סיפור מהתיבה לכבוד הפלייאוף: 20 שנה ליום מר ונימהר / מנחם לס

 

8.9 שניות בחיי "רוצח הניקס" רג'י מילר

 (מאמר שניכתב ל'מעריב', והוכנס עם עריכה לספרי 'חיצים ובונבונים', ועתה עם עריכה נוספת הנה לאתר)

 

ניו יורק ניקס- אינדיאנה פייסרס,

משחק ראשון, גמר אליפות המזרח,

ניו יורק, 7 למאי,1995

 

פעמים ספורות בחיים – אם בכלל – זוכה אוהד ספורט לחזות במשהו כה מיוחד, מרטיט, ומרעיד את אמות הספים, שלא משנה אם קרה "בשבילך" או "נגדך", הוא יודע שהוא חזה בהיסטוריה. בשניות שייכנסו לתולדות הספורט לזיכרון עולם.

כזה היה המשחק שחזיתי בו לפני 33 שנה כשווילט צ'מברליין קלע 100 נקודות. כזה היה הרגע ב- 1970, כשוויליס ריד הפצוע מהמשחק החמישי בסדרת הגמר נגד הלייקרס דידה בריצה קלה ביציאה מחדר ההלבשה למשחק השביעי כדי לתת לניקס די אנרגיה לנצח את הלייקרס במשחק האליפות, בניצחון שיגדיר לנצח את הכדורסל בתפוח הגדול. כזה היה הרגע של הסלטיקס במשחק השביעי בסדרת הגמר נגד פניקס, שבו גנב ג'ון הבליצ'ק את הכדור מהוצאת חוץ, עם צרחת הכרוז, שוב ושוב, "הבליצ'ק סטילס דה בול!!! הבליצ'ק סטילס דה בול!!!" שנכנסה ללקסיקון האמריקאי. כזה היה הכדור שגנב לארי בירד ממסירה של איזייה תומאס באליפות המזרח, וכזה היה הבייבי-הוק של מג'יק, שקבר את הסלטיקס בפלייאוף בשניה האחרונה.

כאלה היו גם 18.7 השניות האחרונות ביום ראשון בגארדן.

ראיתי הרבה דברים בכדורסל, אך דבר כזה עוד לא ראיתי וספק אם אראה. הסיכויים להוביל בשש נקודות כשהכדור בידך , עם 18.7 שניות, ולהפסיד במשחק בהפרש של 2 שתי נקודות ברמה כזאת של כדורסל הם אפסיים. אבל הניקס הרי היא מעל ורת האפשרויות. מה שהוא IMPROBABLE, הניקס עושה PROBABLE. דבר לא ייתכן הוא ייתכן בהחלט עם הניקס.

כך זה היה:

18.9 שניות, ניקס מובילה ב-6 נקודות מסל של פטריק יואינג – 99-105, והפייסרס מיד קוראת טיים-אאוט. חלק מהקהל מתחיל לעזוב את האולם. הכדור עובר לניקס אחרי שמרק ג'קסון – שחקן הניקס לשעבר והיום בפייסרס) – מאבדו. מסירה של אנטוני מייסון לגרג אנטוני נחטפת ע"י רגי' (רג'י דחף בברור את גרג אנטוני- אני זוכר זאת כאילו זה קרה אתמול, אך הזיברה לא ציפצפה!)

טיים אאוט פייסרס.

8.9 שניות: רג'י מילר ניכנס אל תוך הקשת אבל יוצא ממנה כי הוא רוצה דאונטאוני. ואכן הוא קובר שלשה 102-105/

עכשיו הניקס מנסה להוציא כדור. הפייסרס לוחצת. כשהכדור נימסר לעבר ג'ון סטארקס, רג'י מילר דוחף אותו בצורה הברורה ביותר, והזיברות לא שורקות????? כאן, במדיסון סקוור גארדן הזיברות קורעות את הניקס????

אתם לא מאמינים? תסתכלו על הוידיאו שבסוף הפוסט! הכוס של האמא שלהם השופטים הדפוקים האלה!!!

פאול על ג'ון סטארקס, אחד מזורקי הפאולים הטובים בליגה (89%).

הוא מחטיא את הראשונה.

שקט של בית קברות. ג'ון מכדרר פעם ועוד פעם, ועוד פעם. ואז הוא מחליט לעוד הקפצה, ועוד הקפצה. ועוד הקפצה.

הכדור מסתובב אל תוך החישוק, מסתובב, ויוצא החוצה.

פטריק יואינג כמעט לבדו עם הריבאונד, ומחמיץ את הסל שאני לא יודע כיצד החמיץ!!! ריק סמיתס לא היה לידו והוא היה פלוח לחלוטין לנצח, אך יואינג הוא יואינג, והכדור לא ניכנס.

מי יורד עם הריבאונד של ההחטאה של יואינג? צדקתם! מילר. מילר יורד עם הריבאונד מההחטאה השנייה של סטארקס. עבירה טפשית עליו כשהוא עוד לא עבר שליש מהפארקט.

הוא קובר ראשונה. 106-105.

הוא קובר שנייה. 107-105.

3.2 שניות: גרג אנטוני (או אנטוני מייסון, אנ י כבר לא זוכר) מכדרר, מכדרר, מכדרר, מתבלבל ברגליו, נופל עם הכדור.

0:00 שניות.באזר.

 *********************

ישבתי בשורה הראשונה בשולחן העיתונאים, קרוב מאוד לפטריק יואינג, כשזה נגמר. מבט כה בוהה ולא מאמין לא ראיתי מימי. האולם כולו עמד משותק, בשקט של בית קברות, שקט שצרח יותר מכל צרחת אבדון. הרגשתי כמו שהייתי מרגיש כנראה אילו לפני רגע זכיתי בלוטו ורגע אחר כך פילח מישהו את גופי עם סכין. הרגשה של "כיצד זה ייתכן? לא, זה בלתי אפשרי".

היה למשחק עוד סיפור, סיפורו של ריק סמיתס, ההולנדי הענק של הפייסרס. נכון, הוא לא שאק והוא לא האדמירל. הוא לא חאכים, ואפילו לא יואינג. הוא לא נחשב כשייך ל"רביעייה הגדולה". איש לא נותן לו כבוד. ובכל זאת, הוא הסנטר היחיד בליגה הקולע 17.9 נקודות למשחק עם 53 אחוזי דיוק, ושאיש לא חולם לעשות עליו שמירה כפולה.

אז אני מציע לכולם לעצור ולעשות חושבים. לניקס לא הייתה תשובה לענק ההולנדי. הוא קבר את קליעת הניתור הקצרה שלו, שלושה עד ארבעה מטרים, בדיוק ארסי, כשהוא מכה 13 מ-19. הוא היה סנסציוני ממש. כן, מילר ייזכר לעד מהמשחק הזה, אבל כולם שוכחים שסמיתס הוא שהביאו למקום שבו היה יכול לקלוע 8 נקודות ב-8.9 שניות. הסיפור של סמיתס נמשך כל המשחק ובכל זאת, הסיפור של המשחק היה סיפור של 8.9 שניות.

אז איפה מתחילים לספר סיפור כזה? משחק שהיה ביד ושהיה נותן יתרון 0-1 בסדרת אליפות המזרח, פתאום מתנדף ברוח בדרך הכואבת ביותר. ובידי מי? בידי הטיפוס האנטיפטי ביותר לטעמנו, רג'י מילר המעצבן, שבעונה שעברה קבר אותנו במשחק החמישי של הגמר המזרחי, ועוד הוסיף לכך פקה-פקה לדורות. גם הפעם:

“CHOKE ARTISTS!” (אמני השביקה), הא צורח אל כולנו כשהוא עוזב את הפרקט עם 31 הנקודות שלו, ושתי ידיו מחזיקות את צווארו בתנועת חניקה כשפניו מופנות אל – מי לא? – ספייק לי. את סמיתס, שקבר את יואינג עם 34 נקודות, כולם כבר שכחו.

