראשונה בחייו היה מסודר כספית, וכולו היה מלא מוטיבציה והתלהבות בקשר לעתיד. אבל את הסרט שבו שימש יועץ לא זכה לראות. התקף לב הביא למותו במאי 1998, חודשיים לפני שהסרט יצא למסכים. אבל לפני שמת זכה לומר: "חייתי חיים טובים. אני לא מצטער ולא מתחרט על שום דבר".

איבט, אגב, משמשת היום עורכת דין ראשית במשרד התובע הכללי של ניו-יורק. היא הייתה בקשרי ידידות עם מניגאולט עד יום מותו.

העז, מנהל הליגה

**********

 

  1. "טורניר ראקר" (ואחר כך 'ליגת ראקר), שנוסד ב-1947 על ידי הולוקמפ ראקר (על גדרות המגרש כתוב ששמו היה "הולקומב ראקר") כשהיה בן 20, בנה את היסודות לתעשייה אדירה שכולה חייבת לו תודה. מלבד "טורניר העז" ו"ליגת העז", טורניר ה-PRO-AM שהיה המשך לטורניר ראקר הוא כיום טורניר כדורסל לאומי, המתקיים בכל ערי ארה"ב הגדולות בשיתוף "מקדונלד'ס". התפתחות נוספת היא ה'אינטרטיינמנט בסקטבול קלאסיק', שהוא טורניר כדורסל ופסטיבל זמר וראפ המשודר לכל האומה. אבל התוצר החשוב והגדול שהתפתח מראק' ואחר כך מטורניר הגוט וליגת הגוט שתפסו תאוצה עצומה הוא ה-RUCKER PARK STREET BASKETBALL שהיה ל-STREET BASKETBALL , "כדורסל מגרש המשחקים", שבו אתה יכול לחזות במבצעים המדהימים ביותר בכדורסל שלעולם לא תראה ב-NBA. התוכנית משודרת בטלוויזיה הרגילה ובכבלים אחרי סיום עונה ה-NBA ואחוזי הצפייה בה עולים בהתמדה. ההצלחה מפתיעה כל כך, שמפקח ה-NBA דייוויד סטרן לא יודע כיצד לעכלה. יש האומרים אפילו שהפופיק החל לרעוד אצלו ואצל בעלי קבוצות הליגה.
  2. לא כל השחקנים חושבים ששחקני הרחוב מהארלם היו יכולים לעשות זאת גם במקצוענים: "נכון, הם היו בלתי ניתנים לפיצוח במשחקי שניים על שניים או שלושה על שלושה או במגרש קטן, אבל לאיש מהם לא הייתה קליעה די טובה מרחוק או יכולת פריצה מעולה לסל במשחק החמישה על חמישה", אומר וולטר 'קלייד, פרייזר, הגארד הנפלא של הניקס בשנות האליפות. והוא מוסיף: "אומרים לי שהעז וג'ו המונד היו פוינט-גארדים טובים יותר מנייט ארצ'יבלד או אייזיה תומאס. זאת בדיחה. אני מודה שהוא והעז גברו עלי ועל וויליס (ריד) 13-15, אך היה זה משחק שניים על שניים שמבחינתם היה כמו המשחק השביעי בפלייאוף. ההזדמנות להראות לפני כל הארלם שהם יכולים לשחק ב-NBA. אבל לנו היה זה משחק של "פאן", כדי לשמור על קצת כושר בקיץ. מלבד זאת, במגרשי המשחקים החוקים שונים לחלוטין, אם יש שם בכלל 'חוקים'. על 'צעדים' או על 'הקפצה כפולה', למשל, איש לא שמע שם". נייט ארצ'יבלד – אקרובט ומעופף בין הגדולים בעצמו – נזכר במשחק שבו "פי-ווי" קירקלנד ומניגולט גברו 12-15 עליו ועל מלך הסלים לשעבר ברנרד קינג: "המשחק שלהם שונה. אין דבר כזה כמו 'גול-טנדינג' (חסימה לא חוקית, מ.ל), והם מבצעים צעדים ודאבל-דריבל חפשי. המשחק האישי שלהם לעולם לא יתאים למסגרת קבוצתית. מבחינה אישית, אני יודע ש'העז' והמונד יכולים לעשות דברים אקרובטיים שאנחנו לא יכולים לעשות, אבל תשאלו אותם מה זה 'פיק-אנד-רול' או 'בוקס אנד וואן', והם לא יידעו על מה אתה מדבר". ביל בראדלי אמר באותו עניין: "כן, ראיתי את הליקופטר והעז מורידים מטבעות מגג הסל. אני לא מאמין שיש מישהו ב-NBA שיוכל לעשות זאת. אך כשאתה מוריד קוורטר מראש הסל אתה מקבל 50 דולרים בהתערבות ולא יותר. מה משותף ומה הקשר בין זה לבין כדורסל?"

גם רד הולצמן – מאמן הניקס האגדי – טוען שלא היה להם ידע מספיק בטקטיקה ומשחק קבוצתי. כך או כך, כמה עובדות לא משקרות: במגרשי המשחקים בהארלם ביצעו לראשונה את ה- CROSSOVER שנים לפני שטים הארדאווי והמקצוענים האחרים למדו זאת; שם התחילה השמירה האזורית הלוחצת, ושם נוצרו כמה מהדאנקים המפורסמים. לשם היו מגיעים כוכבי ה-NBA לפרק את האנרגיה שהצטברה בגופם בגלל המשחק הטקטי, האטי, הצונן, המסויג והלא גמיש בליגה. שם, ב"ראקר פארק", ניסו כל הזמן דברים חדשים, המהירות הייתה תמיד ב"אוברדרייב", המסירות מאחורי הגב והאלי-הופ היו טבע שני.

בשנים האחרונות, רק שחקן אחד, ראפר (RAFER) אלסטון המכונה "סקיפ טו מיי לו", הצליח לעשות את הקפיצה ל-NBA. הוא שיחק בכמה קבוצות, פרח בטורונטו וקיבל חוזה גדול ביוסטון. עם זאת, מאז ומתמיד הוא נחשב לקצת פרימדונה ולשחקן מעט שכונתי. אתה יכול להוציא את השחקן מראקר, אבל לא את ראקר מהשחקן!

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 6 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט