אגדת כדורסל: קארים עבדול ג'אבר / מנחם לס

פורסם ב - 26. אוק, 2014 ע"י ב - כללי


כל התמונות מארכיון SI

קארים עבדול ג'אבר


אני יודע שישנם צעירים המאמינים שכתיבת ספורט הוא דבר קל. ספורט, כמו סקס, הוא דבר שצריך לעשות אותו או לראות אותו, אבל לא לכתוב עליו. כמה מאמרים כתבתי על מיסטר סקייהוק? לא פחות מ-50 מאמרים, כולל מאמרים מגזיניים, ופרק שלם בספרי שלמעשה הוא סיכום של 50 מאמרים, ועכשיו אני כותב עליו שוב. כמות החומר עצומה. אתרכז בדברים המלמדים על אישיותו המיוחדת.
השחקן שסרב למות - קארים עבדול ג´אבר

בספרי "חיצים ובונבונים" כתבתי על צ´מברליין, קארים, אלוהים, הציפור, קרל מלון/ג´ון סטוקטון (אין אחד ללא השני), וורת´י, מג´יק, והדוקטור. הפרקים בספר היו מה שאני עושה כאן: סיכום קריירת שחקן. אז קשה להתעלם ולשכוח מה כתבתי לפני שנתיים, ולכן איעזר בפרקים שכתבתי. אבל ישנם ברוך השם 40 שחקנים שהכתיבה עליהם כאן תהיה מקורית לחלוטין. לדוגמא "טייני" ארצ´יבלד, הנושא למאמר הבא.

קרים עבדול ג´אבר היה אחד השחקנים הטובים ביותר בתולדות המשחק, אך באותו זמן טיפוס מתוסבך, מופנם, בעל רגשי נחיתות, שרק בשנים האחרונות למשחקו, והתקופה של הפרישה, צבעה אותו באור אחר, הביאה חיוך לפניו, ועכשיו בלייקרס – כמאמן אישי של אנדרו ביינום – הוא נראה מאושר כפי שלא היה מעולם.

=================================================
הישגים ושיאים להיסטוריה
=================================================

אין טעם לכתוב כאן על הישגיו ושיאיו. זה עניין של עשרה עמודים, וקליק אחד על WIKIPEDIA.COM ייתן לך את כל המספרים וההישגים שאי-פעם תרצה לדעת. אבל ישנם כמה שאני חייב להזכיר בפעם המי יודע מה:

מספר משחקים בנבא: 1560 (שני)
מספר נקודות 38,387 (ראשון)
מספר דקות משחק: 57,446 (ראשון)
ריבאונדים: 17,440 (שלישי)
מספר סלים: 15,837 (ראשון) אסיסטים: 5,660 (ראשון מבין הסנטרים)
גניבות: 1,160 (ראשון בין הסנטרים)
מספר זריקות לסל: 28,307 (ראשון)
מספר משחקי פלייאוף: 237 (ראשון)
מספר משחקי אול סטאר: 18 (ראשון)
נקודות למשחק:24.6 (12)
אחוזי קליעות עונשין 72.4%
6 פעמים ניצח את אליפות הנבא
השחקן המצטיין: 6 פעמים
השחקן הראשון לשחק 20 עונות נבא.
מספר גופיה: 33

כמה משיאיו יישארו קיימים הרבה אחרי שסלע הגיברלטר יהפוך לערימת חול עלובה. טראסט מי!
אם ארצה להתחיל לכתוב את שיאיו במכללות, אני לא אגמור היום.
=================================================
סקייהוק
=================================================



 



 

יש מעט אנשים בעולם שאפשר להכירם על פי פוזה או תנועת יד מסוימת: אצבעות המסמלות V? - צ´רצ´יל. נעל ביד? חרושצ´וב. תקיעת דגל בקרקע? הנחתים של איבו-ג´ימה. ניקוי סוליית הנעליים? לארי בירד.
את קארים מכירים על פי קליעת הסקייהוק שלו. "כשיתלה את נעליו", אמר מאמנו ריילי, "נקים פסל של ענק שחור העולה מהצד לסקייהוק. לפסל לא יהיה שם, לא הסבר או מילה. אין צורך בהסברים. כולם יידעו של מי הפסל". הפסל מתנוסס היום בגאווה ליד הארינה.

הסקייהוק שלו היה בלתי ניתן לעצירה. היחידים שהצליחו לחסמו פעם או פעמיים בעונה היו וילט צ´מברליין וחאכים אולג´ואן. הייתה לו יד ארוכה שהייתה סימטרית לגובהו (2.18) וכשהיה מיישרה הכדור היה 2.75 מ´ מהפארקט. ובנוסף, היה לו סקייהוק ביד השמאלית כמעט באותה יעילות. על הסקייהוק התבסס משחק הלייקרס בכל שנות האליפות בהן שיחק:
1971, 1980, 1982, 1985, 1987, 1988 והכול בתקופת הזוהר של הסנטרים.

במילווקי. שחקן יוצא דופן.
הפאסט-ברייק של הלייקרס בשנים הללו היה הטוב בהיסטוריה של המשחק. ברגע שהכדור ניזרק לסל, כל השדים הסגולים/צהובים יצאו לשואו-טיים. קרים היה מוסר לפאסט שרק ביל ראסל עלה עליו בזה. הכדור מגיע בשנייה הנכונה לכל הגארדים של הלייקרס (וגם ג´יימס וורת´י, שלמרות שהיה סמול פורוורד, היה אחד מעמודי התווך של הפאסט ברייק הלייקרי), והופ, עוד שתי נקודות. בהתקפה הוא היה האופציה הראשונה עד 2-3 שנות משחקו האחרונות. הוא שיחק סנטר כמו שסנטר צריך לשחק: עם הגב לסל, כל הזמן. היום רק שקיל ויאו מינג עושים זאת כפי שהוא היה עושה, אבל בלי הסקייהוק. שנות היצירה של לו אלסינדור ואח"כ קרים.

אני עקבתי אחריו משנת 1961, בה כיכב במנהטן, עם כוכב-על אחר – העז, ה-GOAT – שיום אחד אכתוב עליו כאן. כבר כששיחק ב-UCLA אמר רד אורבך, המאמן היהודי, ואח"כ נשיא הקבוצה, על לו אלסינדור (לפני ששינה שמו לקארים עבדול ג´אבר): "לו היו נותנים לי שרירים ועצמות, וכן כישרון, קואורדינציה ואינטליגנציה, והיו אומרים לי ´לך, תרכיב סנטר אופטימאלי´, היה יוצא משהו שהיה מזכיר את קארים, אבל בטוח בלי הקרחת ומשקפי ה´גוגלס´. כל הסנטרים בנבא כבר מחשבים בפחד את השנה שיגיע לליגה".

"בתפוח הגדול", החל הכול. אני זוכר את ג´באר – נער שחור, גבוה וצנום, בעל שיער סבוך, שענה אז לשם לו אלסינדור – הסנטר של "פאור ממוריאל היי", קבוצת התיכון המהוללת של מנהטן. היה זה בתחילת שנות ה-60, וכבר אז ידעתי שלו אלסינדור הוא תופעה לא רגילה. הסקייהוק שלו אמנם היה אז רק בשלבי יצירה - הליטוש הסופי בא מאוחר יותר במכללת U.C.L.A עם המאמן האגדי ג´ון וודן - אך כבר אז, כשהיה מקבל כדור בגבו לסל, היו שתי הנקודות בטוחות כמו אונקיית זהב בפורט-נוקס. הנה, הוא פונה שמאלה, מסתובב חצי סיבוב, מנתר ניתור קל, וביד ישרה עם תנועה קצרה, רחוק מאוזנו הימנית, בא שחרור הכדור, מין "פליק" קל, ו...´סוויששש´. עוד סל.



 

כשהוא פורש את ידיו מעלה, סרט המדידה מראה 2.75 מטרים. משקלו 125 ק"ג, וגובהו היה 2.18 מטרים כשהוא עומד יחף, לא כמו שמודדים בעפולה. הוא היה קירח, וסמלו המסחרי האחד היו משקפי "גוגלס" עבים. הסמל השני, אחד מנשקי הספורט הארסיים ביותר – קליעת הסקייהוק ("וו השחקים") – עשו מקארים עבדול ג´באר, הסנטר של לוס אנג´לס לייקרס, לאחד משחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה.

=================================================
הענק שבנה אימפריה מתחת הסל
=================================================

היו שטענו שהשופטים העלימו עין ונתנו לו לבנות "מחנה" באזור שלוש השניות; היו שטענו כי הוא לא הסנטר הגדול מכולם מכיוון שלחימה על ריבאונדים (במיוחד בהתקפה) הייתה בשבילו מין קללה שהמציאו מופרעים בגיהינום, אם כי 11.2 ריב´ למשחק לכל הקריירה הוא לא דבר שהולך ברגל.

אני תמיד חשתי שהוא לא נחשב לריבאונדר גדול כי הוא קטף אותם כמו אשכוליות. בקלות, בלי להילחם. לא כמו מוזס מלון שלפני ריבאונד הוא זרק 2 שחקנים ימינה ושמאלה כאילו היו שקי חיטה בכפר יהושע. הוא גם לא היה דוחף 3 שחקנים אחורה כבולדוזר, כפי שעשה שקיל אוניל בשנות הזוהר שלו. משחקו היה ריקוד בלרינה, לא מלחמת גוג ומגוג בשוחות מתחת לסל. היו אפילו אלה שפקפקו במוטיבציה שלו. אך כשהסיפור יסופר, הנקודות יסוכמו והשניים יהיו להיסטוריה, ייזכר קארים כאחד משלושת הגדולים, עם וילט צ´מברליין וביל ראסל.



אחרי שש עונות במילווקי הוא הועבר ללייקרס תמורת אלמור סמית, בריאן וינטרס, דייב מייארס וג´וניור ברידג´מן. היה זה התחליף הטוב ביותר מאז שקנו מתיישבים הולנדים את האי מנהטן מהאינדיאנים תמורת חופן חרוזים.

כשמי שנחשב ל"בן המאומץ" של לוס אנג´לס אחרי ארבע שנים פוריות ב-U.C.L.A חזר הביתה, ללייקרס, הייתה העיר באקסטאזה. מספרים שאלכוהול נשפך כמים, מריחואנה נשרפה כתבן, והוליווד קיפצה כמו שתרעד כש"הרעש הגדול", שכולם מנבאים את בואו, יכה בה. לוס אנג´לס לא האמינה שמילווקי מסוגלת לוותר על שוטר התנועה העומד מתחת לסל ומכוון את התנועה. היה זה אחד מהטריידים המטומטמים ביותר שקבוצה מסוגלת לעשות.

 

=================================================
השנים בלייקרס
=================================================



 

 

בעת ששיחק בלייקרס היו שמועות שהוא הפסיד 20 מיליון דולר בהשקעות גרועות. היה לו משבר כספי, נכון, אבל לא 20 מיליון. המשבר הכספי הוא עוד מאפיין של קארים, שכל הקריירה הממושכת שלו רצופה הייתה משברים וקשיים מסוג זה: ב-1983 נשרף ביתו-ארמונו בבל-אייר על אוסף תקליטי הג´אז העצום שלו - מהגדולים בעולם - בזמן ששיחק נגד (מי אם לא?) סלטיקס. רמת משחקו באותו הזמן הייתה בשפל המדרגה וקארים היה בדיכאון מוחלט. כל העולם נגדו, כך האמין באמת ובתמים, בכלל זה האל שלמעלה, והוא היה על סף שבירה.

בת זוגו אז, שריל פסטונו הלבנה, ובנם עמיר בן השנתיים, ניצלו, וכשהיא צלצלה וסיפרה על השריפה, אמר את המשפט שכבר נכנס ללקסיקון האמריקאי: "החיים זה עתה נתנו את הצהרתם". השריפה שרפה הכול, ותהליך דומה, אם כי אטי יותר בהרסנותו, התחולל בנפשו מאז ילדותו. בן יחיד לאם שמרנית ולאב מופנם ושתקן, היה לו אלסינדור מוצא את חירותו ברחובות הארלם בתקופת המרי של זכויות האזרח, כשהוא בונה סביבו שריון כדי שדבר לא יוכל לחדור ולפגוע בו.

הגובה הרב שאליו התנשא כבר בגיל רך היה נושא לבדיחות נדושות. מחשבותיו אחרי השריפה, כך אמר, החזירו אותו לתחושותיו 20 שנה לאחור, ליום שבא ל-UCLA מניו-יורק ילד צנום בן 18 המאמין שהעולם יזם קנוניה נגדו. כבר אז מתבודד, מופנם, ממורמר וזועם.

שתיקת הזעף שלו נעשתה במשך השנים לסמלו המסחרי, מלבד הגוגלס והסקייהוק. הוא הגיע לעולם הלבן המתנשא של הוליווד, עולם שממילא, גם ללא ה-2.18 שלו, היה מרגיש בו זר. העיתונאים לא עזבו אותו. פעם, כשהוא בן 19, ענה לשאלה מטרידה: "לא, אין שאלות מטומטמות, יש רק אנשים מטומטמים, ובעיקר עיתונאים". תשובות כאלה ודומות כמעט חיסלו אותו. המדיה הציגה אותו כשחור זועף, מתנשא, כפוי טובה, שלא יודע "להעריך" מה עושים בשבילו.

הוא החרים את המשחקים האולימפיים בתגובה על אפליית השחורים בדרום אפריקה ורכש לעצמו עוד כמה עשרות מיליוני אנשים השונאים אותו. הוא עבר לדת המוסלמית עם שם חדש - קארים עבדול ג´באר - והופ, מצא לו במהירות עוד כמה עשרות מיליונים שהיו רוצים לדורסו. מעניין, גם קסיוס קליי עבר דרך דומה ושינה את שמו למוחמד עלי, אך הוא עשה זאת בחיוך ובקריצת עין, ואמריקה סלחה לו. לעבדול ג´באר - עד לאחרונה לפחות - אמריקה לא סלחה.



 

הבדל נוסף בינו ובין עלי: לעלי היו חברים מכל שכבות העם, לבנים ושחורים כאחד, בכלל זה נשיאי ארה"ב ומנכ"לים מהגדולות שבחברות, שכבוד היה להם לשחק איתו סיבוב של גולף. קארים, לעומת זאת, התנזר לחלוטין מהחברה האמריקאית הלבנה - עשירים, עניים, השכבה הממוצעת והגבוהה כאחד. תמיד סירב לשתות משקאות חריפים, לאכול בשר אדום או לבקר בבארים ובמסיבות של היפים והיפות. כשהתחיל יוגה, טענו שהוא מין פקיר בודהיסטי. כשסירב להופיע בערבי גאלה כינו אותו "מתנשא". גם נישואיו לחביבה (שנבחרה בשבילו על ידי כהן הדת המוסלמי עבדול קליפי), לא עלו יפה, והם נפרדו ב-1975. את שלושת ילדיו, שעברו לחיות עמה בוושינגטון, כמעט לא ראה. הוא ברח מכולם, אך אולי יותר מכל – מעצמו.

ב-1979 נקשר לשריל פוסטנו הלבנה, וכיום הוא מודה שהיא עזרה לו בזמנו יותר מכל. היא ניסתה לשכנעו במשך שנים שהמקלט שבנה להגנה מפני אנשים הוא גם המחסום הגדול המפריע לו ליהנות מהחיים. היא שאלה אותו, "מה דעתך על ליהנות קצת מהחיים?" עבר זמן, אבל הוא למד. תהליך ההתפכחות היה אטי וממושך. זמן קצר אחרי השריפה עזב את שריל ובנם עמיר. הלחץ הנפשי גרם ללחץ פיסי שמנע זרימת דם מספקת למוח והוביל לכאבי מיגרנה שעמדו לחסל את קריירת הכדורסל שלו. באותה התקופה גם תקף את השופטים בטענה שהם מרשים לנמוכים ממנו להכותו ולהחזיקו מתחת לסל ללא תגובה. הוא כונה על ידי התקשורת "הבכיין הגדול בעולם המערבי". תחושתו הפנימית שהוא עומד יחיד נגד העולם כולו הייתה אז בשיאה.

=================================================
אדרת חדשה
=================================================

השריפה הגדולה, עם כל הנזק האיום שגרמה, הייתה גם הדבר הטוב שקרה לו בחייו. בד בבד עם עזיבתה של ידידתו התחילו להגיע קולות לעזרה. אנשים שלא הכיר שלחו תקליטי ג´אז. זרים עצרו אותו ברחוב ושאלו במה אפשר לעזור.

ביום שבו שבר קארים את שיא הקליעות של וילט צ´מברליין (31,419 נקודות) בבוסטון, נעמד הקהל הפנאטי, שיצעק בוז אפילו לאמו אם תעז להיות "לייקרית", והריע לו דקות רבות. עיניו התמלאו דמעות. הוא הרגיש - אולי בראשונה בחייו - שהוא מקובל ומוערך. עדיין לא אהוב אולי, אבל כבר לא שנוא.

 



גישתו לעולם השתנתה. ואז פתאום הגיעו הזמנות להופעות בסדרות טלוויזיה, בסרטים, בפרסומות. העיתונאים נעשו פחות חשודים בעיניו. הסלידה וחוסר האמון באמריקה ובשיטתה הפוליטית, קטנו ולבסוף נעלמו. בראשונה בחייו עלה החיוך על שפתיו, ואתו חוש ההומור המשובח שאיש כלל לא ידע שיש לו. כשנשאל לא מכבר לאיזה מפלגה יצביע בבחירות ענה שהוא עוד לא יודע. כשהשואל לא ויתר וביקש מהענק שיסביר מה לדעתו ההבדל בין הדמוקרטים לרפובליקנים – ענה שהדמוקרטים לפחות נותנים לאזרח בחירה אם לשלם מיסים במזומן או בצ´ק.
קארים (מימין) ומג´יק. עבר הרבה בחיים.
אפילו אמונתו בצורך במעורבות הממשלה בחיי היום יום קטנה, אם לא נעלמה. בימי המרד תמיד טען שהממשל לא עושה מספיק בשביל השחורים. כשנשאל על כך לא מכבר, ענה שכל מי שמאמין שהממשלה היא הפתרון בטיפול בנדכאים, מוטב שיסתכל על מה שקרה עם האינדיאנים.
מבחינה אישית, פוליטית, וחברתית, החל קארים להתרכך. כשפרש הוא נראה בטוח בעצמו, שלם עם הסובב אותו, ומוכן להתחיל בשלב השני בחייו, שלב מפחיד ולא ידוע: חיים ללא כדורסל.

עד השנים האחרונות היה קארים אחד הפרדוקסים הגדולים בספורט: מלך הסלים, מלך החסימות, מלך המשחקים ומלך אליפויות הNBA-. הוא היה זקוק לתואר נוסף כמו שכביש גהה זקוק לעוד פקק תנועה, ובכל זאת המשיך לשחק באי-שקט נפשי תמידי שמנע ממנו ליהנות מכל העסק. למרות היותו מלך הכדורסל, פחדו ילדים לבקש חתימות ועיתונאים נידו אותו. גם שחקנים העדיפו להתרחק ממנו. כל ההישגים והאליפויות לא הביאו ולו את החיוך הקל שבקלים אל פניו. אך המאבק הפנימי הסתיים עם הניצחון השני הרצוף של הלייקרס (1988). מי שלא ראה אותו מקפץ עם הזכייה השנייה ברציפות של הלייקרס לא ראה שמחה מימיו. קארים הפך לילד, דבר שלא ידע מילדותו. הוא נפתח ויצא מהצדף שהיה כלוא בו מאז ימיו כנער צעיר. הייתי שם בסדרת הגמר, והוא אמר לנו העיתונאים, "פתאום גיליתי שהעולם הוא לא מקום כל כך רע לחיות בו. אני מסתכל עכשיו בהתלהבות על העתיד".

 



במשך שנים הוא חי מתחת לעדשת המיקרוסקופ כשכולם מנסים לנתח את כעסו ובדידותו. הם לא הסתפקו בעובדת היותו בלתי ניתן לעצירה על ידי שחקנים שיכולים להיות בניו. מאמנו פאט ריילי אמר פעם: "למה לא נקבלו כמו שהוא, הסנטר הגדול אי פעם, ונפסיק לשאול שאלות? אז הוא לא רוצה לחייך. אז מה?".
הציעו לו לתלות את נעליו אחרי הניצחון על דטרויט, אך הוא האמין שנשארה בגופו ובנפשו עוד עונת כדורסל אחת. וזאת העונה שדיבר עליה. הוא רוצה לסיים עם 20 שנות כדורסל והוא מגשים זאת.

=================================================
קארים האדם, אחרי הפרישה
=================================================

קארים היה הרבה יותר מנעלי כדורסל וסקייהוק. אמנם הוא ניסה את כוחו באימון ב-NBA (עוזר מאמן הקליפרס ב-2,001, ומאמן ראשי ב-CBA עונה אחת), ועכשיו, מאמן הסנטרים של הלייקרס, אבל עיסוקו העיקרי אחרי הפרישה היה מחקר וכתיבת ספרים. הוא הפך סופר בעל משמעות עם שלושה "בסט-סלרים" רצופים כשהוא הסופר עצמו, ולא כמו שעושים ועשו שאר שחקני הנבא: מספרים סיפור לעיתונאי ספורט והוא כותב להם ספר.

הוא טוען שעונת הכדורסל הטובה ביותר שהציג כשחקן הייתה עת שימש מאמן ראשי – בהתנדבות - של התיכון "פורת אפאצ´י" בשמורה האינדיאנית שלהם, ובעקבות ניסיון זה כתב את ספרו "עונה בשמורה", שהיה לרב מכר. עיסוקו הבא היה מחקר על החיילים השחורים בזמן מלחמת האזרחים, ומהמחקר הזה נולד הספר "פרופיל של אומץ שחור" (ראה אור בשנת 2000). הוא כתב את הבסט-סלר "על כתפיים של ענקים" (על הארלם), הוא המשיך לחקור, הפעם את "גדוד הטנקים השחור", גדוד מספר 761, שלחם בגבורה במלחמת העולם השנייה.

בעקבות מחקר זה כתב את "בזרועות אחים" (ראה אור ב-2004). שני הספרים משמשים היום כחובת קריאה וכספרי לימוד בבתי ספר תיכוניים רבים ובמכללות. קארים גם כתב שתי אוטוביוגרפיות שראו אור ב-1987 ו-1990. הוא הופיע ומופיע בסרטים (הידוע ביותר – איירפליין - תוכניות טלוויזיה ופרסומות. הוא היה לאדם עשיר, ואפילו חשוב יותר בשבילו - מאושר.

 



=================================================
קארים עבדול ג´אבר העכשווי: יאו מינג
=================================================

הבעיה הגדולה ביותר שלכם תהיה מציאת סנטרים עכשוויים לעומת 20 הסנטרים הנהדרים ללא יוצא מין הכלל בין "50 הגדולים". גם לי קשה היה למצוא העתק של קרים. יהיה לרובכם קל יותר עם הגארדים והפורוורדים. תראו עם מי יהיה לכם עסק בחודשים הקרובים: וילט צ´מברליין ועבדול ג´אבר כבר נכתבו. מי נישאר לכם להשוואה? וולט בלאמי, דייב קאונס, פטריק יואינג, אלווין הייס, ספנסר הייווד, דן איסל, ביל למבייר, בוב לניר, מוזס מלון, ג´ורג´ מייקן, חאכים אולג´וון, רוברט פריש, וויליס ריד, דייויד רובינסון, דולף שייס, נייט ת´רמונד, ווס אנסלד, ביל וולטון.

אילו בחרתם היום את "50 הגדולים העכשוויים", אני מנבא שלא היו ביניהם יותר מ-4-5 סנטרים. המשחק היום הוא אחר. פעם הסנטר היה הדבר ולא יכולת ללא סנטר דומיננטי. היום אין כמעט סנטרים שהם הברירה הראשונה בהתקפה.

יאו מינג דומה לקרים במשחקו: תוקע אוהל תחת הסל, עומד עם גבו מתחת לסל, משתמש בכל הקליעות, כולל הוק לא רע. יש לו גם כוכב בקבוצה - טרייסי מגריידי. לקרים היה את מג´יק. יאו הוא בן 28 היום, ובגלל שמשחקו כל כך דומה למשחקו של קרים - עדנה ואינטליגנציה במקום כוח פראי, ומשקל של פרד - גם לו מחכות עוד שנים על גבי שנים של משחק. יאו גבוה מקרים בעשרה ס"מ (2.28 נגד 2.18), אך קרים הצליח בקלות להתגבר על חסרון 10 ס"מ בסקייהוק שלו.

כשבא לליגה, משחקו הראשון היה נגד שקיל. שקיל אמר לעיתונאי שראיין אותו, שיגיד לסיני "יא מינג, צ´אנג צ´ינג צ´ונג, יאנג וואה אה סו". כולם התפוצצו מצחוק. בשש הדקות הראשונות קלע 6 נק´ נגד שקיל וחסם את הענק פעמיים. באותן שניות חשבו "זהו. בא סנטר שידרוס את הליגה". אבל בסיום המשחק המספר ליד שקיל הבהב: 31 נקודות.

אז הוא לא "הדבר הבא", אבל הוא סנטר מצוין עם סטטיסטיקות די דומות לקארים (22 נק´ למשחק עם 10.6 ריבאונדים), ומשחק דומה לקרים. ההבדל העיקרי הוא "גיאנג צ´ו" לעומת "גוד מורנינג". קבלתי 14 אימיילים עם השוואות לקרים. איש מלבדי לא בחר ביאו מינג.

=================================================
=================================================

 



 

6 תגובות ל - “אגדת כדורסל: קארים עבדול ג'אבר / מנחם לס”

  1. Berch

    26. אוק, 2014
    17:31

    נראה לי שהוא הכי מפורסם מהסרט עם ברוס לי (שאגת הדרקון נדמה לי).
    למרות שגם בטיה נעימה הוא נתן תפקיד לפנטאון

    Reply to this comment
  2. מנחם

    26. אוק, 2014
    18:46

    התחזית לגבי אורך הקריירה של מינג..

    Reply to this comment
  3. שרון לוינסון

    26. אוק, 2014
    21:29

    פרט מעניין,
    בתחילת שנות ה-70 , כשקארים עוד היה במילווקי , הסנטר העיקרי מולו התמודד היה וויליס ריד מהניקס . המצ' אפ ביניהם היה אדיר ואני מצאתי משחק בין הניקס לבאקס ב-71 . פוסט עליו ועל המצ' אפ מובטח.

    Reply to this comment
  4. רועי ויינברג

    26. אוק, 2014
    21:40

    יש מעט שחקנים שהשיאים שלהם בלתי ניתנים לשבירה. אחד מהם זה קארים וה-39 אלף נקודות שלו. אני לא רואה אף שחקן היום, או בעתיד, עם ההגנות שיש בליגה, עובר אותו. השיאים היחידים שאני חושב עליהם בהקשר הזה זה ה-55 ריבאונדים של צ'מברליין, והעונה שבה בלס בלאמי שיחק 88 משחקים.

    Reply to this comment
    • ג'ק השף המשפשף

      27. אוק, 2014
      09:00

      מה מיוחד בשחקן ששיחק 88 משחקים בעונה?

      Reply to this comment
  5. עגל

    27. אוק, 2014
    14:19

    יופי של טור. אבל לא יכולתי להתאפק לצטט:
    "יאו הוא בן 28 היום, ובגלל שמשחקו כל כך דומה למשחקו של קרים – עדנה ואינטליגנציה במקום כוח פראי, ומשקל של פרד – גם לו מחכות עוד שנים על גבי שנים של משחק."

    Reply to this comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *