על מהויותיו של הספורט – נפש וגוף בספורט (23)

body+soul
body+soul

 

על מהויותיו של הספורט –  נפש וגוף בספורט (חלק עשרים ושלושה) / מולי

על מנת להיות ספורטאי מצטיין, אין כל ספק שעליך להביא לידי ביטוי הן את יכולותיך הגופניות והן את יכולותיך הנפשיות. הגוף יכול להיות במלוא כושרו, אך אם ברגעי האמת אתה תמצא את עצמך חנוק מהתרגשות ולא מסוגל לנצל את מלוא יכולותיך, מה בעצם עשית?

האמת, הנפש מעורבת בכל פעילות ספורטיבית, ולו הבסיסית ביותר: גם כדי ללכת עשרים דקות ברציפות, עליך להביא לכלל מימוש את אותה יכולת נפשית שתגרום לך לקום מהכיסא או לצאת מהמיטה ולהתחיל ללכת ולהמשיך לעשות זאת משך עשרים דקות.

כל ספורטאי יודע שעליו לעסוק באימונים מסוגים שונים על מנת לשפר את עצמו. האימונים הם לרוב מפרכים וחדגוניים ועליו לבצע את אותם פעולות שוב ושוב כדי לשפר את האופן בו הוא מבצע את הספורט בו הוא עוסק.

התנאי הראשוני לביצוע אותם אימונים מפרכים ומשעממים הוא משמעת עצמית חזקה ומוסר-עבודה עליון כדי למנוע את קיצורי הדרך שהנשמה נוטה אליהם באופן טבעי.

ישנם ימים בהם אתה כולך מלא חשק לעסוק בספורט, אך יש ימים אחרים בהם אתה מוצא את עצמך נאנק ונאנח שוב ושוב בכל דקה של עיסוק בו. מבחינה זו הספורט דומה לאמנות: יש ימים שהכול קולח ובימים אחרים עליך להכריח את עצמך כדי להפיק ולו שורה בודדת מעצמך. עליך למצוא בתוכך את הכוחות כדי לא להיכנע לעצמך ולייאוש ולהמשיך לכתוב למרות הכול. (סוד מ-'חדר המיטות': הפוסט הזה הוא מהסוג שנאבקים בו עוד ועוד, עם אין-סוף הפסקות. יש לשער שזו תהיה הסיבה העיקרית שהוא יהיה קצר יחסית).

ספורטאים משתמשים באמצעים נפשיים שונים להתגבר על ההתרגשות והשיתוק: מדיטציה למשל אמורה להשקיט בתוכך פנימה את הדאגות ולאפשר לך להגיע רגוע למשימה.

היפנוזה היא עוד כלי שיכול לאפשר לספורטאי להתגבר על מגבלות שחלקן נפשיות וחלקן פיזיות.

כידוע, דרכו של הספורטאי מלאת חתחתים וקשיים, חזרה מפציעה למשל, היא משימה נפשית בדיוק כשם שהיא משימה פיזית ואולי יותר מכך. ההתגברות על הרתיעה האוטומטית מלדרוך על רגל פצועה, למשל, היא בעיה שיש לעבוד עליה עוד ועוד למרות הפחדים והקשיים.

כפי שאמרתי בחלק שעסק במדע, הרי בימים אלו נכנס המדע לתחום שמאחד את הגוף והנפש כדי לנסות  לתת פתרונות לשיפור היכולות הנפשיות המעורבות בספורט. אני איני בטוח עד כמה זה יעלה בידו, אך כולי תקווה שזה יצליח, כי ברור לי שמי שימציא את גלולת המשמעת העצמית יהפוך לביליארדר, לפחות בתנאי שימציא גם דרך לזכור לקחת אותה באופן סדיר.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. מעולה, יש הרבה ספורטאים כרויס וויט שהקריירה שלהם נהרסה בגלל זה, וגם שחקנים רבים שלא הגיעו למלוא יכולתם עקב דברים כאלה, כמו אייברסון ודניס בארקאמפ שפחד מטיסות

    1. רויס ווייט, ברגקאמפ ואייברסון שלושה טיפוסיםכל כך שונים.
      חשוב מאוד, וכבר דיברנו על זה כאן, להבדיל ולהפריד בין כל ההגדרות הטיפוסים והגורמים שמביאים שחקן להתנהג כפי שמתנהג ולהתמודד עם קשיים שעמם הוא מתמודד.

  2. ישנן גלולות פסיכיאטריות לכמעט הכל, גם למשמעת עצמית. הבעיה ששינוי אישיות בכיוון אחד הורס תכונות רצויות אחרות – לא היינו רוצים לייצר ספורטאי שמתנהג כמו רובוט, גם ככה חייהם קשים.
    שחיינים למשל מצטיינים באופי מאוד יציב ומופנם, מה שמקל עליהם את שעות השחייה המפרכות והמונוטוניות. קצת מזכירים את אנשי הצוללות שמסוגלים להיות עם עצמם בחדר סגור. הצחיק אותי איך שחשבו שאיתן אורבך יהיה פיצוץ בתוכנית ההיא שבה הוא היה רווק, ואח"כ התלוננו שהוא משעמם. הוא לא משעמם הוא פשוט שחיין ! יציב, סולידי, חסר קפריזות ועומד בלחץ.

  3. מצטט פה קטע מתוך הכתבה הקודמת "ואכן שחקנים מלמדים עצמם באמצעות שיטות מדעיות דרכים לשפר את הנפש שלהם בזמן התחרות: ריכוז, התמדה, כוח רצון ועוד."

    מלבד מדיטציה והיפנוזה, אילו עוד דרכים יש? ומשהו יותר פרקטי לספורטאים חצי מקצוענים?

להגיב על דובי לבטל

סגירת תפריט