אז איפה ממשיכים? אולי עם ג'ון סטארקס, שהשליך אליפות בשנה שעברה בסדרת זריקות ביוסטון במשחק השישי, זריקות שלא היו פוגעות אפילו במפרץ מקסיקו? באותו סטארקס המשתכר יותר ממיליון דולרים וחצי לעונה, שכל מה שהיה צריך לעשות הפעם זה לקבור שתיים מהקו והסיפור היה גמור?

איפה עוד ממשיכים? אולי דווקא במארק ג'קסון, ה"ניקי" לשעבר שהקבוצה לא רצתה בו עוד והעבירה אותו לפייסרס. ג'קסון, בן קווינס ושחקן אוניברסיטת סנט ג'ונס השכנה לשעבר, בן התפוח הגדול שעומד וצורח לקהל, "מה העניינים? מה קרה? מה קרה לניקס האדירה?"

ואיפה מסיימים? עם מילר האוחז את צווארו בשתי ידיים בתנועה המסמלת "שביקה"!

לא. מסיימים במה שאמר גרג אנטוני עם עיניים דומעות לעתונאים: "אנשים מתגברים על מותם של קרובים ואהובים ביותר, לא? גם אנחנו נתגבר ויום יבוא וננצח".

כן? אז היכן ה-'יום יבוא וננצח'?  זוועת ה-8.9 השניות האחרונות לא עוזבת את הניקס עד עצם היום הזה. היא גרמה להם לצלקת שרק הדור הבא של הניקס יתגבר עליה.

 

******************

 

רג'י מילר היה אויב הציבור מספר אחת בניו-יורק במשך 16 שנים. אם באינדיאנה הייתה נשמעת הקריאה RE-GGIE! RE-GGIE!, הרי שבניו-יורק קריאת הקרב הפופולרית ביותר הייתה RE-GGIE SUCKS! RE-GGIE SUCKS!. במשך כל השנים היה זה קרב מילולי בין 19,500 צופים בראשות הבמאי ספייק לי לבין רג'י. אבל דבר לא עזר לנו: תמיד ידענו שברבע הרביעי יגיע MILLER TIME, ולא הייתה זו הפרסומת העולמית לבירת מילר. זה היה "הזמן של מילר"' לקרוע את הניקס – והרבה הרבה קבוצות אחרות – בזריקות מדהימות לשלוש בשניות האחרונות. אולי רק לארי בירד היה "קלאץ' שוט"' כמו מילר: קלע האמת ברגע האמת!

 

והצלקת? כתבתי את המאמר לעתון הארץ. היכנסתי אותו לספרי 'חיצים ובונבונים' (המאמר הזה עבר עריכה). דור הלך ודור בא, והצלקת עדיין פתוחה. לא מאמינים? תשאלו את דובי מילר!

 

 

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. השנאה והאהבה שלי לרג'י שכנו ושוכנות זו לצד זו עוד מלפני אותו רגע. מה שאני מרגיש כלפיו לימד אותי שאהבה ושנאה הן רגשות קרובים ודומים. שנאתי אותו ופחדתי ממנו. מאז אני יכול לאהוב ולשנוא יחד.
    לראות אותו על הפרקט בMSG היה כמו ללכת בגן חיות ולגלות שהכלוב של הקוברות נפתח והן מסתובבות חופשיות ורעבות. השניות שמנחם תיאר היו להתיישב בשירותים עם התקף דיזנטריה ולגלות שאיזה אידיוט החביא שם את גריזלי המחמד שלו. זה היה המיצוי הביטוי והשיא של כל הפחדים כולם. מאז אני לא מפחד מכלום, כי את הכי גרוע כבר עברתי.
    כשהכדור היה אצלו התכווצתי כי ידעתי שרוב הסיכויים שזה יכאב, אבל גם מרהיב. וכשהוא פתח את הפה ידעתי שזה ירגיז, וגם יצחיק. מאז אני מצליח לצחוק גם כשמרגיזים אותי.
    תמיד אהבתי תמיד שנאתי ותמיד הערצתי את רג'י. פתחתי טלוויזיה כדי לראות אותו משחק נגד הניקס כי זה היה חלק מזה. זה היה חלק ממה שחסר כל כך בכדורסל המלוקק של היום.
    רג'י לא היה ג'ורדן. הוא לא היה האויב הבלתי מנוצח והבלתי נתפס, אלא בנאדם כמונו שדימם ודיבר והרגיז ומצחיק. בגלל זה רג'י היה ונשאר האויב האולטימטיבי. כמוהו לא היה ולא יהיה.

  2. הטראגדיה של הניקס התחילה עם רג'י מילר במשחק 1 ונגמרה עם משחק 7 שהפסידה בבית
    מומי כמעט הפסיד את המשחק כי רצה לעבור ערוץ ליוסטון נגד פיניקס שהתחיל בערוץ 2 הישן . הכלל של מומי זה לא נגמר עד שזה נגמר
    מומי לא האמין למה שראה למרות שעם שופט נורמלי רג'י היה מקבל שריקה לעיברה אבל הביצוע שלו היה מושלם ולא השאיר מקום לטעיות

    אינדינה הפסידה משחק 7 לאורלנדו שנשחטה 0-4 ע"י יוסטון בגמר

  3. מנחם, תותח

    במקרה ראיתי השבוע בערוץ one סרט תיעודי על מילר נגד הניקס.
    למיטב זכרוני, התנועה שהעלית מנחם זה ממשחק 5 שנה לפני שמילר קלע 25 ברבע האחרון וספייק לי חימם אותו ואכל בגדול "צ'וק".

    שווה בדיקה רבותיי

  4. סה"כ דפק 2 שלשות בפחות מעשר שניות…..אין צורך להפוך את זה למאורע היסטורי….
    בדיוק במקרים כאלו ניתן להגיד שזה לא מילר ניצח זה הניקס הפסידו…זה הסיפור

  5. לגמרי רגע שאני זוכר…. והייתי בעד הניקס….
    דבר אחד טוב יצא מהמשחק הזה – הוא נותן אמונה לשאר קבוצות הליגה עד היום שכלום לא נגמר עד השניה האחרונה 🙂
    הסרט שארכיון הזכיר הוא באמת אחד הטובים ומומלץ בחום

    http://m.youtube.com/watch?v=60DOBlZumOQ

  6. זה 30for 30 של espn על רגי.
    זה אחד הפרקים הטובים
    אווי ואי מה הוא עושה לסטארק ,פשוט הוציא אותו מהכלים
    הוא
    הטראש טוקר הכי פל ס פן אין דה היסטורי אופ גה גיים

    1. נדמה לי שזה היה בפרק הזה שיואינג סיפר שאמא של סטארקס צעקה עליו כי הוא נגח במילר אחרי פרובוקציה של רג'י.
      כשרג'י שמע על זה הוא נקרע לגמרי רק למחשבה מה הוא היה עושה לסטארקס על זה שאמא שלו נכנסה בו.
      איזה טראש טוקר אומן

  7. זה בהחלט רגע שמגדיר דור של קבוצה כפי שמנחם הגדיר זאת. בדיוק כפי ששתי שניות ב200 הגדירו את השושלת הגדולה של מכבי ת"א 2004-6. גם אני לא אשכח את השניות האלו בעיני הן שמו את החותמת הסופית לכך שהניקס ההיא של יואינג לעולם כבר לא תזכה לאליפות. אמנם היא עוד הגיעה ב99 לגמר מול ס"א אבל ללא יואינג הפצוע באמת לא היה לה סיכוי אמיתי. הניקס הייתה הקבוצה שאהבתי לשנוא יותר מכולן! היא הייתה הילד הרע של הליגה זה שלא בוחל בשום אמצעי (על המגרש) כדי לנצח. זו שמזיעה יותר מכולן והכל הולך לה קשה אבל משום מה לא הצלחתי לאהוב את הקבוצה הזו. היום אני יודע להעריך את המאמצים, אבל צריך לומר את האמת הם פשוט קרסו פעם אחר פעם ברגעי האמת עם החטאות תחת הסל גם מול שיקגו וגם מול אינדיאנה. נראה לי שהקבוצה הזו לא התאוששה מעולם מהימים ההם.

  8. אין פלא הפייסרס החתימו מרק ג׳קסון, עזר להם להשיג את אחד הניצחונות הכי ידועים שלהם, ועוד בתור שחקן ניקס.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט