על מהויותיו של הספורט – על שיאים ושבירתם (17) / מולי

globe

על מהויותיו של הספורט –  על שיאים ושבירתם (חלק שבעה עשר) / מולי

אם ניכנס עמוק-עמוק ללבבו של כל ספורטאי מקצועי נגלה שמשאלתו הכמוסה היא שבירת כל שיאי העולם האפשריים, ויצירת מצב בו אף אחד אחר בעתיד לא ישבור לעולם את השיאים שהוא הציב.

הבעיה בתפישה זו היא שאם מישהו מציב שיא, זה כבר מראה שעקרונית אפשר להגיע אליו ומכך שסביר שמתישהו שיא זה יישבר.

ההנחה הסמויה שמאחורי עיקרון זה קובעת שבעתיד הספורט יגיע לרמה גבוהה עוד יותר ולכן ניתן יהיה לשפר את השיא. ככלל, כל התרבות המודרנית מבוססת על ההנחה הסמויה הזו שבעתיד יהיה טוב יותר מבהווה. האמינו או לא, תפישה זו לא שררה בכל זמן ובכל מקום. בסין הקיסרית, למשל, היתה תפישה שקבעה שאי שם לפני אלפי שנים החיים היו מושלמים ומאז הם רק מתדרדרים והולכים. אפילו בתנ"ך, אם חושבים על כך, פעם היה גן העדן המושלם, ומאז הגירוש מגן העדן באו לעולם הכאב, השלטון והעבודה הקשה כאמור בדברי אלוהים לפני הגירוש מגן העדן  בספר בראשית, פרק ג' פסוקים ט"ז-י"ז: "אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃   וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֨אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכְלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃"

אחת השאלות המעניינות היא האם תהיינה גבולות ליכולת הספורטיבית האנושית? האם תמיד ניתן יהיה לרוץ מהר יותר?  להרים משקל גבוה יותר ? (לקפוץ רחוק או גבוה יותר הם בעצם תוצר גם של יכולת הריצה ומכך שאם ירוצו מהר יותר גם יקפצו רחוק/גבוה יותר….)

התשובה העקרונית הנוכחית לשאלה זו מערבת אל תוך הספורט אלמנט חיצוני והוא המדע (שעוד ארחיב בנפרד על קשריו עם הספורט). התחושה המקובלת בימינו היא שמאחר והמדע ימשיך ויתקדם בעתיד – כך תעשה גם היכולת הספורטיבית. המדע מצליח שוב ושוב לקחת אלמנטים נוספים של הספורט ולשפר אותם הן ברמת הפרקטיקה הספורטיבית (קפיצת פוסברי במקום קפיצת "גלילת בטן"), תנאי השטח (מסלול ריקורטן משובח), סטטיסטיקה משופרת  (מוניבול), רפואה, תזונה, שיפוט ועוד אין ספור מרכיבים של  כל מה שקשור לספורטאי ולספורט.

לרוב השיאים משתפרים בעקומה אטית, עקב בצד אגודל, אך יש מקרים בהם השיאים קופצים כמו ב… קפיצה לרוחק. רוב האנשים זוכרים את  בוב בימון והשיא האלמותי שלו,  אך כבר לפניו היה  ג'סי אוונס שהייה הקופץ הראשון בהיסטוריה שקפץ למרחק מעל שמונה מטרים ב-25 במאי 1935, וקבע שיפור של חמישה עשר סנטימטרים לשיא עולמי שעמד על 8.13 מ' והחזיק מעמד עשרים וחמש  שנים עד שהגיע רלף בוסטון ב-12 לאוגוסט 1960  ששיפר משך חמש שנים את השיא העולמי שש פעמים, סך הכל בכולם יחד בעשרים ושניים ס"מ.

ואז, באולימפיאדת מקסיקו , הגיע בוב בימון 1968 שקפץ למרחק של 8.90 מ' (שיפור של חמישים וחמישה ס"מ מהשיא הקודם), והחזיק בו במשך עשרים ושלוש שנים עד אולימפיאדת טוקיו 1991 כשמייק פאוול – שיאן העולם הנוכחי קבע תוצאה של 8.95 מ'. מאז עברו  כבר שלוש עשרה שנים ומי יודע מתי השיא הזה יישבר ובכמה סנטימטרים?

אז יש לנו לשבור מדרג שלם של שיאים בפירמידה עולה:  שיאים אישיים, שיאי מועדון, שיאי מדינה, שיאי יבשת, שיאי תחרות ספציפית, ושיאים עולמיים.  לכאורה, מי ששובר את השיא העולמי שובר את כל השיאים, ואולם יש לכך מספר יוצאים מן הכלל . אם שברתי את השיא העולמי בתחרות מסוג א', הרי בכל התחרויות האחרות שיא התחרות יהיה נמוך יותר. התחרות הבולטת מכולן הוא האולימפיאדה, ואכן יש לה את שיא האולימפי. אבל לא רק אלמנט סוג ארגון התחרות, בהחלט יכול להיות, למשל, שיא מותנה מקום כגון "שיא מסלול" למרות שנערכות בו מספר תחרויות שונות, או שיא מותנה זמן המוכר כ"תוצאה הטובה ביותר השנה".

לעתים יש שיא שנראה בלתי שביר בשל התנאים המשתנים: ווילט צ'מברליין קלע מאה נקודות במשחק נ.ב.א. בו ניצחה הפילדלפיה ווריורס את הניו יורק ניקס. מאז משחק זה שנערך בשני למרס 1962, ההישג השני הטוב ביותר שייך לקובי בריאנט שקלע שמונים ואחת נקודות, שלוש נקודות יותר משיאו הקודם של ווילט עצמו.  הטענה העקרונית היא שהמשחק השתנה וכבר אין אנשים כמו ווילט ששולטים בו בצורה מוחלטת תוך יתרון מוחלט על פני האחרים, אך מאחר ושבעה שחקני נ.ב.א. קלעו מעל ל ששים וחמש נקודות במשחק, רובם יותר מפעם אחת. (ווילט, אגב,  עשה זאת חמישה עשרה פעמים), אני בהחלט מאמין ששיא זה יוכל להישבר אי פעם, מה גם שבימינו יש קליעות לשלוש נקודות שלא היו בזמנו. הבעיה כאן היא שזהו שיא אישי במשחק קבוצתי, ולכן יהיה צורך להמתין לבואו של שחקן שיהיו לו יתרונות ויכולות מעבר למוכר ולאלו, בצירוף נכונותם/ן של בני/ות קבוצתו "לעבוד למענו/ה" יהפכו את  שבירת השיא לאפשרית.

ישנו עוד סוג של שיאים שמחזיק מעמד מזה זמן רב: השיאים של שחייניות מזרח גרמניה מחד ושיאי השחייה עם בגד הים שהוחלט לאסור על השימוש בו מאידך. אלו גם אלו הם שיאים שהושגו בעזרת עזרים מדעיים שנקבע מאוחר יותר שאינם מקובלים.  ועדיין, שיאים אלו שקבעו פער קדימה, נמצאים בפער גדול יחסית מהמצב בהווה ולכן יש לשער שייקח זמן רב עד שאחד אחד גם הם יישברו.

ואיך אפשר בלי שיאן  שבירת השיאים העולמיים שהוא, לפחות על פי הידוע לי, סרגי בובקה. תופעת הטבע הזו שבר שלושים וחמש פעמים את שיא העולם: שבעה עשר פעמים באצטדיון פתוח ושמונה עשר באולם.

ובשבירת השיא ננוחם.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. אם אני זוכר נכון קובי קלע 81 בשלושה רבעים בערך.
    אם פיל ג'קסון היה משאיר אותו על המגרש אולי היה מגיע ל 100
    ממש ביאס אותי כשהוא הוציא אותו

  2. פוסט מעולה. אני מאמין שלרוב הספורטאיים הקבוצתיים זה לא הדבר שעובר בראש (אם זה בכלל עובר בראש). אני מאמין שלספורטיים הקבוצתיים הרצון הוא בעיקר אליפות. אם הייתה לי קבוצת כדורסל לא הייתי לוקח שחקן שיותר חשוב לו לקחת את הMVP מאשר את הטבעת.

    1. ממעט ההכרות שלי עם שחקנים, הם ברובם בעלי רצון להיות ה"אלפא מייל".

      אכן, הם ישאפו לזכות בתארים, אך חשוב להם בה במידה יהיה להיות זה שמשתכר הכי הרבה בקבוצה או בארץ…

      ההשגיות אינה בהכרח דוחה את הקבוצתית והקבוצתיות אינה בהכרח דוחה את ההישגיות.

  3. זכור המשחק האחרון של העונה הסדירה בו דיוויד רובינסון קלע 71 נקודות וניצח את מלכות הסלים ביתרון זעיר מול שאקיל אוניל. כמובן שכל הקבוצה שיחקה כדי לעזור לו.
    לגבי בובקה, רבים אומרים שהוא הרמאי הגדול של תקופתו, כי הוא ידע לשבור את השיא כל פעם בס"מ אחד בלבד ולקבל את הפרס על שבירת השיא. יותר ריווחי לשבור 20 פעם את השיא כל פעם בס"מ אחד מאשר לשבור אותו פעם אחת ב-20 ס"מ .
    אגב גם באיסלם חושבים שבתקופת הנביא מוחמד היה הכי טוב ושואפים לחזור לגדולת הימים ההם, הבעיה היא שהם לוקחים את כל העולם איתם . . .

  4. הבעייה של "שיאי עולם" היא שהם נשברים בתנאים שונים. הדוגמא מס' 1 היא "שיא עולמי במרתון" – – מסלול שונה, עיר שונה, מזג אוויר שונה.
    או השיא של בימון בקפיצה לרוחק במכסיקו סיטי -0 – גובה רב, משיכת אדמה נמוכה יותר, אוויר דליל יותר.

    בקשר להיכן ייעצרו שיאי עולם, ישנה נוסחה אחת שמסבירה מדוע הם ייעצרו:

    אנרגיה קינטית =חצי מסה כפול מהירות בריבוע

    ז"א שלשבור שיא מ-9.32 ב-100 מ' ריצה ל-9.31 קשה הרבה יותר (המהירות המתבקשת דורשת מקדם אנרגיה רבועי) מלשבור את השיא הקודם שהיה 9.33 ונישבר ל-9.32.

    לכן גם שיאי עולם במרחקים ארוכים יישברו יותר מאשר שיאים למרחקים קצרים כי באופן יחסי הרבה יותר קל לשבור 30:12.26 דקות ל-30:12.25 מאשר מאית ב-100 מטרים.

    1. מנחם, ועדיין, זה שאנחנו לא חולמים על מאה מטר בשבע שניות, לא אומר שלא יהיה אדם שיעשה זאת, וכך לגבי קפיצה לרוחק של עשר וחצי מטר.

      אני תמיד חושב על שני אנשים: טייגר וודס וDing Junhui בסנוקר. שניהם בילו את ילדותם ונעוריהם בהתמקדות מוחלטת בספורט ולכן הגיעו להישגים.

      אני סקרן אם נצליח לקחת ילד בעל גנים וללמד אותו מהירות מהירות תוך דגש על ריצות קצרות בלבד ולא על שום דבר אחר, מה תהיה התוצאה…

    1. ככל שאתה נמצא בגובה רב יותר מפני הים, ה-"G" – כוח משיכת האדמה – קטן יותר ולכן אתה "שוקל" פחות. בנוסף, האוויר דליל יותר

      1. הכוונה לכח המשיכה/גרוויטציה אני מניח. שזה נכון שככל שאתה רחוק יותר ממרכז המסה (מרכז כדור הארץ) אז הוא חלש יותר. בד"כ זה מאוד קטן, אבל בין מקום בגובה 0 ל 3000 כנראה כן יהיה הבדל.

  5. כשם שכאשר אני רץ, האוויר עוצר אותי, כך גם כשאני קופץ, האוויר עוצר אותי ומהווה התנגדות לכוח המשיכה.

    בשורה התחתונה כשהאוויר דליל יותר, כוח המשיכה חזק יותר.

    1. כי ההתנגדות של האוויר פחותה.

      אבל מצד שני, בגבהים, המרחק למרכז כדור הארץ הוא גדול יותר ולכן כוח המשיכה קטן יותר בעצמתו.

    2. מולי לגבי צפיפות האויר ישנה משמעות לגובה אבל לא לגבי כוח המשיכה. השינוי ב- g בין גובה פני הים לגובה 2000 מטר הוא 0.06% כלומר זניח. וזה עדיין לא ההבדל במרחק הקפיצה כאשר האנרגיה של הקופץ נתונה. אני עם הטלפון ואם תרצה אחשב זאת אח"כ

      1. בסדר, מרחק הרפיצה מתכונתי לאנרגיה הקינטית של הקופץ ומתכונתית הפוכה ל g. שינוי פצפון ב g לא משנה כלום (רדיוס כדור הארץ הוא 6370 ק"מ כך ששני ק"מ נוספים זניחים)

  6. עוד פוסט נהדר. שבירת שיאים הוא הדבר העומד בבסיסו של הספורט האישי. קודם כל להיות הכי טוב שאתה יכול ולהגיע למלוא הפוטנציאל. מה שנקרא להתחיל הכי מהר שאפשר ולאט לאט להגביר.
    בספורט הקבוצתי שיאים הם דבר יותר שולי. בהתחרות בין שתי קבוצות חשוב דבר אחד שעל פיו נבחנים: ניצחון או הפסד. מה שיפה בזה הוא שכל אינדיבידואל בקבוצה תמיד צריך לשאוף להיות הכי טוב שהוא יכול אבל מבלי לפגוע במטרה העיקרית, שזה יוצר דיסוננס לפעמים בכך שהאינדיבידואל צריך להגביל את עצמו לטובת הקבוצה. שחקן כמו קובי לדוגמא מעולם לא הבין זאת בעצמו והיה חייב מאמן שיגביל את השאיפה שלו המצויינות אישית לטובת הקבוצה. שחקנים כמו הארדן וווסטברוק צריכים מאמן כזה. מה שמדהים הוא ששני הכוכבים הגדולים בליגה כיום הם דוגמא לשחקנים שמצליחים להגביל את השאיפה לשיאים אישיים לטובת הצלחת הקבוצה

  7. הספורט התחרותי מבוסס על הישגים, ומדד לפיהם.
    ערכו של הספורט העממי הוא בהרבה מאוד דברים חיוביים.
    זו הסיבה כמובן שעדיף שרשויות מקומיות ישקיעובכל הבטי הספורט שאינם קבוצות ליגה ראשונה בכדורסל או כדורגל

  8. מולי ובכלל, במסגרת הלימודים אני צריך להגיש הצעת מחקר במשפטים.

    חשבתי על דרך מסויימת לבדוק השפעה של ספורט וחוקיו על המשפט או הפוך, האם המשפט וההתפתחות שלו משפיעה על הספורט.

    אני נורא רוצה להגיש הצעת מחקר מהסוג הזה ולא איזה משהו משעמם, אבל טיפה מפחד שלא תהיה לי גישה מספקת לחומר ולמידע, ובאופן כללי אם ההצעה היא הצעה טובה או שאולי לשנות את נוסח ההצעה. ובכללי מאיזה כיוון לבדוק.

    אני עושה תואר בכלכלה ומשפטים, יודע לעבוד יחסית עם סטטיסטיקה (אקסל וסטטה)

    תודה לעוזרים, זה המייל coh23n@walla.com

    1. חיים כ שלום,
      למה משפטים למה ?! אוי ווי.
      העבודה תלויה בהיקף שמצפים ממך לכתוב – 5 עמודים או 50?
      ניסיתי לראות אם אני יכול לעזור והדבר היחיד שכולה לי לראש הוא דווקא הניגוד בין מערכת החוקים של הספורט ומערכת המשפט. אני מבין רק קצת בנבא ומשם הדוגמאות. אני מתכוון לכך שבעולם האמיתי אדם זכאי כל עוד לא הוכח אחרת, ובמשפט בודקים את כל העובדות ונותנים לו להשמיע את דעתו בטרם יחרץ דין. בעולם הנבא ישנם חוקים דרקוניים ושליט יחיד (סטרן שבינתיים התחלף). הקומישנר קובע קוד לבוש וכולם מתיישרים לפיו. מבט קטן לא במקום אל השופט – טראח קנס של 20000 דולר, המהום או חיוך שלא במקום – קנס. מקסימום ישנו שימוע שתוצאותיו ידועות מראש. כמו עירק של סדאם.
      הנושא הכי חם הוא האופן שבו בעלי הקליפרס, דונלד סטרלינג, הביע את דעתו באופן פרטי וחוקי לגמרי ועקב כך איבד מועדון ששווה מיליארדים. זה לא היה עובר בשום מקום אחר.
      מה שכאן מעניין, ואני לא מבין בזה כלום וגם לא רוצה להבין, הוא הממשק בין העולם הווירטואלי של הליגה לבין חוקי ארה"ב, כלומר ההדחה של סטרלינג היא חוקית לגמרי מכיון שהיה חתום על איזושהי אמנה פנימית של הנבא.
      אני מניח שאם תחפור יותר תוכל למצוא אוצר.

      מה שלא תבחר לכתוב נשמח לקרוא את התקציר שלו כאן.

להגיב על חיים כ לבטל

סגירת תפריט