על מהויותיו של הספורט – המאמן תמיד צודק (16)

500המאמנת-צבעוני

על מהויותיו של הספורט –  המאמן תמיד צודק (חלק ששה עשר) / מולי

"אני הורה – משמע אני מאמן." מולי 02/1994

"אני מורה – משמע אני מאמן" מולי 10/2000

"אני מאמן – משמע אני הכתובת לטענות" מולי 08/2014

אחת הבעיות הגדולות ביותר שאני מכיר הוא לנסח את תפקידו של המאמן, הן מאמן של ספורטאי בודד והן מאמן של קבוצה.

לכאורה, המאמן הוא זה שאומר לך מה לעשות ואיך לעשות זאת, אבל למעשה מי שעושה זה אתה עצמך הן כספורטאי בודד, והן כחלק מקבוצת ספורטאים.

הבעיה האמיתית של כל מאמן היא הפרדוקס שהמאמן יכול להיות נפלא ונהדר, אך מי שמבצע דברים בשטח הוא הספורטאי. כתוצאה מכך, בשורה התחתונה,  זה לא משנה מה אומר המאמן, מה שמשנה הוא אך ורק מה עושה הספורטאי.

זה לא ברור מאליו שספורטאי  צריך מאמן, בטח שלא ספורטאי בודד. גאוותנו אומרת לנו, הרי, שאנו אמורים לדעת הכול לבד. עצם לקיחת המאמן הינה ויתור על גאווה והודעה בפני עצמך שאתה אינך כל יכול  ושמישהו אחר יוכל לעזור לך להשתפר. האמינו לי שזה לא קל לא באמנות, לא קל בספורט ובטח שלא קל בחיים.

על מנת להבין לשם מה זקוקים למאמן, הבה ונבחן מהו בעצם תפקידו של המאמן.

אני מאמין שהתפקיד החשוב והמהותי ביותר של מאמן הוא לשים את האצבע על הפגמים של הספורטאי הבודד או הקבוצה. בלי שיובן מהו הפער בין המצוי לרצוי אי אפשר לשפר את המצוי לכיוונו של הרצוי.

ההנחה המובלעת בהצהרה הזו היא שהמאמן אכן יודע מהו "הרצוי". את ההווה בפאטאנק (משחק צרפתי שמזכיר משחק בגולות/ג'ולות/בלורות, אך עם מספר כדורים בגדלים שונים) כל אחד מאיתנו יכול לראות, אך כדי לזהות מגבלה, טכניקה לקויה, אסטרטגיה לא-נכונה או כל ליקוי אחר, עליך להבין מה רצוי היה שיקרה.

וכאן אמורה להיכנס למשחק תפישת העולם של המאמן כי הרצוי אינו בהכרח זהה בין כל זוג מאמנים שהוא, למשל בתפישת שיטת המשחק הרצויה, בהגדרת תפקידו של המגן השמאלי כחלוץ נוסף או בכל אלמנט אחר.

אגב, כשההנהלה בוחרת את המאמן, רצוי שתיקח בחשבון גם את תפישת העולם שלו ותראה אם היא תואמת את זו של הקבוצה ואוהדיה (ולא, לנצח בכל משחק בהפרש של לפחות חמישה שערים אינו נחשב כתפישת עולם.)

אחרי שהמאמן (לפחות בשאיפה) מזהה את הליקויים שיש לשפר, עליו להיכנס לתפקיד חשוב הבא שלו וזה אומר להניע את הספורטאים עליהם הוא אחראי לפעולות שמטרתן שיפור הליקוי.   מאחר והקניית יכולת דורשת לרוב תרגול מפרך, הרי תפקידו הבא של המאמן הוא להניע את הספורטאי לבצע את הפעולות שאינו בהכרח רוצה לבצע, כלומר להיות מנהל (מי שמשיג תוצאות בעזרת פעולות של הכפופים אליו) או מוטיבטור.

כדי לשפר משהו עליך להבין שיש ליקוי. עליך להבין מה בדיוק לקוי, עליך להיות מוכן לשפר את הליקוי ועליך להבין כיצד לשפר את הליקוי, וזה מביא אותנו לתפקידו הבא של המאמן: ללמד את הספורטאי הכפוף לו מה עליו לעשות כדי להשתפר בתחום הספציפי.

ישנה מילה אחת שאמורה לכלול את כל התכונות הללו והמילה הזו היא  "מנהיג".

האם מפליא, אם כך, שאם המונהגים נכשלים, המנהיג הוא זה שאמור לשלם את המחיר?

אותי, האמת, לעתים זה מפליא!

אני מאמין שלא משנה עד כמה טוב יהיה מאמנה של קבוצת ננסים מפורטו אלגרה שבדרום ברזיל, אין להם סיכוי לנצח את הדרים-טים של אולימפיאדת ברצלונה 1992. האם זה אומר שמאמנה של קבוצת המאותגרי אנכית חייב לקחת אחריות ולהתפטר מאחר והספורטאים שבהנהגתו לא מצליחים לנצח את הדרים טים?

לעומת זאת, אם הוא ייכשל בהפיכת תריסר הספורטאים שבהנהגתו ליחידה אחת, לטעמי עליו לפנות את מקומו למישהו אחר. כי אני מאמין שתפקידו הבסיסי ביותר של מי שמאמן קבוצה הוא להפוך אוסף אינדיבידואלים לקבוצה. עליו לחזק את מי שמוכנים לתת את נשמתם לקבוצה, להעיף את חסרי הסיכוי וללמד "קבוצתיות" את אותם שמסוגלים ללמוד,  כך שהקבוצה תהפוך ליותר מסכום חלקיה. (האם חשבתם פעם עד כמה הקלישאה הזו בלתי אפשרית במציאות?)

אם כך, מאמן של שחקן בודד זה עניין שונה לחלוטין, ואולי לא?  אמנם אין כאן לכאורה חובה להפוך את הספורטאי לחלק מקבוצה, אך לטעמי כאן על המאמן לגרום לשחקן לחיות בשלום עם המרכיבים השונים של מהותו ויכולותיו הפיזיות והנפשיות וזה, האמינו לי,  לא פחות קל.

מבחינת תפישת עולם ניתן לחלק את המאמנים בעולם בהתאם למיקומם על רצפים שונים:       שליטה מוחלטת במה שהספורטאי יעשה מחד לעומת שיפור יכולת הספורטאי כדי לאפשר לו להחליט לבד מה ואיך יעשה מאידך.              התמקדות בקיים אצל הספורטאי  שאתה מאמן לעומת התמקדות בנקודות החלשות והחזקות של היריב.                    מיקוד בהגנה לעומת מיקוד בהתקפה (לא רלבנטי רק למשחקי כדור, אלא גם לריצות למשל).          רגש (מישהו הזכיר צרחות?)  בזמן הפעילות הספורטיבית לעומת  רצון להקרין רוגע ונחת בזמן הפעילות.      ועוד פרמטרים רבים כגון, למשל,  שיתוף אנשי צוות בהחלטות.

ואכן, בימינו פעמים לרוב המאמן הוא גם ראש צוות. יש תחתיו עוזרי מאמן, סקאוטרים, אנשי וידיאו, פסיכולוגים, תזונאים, מאמני כושר ועוד שלל בעלי תפקידים שמטרתם לספק למאמן עצות מחד ולבצע את הנחיותיו מאידך.   ישנם מועדונים בהם הצוות גדול ומורכב, וישנם מועדונים בהם הוא מינימלי. ישנם אפילו מקרים בהם סגל האימון כולל רק שם אחד: את המאמן עצמו.

תפקיד עוזרי המאמן הוא, כמרומז משמם, לעזור למאמן לבצע את תפקידו, אך הרבה פעמים הם גם משמשים סוג של תעודת ביטוח של המועדון למקרה שהמאמן יפוטר, יתפטר  או לא יהיה מסוגל לבצע את תפקידו מכל סיבה שהיא.

ואכן המאמן הוא הרבה פעמים הראשון ללכת (מרצון או מכפייה) וזה נכון הן לגבי קבוצות והן לגבי מאמן אישי של ספורטאי ספציפי. במקרה של הקבוצה, הסיבה היא לרוב כי אין יכולת לשנות את רוב מרכיבי הקבוצה באמצע העונה ואם חשים שחייבים שינוי – בעצם יש רק כתובת אחת. ולגבי מאמן אישי, הרי הספורטאי הוא המעסיק שלו וקשה להאמין שהספורטאי יפטר את עצמו וישכור מישהו אחר שירוץ במקומו…

תפקידו בפועל של המאמן (בניגוד לזה הרשמי) משתנה לא רק מסוג ספורט אחד או משנהו אלא גם אפילו בתוך אותו מועדון. ישנם מקרים בהם הוא אחראי לקבוע מי יהיו הספורטאים בקבוצה ולעתים המאמן הוא אפילו המנהל והבעלים של הקבוצה כמו שהיה מיקי דורסמן בהפועל חולון.  אגב, אחת הסיבות להצלחה של חולון בעונה בה דורסמן אימן אותה, היתה הידיעה המוחלטת של השחקנים וכל הצוות שסביבם שהבעלים (דורסמן) לעולם לא יפטר את המאמן (גם דורסמן). אם לשחקנים ברור שמי שילך הביתה במקרה של כישלון זה הם ולא המאמן, הם אוטומטית מבינים שהאחריות עליהם. במקרה שכזה, אגב, הפרדוקס שהתחלנו בו את המאמר הרבה פחות חד שכן בדרך להצלחה,  השחקנים תלויים במאמן לפחות בה במידה הוא תלוי בהם.

בנ.ב.א. המאמן הוא שכיר של המועדון. לרוב אין לו אפילו יכולת לקבוע את סגל השחקנים עמו יהיה עליו "לצאת לקרב" . לרוב המחליט העיקרי לגבי סוגיית סגל השחקנים הוא המנכ"ל (או הבעלים) שיכול לשמוע את דעתו של המאמן אך לא בהכרח להסכים אתו. מן המאמן מצופה להכין את הקבוצה לקראת המשחקים ולנהל אותה בזמן המשחק עצמו.

אלמנט זה של "ניהול משחק", כלומר יכולת עריכת שיפורים בזמן אמת ואין זה משנה אם בקבוצה באמצעות החלפת שחקנים  או ביחיד וקבוצה באמצעות שינוי טקטיקה באמצע הפעילות מצטרף לתכונות הנדרשות ממאמן. שימו לב שכפי ששיפור ליקוי דורש נוכחות פיזית של המאמן בזמן האימונים, כך ניסיון לשיפורים בזמן אמת דורש אף הוא נוכחות פיזית של המאמן בזמן התחרות.

במקרים של טניסאי, למשל,  זה אומר לטייל ברחבי העולם מטורניר לטורניר ולבלות שבועות שלמים זה בחברת זה, הן באימונים, הן בתחרויות והן מחוץ לזמן המוקדש לספורט, וכאן אנו נכנסים לאחת הסוגיות מעוררות המחלוקת ביותר בקרב קהילת המאמנים (והמנהלים ככלל): האם על המאמן להיות גם חבר של אלו אותם הוא מאמן? האם ניתן להפגין סמכויות בחלק מהזמן ורעות בחלק אחר, והאם הדואליות הזו תורמת או פוגעת ביכולת המאמן להגיע ליעד המרכזי שהוא שיפור הספורטאי? (מאחר ואני הורה אני מאמין שעל ההורה לגלם את שני האלמנטים, ומאחר ואני מדריך אני מאמין בשילוב, אך מאחר ואני לא מאמן אין לי תשובה מוחלטת לגבי מה ראוי בספורט).

שינוי, כך יודע כל אחד ואחד, לרב לוקח זמן. יש אמנם שינויים פתאומיים שמצליחים "לתפוס", אך לרוב קשה לאנשים לשנות הרגלים. וכך, על מנת שמאמן יצליח, התנאי הראשון להצלחה הוא שיהיה לו מספיק זמן להצלחה. המאמנים הגדולים ביותר לרוב מחזיקים זמן רב באותו מקום. למשל אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. הסיבה לכך הוא ברורה: ככל שאתה מצליח, כך האשראי שניתן לך גדל, ככל שהוא גדל, אתה יכול למצות את יכולתך עם פחות הפרעות וכך קל לך יותר להצליח.

ועדיין,  כל כמה שאני מבין מכבד ומעריך את תפקיד המאמן, כל הזמן מנקרת בי השאלה עמה התחלנו, האם  צריך מאמן? כדי לענות עליה אני מבקש שתקראו  את מה שאכתוב כעת, למרות שישמע לכם מוכר למדי, ובסוף, אני מבטיח מסקנה:

אחת הבעיות הגדולות ביותר שאני מכיר הוא לנסח את תפקידה של המאמנת, הן מאמנת של ספורטאי בודד והן מאמנת של קבוצה.

לכאורה, המאמנת היא זה שאומרת לך מה לעשות ואיך לעשות זאת, אבל למעשה מי שעושה זה אתה עצמך הן כספורטאי בודד, והן כחלק מקבוצת ספורטאים.

הבעיה האמיתית של כל מאמנת היא הפרדוקס שהמאמנת יכולה להיות נפלאה ונהדרת, אך מי שמבצע דברים בשטח הוא הספורטאי. כתוצאה מכך, בשורה התחתונה,  זה לא משנה מה אומרת המאמנת, מה שמשנה הוא אך ורק מה עושה הספורטאי.

זה לא ברור מאליו שספורטאי  צריך מאמנת, בטח שלא ספורטאי בודד. גאוותנו אומרת לנו, הרי, שאנו אמורים לדעת הכול לבד. עצם לקיחת מאמנת הינה ויתור על גאווה והודעה בפני עצמך שאתה אינך כל יכול  ושמישהו אחר יוכל לעזור לך להשתפר. האמינו לי שזה לא קל לא באמנות, לא קל בספורט ובטח שלא קל בחיים.

על מנת להבין לשם מה זקוקים למאמנת, הבה ונבחן מהו בעצם תפקידה של המאמנת.

אני מאמין שהתפקיד החשוב והמהותי ביותר של מאמנת הוא לשים את האצבע על הפגמים של הספורטאי הבודד או הקבוצה. בלי שיובן מהו הפער בין המצוי לרצוי אי אפשר לשפר את המצוי לכיוונו של הרצוי.

ההנחה המובלעת בהצהרה הזו היא שהמאמנת אכן יודעת מהו "הרצוי". את ההווה בפאטאנק (משחק צרפתי שמזכיר משחק בגולות/ג'ולות/בלורות, אך עם מספר כדורים בגדלים שונים) כל אחד מאיתנו יכול לראות, אך כדי לזהות מגבלה, טכניקה לקויה, אסטרטגיה לא-נכונה או כל ליקוי אחר, עליך להבין מה רצוי היה שיקרה.

וכאן אמורה להיכנס למשחק תפישת העולם של המאמנת כי הרצוי אינו בהכרח זהה בין כל זוג מאמנות שהוא, למשל בתפישת שיטת המשחק הרצויה, בהגדרת תפקידו של המגן השמאלי כחלוץ נוסף או בכל אלמנט אחר.

אגב, כשההנהלה בוחרת את המאמנת, רצוי שתיקח בחשבון גם את תפישת העולם שלה ותראה אם היא תואמת את זו של הקבוצה ואוהדיה (ולא, לנצח בכל משחק בהפרש של לפחות חמישה שערים אינו נחשב כתפישת עולם.)

אחרי שהמאמנת (לפחות בשאיפה) מזהה את הליקויים שיש לשפר, עליה להיכנס לתפקיד חשוב הבא שלהוזה אומר להניע את הספורטאים עליהם הוא אחראי לפעולות שמטרתן שיפור הליקוי.   מאחר והקניית יכולת דורשת לרוב תרגול מפרך, הרי תפקידה הבא של המאמנת הוא להניע את הספורטאי לבצע את הפעולות שאינו בהכרח רוצה לבצע, כלומר להיות מנהלת (מי שמשיג תוצאות בעזרת פעולות של הכפופים אליו) או מוטיבטורית.

כדי לשפר משהו עליך להבין שיש ליקוי. עליך להבין מה בדיוק לקוי, עליך להיות מוכן לשפר את הליקוי ועליך להבין כיצד לשפר את הליקוי, וזה מביא אותנו לתפקידה הבא של המאמנת: ללמד את הספורטאי הכפוף לו מה עליו לעשות כדי להשתפר בתחום הספציפי.

ישנה מילה אחת שאמורה לכלול את כל התכונות הללו והמילה הזו היא  "מנהיגה".

האם מפליא, אם כך, שאם המונהגים נכשלים, המנהיגה היא זו שאמור לשלם את המחיר?

אותי, האמת, לעתים זה מפליא!

אני מאמין שלא משנה עד כמה טוב תהיה המאמנת של קבוצת ננסים מפורטו אלגרה שבדרום ברזיל, אין להם סיכוי לנצח את הדרים-טים של אולימפיאדת ברצלונה 1992. האם זה אומר שהמאמנת של קבוצת המאותגרי אנכית חייבת לקחת אחריות ולהתפטר מאחר והספורטאים שבהנהגתה לא מצליחים לנצח את הדרים טים?

לעומת זאת, אם היא תיכשל בהפיכת תריסר הספורטאים שבהנהגתה ליחידה אחת, לטעמי עליה לפנות את מקומו למישהי אחרת. כי אני מאמין שתפקידה הבסיסי ביותר של מי שמאמנת קבוצה הוא להפוך אוסף אינדיבידואלים לקבוצה. עליו לחזק את מי שמוכנים לתת את נשמתם לקבוצה, להעיף את חסרי הסיכוי וללמד "קבוצתיות" את אותם שמסוגלים ללמוד,  כך שהקבוצה תהפוך ליותר מסכום חלקיה. (האם חשבתם פעם עד כמה הקלישאה הזו בלתי אפשרית במציאות?)

אם כך, מאמנת של שחקן בודד זה עניין שונה לחלוטין, ואולי לא?  אמנם אין כאן לכאורה חובה להפוך את הספורטאי לחלק מקבוצה, אך לטעמי כאן על המאמנת לגרום לשחקן לחיות בשלום עם המרכיבים השונים של מהותו ויכולותיו הפיזיות והנפשיות וזה, האמינו לי,  לא פחות קל.

מבחינת תפישת עולם ניתן לחלק את המאמנותבעולם בהתאם למיקומם על רצפים שונים:       שליטה מוחלטת במה שהספורטאי יעשה מחד לעומת שיפור יכולת הספורטאי כדי לאפשר לו להחליט לבד מה ואיך יעשה מאידך.              התמקדות בקיים אצל הספורטאי  שאת מאמנת לעומת התמקדות בנקודות החלשות והחזקות של היריב.                    מיקוד בהגנה לעומת מיקוד בהתקפה (לא רלבנטי רק למשחקי כדור, אלא גם לריצות למשל).          רגש (מישהו הזכיר צרחות?)  בזמן הפעילות הספורטיבית לעומת  רצון להקרין רוגע ונחת בזמן הפעילות.      ועוד פרמטרים רבים כגון, למשל,  שיתוף אנשי צוות בהחלטות.

ואכן, בימינו פעמים לרוב המאמנת היא גם ראש צוות. יש תחתיה עוזרות מאמן, סקאוטריות, נשות וידיאו, פסיכולוגיות, תזונאיות, מאמנות כושר ועוד שלל בעלות תפקידים שמטרתן לספק למאמנת עצות מחד ולבצע את הנחיותיה מאידך.   ישנם מועדונים בהם הצוות גדול ומורכב, וישנם מועדונים בהם הוא מינימלי. ישנם אפילו מקרים בהם סגל האימון כולל רק שם אחד: את המאמנת עצמה.

תפקיד עוזרות המאמן הוא, כמרומז משמם, לעזור למאמנת לבצע את תפקידה, אך הרבה פעמים הן גם משמשות סוג של תעודת ביטוח של המועדון למקרה שהמאמנת תפוטר, תתפטר  או לא יהיה מסוגלת לבצע את תפקידה מכל סיבה שהיא.

ואכן המאמנת הוא הרבה פעמים הראשונה ללכת (מרצון או מכפייה) וזה נכון הן לגבי קבוצות והן לגבי מאמנת אישית של ספורטאי ספציפי. במקרה של הקבוצה, הסיבה היא לרוב כי אין יכולת לשנות את רוב מרכיבי הקבוצה באמצע העונה ואם חשים שחייבים שינוי – בעצם יש רק כתובת אחת. ולגבי מאמנת אישית, הרי הספורטאי הוא המעסיק שלה וקשה להאמין שהספורטאי יפטר את עצמו וישכור מישהו אחר שירוץ במקומו…

תפקידה בפועל של המאמנת  (בניגוד לזה הרשמי) משתנה לא רק מסוג ספורט אחד או משנהו אלא גם אפילו בתוך אותו מועדון. ישנם מקרים בהם היא אחראית לקבוע מי יהיו הספורטאים בקבוצה ולעתים המאמנת היא אפילו המנהלת והבעלים של הקבוצה כמו שהיה מיקי דורסמן בהפועל חולון.  אגב, אחת הסיבות להצלחה של חולון בעונה בה דורסמן אימן אותה, היתה הידיעה המוחלטת של השחקנים וכל הצוות שסביבם שהבעלים (דורסמן) לעולם לא יפטר את המאמן (גם דורסמן). אם לשחקנים ברור שמי שילך הביתה במקרה של כישלון זה הם ולא המאמנת, הם אוטומטית מבינים שהאחריות עליהם. במקרה שכזה, אגב, הפרדוקס שהתחלנו בו את המאמר הרבה פחות חד שכן בדרך להצלחה,  השחקנים תלויים במאמנת לפחות בה במידה היא תלויה בהם.

בנ.ב.א. המאמנת היא שכירה של המועדון. לרוב אין לה אפילו יכולת לקבוע את סגל השחקנים עמו יהיה עליה "לצאת לקרב" . לרוב המחליט העיקרי לגבי סוגיית סגל השחקנים הוא המנכ"ל (או הבעלים) שיכול לשמוע את דעתה של המאמנת אך לא בהכרח להסכים אתה. מן המאמנת מצופה להכין את הקבוצה לקראת המשחקים ולנהל אותה בזמן המשחק עצמו.

אלמנט זה של "ניהול משחק", כלומר יכולת עריכת שיפורים בזמן אמת ואין זה משנה אם בקבוצה באמצעות החלפת שחקנים  או ביחיד וקבוצה באמצעות שינוי טקטיקה באמצע הפעילות מצטרף לתכונות הנדרשות ממאמנת. שימו לב שכפי ששיפור ליקוי דורש נוכחות פיזית של המאמנת בזמן האימונים, כך ניסיון לשיפורים בזמן אמת דורש אף הוא נוכחות פיזית של המאמנת בזמן התחרות.

במקרים של טניסאי, למשל,  זה אומר לטייל ברחבי העולם מטורניר לטורניר ולבלות שבועות שלמים זה בחברת זה, הן באימונים, הן בתחרויות והן מחוץ לזמן המוקדש לספורט, וכאן אנו נכנסים לאחת הסוגיות מעוררות המחלוקת ביותר בקרב קהילת המאמנות (והמנהלות ככלל): האם על המאמנת להיות גם חברה של אלו אותם היא מאמנת? האם ניתן להפגין סמכויות בחלק מהזמן ורעות בחלק אחר, והאם הדואליות הזו תורמת או פוגעת ביכולת המאמנת להגיע ליעד המרכזי שהוא שיפור הספורטאי? (מאחר ואני הורה אני מאמין שעל ההורה לגלם את שני האלמנטים, ומאחר ואני מדריך אני מאמין בשילוב, אך מאחר ואני לא מאמנת אין לי תשובה מוחלטת לגבי מה ראוי בספורט).

שינוי, כך יודע כל אחד ואחד, לרב לוקח זמן. יש אמנם שינויים פתאומיים שמצליחים "לתפוס", אך לרוב קשה לאנשים לשנות הרגלים. וכך, על מנת שהמאמנת תצליח, התנאי הראשון להצלחה הוא שיהיה לה מספיק זמן להצלחה. המאמנים הגדולים ביותר לרוב מחזיקים זמן רב באותו מקום. למשל אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. הסיבה לכך הוא ברורה: ככל שאתה מצליח, כך האשראי שניתן לך גדל, ככל שהוא גדל, אתה יכול למצות את יכולתך עם פחות הפרעות וכך קל לך יותר להצליח.

וזו בעצם התשובה שלי לסוגיית נחיצות תפקיד המאמן/נת. כשם שגברים זקוקים לנשים שתפקנה מהם את המרב והמיטב, כך הספורטאי זקוק למאמן/נת.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. דוגמא לא הכי רלבנטית. רעיה או בן זוג זה שותף לחיים. לא בהכרח מישהו שמכוון לשפר את יכולתך בדבר זה או אחר. מאמן בספורט זה אכן דבר הכרחי כי בהכרח אתה לגבי עצמך אף פעם לא אובייקטיבי ולכן כדי להגיע למקסימום שלך אתה חייב את העין המקצועית שיש לה פרספקטיבה.

    1. No man is an island/John Donne

      No man is an island,
      Entire of itself,
      Every man is a piece of the continent,
      A part of the main.
      If a clod be washed away by the sea,
      Europe is the less.
      As well as if a promontory were.
      As well as if a manor of thy friend's
      Or of thine own were:
      Any man's death diminishes me,
      Because I am involved in mankind,
      And therefore never send to know for whom the bell tolls;
      It tolls for thee.

  2. לי הפריע הצבע הוורוד בכתבה. השאר הכל שחור – האפקט לא ייפגע, האמן לי. אבל אתה יכול לכתוב חלק ב-BOLD וחלק ברגיל, או חלק נוטה (ב-"I" ניתן לעשות זאת).

    הבעייה בדיון כזה היא הרמה של האימון. מאמן "MIDGIT BASEBALL" לילדים בני 4 תפקידו מעט שונה ממאמן בעממי, בתיכון, במכללה, ובמקצוענים.
    תפקיד המאמן והגדרתו תלויים בגיל המשתת]פים, רמתם, ומטרת הקבוצה בה הם משחקים (ללמוד? ליהנות? לנצח?)

להגיב על מולי לבטל

סגירת תפריט