ההיסטוריה של הרגאיי (2)/עגל

פורסם ב - 05. דצמ, 2014 ע"י ב - כללי

קיצור תולדות הרגאיי

טוסטים בג'מייקה והולדת הראפ

חלק ב' – רגאיי Dancehall ותרבות ה DJ’s

בחלק הראשון סופר על התפתחות הזרם המיינסטרימי של הרגאיי, בסגנון בוב מארלי ושו"ת . הוא משמש כרקע למה שאני רוצה לתאר כאן, תרבות הריקודים והסגנון המיוחד לה. בשנות ה-60 רוב האנשים בג'מייקה היו עניים מדי ללכת להופעה של אמן. לכן היו המפיקים מקימים sound system, שהיתה פטיפון שמחובר למערכת עצומה של רמקולים ומורכבת בד"כ על טנדר. מערכת זו היתה מגיעה לכל נקודה בגטו ומשמיעה את הרגאיי בקולי קולות. אני זוכר את החוויה של אח שלי ושלי כאשר היינו באיזה פסטיבל בספאניש טאון, ושמענו את הבאסים מגיעים מהיכן שהוא. כשהתקרבנו למקור הצלילים נדהמנו לראות קיר של רמקולים, שרוחבו היה בערך 10 מטר וגובהו כ-3 מטר. מה שהיה באמת מדהים שבחורצ'יק היה צמוד לקיר הרוטט הזה, זז באיטיות לקצב ה dancehall מחריש האוזניים. הרמקולים העצומים ממש דחפו אותו !

קיר של רמקולים

קיר של רמקולים

לאט לאט, עם השינוי בכלכלת האי והתמורות החברתיות, התחילו יותר ויותר זמרים לשים דגש על האופי הריקודי ופחות על המילים – נולד ה dancehall ! רגאיי זו מוסיקת רחוב, של מקומות פתוחים, לא מוסיקה של מועדונים במרתף. כמו שאמר צ'ארלי צ'פלין הזמר הדגול, שחום העור והמקורזל, לא השחקן חיוור העור עם הפרצוף המוזר, כשהשווה את העדפות הריקוד של הג'מייקנים עם אלו של האמריקאים: "we used to dance in a land dem a use basement". המפעיל של ה sound system היה הדי-ג'י, או סלקטה (selector), והם התחילו לתפוס את מקומו של הזמר ככוכב של עולם הריקודים. במערכות הראשונות היה רק פטיפון אחד, ובזמן החלפת השיר ה DJ היה מדבר מהר ובחרוזים כדי שהקהל לא יפסיק לרקוד בין השירים. כך התפתחה יכול האילתור והדיבור המהיר של ה DJ. אבל זו היתה רק ההתחלה.

גבירותי ורבותי, קבלו את אחד החידושים החשובים ביותר של המוסיקה המודרנית – ה B side של התקליט. לצעירים שבינכם אזכיר שפעם היתה המוסיקה מגיעה על תקליט ויניל שחור ומנוגנת על פטיפון. אומרים ש King Tubby ו- Augustus Pablo היו הראשונים שהוציאו תקליט שצד אחד שלו הוא השיר של הזמר (סינגל) והצד השני הוא הדאב (Dub) שלו. מה זה ? זוהי המוסיקה של השיר ללא המילים של הזמר. לא, זה לא קריוקי ! הממם, בעצם יש דמיון מסוים. הדי ג'י שהיה משמיע את התקליט בצד A שלו היה הופך אותו ומשמיע את הצד השני כאשר הוא שר בעצמו את השיר, ובדרך כלל היה מוסיף לו הערות חברתיות על בסיס מאולתר ובהתאם למצב רוחו וההיענות של הקהל. בתהליך זה לכל שיר היו מומצאות אינספור גרסאות (versions).

תרבות ה version חלחלה יותר ויותר לרחבת הריקודים עד שהגיע מצב שיצאו אלבומים שכל השירים בהם היו ורסיות של אותו שיר. בכולם הנעימה הבסיסית זהה אך ישנם אילתורים. מי שאמר שרגאיי מונוטוני ומשעמם פשוט לא מבין על מה הוא מדבר ! (טוב, בסדר, אולי קצת, לפעמים, לעיתים רחוקות, בתנאים מסוימים ). לזמרים ג'מייקנים יש גם היום יצירתיות אדירה ולא נדיר שהם מוציאים אלבום כל שנה. הלו, נינט, שומעת אותי ? תפסיקי להתעסק בשטויות ותתחילי לעבוד במה שאת טובה בו. הדי ג'י בג'מייקה נהגו "לקלות את האוזניים" של המאזינים, זה נקרא toasting. כך התחילה תרבות הדי ג'ייז של ג'מייקה.

נציין בקצרה את הגדולים: Sir Lord Comic and the Cowboys שהיה כנראה הראשון, King Stitt, the Ugly One, U-roy והחקיין שאולי עלה על רבו I Roy, Big Youth, Jah Stitch, Little Joe, Ranking Joe, Trinity, Sugar Minott, Ranking Dread, Prince Jazzbo, Barrington Levy, Josey Wales

בין הטוסטרים הגדולים שוררות יריבות או חברות. תופעה נפוצה היא הופעה משותפת של מספר DJ’s המשתייכים למפיקים יריבים. זכות השירה, יותר נכון זכות הדיבור, עוברת מצד לצד במעין תחרות "פינג פונג", שלעיתים מלווה בעקיצות הדדיות. זה נקרא DJ Clash או Battle of the DJ’s ונהיה נפוץ כל כך עד שיצאו אלבומים שכונו בשמם זה. ככלל, אם אתם שומעים שיר רגאיי לא בטוחים מי הוא ה- DJ תקשיבו טוב במשך כמה רגעים, תהיו בטוחים שהוא יזכיר את שמו לפחות 3 או 4 פעמים.

כמה מילים על תחילת הראפ בארה"ב. ראשית, היחס של האמריקנים, לבנים ושחורים, לג'מייקנים היה יחס מתנשא כשל העשיר המגיע לבקר את הכפרי העני שנשאר מאחור. הימים היו ימי המלחמה הקרה והג'מייקנים התייחסו אל האמריקאים כאל אבא גדול המגן מפני האויבת הקומוניסטית מצפון, קובה.

מי שיכול היה לחיות בארה"ב או באנגליה לא היה חושב פעמיים. בערך בשנות ה-70 השחורים האמריקאים "הפכו את התקליט" והחלו להיות גאים במקורות האפריקאים שלהם, והתחילו לראות בכפריים הג'מייקנים אנשים אותנטיים שקרובים לשורשים האפריקאים. מספר DJ’s עזבו את ג'מייקה והתחילו להפיץ את בשורתה המוסיקלית, בעיקר בניו יורק.

הראשון בהם היה כנראה DJ Kool Herc, שנותנים לו את הקרדיט על המצאת ההיפ הופ. אחרים שהושפעו היו Afrika Bombaataa, וה Zulu nation שעשו סיבוב הופעות חשוב ביחד עם ילומן, Sugar Hill Gang שהוציאו את Rapper’s delight, ואחרים, והיו כמובן ג'יימס בראון שהשפיע על תחילתו של הסגנון והלהקות run DMC ו N.W.A..

אבל האמת שמסיבות toasting בסגנון ג'מייקני התחילו להיות נפוצות בהארלם ובברונקס בשנות ה-70, ועם הכוחות המקומיים ועם השפעות מדרום ארה"ב התפתחו לסגנון הראפ וההיפ הופ המוכרים לנו היום. בשנות ה-80 ערוץ MTV היה משדר מוסיקה אמיתית ולא תוכניות ריאליטי והוא היווה במה ללהקות הזכורות לטובה A tribe called quest, אויב הציבור, de la soul, אייס טי, ל.ל. קול ג'יי, DJ Jazzy Jeff & the Fresh Prince, Naughty by Nature, Beasty Boys ויותר מאוחר Cypress hill , Dr. Dre והכלבלב שלו וה- Wu-Tang Clan.

רגאיי זה לא רק peace and love. אל כל זמר דאנסהאל, די ג'י, שנודד מעיר לעיר ומופיע, מתלווה חבורה של נושאי כלים ומלחכי פנכה (כמו בנבא). למרות שבג'מייקה מאוד נעים להסתובב ישנה אלימות שמתפרצת מעת לעת וחלק מחברי הפמליות האלו היו פושעים שמצאו ברגאיי אפשרות לצאת מהעוני. רבים מהזמרים אימצו שמות מיליטריסטים כמו בריגדיר, קולונל, גנרל, ליוטננט או שמות שקשורים לעולם המאפיה, כגון אל קפון, דון קרלוס (אפילו יש לנו בהופס מגיב קבוע עם השם הזה) וישנם עוד "דון".
להיט ידוע של הבריגדיר:

ואלה הם שמות הזמרים הגדולים שמתו בטרם עת: פיטר טוש נרצח בביתו כשלא הסכים לשלם לפורצים חודשים ספורים אחרי שזכה בגראמי, billy boyo, הילד המופלא, מת מגידול בראש או מירי אקדח (לא ברור), דירטסמן – נורה, Early B, שכונה "הדוקטור" כי היה מרפא אותך בשירים שלו – נורה בזמן הופעה, כנראה מפליטת כדור, גארנט סילק –נהרג כשניסה להציל את אימו משריפה, ג'נרל אקו – נרצח, המפיק ג'ונג'ו לאווס – נורה, King Tubby – נרצח, לוקי דוב – נרצח, לי ואן קליף – לא ברור, Prince Far I – נורה, Ranking Dread – יש שמועות שמת בכלא בג'מייקה, דניס בראון – בריאותו התדרדרה מצריכה מוגזמת של גנג'ה וקוקאין, Risto Benji, הילד הגאון ששר "תן לי את הכסף, את כל הכסף" ו"פספורט בודי" – נורה כשישב על המדרגות ליד בית. כל השאר מתו מסרטן.

ה-DJ’s הם פרפורמרים בחסד מהסיבה הפשוטה שהקהל הוא לא סלחני וחסר סבלנות. ברגע שהזמר לא מספק את הסחורה הוא חוטף מטר של עצמים מכל הבא ליד ומורד מהבמה. אם הצלחת בג'מייקה תוכל להצליח על כל במה. ה DJ’s מתחלקים לשתי אסכולות – "הערכיים" מדברים על ערכים דתיים, חברות, נאמנות, עזרה, אנטי-חומרנות, וכ"ו ברוח הראסטאפראיי. "הפרועים" שרים על נשים, זימה, כסף והצלחה.

בשנות ה-80 הגיע תרבות הדאנסהאל לגבהים חדשים. הגדול מכולם מראשית היקום ועד סופו הוא King Yellowman. אם בוב מארלי הוא מייקל ג'ורדן אז ילומן הוא ביל ראסל, ווילט צ'מברליין ולארי בירד ביחד. ילומן הוא כינוי שניתן בג'מייקה לכושי לבקן. הצבע שלהם מוזר ומזכיר צהוב, ולכן כשהיינו רואים מישהו כזה ברחוב מיד היינו צועקים לו בידידות "yo, yellowman". אבל King Yellow יש רק אחד. בילדותו הוא ניטש ע"י אימו שהתכחשה אליו, כנראה כי היה מכוער, והוא גדל אצל סבתו ואף בבית יתומים. בג'מייקה האבא לעיתים לא נוכח בכלל, והרבה פעמים הילד הוא פרי של רומן קצר מועד (על אמצעי מניעה לא רוצים לשמוע שם). מזכיר את שון קמפ ולטרל ספריוול.

הילד גדל עם תחושות של נחיתות אבל הוא היה ענק על הבמה. שנות ה 80 היו שייכות למלך הצהוב. לכל אשר הלכת שמעת אותו ואת עוזרו הנאמן Fat head וההופעות היו מפוצצות. אני בסה"כ הייתי נער אבל עד היום אני זוכר את הפספוס הגדול שלי כאשר המלך הופיע מאוד קרוב אלי לבית במנדוויל.

לא הלכתי להופעה סתם משום שהנחתי שיהיו לי עוד הרבה הזדמנויות. את השירים ניתן היה לשמוע מהחדר שלי. לילומן היה קול מאוד מיוחד. הוא האבטיפוס של זמרי הזימה ויש אומרים שהוא המציא את ה Slackness. בחלק גדול משיריו הוא מהלל את עצמו, את איברי גופו המוצנעים, את תהילתו, את הב.מ.וו הצהובה שלו, וכ"ו.

המלך ילומן עם הלהיט Zumguzunguzung


סרטון דוקומנטרי על ילומן. אם אתם לא אוהדי רגאיי מושבעים אל תצפו ! למה לכם, מה רע בעומר אדם או משה פרץ ? לאיש יש גידול בפנים וכיום כולו מעוות, אבל עדיין מופיע.

מספר שתיים אצלי ברשימת ה DJ הוא צ'ארלי צ'פלין, חבר טוב של המלך ילומן. יש להם הופעה מיתולוגית משותפת שנקראת The Negril Chill. כמו זמרי רגאיי רבים הוא אימץ את שמו של אמן מפורסם. עוד זמרים שאימצו שמות של מפורסמים הם Lee van Cliff, Clint Eastwood, דילינג'ר (שהיה מאפיונר אמריקאי), Lone Ranger, ניקודימוס, ועוד.

צ'ארלי צ'פלין שר על חמותו.

ל DJ השלישי קוראים Eek a Mouse ויש לו סגנון יחיד ומיוחד, bong diddly style:

(כדי לשמוע את ה bong diddly צריך להאזין החל מ 0:48 ואילך)

Eek a Mouse קיבל את שמו בגלל שצייץ כמו עכבר באחד ממרוצי הסוסים שצפה בהם עם חבריו. הרבה ניסו לחקות אותו אבל לא הצליחו. לפני מספר שנים הוא ביקר בארץ והתארח אצל לונדון וקירשנבאום. שני הליצים דיברו איתו ביבושת פנים ואז הוא עלה לשיר. כבר לא רזה כמו פעם אבל עדיין גבוה מאוד ואני בבית רואה וכועס "הם לא מבינים איזה יהלום יש להם באולפן !".

שיר נוסף שממחיש את סגנונו המיוחד של העכבר

זמר חשוב נוסף הוא Prince Far I, המשתייך לאסכולה "הערכית". המילים של רוב שיריו לקוחים מהברית החדשה. בשביל לשמוע את הסגנון המעושן שלו צריך לשבת על כוס בירה במועדון חשוך המואר במנורה אדומה קטנה:

Prince Far I – Black black reggae music

תת-סגנון שהצליח מאוד נקרא Combination Stylee והוא שילב זמר עם DJ. להלן שתי דוגמאות:
Cornell Campbell – Bandulu – hard time featuring Ranking Dread:

הזמר מתחלף לRanking Dread בזמן 3:40

Junior Murvin & Dillinger – Roots Train (remixed by Lee Perry):

ג'וניור מרווין הוא זמר בעל קול עדין כמו של דוד דיאור. דילינג'ר הוא דיג'י והוא נכנס לתמונה בזמן 5:40

כמובן שיש את הזוג המפורסם Chaka Demus and Pliers עם tease me, murder she wrote, twist & shout ושאר הלהיטים הגדולים שלהם.
בשנות ה-90 עלה ופרץ דור חדש של DJ’s, שבראשם בוג'ו בנטון, סופר קאט, שאגי, שון פול, פאטרה, ביני מאן, Bounty Killa, קפטן סינבד, סיסטה ננסי, נינג'ה-מאן, מאד קוברה, ועוד. על בוג'ו בנטון והשיר ההומופובי שלו נאמר כמה מילים בחלק השלישי. בחורף 89' או 90' הייתי חייל בשרות סדיר וישבתי במוצב "השומריות" בדרום לבנון, צמוד לזאוותר אל שרקייה וזאוותר אל ערבייה. קר, מלוכלך, עכברים במטבח, למי שנמאס לישון כפיות עם צדלניקים בצוללת יש קצת מקום בנגמ"ש על הארגז של המשקפת 25 על 150, ובוץ בכל מקום. בקיצור, שביזות לא של יום א' אלא של חודש א'. מול עינינו המשתאות התחוללו קרבות בין ארגון אמל לחיזבאללה. צפינו בקרבות כמו במשחק כדורגל ואתם כבר יודעים מי ניצח. לילה אחד שלא נגמר האזנתי לרדיו של האו"מניקים בדרום לבנון.

ופתאום בום טראח, מה קרה ? לא פיצוץ ולא התקפה, רק רגאיי נפלא ! שמעתי ראיון ארוך שנעשה עם שאבא ראנקס (Shabba Ranks) שכלל קטעים מהמוסיקה שלו בתחילת הדרך, עם קטעים מחתרתיים ולא ידועים. זו היתה חוויה מאוד חיובית בהתחשב בנסיבות. בהמשך הוא נטה לסוג של רגא שאני פחות אוהב עם השפעות של היפ הופ. שאבא מצטיין בסגנון הסקסיסטי שלו ובמילים הגסות והשוביניסטיות, והוא שני ב Slackness רק לילומן. הוא זכה בגראמי ובין שיריו הפופולאריים ניתן למנות את family affair, Mr. loverman, pirates anthem, wicked inna bed.

רגא, או רגאמופין (Raggamuffin) הוא וריאנט של דאנסהאל שהתפתח באמצע שנות ה-80, ואשר מתבסס על צלילים אלקטרוניים. השיר הראשון בסגנון זה נקרא Under mi sleng teng והוא בוצע על ידי וויין סמית והופק אצל Prince Jammy. המוסיקה שלו נלקחה מנעימה של מכשיר קסיו MT-40. הסגנון תפס כאש בשדה קוצים, פרינס ג'אמי עלה לגדולה, ובמהרה יצאו גרסאות דומות של אותה מוסיקה בסיסית ושל מוסיקות אחרות. מהקצב המהיר של הרגאמופין התפתח סגנון הג'ונגל (Jungle) כמו גם סימפולים רבים שמופיעים ברחבות הדיסקוטקים של קהלים שלא מכירים את הרגאיי.

בחלק האחרון של הטרילוגיה נספר על סגנון הדאב, על אפיונים של תרבות הרגאיי, נציין כמה ילדים-זמרים ונאמר כמה מילים על רגאיי בארץ הקודש.

20 תגובות ל - “ההיסטוריה של הרגאיי (2)/עגל”

  1. עידן

    05. דצמ, 2014
    10:25

    וואוו איזו סידרת כתבות נהדרת!!!

    אגב סאונד סיסטם ורגאיי בארץ הקודש, הנה כתבה על אח שלי, ראס אייל קונגו, בכבודו על מהות הראסטה והסאונד:

    http://www.kaboom1.com/%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%93-%D7%94%D7%A8%D7%92%D7%90%D7%99%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%9C%D7%90-%D7%AA%D7%A4%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%90/

    Reply to this comment
  2. גיא

    05. דצמ, 2014
    10:53

    עקב היותי הדיוט בכל הקשור לכל סגנון מוסיקלי שאינו רוק על שלל גווניו,
    אני ממש נהנה לקרוא את הפוסטים שלך, שפתחו לי צוהר לתחום חדש
    (נחמד שיוצא ללמוד משהו חדש, שאלמלא הפוסט, לא הייתי מנסה).

    אני חושב שפוסטים מסוג זה, משפרים את האתר ומעשירים אותו.

    Reply to this comment
  3. שי אבן-צור

    05. דצמ, 2014
    12:42

    עגל,
    רק אתמול קראתי את המאמר הראשון.
    שמע, זה פשוט נפלא!
    איזה כיף ללמוד כ"כ הרבה על תחום שכל מה שידעתי עליו זה בוב מארלי ועוד קצת…
    קראתי בשקיקה.

    מחכה לשלישי בקוצר רוח

    Reply to this comment
    • עגל

      05. דצמ, 2014
      17:11

      תודה לכולם. שי, בגלל זה לא כתבתי על בוב מארלי, פיטר טוש, בני משפחת מארלי (המצוינים בעצמם), הראסטאפריי וכל השאר. עליהם קל מאוד למצוא חומר. רציתי לחשוף קצת את הלב של הרגאיי.

      Reply to this comment
  4. Mbk

    05. דצמ, 2014
    16:49

    פוסט מצויין
    יוסיין בולט היה גאה 🙂

    Reply to this comment
    • עגל

      05. דצמ, 2014
      17:13

      בבית הספר במנדוויל דווקא לא היו לנו ספרינטרים יוצאי דופן, אבל היה אחד שרץ מצוין למרחקים ארוכים. כנראה בגלל שלא היה שחור אותנטי, רק מוקה 🙂

      Reply to this comment
  5. אפלטון

    05. דצמ, 2014
    18:11

    מעולה מעולה מעולה! לדאנס הול אף פעם לא התחברתי אבל דאב נכנס לי מתחת לעור, מתחרה חזק בקרב המוזיקה הטובה ביותר יחד עם הרוטס.

    ילומן… איזה סיפור. מזכיר לי איזה סיפור קצר שכתבתי ביומן בזמן שלנו בגרנדה, על האיש הצהוב. אני אכניס חלק ממנו כאן ברשותך…

    האיש הצהוב ישב שם, כמו תמיד, עם חבריו הנהגים תחת עץ הפיקוס הענקי ביציאה מהמרינה. הם שיחקו משחק שנראה מרחוק כמו שש-בש אבל אף פעם לא יכולת לראות בוודאות כי הם קפצו ברגע שמישהו התקרב לכיוונם.
    הוא היה גבוה, כמטר ותשעים, תמיד עם אותה חולצת פולו צהובה ומכנסי שלושת רבעי צהובים, עם נעליים צהובות וגרביים צהובות מתוחות בקפדנות עד מעל הברך.
    "קאט איי לשירותך", רק הוא היה קם כשהתקרבתי, כאילו היה בין הנהגים הסכם שאני שלו. כך הוא קרא לעצמו, "עיני חתול", עיניו תמיד שינו צבעם מחום לירוק כשאמר זאת.
    אתמול הגיעה אניית האספקה לאי, זה הזמן לעשות קניות, לפני שיגמרו הירקות שאנחנו צריכים לסלט ישראלי קצוץ. ביצים, חלב וקפה משלימים את דחיפות הקניות, יחד עם בשר קפוא שעשה את דרכו 1500 מיילים ימיים מארצות הברית, למרות שהאי ממוקם פחות ממאה מיילים מוונצואלה. נפלאות הפוליטיקה.
    את הדרך לאורך רצועת החוף אנו עושים בדממה. אני מביט אל שורת היאכטות העוגנות במי הטורקיז אל מול החופים הלבנים, המנוקדים בעצי קוקוס, דוכני רום ומסעדות בודדות המוכרות גן עדן לתיירים המעטים שהעזו להגיע לאי בעונה זו. חיים בתוך גלוייה, תמונה קפואה של אי בהמתנה.

    Reply to this comment
    • מנחם לס

      05. דצמ, 2014
      18:46

      נפלא, ניב!

      Reply to this comment
    • עגל

      05. דצמ, 2014
      21:09

      יפה מאוד ! כנראה שלהיות אוהד של יוסטון מחייב שאר רוח מסוים.

      Reply to this comment
  6. מנחם לס

    05. דצמ, 2014
    18:43

    הייתי בג'מאייקה כמה פעמים. אני נידלקתי על האי עוד מאולימפיאדת 1948 בלונדון, כשארתור וינט ניצח את ה-400, ואז ב-1952 כשהייתי בן 15 וחולה ספורט ללא תקנה (עד היום הזה) הייתי בקיבוץ של השומר הצעיר למחנה עבודה (הייתי חבר במכבי הצעיר אבל היתה לי חברה אסתר אשכנזי שהבטיחה לי לתת לי לגעת בשדיה אם אבוא איתה למחנה העבודה בהראל. אז באתי איתה, אבל היא בגדה בי כי בני אדמורסקי (אח"כ מהדודאים) התחיל להתעסק איתה. הג'מאייקים ניצחו ב-400 (אני זוכר הכל כאילו היה אתמול) כשג'ורג' רודן מנצח, ואז הרביעייה הג'מאייקאית ארתור וינט, לנג (שכחתי את שמו הפרטי), הרב מקנלי, וג'ורג' רודן קורעים את האמריקאים.
    השתגעתי כיצד אי בגודל של הנגב עם כ-2 מיליון אוכלוסייה (אז) מצליח לקרוע את האמריקאים.
    מאז נשארתי שפוט שלהם. אני אוהב את המוסיקה שלהם, את הגראס, ואת ה-DON,T WORRY – BE HAPPY.
    אני מרגיש קשר מוזר אליהם יותר מאשר לשחורים אמריקאים.
    את הסיפור על 'הראל' כתבתי בספרי. הנה העתק ממנו על "מלחמת מנחם לס בקומוניסטים:

    בכיתה י' הצטרפתי למחנה עבודה של "השומר הצעיר" בקיבוץ הראל, אז אחד הקיבוצים השמאלניים יותר בישראל (הכל בגלל אסתר אשכנזי!). תארו לכם בן "המכבי הצעיר" במקום כזה! זה היה בקיץ 1952, זמן האולימפיאדה בהלסינקי. בכל בוקר היו תולים את עיתון "על המשמר" בחדר האוכל וחצי קיבוץ בראשות בני אמדורסקי – שנים אחר כך כוכב "הדודאים" – היה מתווכח אתי וצוחק עלי, אז אוהד מכבי וקפיטליסט צעיר כמו כל הבת-גלימים, איך מעז אני לחשוב שהאמריקאים ידפקו בסופו של דבר את האדומים מבריה"מ כששישה ימים מסיום התחרויות הסובייטים מובילים ב-112 נקודות. בתקופה ההיא פרסמו העיתונים ניקוד שהתבסס על 7 נקודות למדליית זהב, 5 לכסף, 4 לארד, 3 למקום רביעי וכו'. בכל בוקר מיהרנו לקרוא את "על המשמר" הננעץ על לוח המודעות בחדר האוכל, עם ניקוד הקומוניסטים נגד הקפיטליסטים באותיות קידוש לבנה בעמוד הראשון.
    "נו, מנחם, הגיע הזמן לחשוב בהיגיון…" אפילו אמרו לי ש"האולימפיאדה הזאת מראה את עליונות הסוציאליזם על הקפיטליזם…", ובמשך שלושה שבועות תמימים – "נו, מנחם, אתה עדיין מאמין שהיאנקים ינצחו?"
    כן, אני מאמין, אמרתי לעצמי והתפללתי שהאמריקאים ינצחו. בני, ושאר הקיבוצניקים בראשות אחד ושמו שייקה, שהיה אחראי על שיבוצנו בעבודה (ואתו הייתה לי התערבות: "האדומים מנצחים – אני עובד בשבת; היאנקים מנצחים – הוא נותן לי יום חופש נוסף"), לא ידעו שהסובייטים מובילים כי אז קיימו את תחרויות השחייה והאתלטיקה הקלה בשבוע האחרון של המשחקים, כשהאדומים אוספים את נקודותיהם בהתעמלות, התאבקות, הרמת משקולות ושאר המקצועות שבהם הצטיינו בשבוע הראשון של התחרויות. אבל האם יצליחו האמריקאים להתגבר על הגירעון הגדול? ידעתי שהאמריקאים יפרצו בסוף קדימה, אבל האם הפריצה תספיק?
    כל הלילה האחרון לתחרויות לא ישנתי. לאור הנר באוהל מחנה העבודה חישבתי וכלכלתי אפשרויות וסיכויים. איני זוכר עוד מאין אספתי את כל המידע בישראל של אז, אך העובדה היא שבהיותי בן 15 יכולתי לדקלם בעלפה כל שחיין או רץ אמריקאי בכל התחרויות שנשארו, כולל זמנו או זמנה. מסקנתי הייתה שהאמריקאים ינצחו ביתרון של בערך 10 נקודות, אך שמרתי אותה לעצמי. ביום התחרויות האחרון הפכו האמריקאים את ה-535-512 לחובתם לניצחון 545-551, אבל הדבר לא נודע לאיש עד שבשש בבוקר רצנו כולנו לחדר האוכל לקרוא את "על המשמר", שפתאום החביא את התוצאה הסופית של סיכום האולימפיאדה אי-שם בעמוד 6. אני שומע את אמדורסקי ממלמל, "אסון. אסון ממש!" ואני, "מנחם הקטן" כמו שקראו לי אז, מנסה להסתיר את חיוכי. שייקה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לא ראיתיו שבוע שלם.

    Reply to this comment
    • עגל

      05. דצמ, 2014
      21:11

      מנחם מהסיפורים שלך מצטיירת דמות של "טיפוס טיפוס". מעניין איך היה הסיפור מתגלגל עם היית נולד שם וגודל עם השומר הצעיר. אני מוכן להתערב שבשלב מסוים היית מתמרד נגד המערכת.

      Reply to this comment
  7. מולי

    05. דצמ, 2014
    19:16

    עגל, תודה על עונג שבת. קראתי בשקיקה!

    Reply to this comment
  8. יניב

    05. דצמ, 2014
    21:33

    נהדר מצטרף למברכים

    Reply to this comment
  9. Berch

    05. דצמ, 2014
    22:21

    יופי של מאמר. תמשיך ככה 🙂

    Reply to this comment
  10. יותי

    07. דצמ, 2014
    10:13

    המלצות לדאנסהול נוכחי:
    alkaline
    tommy lee
    aiedonia!!
    chronixx
    gyptian
    spice
    cham
    konshens שהוא מספר אחד באי היום

    Reply to this comment
  11. יותי

    07. דצמ, 2014
    10:25

    אגב פשיעה בג'מאיקה,
    כיום מתחרות שתי כנופיות פושעים על השליטה באי,
    הראשונה נקראת גאזה בויז,על שם העיר עזה ,השם נבחר כהתרסה לראסטות ולתושבי האי התומכים בישראל.כמו כן הם מזהים עם האנדרדוג,הםלא משמבינים שעזה זה מוסלמים רק שהם עם שנדפק ולכן הם אימצו את השם,הם בעיקר מברחים קוקאין מקולומביה וזונות מהאיטי לפלורידה ושולטים בסחר בנשק באי.
    הכנופיה השניה נקראת ה"גאלי קריפרס" על שם זוחל מסתורי שמשוטט בג'ונגלים והם גאים במורשת הרסטפרית לייט שלהם,הם שולטים בגאנג'ה ובמונשיין.
    במרבית משירי הדאנסהאל היום תשמעו רפרנסים של הזמר לאזה כנופיה הוא משתייך,
    כולל שיר מפורסם שנקרא "תל אביב" שיורד על הגאזה בוייז ומתגאה בשיוך של חברי הכנופיה לעיר תל אביב.
    במרבית האי בקרב הראסטות אזכור השם ישראל יזכה אתכם בחיבוקים נשיקות אננסים קוקוסים וגאנג'ה חינם.

    Reply to this comment
    • עגל

      07. דצמ, 2014
      12:33

      תודה על התוספות. השתדלתי לכתוב על דברים שהם מיינסטרים וגם קלאסיים, ולכן אין משהו עכשווי.
      לגבי חבורות הפשיעה אני ממש ממש לא מעודכן 🙁

      Reply to this comment
  12. יותי

    07. דצמ, 2014
    14:24

    ככה זה להתחתן עם ג'מאייקנית ,מעודכנים גם בכנופיות.

    Reply to this comment
    • עגל

      07. דצמ, 2014
      15:35

      חחח !
      היא התגיירה ואתם גרים כאן, או שאתה היגרת לשם ? בזמנו היכרנו לא מעט ישראלים שהגיעו לענייני חקלאות, התאהבו במקומית ונשארו שם לנצח.
      לעבור לגור בארץ זה לא פחות קשה מאשר להגר לג'מייקה, גם לארץ שלנו לא חסרים שגעונות, כידוע.

      Reply to this comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *