'קוי בונו,' או: למה לא אכפת לי מהטנקינג בנבא / Evans Clinchy (תרגם: איל ספיר)

הארדווד פארוקסיזם הוא בלוג NBA מוערך שהוקם ב-2007 ע"י מאט מור, וכיום יש בו לא מעט כותבים, חלקם נחשבים לטובים בנמצא. המוטו של האתר הוא "דעות בלתי-מוטות מאנשים מוטים לגמרי", מה שאומר שלצד ניתוחים מקצועיים, מופיעות לעיתים דעות מעניינות, אם כי פחות מבוססות; ממש כמו באיזה אתר שאני מכיר. הדעה הבאה בהחלט ניתנת לסתירה, אך היה לי חשוב להביאה מכיוון שכמעט ולא נתקלתי בה באתר.

————————————————————————————————————-

————————————————————————————————————-

'קוי בונו,' או: למה לא אכפת לי מהטנקינג בנבא / Evans Clinchy

"קוי בונו? מי מרוויח?" -ג'ורג' אלרבי
"קוי שם זין?" -קולין סוליבן

***

אוקיי, פשוט אומר זאת. הייתי מעדיף לצפות בציור בעודו מתייבש על להשתתף בוויכוח נוסף על מגפת הטנקינג בנבא; למה היא מתרחשת, למה היא הרשע בהתגלמותו, איך אפשר לעצור אותה וכו'. השיחה הזו כל כך משעממת אותי שהייתי מעדיף לבזבז שעות בדיון על התהליך המדויק של הפיכת הציור מרטוב, ללח ולבסוף לציור יבש. אני בכלל לא צוחק; אפשר לדבר על כל פרט ופרט – האם הציור מיטיב להתייבש באזורים שמשיים לעומת איזורי צל? האם התהליך מאט לעת ערב? ומה לגבי צבעים שונים, האם יש הבדל בניהם?

שיחה כמו זו שמוזכרת למעלה כנראה לא תהיה השיחה המעניינת ביותר בחיי, אבל היי, אני מעדיף את מדור הגהנום הרביעי על השביעי במספר. אם זה לא הובן עד כה, אני שונא לדבר על טנקינג. כשאני שומע את המילה, מיד מתעורר בי דחף לברוח בצרחות, או לכל הפחות לעזוב את החדר. כשזה קורה בחיים האמיתיים, אני פשוט נהיה שקט וביישן, בעיקר מכיוון שאם נהיה הגונים, מעולם לא מצאתי הסבר הולם לתופעה הזו.

קצת קדישמן עוד לא הרג אף אחד. מה שאולי יהרוג את אוונס קלינצ'י, הם הדיונים על טנקינג.

כעת, אני חושב שסוף-סוף הבנתי את העניין. למען האמת, זה די פשוט – הקשיבו הקשיבו.

אינני תובע, או מומחה אחר לפשעים, אך ישנה לי הרגשה שאם אדם מנסה לטעון שבוצע פשע, הוא צריך את כל הדמויות; הווה אומר, לא רק נאשם, אלא גם קורבן – מי שביצוע "הפשע" פגע בו. ופה אני מגיע לעניין. לא משנה כמה אנסה, אינני מוצא את את הקרבן מהעובדה שקבוצה מסוימת מפסידה בכוונה משחקי כדורסל.

מה שמביא אותי לציטוטים למעלה, ובראבו, דרך אגב, אם זיהיתם שמדובר בדיאלוג בין אלק בולדווין ומאט דיימון ב-"השתולים", יש לכם טעם טוב. זה נראה כאילו כולם מסביב מנסים לדלות את הפרטים הקטנים של מי ביצע טנקינג ומתי ולמה, עם ההבנה העילאית וביטויים לטינים מתנשאים, ואני היחיד ששואל – "קוי שם זין?".

ברצינות. על מי אנחנו מגנים עם כל היסטריית הטנקינג הזו? לאינטרסים של מי אנו דואגים? האם יש פה קונפליקט אמיתי, או שהמצאנו אחד?

כדוגמה ברורה, אני חושב על הפילדלפיה 76', ועל האסון שמכונה "הסגל שלהם". בואו נשים את זה על השולחן, הם קבוצה גרועה; ולכל הפחות בעונה הקרובה, אין להם תוכניות להיות משהו אחר. מי סובל כתוצאה מכך?

האם אנחנו דואגים לתחרותיות של הליגה? אל לנו לעשות זאת. כדורסל הוא משחק של שתי יריבות, ובשביל שס"א וקליבלנד ואוקלוהומה ישלטו, מישהו צריך לאסוף את ההפסדים. מאזנים רעים ניתן למצוא בכל שנה! האם יש משהו רע בכך שהסיקסרס מתנדבים לקחת אחד? ועלינו לזכור – רגע לפני שמתנפלים על פילדלפיה – היא עוד לא הפסידה ולו משחק אחד! בשנה שעברה הקבוצה ביצעה טנקינג די ברור, וניצחה 19 משחקים בלוא הכי. זה יותר מהבאקס של 2013-14, הבובקאטס של 2011-12, הטימברוולבס של 2010-11 והנטס של 2009-10. האם אחת מהקבוצות הללו הפסידה בכוונה? הייתי אומר שלא, אבל גם אם כן, למי אכפת? אין סיבה להידבק אליהן באובססיביות, הפסד הוא רק הפסד.

האם אוהדי פילדלפיה סובלים? הייתי מנחש שלא – או בהרחבה, הם כנראה עסוקים בהתרגשות מהעתיד. דיברתי ארוכות עם עמית מהעבודה שגר בפילדלפיה בעונה האחרונה; הוא האזין באדיקות לחדשות בגזרת נרלס נואל, והשתגע מהמחשבה על מה שיהיה ממנו בשנים הקרובות. כנ"ל לגבי אמביד וסאריץ'. אינני טוען שאוהד אחד מדבר בשם עיר שלמה, אך האם זה לא נשמע הגיוני? כמה שהסיקרס ידחו את הסיפוק שלהם, כך יגדל הרווח העתידי. אני אסתכן ואומר שלא רק סם הינקי חושב כך; אלא כל העיר מכינה את עצמה לעתיד הורֹד שבאופק.

מה לגבי השחקנים עצמם? אני חושב שבגדול, הם מקבלים את המצב. למעשה, כמה אפילו הרוויחו מן הסיטואציה: מייקל קארטר-וויליאמס המיר קבוצת טנקינג להצלחה אישית בדמות סטטיסטיקה מרשימה ותואר רוקי העונה; ת'דיוס יאנג אולי סבל לתקופה, אבל לבסוף השיג טרייד לקבוצה צעירה ומוכשרת שבאמת זקוקה ליכולות שלו בתור מבוגר אחראי ובתור שחקן מוביל, וגם השחקן האחרון בספסל, לפתע זכה לדקות אמיתיות.
כיסיתי משחק של הסלטיקס נגד הסיקסרס באפריל, ובו הנרי סימס, שחקן שהיה בלתי-מוכר בשבילי עד אותו הרגע, דפק 24 נק' על הראש של הירוקים. מי שחושב שאחרי אותו משחק סימס חשב לעצמו "כמה חבל שהקבוצה שלי עושה טנקינג", שיקום.
בקיצור, השחקנים אינם סובלים. 

המגרעה, כפי שניתן לטעון, היא שלקראת סוף העונה משחקי הקבוצה נהיים אסון של ממש. על מנת להיות נוכח באחד ממשחקי בוסטון-פילי הללו, צריך להיות חתיכת מזוכיסט, או לכל הפחות אוהד קשוח. (אני כנראה גם וגם, כי נכחתי בשניים כאלו.) אבל הנה העניין: משחקים גרועים יתרחשו בכל מקרה. אפילו אם קבוצה לא מפסידה בכוונה בסוף העונה, קבוצות שהוקמו בצורה גרועה, שבעקבותיה לא הצליחו להתחרות על הפלייאוף, יסבלו מהפסדים בלוא הכי – נגד קבוצות שהעלו הילוך בעת שלהן לא היה עוד אחד; פציעות; חוסר ניסיון ועייפות החומר שנובעת מעומק לא קיים ועוד. אפשר לטעון שהטנקינג מעצים את התופעה, אבל כמה גרוע הפסד יכול להיות? כלומר, הפסד הוא הפסד, אני לא שמעתי על הפסד בדרגה 1, 2, 3 ו-76'. כשקבוצה נמצאת במרתף, מישהו שם לב אם היא הופכת קצת פחות טובה משהייתה? מישהו שם לב לוויתור החרישי של הסלטיקס בסוף העונה האחרונה ללא ג'ראלד וואלאס, או שהקבוצה כבר עברה את נקודת האל-חזור, ולמי אכפת?

בכל מקרה, כשאני שומע את הדיבורים על רפורמה בשיטת הדראפט-לוטרי, עשיית סיכוי שווה יותר לקבלת הבחירה הראשונה במטרה להניא קבוצות מהרעיון להפסיד בכוונה וכו', אני מתעצבן ללא גבולות. למה אנחנו מבזבזים את זמננו עם הסוגייה השולית הזו, כשיש כדורסל אמיתי לדבר עליו? הפרי-סיזון רק מתחיל; לברון וקווין לאב שיחקו ביחד בפעם הראשונה, קובי בריאנט דרך על הפרקט באל.איי – בפעם הראשונה מאז הפציעה – רק אתמול, ועל זה אנחנו מדברים – על תיקון בעיה שלא באמת קיימת? מה קרה לסדר העדיפויות שלנו?!

האמת היא כזו – לא משנה כיצד המערכת תשתנה, מישהו תמיד ידפק. לא משנה איך תשונה שיטת הלוטרי, מישהו עומד לקבל בחירה נמוכה מידי, סגל כלשהו עומד להיות גרוע, איזושהי קבוצה עומדת לסיים עם מאזן 15-67 או אחד מדומיו, ותמיד תהיה לאנשים סיבה להתלונן. לא משנה כמה טובים ועוצמתיים יהיו החוקים החדשים, הם לא יוכלו להעלים את הקבוצות החלשות. מישהו תמיד יפסיד, ומישהו תמיד יגרום למערכת להיראות מקולקלת. אבל זה בסדר! הדברים הללו עולים ויורדים, ובשביל לנצח צריך גם להפסיד. ככה עובדים החיים – זה נקרא הקרבה. אמש, לדוגמה, וויתרתי על קערת גלידה בשביל להישאר בכושר לקראת ריצת העשרה קילומטרים בשבוע הבא. אני מפסיד כעת קינוח, אבל מרוויח כמה שניות של מהירות מאוחר יותר. האם אני עושה טנקינג בחיים? לא יודע, ואם להיות כנה, לא ממש אכפת לי.

העניין המצחיק הוא שהכל יתהפך יום אחד. אולי חצי-עשור מהיום, טים דאנקן כבר לא יהיה, בשעה שג'בארי פארקר וג'ואל אמביד יהפכו לשחקנים מובילים. אז נתהה למה פילדלפיה ומילווקי כל-כך טובות, בשעה שהספרס פשוט לא מפסיקים להפסיד.

האם נתלונן גם אז? אני כמובן מקווה שלא, אך מנקודת הראות שלי, אשקר אם אומר שאני אופטימי.

אם הגעתם עד כה, כנראה הבנתם שלא מדובר באחד ממאמרי הענק שמנחם מביא לנו מספורטס אילוסטרייטד או אי-אס-פי-אן אינסיידר; אבל לדעתי העובדה שלא מדובר בכתב-על, אלא באחד שדבריו נאמרים בגובה העיניים וניתן להתווכח עימו מבלי רגשי נחיתות, יכולה ליצור פה דיון מעניין. אז קדימה, יש פה דעה חדשה בנושא שחשבנו שנלעס מכל הצדדים. מה דעתכם?
איל ספיר

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. קודם כל אני מסכים איתו לגמרי. שנית תודה על התירגום. שלישית, אולי זה לא נראה כמו מאמר שמנחם מביא אבל זה נראה כמו מאמר שמנחם היה כותב (בקטע טוב כן?).

  2. מי שמפסיד היא רוח הספורט.
    כדי שתחרות ספורט תהיה שווה משהו, יש צורך בהנחה סמויה מראש ששתי הקבוצות תתאמצנה לנצח (או ששתיהן תתאמצנה להפסיד 🙂 ).
    מה שמכונה "משחק מכור" אינו מעניין איש וראוי שלא יתקיים.
    אני לא מאמין שאם התוצאה היתה ידועה מראש, נאמר הפסד בשמונה עשרה הפרש לקבוצה הביתית, הקהל הביתי היה מגיע לאולם, ואני גם לא בטוח שקהל החוץ היה מגיע.
    אם אני אוהד של הקבוצה הביתית, – אני, אישית, בטוח שלא הייתי מגיע.

  3. תרגום קליל וחביב ביותר של מאמר קליל וחביב ביותר.
    הבעייה היחידה היא שאין 'טנקינג'. מה שיש זוהי 'הצערה' של קבוצה, ואף אחד עדיין לא הפסיד 'בכוונה'. שוב – תלוי כיצד מגדירים 'טנקינג'.

  4. נשמע הגיוני לגמרי.
    מה גם שזה די ברור – מי שעושה טנקינג הוא בעצם מהמר.
    מי מבטיח לו את הבחירה הכי גבוהה?
    אם קיבל אותה, מי מבטיח שהנבחר יממש את הציפיות? אין באסטים בעולם?
    אם יממש את הציפיות ואז יפצע חס וחלילה?

    יש כ"כ הרבה משתנים שלא נותנים שום ערבות למהמר שמה אכפת לנו אם הוא מהמר או לא? זה על אחריותו בלבד!

    1. אגב, אני לגמרי נגד הימורים ולא הימרתי בחיי. המהמרים בד"כ מפסידים(יש להפריד בין מהמר לבין זה שלוקח סיכון על מנת להצליח).
      הדרך הנכונה להצלחה היא תמיד – אבל תמיד – לעשות את הכי טוב שאפשר בכל רגע נתון.

  5. קבוצה שעושה טנקינג מפסידה את רוח הספורט שמולי דיבר עליה אבל מרוויחה את המקום הראשון בדראפט (עם אלמנט ההימור ש שי הזכיר). אז הם כן מרוויחים משהו על חשבון מישהו.
    אבל נכון שנמאס כבר לשמוע על טנקינג.

  6. אחת הבעיות בטנקינג, זה שהוכח שהשיטה עובדת. יוסטון באיטייז, אורלנדו בניינטיז (שאק ב-92, סי-ווב ב-93 שהועבר מיידית בשביל להביא את פני הארדוואי), אוקלהומה, והקאבס של עכשיו (אירווינג, וויטרס, והתמורה על לאב), התבססו/מתבססות על טנקינג, וכולן הגיעו, או יגיעו, לגמר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט