הסרט של קובי: עלבון לאינטיליגנציה. בושה וכלימה / מנחם לס

במילה אחת: BORING.

שעמום גדול מלהסתכל על צבע מתייבש.

בשתי מילים: עבדו עלינו.

הבטיחו לנו סרט 'המגלה הכל, ולא מסתיר דבר'. הבטיחו לנו סרט בו הוא יסביר את יחסיו עם שקיל או'ניל. הבטילו לנו סרט בו הוא ידבר על האונס שהיה או לא היה.

אני חזיתי בכל ה-90 דקות בשיא הריכוז (אם כי חברי צ'רלי, אוהד ניקס, שהזמנתי לחזות איתי בסרט על מסך של 70" נירדם כעבור 10 דקות ונחר לי עד הסוף), ואני נישבע לכם בכל היקר לי שקובי לא גילה לי דבר חדש אחד – שום-כלום; נאדה; תקליט משעמם בו קובי מדבר על עצמו 70 מה-90 דקות.

בשלוש מילים: זה לא סרט.

הבטיחו סרט. אמרו שהוא הולך לבתי הקולנוע. תאמינו לי שאחרי השידור הערב, מלבד במועדון הלייקר נשיון, ואולי באולם החתונות בו דדי הוא ה-די.ג'יי ואולי הבוס האחראי, לא רק שלא יראו אותו בבתי הקולנוע, אלא לא יראו אותו יותר בכלל. אחרי הביקורת שאני בטוח שתקראו בבוקר (טוב, ב-3-4 אחה"צ), SHOWTIME וקובי ייאלצו להתחבא מבושה איזה חצי שנה עד יעבור זעם.

הסרט היה בילבול אחד גדול של פציעותיו של קובי, האליפויות שלקח עם הלייקרס,  וקולו עם פרצופו המשנה קלסתר ומבע כל רגע מחיוך לבכי, ולפתע השתתקות מוזרה של 30 שניות כשהוא בולע את לשונו, מביט למעלה ולמטה, ובסוף מוציא מילה כשהוא מנסה להיראות אנושי, שתלטן, פוסי-קאט, איש מחשבה, פילוסוף, איש חזון, רשע, ומחמד-לב, הכל לפי צו הדירקטור.

גועל נפש ממש.

זאת היתה ההזדמנות של קובי לומר לנו שהכדורסל היה חייו. שהוא היה הכל עבורו. שתמיד הטישה אותו העובדה שלאף אחד בקבוצה אין את הטרוף וה-PASSION שלו. הוא מדבר ומדבר, ואז שוב מדבר ומדבר, עד שאפילו לי נימאס לשמוע, והסיבה שהחזקתי מעמד היתה שציפיתי שבכל זאת הוא יגלה משהו חשוב; ידבר על החוזה שלו בלייקרס; יספר על מה היה עם שקיל; ידבר על האונס שלא היה; שיודיע משהו בומבסטי.

גארנישט. שום הצהרה. שום הודעה. שום הודאה. הסרט ניגמר באותו שעמום שהוא התחיל.

אני שוב נישבע לכם שאינני קוטל את הסרט כי אני שונא את הלייקרס ושונא את קובי. אני לא שונא לא את זאת ולא את זה. בגילי הדברים הללו כבר אינם כה חשובים. את הלייקרס אני לא שונא – – אני רק מרחם עליהם. ואת קובי שנאתי רק כשהוא דפק את הסלטיקס לאליפויות. שנאתי אותו  ר-ק  בגלל שהוא היה שחקן עליון ששיחק בקבוצה שרציתי שתפסיד, אבל הוא היה טוב מדי, ולרוב ניצח. היתה זו שנאה ספורטיבית מותרת. כבנאדם אני אפילו מחבב אצלו כמה דברים.

למעשה גיליתי הערב דבר שאף פעם לא חשבתי עליו: מלבד הסלטיקס, הלייקרס לא ניצחו בגמר אף קבוצה מזרחית טובה אחת אלא מין קומבינציות מוזרות של פילדלפיה, אורלנדו, ואינדיאנה, אבל זה סתם כדרך אגב.

נחזור לסרט.

כמה תמונות לא מחוברות מאיטליה. פתאום הוא בבי"ס מריון בפנסילבניה. הוא הבטיח שנראה קשיי התאקלמות במדינה החדשה (ארה"ב) וחברים חדשים. איפה? מה? שום כלום על קשיי התאקלמות וחברים שלא קיבלו אותו מיד.

גם קובי וגם הדירקטור גוטהאם צ'ופרה הבטיחו שהסרט יגלה את הטיפוס האניגמטי הזה, והצורה בה הוא מסתכל על החיים, ומזה נבין את החלטותיו העתידיות.

תגיד לי, אשך, אני נראה לך או נשמע לך מטומטם? אתה חושב שאולי אני לא מבין אנגלית? או אולי אינני אינטיליגנט מספיק?

אולי אני לא מבין אנגלית אחרי הכל ואולי אני באמת רפה-שכל, כי מכל הסרט לא הצלחתי להבין דבר אחד על קובי שלא ידעתי: הוא פסיכי כמעט כמו ג'ורדן על החובה לנצח, והוא יעשה הכל עבור הנצחון. מי שלא יודע זאת שירים יד. ברור שאין אף יד מורמת. אבל מה הקשר בין זה לבין 'החלטות העתיד' שלו?

ראינו או קובי עם דמעות בעיניים אחרי ההפסד בפלייאוף לסלטיקס. לי לא נראה שלארי בירד בכה כשהפסיד ללייקרס, ומג'יק לא בכה כשהפסיד לסלטיקס. מייקל בוכה רק כשהוא מנצח כי הוא לא הפסיד אף פעם בגמר. למה לארי בירד לא בכה? אולי אם פופוביץ' הוא פלח, לארי הוא האמא של הפלחים. אולי הוא שומר את הכעס בפנים ובמקום להוזיל דמעה הוא חוזר חדוב שכול בעונה הבאה? תאמינו לי שלי הדמעות של קובי לא גורמות כל התרגשות.

אז מה אם ירדו לו דמעות אחרי ההפסד? מה הדמעות צריכות לגלות לנו? שקובי אדם רגיש? אז הוא אדם רגיש. גם אני אדם רגיש. גם אני בוכה לפעמים. אז מה? קובי בוכה, לארי ומג'יק לא בוכים.

מסקנה?

אין כל מסקנה. קובי הוא אדם שדמעות עולות לו לעיניים כשהוא מפסיד. ביג דיל.

מה הוא אמר ללוס אנג'לס טיימס?

I didn't want to write a book — I don't have the patience to do that. We wanted to create something really different, very truthful. Cinematically, we wanted to do something that would be different from the ways documentaries are shot. This was about doing something that was fun, but also honest.

FUN? מה היה FUN בסרט, מלבד לאוהדי הלייקרס שראו את הלייקרס כשהם מנצחים, ולאוהדי הסלטיקס כשראו שהם ניצחו?

HONEST?

הוא לא אמר חצי דבר שיש עליו ויכוח. הוא לא דיבר על הנערה במלון; הוא לא דיבר על העפת שקיל מהקבוצה; הוא לא דיבר על מעורבותו בקביעת מאמנים (למעשה אולי לא היתה לו שום מעורבות), והוא לא דיבר על חתימת החוזה שבגללו הלייקרס קבורה עד סוף העשור.

אז מה HONEST כאן? שהוא תמיד נתן נשמתו עבור הקבוצה? את זה כולנו יודעים. שאין אף אחד אחר כמוהו בקבוצה במלחמה ותשוקה לנצח? גם את זה אנחנו יודעים. שהוא אוהב היום את אשתו ובנותיו יותר מכל דבר אחר בעולם? את בנותיו אני בטוח שכן. בקשר לאשתו יש לי שאלה או שתיים.

הוא מודה שתמיד היה בו RAGE ו-ANGER על חברי קבוצתו כי הוא רצה PERFECTION. אז מה? זוהי חדשה למישהו? היש אוהד כדורסל בעולם שלא יודע שקובי תמיד שיחק בקריזה? תמיד בקריזה כי הוא רצה רק נצחונות, אליפויות, ומשחק מושלם?

הוא "מגלה" לנו שכשהוא בא ללייקרס, הרבה אוהדים לא קיבלו אותו באהדה כי הוא היה מהיום הראשון צעיר חוצפן, ו-BRASH שלא קיבל אוטוריטה. כן? לא ידענו זאת? הזוהי החדשה הגדולה שהוא הבטיח להטיח בנו הערב?

הוא מספר באריכות על השלוש שנים הראשונות בהן לא עלה כסטרטר, ושלקח לו 4 שנים לקלוע את ה-20 הנק' הראשונות. אנחנו כולנו יודעים בע"פ את התחלתו. על זה לבזבז 20 דקות כשפניו מראות את עצבנותו כשהיה בן 19, והוא מסביר לנו את הרגשתו של סופרסטאר שיודע ומרגיש שיש לו מקום בחמישייה, אך הוא עדיין לא התקבל כחבר 'לייקר' מהמניין כי זה לוקח זמן.

יא…לא ידעתי.

והסוף העצוב? הוא מודה שאיש לא יודע אם יצליח לחזור מפציעתו מאחר והוא מגיע לגיל קריטי וברכיו עייפות ופצועות.

אז יא קובי, זה היה הזמן שלך להסביר לנו – לעולם – על החתימה האחרונה עם הלייקרס. אולי זה היה מציל את הסרט המחורבן והמשעמם הזה.

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. בשבוע הבא ה "סטורי טלר" הזה יופיע בפסטיבל מספרי סיפורים בהנחייתו של יוסי אלפי בנושא "הוליווד – קריית מלאכי = סקס עם ערים תאומות".

    אורח מיוחד באזיק אלקטרוני: משה קצב

    1. K יגיד שהוא "עסוק בלימודים ולא יצא לו לראות"!
      ודדי? תשמע ממנו רק כשיש לו מה לומר נגד מה שאני כותב, אז כנראה שהוא בהסכמה מלאה איתי שזה היה בזבוז ה-90 דקות הגדול בהסטוריה מאז המשחק של הפועל חדרה נגד הפועל גבעת חיים.

  2. כבר מס' שנים לא מבוטלות אני נמנה על קוראי מאמרי הספורט בכלל ומאמרי NBA בפרט הן במדיה הכתובה והן ברשת ואני מוכרח לציין שמכתיבתך אני פשוט נהנה הנאה צרופה! הן מהידע הבלתי נדלה שלך והן משילוב הכתיבה עם נתונים של פרופסור המשולבים עם עקיצות של שנות השישים של א"י היפה כיאה לבוגר בת גלים…..
    איני נמנה עם החנפים והמלקקים אך ההכרח לא יגונה והייתי חייב לציין זאת בפניך!
    יישר כוח!

  3. באשר לקובי אני חושב שמן השכל הישר אינו מדבר על האונס… או על שאק כי למרות שהוא אומר שהוא לא שם פס…. ההגיון אומר הפוך ודי למבין.

  4. כשיהיה לי זמן אכתוב יותר באריכות אבל שחקנים כמו קובי לא רלוונטיים לכדורסל של ימינו.
    לא הוא ולא צורת החשיבה של הארגון המטומטם הזה שתקוע אי שם באמצע שנות ה 2000.
    לא החליפו דיסק כמעט עשור.

  5. קובי הוא הנפיחה המושלמת, ומה הקטע להעיף את אוניל מהקבוצה ואח"כ להתבכיין שאין אליפות? אולי אין עוד אליפויות כי אתה אגואיסט שלא מוסר? סתם נוד. כ"כ מלא מעצמו, כמו ילד בן 10. הכי גרוע זה שמתחת למסיכה הוא אינטיליגנט ושנון, אבל המסיכה לעולם לא תרד. מסכן.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט