הואיל וטרם החלה עונת ה-NBA והאתר אינו מוצף במאמרים רבים על בסיס יומי, אני מרשה לעצמי להמשיך עם יומן האליפות של מכבי חיפה. אם לא מעניין אתכם הניתוח המקצועי, אני ממליץ לדלג ישר לחוויות מהאיצטדיון החדש.

***

סיכום הניצחון 2:4 על איחוד בני סכנין:

1. לאחר מספר משחקים של סטויקוביץ' במכבי ומהעוד כמה שלו שראיתי בפרטיזן בלגרד ונבחרת סרביה, עושה הרושם שהוא ההפך הגמור מבויאן שראנוב. רוצה לומר, שלא נראה ממנו הצלות מרהיבות, התגברות על חלוצים באחד על אחד ועצירת פנדלים באופן תדיר. לעומת זאת מדובר על שוער יציב. כזה שכדור גובה לתוך רחבת השער יסתיים בידיים שלו. כזה שירחיק את הכדור מספיק מוקדם ולא יבעט על שחקן. כזה שלא ישמיט 3 פעמים בעונה לתוך שערו הוא.
2. לדעתי, שמואל שיימן היה שחקן המצטיין של הקבוצה במשחק הגומלין של רבע גמר גביע הטוטו. לפיכך, הופתעתי ומעט התאכזבתי כשטאלב טוואטחה פתח ולא הוא. במחצית הראשונה הסתבר שכנראה יש ערך מוסף למאמן שרואה אותם באימונים על פני דעתי. רוב ההתקפות האפקטיביות במחצית הראשונה החלו ברגליים של טוואטחה שגם היה בה הטוב ביותר. היתרון הגדול שלו על פני שיימן זו היכולת ליצור בעצמו. אבל זה ממש לא היה רק התקפית. טוואטחה נתן יופי של משחק הגנה. אני חושב שיש לנו את שני המגנים השמאליים הכי טובים בליגה וצפוי להם מאבק לא פשוט על חולצת ההרכב. בינתיים שניהם נפלאים.
3. אדין צוצאליץ' צריך לעצב את תפישת המשחק שלו גם בהתאם לבלם שמשחק על ידו. אני עוד איכשהו מצליח לקבל שהוא מעדיף לתת מטר או שניים לשחקן התוקף כי הוא יודע שהוא ודקל קינן איטיים, אבל כשהוא משחק עם מתן אוחיון (או אוראל דגני או אעיד חבשי) אין שום סיבה לא להיצמד לשחקן ולחסום לו את קווי הבעיטה והמסירה. אחד היתרונות בבלם מהיר היא יכולת חיפוי.
4. יחסית לקישור אחורי בו אחד השחקנים לא שיחק 3 חודשים והשני ישב בחוץ פצוע עונה שלמה, קיבלנו רמה גבוהה. סוף-כל-סוף יש גרזן אמיתי. אבל לא אחד כזה שסתם מכסח וחסר משמעת כמו קולמה, אלא שחקן שמשפר את ההגנה של כל הקישור וגם יודע להניע כדור היטב. לא מסירות חכמות לגול, אבל משחק מהר ובנגיעה וזה שובר לחץ. ועטאא בכלל תענוג. זה לא שהוא היה ממש טוב. הוא היה בסדר, אבל איזה כיף לראות שחקן צעיר שחוזר מפציעה ארוכה מבקש כל הזמן את הכדור, מנהל את המשחק ולא מפחד להיכנס לעומק. מזכיר בסגנון המשחק את בירם כיאל.
5. היו לנו כבר שחקני מטרה עם נוכחות: קולאוטי, דבאלשווילי וחמד הם דוגמאות. ברם, מאז יעקובו, לא היה שחקן שמרכז אליו תשומת לב רמה כל-כך משחקני ההגנה של היריבה. אידריסו יכבוש מספיק, אבל גם כשלא יעשה זאת, הוא מקל את המלאכה על כל השאר. בהתקפה, כשבניון פצוע, הוא ההבדל מהעונה שעברה. מה פתאום ראיוס ועזרא השתפרו פלאים? הוא מאפשר להם שטחים שעבורם הם הבמה הטובה ביותר להפגין את הכישרון הרב שקיים ברגל ימין הישראלית וברגל שמאל הספרדית.
6. בסיום העונה שעברה כתבתי את הפסקה הבאה: "שלום לך רובן ראיוס! אז ככה זה כשאתה ממש רוצה לשחק כדורגל, מנהל את המשחק ומשתתף במשחק ההגנה? אם רמת ההשקעה במשחק הזה מייצגת את מה שאתה הולך לתת לנו בעונה הבאה, אז יש מקום לאופטימיות בקשר לעונה כולה. מספיק לראות איך אתה מוביל כדור על אגף ימין, החלש שלך, לעומת הדרך בה טאלב טוואטחה (לא) עושה זאת. שמע, חבריקו, לי אין ספק שאתה שחקן הקישור הכי מוכשר בליגה. לא סתם הכי מוכשר, אלא בקומה אחרת מהשאר. רק אל תשכח את האמביציה והאסרטיביות בבית ונרשום אותך בספר דברי הימים של מכבי חיפה, לצד יז'י בז'צ'ק וסרגיי קנדאורוב. בעונה הבאה אתה הולך לקבל מפתחות כבדים. זהו, נגמרה ההתאקלמות. הולכים לבנות סביבך מערך של 4-2-3-1. זה שאתה אמור לפרוח בו והכל יעבור דרכך. תבין, הרווחת את הקהל שהחליט לגונן עליך מפני עליהום תקשורתי מוגזם, אבל זכור – לא לעולם חוסן. בעונה הבאה לא יהיו תירוצים. אין עומס מאירופה, מאמן חסר ניסיון, שחקן אחר במרכז המגרש שימשוך את תשומת הלב או חלוצים חסרי כישרון. קח את הפגרה, כנס לחדר הכושר, קשור משקולת 35 ק"ג לשק שלך ותגדיל אותו, כי זה מה שמצופה ממך בעונה הבאה. אתה לא חייב להיות תמיד מצטיין, אבל אתה חייב תמיד להיות עם השק הכי גדול במגרש." ראיו הפנים ויישם. אחרי השער שלו בתחילת המחצית השניה נפתחו לו הצ'קרות. ביי-פאר המשחק הטוב ביותר שלו מאז נחת בישראל. פשוט השתלט על המשחק לחלוטין. התקפית וגם הגנתית. בלי טריקים ובלי שטויות. ראית על הפנים שלו שהוא בא לתת הצגת כדורגל. 2 שערים ו-2 בישולים לא מספיקים לספר את סיפור המשחק שלו. פנומנלי. אם ייתן כזו מחצית אפילו אחת לשלושה משחקים, נאבק בוודאות בצמרת הגבוהה. ועוד משהו קטן לגבי השער הראשון שלו: ראיו קורא את המשחק מצוין, ולכן יודע לבוא כטריילר מאחור, כשההגנה עסוקה בשחקנים אחרים. אם אתם רוצים גם דוגמאות, צפו בתקציר משחק הבית נגד ונטספילס או משחק החוץ נגד בני יהודה בעונה שעברה.
7. שמעון אבוחצירה נראה לי אחלה בחור. באמת. מאד משתדל ולא מפסיק לעבוד. הוא פשוט לא ברמה של מכבי חיפה.
8. הקהל של סכנין מדבר חדשות לבקרים על הצורך להפריד את הפוליטיקה מהכדורגל. הם צודקים כמובן, אבל יש גבול לצביעות. שריקות באזכור של חיילי צה"ל ותושבי הדרום ושילוט שכל מטרתו ליצור פרובוקציה. חבל מאד.

*

החוויה מהביקור הראשון באצטדיון החדש:

רק פעם אחת בחיי נכחתי באיצטדיון שכל יציעיו מקורים ומקיפים את המגרש ב-360 מעלות. זה היה באלקמאר. במשחק של מכבי, איך לא? כל זאת עד ערב יום שני, 15 בספטמבר 2014, תאריך שייחקק בזיכרוני לעולמי עולמיא.

ציפיתי לאותן עוצמות שיצרו 2,500 ירוקים תחת הגג האקוסטי באותו ערב סתיו הולנדי, אבל כבר בדרך מהחניה לאיצטדיון ניתן היה להבחין במשהו שונה. ההתרגשות עמדה באוויר וכל אוהד מכבי נראה משל היה חתן בר מצווה, בלבן חגיגי ובירוק עוד יותר חגיגי. נחיל אוהדים כזה זכור רק ממשחקים בזירה האירופאית או מגמר גביע.

בתור ליציע הברכיים רועדות, ולא באופן מטפורי אלא ממש פיזית. הגוף לא עומד בציפייה. מאז הביקור האחרון שלי בחדר הלידה לא התרגשתי כך. שנייה לפני הכניסה ליציע אני עוצם את עיני, מקשיב לקהל וחושב על סבא אליעזר. מבחינתי, עד שיוכח אחרת, הקהל הזה עדיין מריע לעוד מסירת סרגל של איל ברקוביץ', לעוד מהלך וירטואוזי של ראובן עטר, לעוד תיקול מוצלח של אריק בנאדו, לעוד שער אליפות של יניב קטן.

סבא אליעזר מת, יחי המלך החדש!

אני פוקח את העיניים ונכנס ליציע. שוק. הלם טוטאלי. לא עוד 2,500 אוהדים שנעזרים באקוסטיקה של הגג, אלא 25,000 ירוקים שמאיימים להעיף אותו גבוה אל הרקיע השחור ונטול הכוכבים.

בדקות הראשונות אני רק סופג את המראות: סוקר בעיני את האצטדיון באטיות, יציע אחר יציע. סופג את הקולות: קולות העידוד של הקופים הירוקים והאינפרנו ורדה, קולות האנשים הסמוכים אלי, גם הם לא פחות נדהמים. סופג את הריחות: לא עוד איצטדיון עשן שמעלה בי שיעול, אלא ריח של חדש, כזה שיש למכונית או לספה בפעם הראשונה שמשתמשים בה.

ואז גם אני מצטרף. האיצטדיון הזה סוחף אותך כך שגם האדישים שבאוהדי מכבי לא יכולים לנצור את לשונם ומצטרפים לשירה עוד טרם נשמעה שריקת הפתיחה.

זעה ניגרת ממצחי, אך לא משום האוויר המהביל, אלא משום שעובר בי רטט שלא מפסיק. עד עכשיו. בבת אחת אני חוזר אל המשחק הראשון שלי, אי שם בשנת 1993, בגמר הגביע. אותו רגש ילדותי שהציף אותי אז ממלא את כולי גם עכשיו. כאילו לא היו בתווך מאות משחקים ויותר מ-20 שנה.

ואם כבר מספר 20, אז חשוב לציין את הדקה ה-20 ואת השחקן שמזוהה עם המספר הזה יותר מכל. סטנדינג אוביישן זה לשון המעטה לכבוד שחלקו אוהדי מכבי לקפטן היוצא. למרות שהוא לא נכח במגרש ועל אף שלא היה מדובר בטקס הפרידה הרשמי, הקהל של מכבי עשה כבוד עצום לשחקן עצום שכל כך הגיע לו. כמה שהיה עצוב להשאיר מאחור את האיצטדיון הגווע, לא פחות עצוב היה להשאיר מאחור את הקפטן כאוב הגב. אך זה דרכו של עולם – עוברים לאצטדיון מפואר יותר ולקפטן מפואר יותר.

ואז מגיעה תוספת הזמן של המחצית הראשונה וחן עזרא נועץ את הכדור ברשת. מבחן אמיתי ראשון לבוני האצטדיון, והם עומדים בו בהצלחה. מדציבלים בעוצמה שכזאת אפילו חומות יריחו היו נופלות כבר בהקפה הראשונה.

במחצית השנייה הכל מתחבר. מכבי משחקת מצוין וגם השערים מגיעים. והקהל? קונצרט ביציעים. שאלה של זמן עד לתחילתו של הגל המקסיקני. אני יכול להרגיש אותו עולה מכיוון הים התיכון. בסופו של דבר הוא מגיע וכל האיצטדיון משתתף. איש אינו נשאר לשבת.

ביציאה הוא כבר מרגיש לי בית. ידעתי שעשיתי נכון כשהחלטתי שכף רגלי תדרוך בו רק במשחק הראשון. על פניהם של רבבות אוהדים מרוח חיוך מטופש. זה לא חיוך של תחילת עונה, זה לא חיוך של עוד ניצחון, זה אפילו לא חיוך של שער מרהיב כמו השני של רובן ראיוס. זה חיוך של אנשים שמבינים שהם חלק מהיסטוריה. זה חיוך של אנשים שמבינים שמעתה משחקי הבית של קבוצתם לא יתקיימו באיצטדיון כדורגל, אלא במקדש של הספורט הישראלי.

רק דבר אחד חסר לי, אני אומר לעצמי בלב. ולמרות שאני כבר מרוחק ממנו כמה מאות מטרים, אני מסתובב אליו ולוחש לו: "מהיום יהא שמך המקדש על שם אבי רן".

 [youtube https://www.youtube.com/watch?v=mf5XK8X8eWw&w=560&h=315]