על מהויותיו של הספורט – כשספורטאי נמצא ב"זון" (15) / מולי

ZONE

 

על מהויותיו של הספורט –  כשספורטאי נמצא ב"זון" (חלק חמישה עשר) / מולי

בכל חיי עד כה אני יכול לזכור שלוש שעות שבהן הכול, אבל ממש הכול היה מושלם. התעוררתי בבוקר בביתה של אישה שאהבתי ושלא ראיתי חודשים רבים לסוג של אנרגיה שלא היתה מוכרת לי עד אז. ומרגע שהתעוררתי הכול היה נכון, נכון באופן מוחלט. כל צעד, כל מילה, כל מבט היו נכונים. האופן בו נעשו הדברים הנכונים היה מושלם ולא היה שום פער בין המצוי למה שאולי ניתן להחשיבו כרצוי. באותן שלוש שעות של מה שניתן להגדירו רק כ"שהות בעולם שכולו נכון" אני בטוח שאם זה היה מרגיש לי נכון, הייתי מצליח בקלות לשבור שיא עולמי כלשהו.

השהות הזו באותו גן עדן חסר חסרונות פגה אחרי כשלוש שעות, קצת לפני שהגעתי לבסיס,  ומאז אני  מנסה כמיטב יכולתי לשחזר את הסיטואציה הנכונה הזו – אך ללא הצלחה.

כל ספורטאי מכיר את אותם ימים שבהם כל מה שהוא עושה מצליח: זריקות בלתי-אפשריות לסל נכנסות, כולל כאלו שבחיים לא היית מאמין שאי פעם תנסה לזרוק, לפטיש שאתה מיידה נוספות כנפי קסם בעלות כוח משלהן שגורמות לו לעוף הרחק אל מעבר למה שאי פעם חלמת שתגיע,  בעיטה שכיוונת להרחיק במרכז השדה, מוצאת איכשהו את דרכה לשער – ובצורה היפה ביותר, ואיכשהו, איכשהו ברור לך שביום הזה, כל שיא שרק תרצה יישבר כי אתה פשוט ב"זון".

בתגובה לאחד החלקים הקודמים כתבתי שספורט לטעמי הוא פעילות המערבת תרגול גופני ונפשי בו יחיד או קבוצה בתחרות עם אחר או אחרים ונהנים מזה. והוספתי עוד שיש לי תחושה שספורט הוא לא בהכרח מה שאתה עושה, אלא מעל לכל האופן בו אתה עושה זאת. אין ספק שמטרתו העילאית של כל ספורטאי היא להיות ב"זון" ע"פ דרישה, כלומר להצליח להיכנס לתוכו בזמן ובנסיבות בהן על הספורטאי למצות את מרב ומיטב יכולתו.

אין לי גם ספק שמעטים, אם בכלל, מסוגלים להיכנס לאותו מצב רוח נפשי עילאי ע"פ דרישה. ונשאלת השאלה מדוע?

את השאלה הזו שואלים גם אמנים כאשר הם מתייחסים לאותה יכולת המכונה "מוזה" או בעברית "השראה". גם האמנים מנסים לשלוט בהשראה, לזמן אותה על-פי דרישה, וכמו הספורטאים גם האמנים נותרים לרוב מתוסכלים מאי היכולת שלהם לשלוט בהשראה באופן מלא.

ועדיין, אלו גם אלו, לא מפסיקים מלנסות ולהקים באופן מלאכותי את מה שמגיע לעתים נדירות באופן טבעי.

החלק הראשון בניסיון השליטה הזה הוא מה שאני מכנה  "ניכוש העשבים הזרים", כלומר לנסות למנוע הפרעות ו"רעשים" מצד גורמים חיצוניים.

החלק השני בניסיון השליטה הזה הוא מה שאני מכנה  "ניכוש העשבים שבבית פנימה", כלומר לנסות למנוע הפרעות ו"רעשים" מצד גורמים פנימיים. מדיטציה היא דוגמה לניסיון שכזה כמו גם זיכרון שרירי או חזרה על טקס לפני כל חבטת הגשה של טניסאי.

הבעיה היא ששני שלבים אלו אולי משפרים את יכולתו של הספורטאי, אך הם בדיוק כמו שווים ככוסות רוח למת בכל מה שקשור להבאתו של ה"זון" כאן ועכשיו.

השלב השלישי, בספורט ובאמנות, הוא לנסות להשתמש בעיקרון של "עם האכילה בא התיאבון". אתה מתחיל לעשות מתפלל שתעשה טוב, ושהטוב יחולל איכשהו את הטוב ממנו עד שלבסוף תגיע למקום בו לא יהיה פער בין המצוי לרצוי.

ושוב, אתה אולי מתקרב ומשתפר, אך לרוע המזל, לא רק שאתה לא מגיע ל"זון" אלא גם שלעתים קרובות מדי אתה מצליח בעיקר לעשות את הדברים באורח כל כך לא טבעי עד שהם יוצאים מאולצים וגרועים מהרגיל.

רבים המבינים זאת, מתייאשים ולא מנסים כלל להגיע ל"זון" על בסיס קבוע. הם פשוט מנסים שהרמה שלהם בלעדיו תהיה הגבוהה ביותר שניתן, אך ללא ניצוץ הגאונות וללא השלמות והמוחלטות. הם משחקים בצורה טובה תוך שהם נמנעים מטעויות, ובגדול הם פשוט מסתפקים בפחות ממושלם.

אחרים יוצאים מנקודת הנחה של"זון" ישנן סיבות ולכן אם נצליח לשחזר את הסיבות, יש סיכוי שאותן נסיבות יביאו את אותו "זון". כתוצאה מכך הם ילבשו את אותה חולצה שלבשו בזמן ה"זון", יחזרו על אותה שגרה כל כמה שניתן, ימלמלו את אותן מילים וכפי שיודע כל ספורטאי: לא יצליחו לשחזר את ה"זון" על בסיס קבוע.

הבעיה היא שהנחת היסוד במדע הקלאסי שאמרה שיש סיבה ותוצאה, פינתה את מקומה להבנה הנובעת מתוך פיזיקת הקוואנטים שחלקיקים "מעדיפים" לעשות את מה שהם עושים, ומכך שלא בהכרח אותה סיבה תגרום לאותה תוצאה.

המעניין ביותר ב"זון" הוא שאין שום מערכת שתזהיר שהוא מתקרב, גם לא כזו שתזהיר לפני שהוא נעלם. אתה מתחיל יום ככל הימים, ולפתע, בדיעבד, אתה שם לב שאתה בתחום העקרוני של ה"זון". זה לא שאתה לוקח מראש זריקה משוגעת, כי הרי אתה כבר מכיר את זה שה"זון" לרוב לא מגיע ולכן מנסה בעיקר לשחק טוב וללא שגיאות, אבל נסיבות המשחק כופות עליך לפעמים לעשות דברים משוגעים מתוך כורח, וכשהם מצליחים – בפעם השנייה לפחות –  אתה מתחיל לחשוד שאולי אתה  ב"זון". ואז, אז מגיע הזמן הבעייתי ביותר: הזמן בו אתה מנסה לבדוק אם אתה באמת בתוכו, או שזה היה "רק מזל". הזמן הזה, כל ספורטאי יודע, הוא הבעייתי מכולם כי הסיכונים שאתה לוקח אינם סיכונים הכרחיים כתוצאה מזרימת המשחק  אלא  "סיכונים מאולצים". הספורטאי החכם והמנוסה יודע כי חייבים להימנע מהם (יש הטוענים שזו "התגרות בגורל") ופשוט "לשחק את המשחק", להמשיך את מה שאתה עושה באופן טבעי.

ואז, לא תמיד,  איכשהו מצב הרוח שלך משתנה,  ואתה פשוט יודע שהיום אתה בפשטות "גיבור-על כל-יכול ובלתי-מנוצח". אחד שכל מה שיעשה – פשוט יצליח.

וככל שהתחושה הזו נמשכת, מתחילה להיבנות בתוכך החרדה. ניסיון העבר הרי מלמד אותך שמתישהו תצא מה"זון" ולכן תעשה הכול כדי לשמר אותו: כעת הסיכון הוא בדיוק הפוך לזה של קודם: על מנת  שלא לחוות כישלונות שיסיימו את שהותך ב"זון", אתה מתחיל לשחק זהיר מדי, בטוח מדי, בסיסי מדי, ושוב המשחק הופך למאולץ, ולכן אין פלא שבסופו של דבר הלחץ והפחד מסיומו של ה"זון", גורמים בפשטות לכך שה"זון" נגמר.

הספורטאי המנוסה, יודע לשקר לעצמו, להאמין כל פעם מחדש שה"זון" אכן ייגמר בקרוב, אבל לא בפעם הקרובה אלא בזו שאחריה ולכן אין שום בעיה עם הפעם הקרובה והוא יצליח בה.

ואז מגיעה הפעם בה אתה לא מצליח ונוצר הפער בין המצוי לרצוי. ברור לך שאתה כבר לא באותו "זון" מושלם, אבל ניסיון העבר מלמד אותך שגם ל"זון" יש קצת אינרציה ולכן יש לך עוד סיכוי להצליח. וכך, וכך אתה מוצא את עצמך שוב מאלץ פעולות עד שמתישהו ברור לך שה"זון" נגמר!

ואתה מתחיל מחדש במרדף אחרי ה"זון" הבא…

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. כל אחד חווה הרגשה כמו שתיארת, וזה נפלא. מזכיר את השפעת "פליקס פליציס" של סלגהורן על הארי פוטר. מעניין אותי לשמוע אם יש בינינו ספורטאים מקצוענים שחוו את זה על המגרש.
    מה שנחמד לדעת שגם פילוסופים, אפילו צנונים מיובשים כמו אבי אבות הצנון עמנואל קאנט חוו התעלות כזאת.
    אחרת, למה הוא מעיד על ההקדמות שלו למטאפיזיקה שהנה, הוא הוציא תחת ידיו את הבסיס לכל אדם ולכל לימוד עתידי של הנושא? זה חייב לבוא מתוך תחושת התעלות כשהגה וכתב את מה שעליו העיד.

    1. דובי ברשותך, שירות לכל אלו שלא קראו את הארי או שלא זוכרים על מה השיקוי:

      פליקס פליציס הידוע גם כ"מזל נוזלי" הוא שיקוי קסום שהופך את השותה אותו לבר-מזל לתקופה קצובה של זמן, במהלכו כל מה שינסה לעשות יעלה יפה.

    2. אני חוויתי את זה במשחק אבל לא ממש מקצועני. בכל זאת שיחקנו עם מדים וברגע שקיבלתי את מס׳ 23 ידעתי שאני עומד לפרק את כולם. ב 10 דקות לא החטאתי זריקה וקלעתי 11 נקודות.

  2. מאמין שכל אחד חווה את זה וזה לא בהכרח קשור לספורט. לדעתי כשאתה ב"זון" זה מצב שבו מחשבה והיגיון לא מתערבים. מאחר ואנחנו בעיקר יצורים חושבים, זה כל כך נדיר. לנתרל הפרעות חיצוניות ופנימיות זו אחת המשימות הקשות ביותר שכל אדם יכול לקחת על עצמו.

      1. כי העשייה האמיתית נמצאת במחשבה, ופעולה בהרמוניה מוחלטת לא מצריכה מחשבה. אבל, אף אחד לא אמר שזה קל להשגה גם לא בזן.
        אחד הטובים בזה לדעתי היה ג'ורדן שאינסטינקט הוצאת הלשון שלו היה סימן לחוסר מודעות בזמן העשייה והתמזגות עם המשחק.

  3. מומי אוהב להיות בזון בפיק אפס בר
    לצאת עם מינמום 4-5 טלפון של שאפות
    מומי מעד'יף מיטה חמה על יד חמה אם אתם מבינם את מומי

  4. מולי כתבה מצוינת. ההתייחסויות שלך לפאן הפסיכולוגי הן המעניינות יותר ועליהן ניתן יותר להתווכח.
    לגבי הפיסיקה, חלקיקים לא עושים מה שבא להם, הם נשמעים למשואות, היום כמו פעם. רק שבקוונטים התיאור הוא הסתברותי מטבעו בניגוד למכניקה הקלאסית.
    לגבי תחושת הזון – אני מפנה את כולם למאמר היד החמה של מנחם.
    http://www.hoops.co.il/?p=31661
    זה נקרא hot hand fallacy ושם מוכיחים שתחושת הזון נובעת מהצלחה בקליעה ולא להיפך, ושאותה הצלחה היא די מקרית (רצף קליעות מוצלח שקול לרצף דאבלים בשש-בש).
    קצת חקרתי את המאמר החדש שהתפרסם שם ואוכל להרחיב בנושא.
    המשך בסדרת הכתבות, סדרת מופת בתרבות האינטרנט הרדודה שלנו.

      1. מולי, בתגובה הקודמת שלי כתבתי מהר "המשך בסדרת הכתבות, סדרת מופת בתרבות האינטרנט הרדודה שלנו" והתכוונתי "מולי, המשך בסדרת הכתבות . . . "
        הסדרה *שלך* היא מופת בנוף שלנו.

  5. רק לפני שבועיים (או משהו כזה; בגלל הנכדות הכל בראש התבלבל) כתבתי פוסט שלם על העובדה ש-"יד חמה" היא שקר שהמציאו רומנטיקאים, ואולי מולי הוא אחד מהם.
    "יד חמה" הוא מושג כיפי בספורט, הצרה היא שאין דבר כזה, והבאתי לראייה מחקר ידוע שציטטתי עם דאטה מכמה אלפי משחקים כמדומני, המראה ש-"HOT HAND" הוא לא יותר מבלוף.

    1. מולי מתייחס לתחושה שכל אחד מרגיש לפעמים, שעכשיו הכל הולך לי ומה שאנסה לעשות יצליח.
      אני הרגשתי את זה, מולי הרגיש את זה, וכמונו נוספים.
      מכיר את התחושה מנחם?

      1. דובי, לי יש את התחושה הזאת נון סטופ 24/7. הבעייה שלי היא שהתוצרת (והיכולת של הבולבול) הם 0.002/0.009, וישנן שורה של רד-נקיות בגרינוויל שיכולות להעיד על כך!

  6. בתור ספורטאי חובב היו לו כמה פעמים שהרגשתי בזון בזמן משחקי ספורט.
    משחק כדורסל שבוא אתה קולע כל זריקה, מגן, וחודר לסל כמו שבחיים לא עשית, מנצח כמעט לבד.
    משחק כדורגל שבו כל בעיטה הולכת לשער, שבו הכדור נדבק לרגל.
    לפעמים קשה להאמין שזה אתה שמשחק.
    אני מניח שספורטאים מקצוענים, הטובים ביותר, הם אלו שמצליחים להגיע יותר בקלות למצב הזה, או לשכנע את עצמם שהם במצב הזה.

    אהבתי מאוד גם את הסיפור בתחילת הכתבה, גם לא בספורט יש פעמים נדירות בהם אתה מרגיש שהכל יושב "נכון" ושכל מה שתעשה תצליח, האופטימיות נוטפת ממך, וכל ההפרעות החיצוניות והחששות הפנימיות נעלמות. חבל שזה כל כך נדיר 🙁

  7. מנחם, מולי, כולם.. לא יודע לגבות את זה מדעית אבל אני חווה זון מפעם לפעם במשחקים עם החברה הקבועים שלי. יתרה מזאת, כל פעם לפני המשחק אני ממש מלא תקווה שהזון יגיע..

  8. רועי, מנחם, הצעה לשיפור באתר: לרכז את כל הכתבות שיש להן אופי ארוך טווח ("מחקרי") למקום אחד מוגדר באתר. לבדל אותן מהכתבות השוטפות על שחקן זה או אחר, סדרה זו או אחרת, וכ"ו.
    אני מדבר על טורים שלא תלויים בזמן, שגם עוד שנתיים ירצו לקרוא אותם.
    הסדרה של מולי ממש מתבקשת להיות שם, יחד עם עוד כמה כתבות באותה רוח. כמו שהאתר מסודר כרגע קשה מאוד למצוא חומר כזה אם הוא ישן.

  9. זון או זרימה הוא מצב נפשי. אפשר להגיע למצב הזה בדרכים שונות.
    אנשים שחווים זון פעמים ביום או יותר מדווחים על רמות אושר גבוהות בהרבה מהממוצע. כמו כן אנשים מאושרים נוטים להצליח יותר במה שהם עושים (עבודה/ספורט/אהבה וכו.). יש הרצאה טובה בטד על איך להיות מאושרים ואז להצליח במקום לנסות להצליח בכדי להיות מאושרים.
    אז התהליך הוא כזה: זון מוביל לאושר שמוביל להצלחה. מכיוון שהתהליך הזה יכול להיות מאוד מהיר בספורט, לפעמים חושבים שהזון וההצלחה אחד הם.
    השאלה הגדולה היא איך להגיע לזון. הדרך הכי קשה אבל הכי בטוחה היא להתאמן עד שכמעט כל התהליך הופך להיות תת מודע.
    דוגמה טובה היא נהיגה. כשאתם רק לומדים לנהוג צריך לחשוב על הכול. איך להזיז את הידיים, את הידיים וכו׳. אחרי אימון של מספר שנים הכל הופך להיות אוטומטי ואתם מתרכזים בכביש וחושבים קדימה. אנשים שאוהבים לנהוג יכולים לחוות זון בנהיגה בכביש פתוח ומפותל.
    בכל מקרה התמקצעות ואימון מאוד עוזרים להגיע לזון. בגלל זה זון הוא דבר נפוץ בקרב ספורטאים, מוזיקאים וכו׳. יש עוד דרכים להגיע לזון כמו שליטה נפשית או אפילו במקרה.
    כאמור זון הוא מצב נפשי ודי קל לצאת ממנו. מולי תאר יפה כמה דרכים לצאת מהזון.

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט