"כיצד מייק ד'אנטוני הועדף על פני" (מספרו של פיל ג'קסון) / תרגם מ.לס

פיל ג'קסון הוסיף פרק אחרון לסיפרו "11 טבעות"

(הפרק כולו היה ארוך מדי לתרגום. הוא ממשיך עד החלטתו לחתום עם הניקס. מומלץ מאד!)

******************

רוב העוקבים אחרי הכדורסל ב-NBA יודעים מה קרה.

מיץ' קופצ'אק החליט שדקה אחרי חצות של יום ראשון זה כבר יום שני, היום שהבטחתי לתת תשובתי, אבל במקום תשובה, הוא הודיע לי שהם החליטו לשכור מאמן אחר, מייק ד'אנטוני.

אני חייב להודות שהייתי מופתע. מופתע? 'שוק' היא מילה נכונה יותר לתאר את הפתעתי. הנה קבוצה שמציעה לי לאמן אותה, ולפני שאני נותן תשובה  הם מודיעים לך ששכרו מישהו אחר. כן, הייתי מופתע, אבל בהרהור חוזר הבנתי כיצד דברים התגלגלו לכיוונים שונים כה מהר.

אני חשבתי על הג'וב AS A ONE YEAR GIG (משהו הדומה לטריק אחד של פוני). מין נצנוץ אחד והתחשפות עונתית אחת נוספת עד שהם ימצאו מאמן קבוע לסחוב את העגלה.  אבל מיץ' וג'ים חיפשו מאמן שיעזור להם לבנות הכל מחדש, ולהיות איתם לאורך כל המסע הארוך. הם גם חיפשו וניסו לאתר מאמן שיחזיר את הלייקרס למשחק מהיר הטמפו של פעם (אז אם ככה, מדוע מיץ' הגיע לביתו של ג'קסון בערב שלפני יום שני עם הצעת אימון? – מ.ל). הם רצו להפוך את הלייקרס שוב לשואו-טיים עם מספרים גבוהים כמו בימים של מג'יק, וד'אנטוני היה ללא ספק המאמן שיכול היה לעשות זאת.

הבעייה ששלטה אז בכל דבר לייקרי היה מצבו הבריאותי של ג'רי באס. הוא סבל כמה וכמה חודשים קשים מסרטן הערמונית, ובעיות רפואיות רציניות אחרות. משפחתו קיוותה שכמה חדשות טובות משורות הלייקרס יביאו הקלה מסויימת לקשיש הסובל, ואולי אפילו אנרגיה מחודשת הדרושה להחלמה או לפחות לשיפור במצבו.

כמה שבועות אחרי הסתבר שההחלטה לשכור את ד'אנטוני היתה של ג'רי, לא ג'ימי. לי זה נשמע לא מובן ולא הגיוני במצבו הגופני הירוד של ג'רי – מדוע שאדם חולה כל כך יחליט החלטה קריטית כזאת – ומצד שני הכרתי את ג'ימי וכמה מההחלטות ה-IMPETUOUS (פזיזות, לא זהירות, אימפולסיביות) שלו. כפי שבאמת קרה, היה כמעט בלתי אפשרי לוודא של מי היתה ההחלטה, אבל בסופו של דבר זה הפפסיק להיות חשוב לי, כי ממילא החלטתי לעבור הלאה.

********

אחרי הצלצול ממיץ' הבנתי שעלי להרחיק את עצמי מהלייקרס עד כמה שזה אפשרי – דבר לא פשוט בעליל כשאחד הבעלים של הקבוצה היא ארוסתי. התחלתי לשקול הצעות שקבלתי מכמה וכמה קבוצות’, ביניהן ברוקלין נטס, טורונטו רפטורס, ופיניקס סאנס. כטובה אישית לג'ו דומארס ובעל הקבוצה תום גורזעזרתי להם בחיפוש מאמן חדש. אמרתי להם מלכתחילה שאין בכוונתי לחזור לאמן.

האפשרות לחזור לאימון אפילו לא עלתה על קצות מחשבותי.

בדצמבר בני צ'ארלי עשה לי הכרה עם כריס הנסן, הבעל הידוע הביליונר של HEDGE FUNDS (מניות מסוכנות) שניסה להחזיר קבוצת כדורסל לסיאטל. תכניתו היתה לקנות את הסקרמנטו קינגס שנמצאה בקשיים כלכליים, ולשכנע את ה-NBA להעבירה לסיאטל, הבית הקודם של הסוניקס.

מה שהערצתי אצל כריס היתה מחשבתו הרעננה והמחדשת על האפשרות לאחד בין קהילה וספורט. הוא ביקש ממני לעזור לו להקים מודל חדש של תרבות קבוצתית, שהדגש הוא על הקבוצה כחלק מהקהילה, ולא קבוצה המבוססת על כוכבים שאין ביניהם לבין הקהילה דבר. החלום שלו היה להקים קבוצה שהאוהדים יקבלו כחלק ממשפחתם, או יותר נון הם, האוהדים, הם בני משפחה של הקבוצה.

המודל היתה הסיאטל סאונדרס, קבוצת הכדורגל של סיאטל שלפני כל משחק עורכת מין 'תהלוכת נצחון' – כינוס אוהדים ושחקנים, שירים, תפילות, קריאות שילהוב, ואז כולם צועדים יחד חצי קילומטר עד האיצטדיון. כריס אפילו רצה אזור עמידה מאחורי הסלים במחירים זולים, ושהשחקנים ישחקו עם גופיות שלא נושאות את שמם. אני אמרתי לו שמחלקת השיווק ב-NBA   לא  תשמח לשמוע את הצעתו.

הרעיון היה שאהיה מין מפקח כלל שתפקידו ליצור 'תרבות קבוצתית חדשה' כל מה שכריס ביקש עשיתי משך שנים בלייקרססקאלה קטנה, אבל כריס חשב על תפקיד רציני שיהיה מוקדש רק לשם מטרת קירבת שחקנים לקהילה, ולהיפך.

כאן פיל מסביר מדוע הרעיון קסם לו כל כך:

One reason this idea interested me was that it seemed like an antidote to the transformation that was occurring in the NBA due to the league’s most recent collective bargaining agreement with the players’ union. That agreement, which was designed to create more parity in the league, put strict limits on how much teams could spend on talent — levying escalating fines on those that exceeded the designated salary cap and rewarding those that kept their payrolls below the line. The idea was to give the small-market teams, some of which are losing money, a greater chance to compete against well-heeled teams such as the Lakers.

In response, most teams have already begun to change the way they recruit talent. The Oklahoma City Thunder, for example, unloaded star guard James Harden to Houston because, under the new agreement, the team wouldn’t be able to afford him, given what it was already committed to paying their other stars, Kevin Durant and Russell Westbrook. Similarly, the Lakers retooled their roster so that they would have only three players under contract at the end of 2013-2014, and would be able to make a serious bid for players in the upcoming free-agent market.

Sadly, what inevitably is getting lost in this shift is a sense of continuity over time. Not only will the new agreement make it virtually impossible for teams — no matter how fat their wallets — to assemble lineups with more than two or three bona fide stars, it will also significantly reduce the number of players who can play the bulk of their careers on the same team. When I was with the Knicks, most of the key players on our championship teams — including Bill Bradley, Willis Reed, Walt Frazier, and Dave DeBusschere — were together for six years or more. That may never happen again. Instead we’re going to see a lot of teams made up of one or two stars and a cast of interchangeable specialty players on short-term contracts. As a result, it will be even more difficult to build the kind of group consciousness necessary to excel. The only remedy is to create a culture that empowers the players and gives them a strong foundation to build upon. Otherwise they’ll be too insecure to focus their energy on bonding together as a team.

As fate would have it, Hansen and his partners weren’t able to close the deal. Things looked promising in January 2013 when they arranged to buy a controlling interest in the Kings from the majority owners, the Maloof family. But Sacramento’s mayor (and former NBA All-Star) Kevin Johnson secured an agreement from the league that gave investors committed to keeping the team in place an opportunity to make a competing bid. Johnson also persuaded the city council to approve a financing plan to raise $447 million for a new arena downtown (including a $258 million public subsidy). In May the NBA’s board of governors voted to prevent Hansen and his partners from moving the franchise, and later that month the Maloofs accepted an offer from a local group led by software mogul Vivek Ranadive. That put an end to the dream.

 

עכשיו שהחלום עם כריס הלך לעולמו, לג'יני ולי  היה עניין פרטי-אישי חשוב להתמודד איתו: ד"ר באס עצמו עמד ללכת לעולמו. בסוף 2012 ד"ר באס נתן לג'יני רשימה של אנשים שהוא רצה לראות לפני מותו. ביניהם ג'רי ווסט, קרים, מג'יק, ועוד.

באוקטובר חל שיפור קל במצבו וג'יני קיוותה שהוא יכול אפילו לבוא למשחק בסטייפל סנטר. באותה תקופה הרצון של ג'רי הפך למשמרת תצפית כשאחד אחרי השני באו לבקרו.

באותו זמן גם הרגשתי שהגיע הזמן להציע לג'יני נשואין. שוחחנו על כך לפני כן אבל תמיד מצאנו סיבות לדחייה. המחשבה להציע לה נשואין קפצה למוחי בחג ההודייה שביליתי בביתה של בתי ברוק בסנטה ברברה. כל ילדי ומשפחותיהם התאספו יחד מלבד בתי הבוגרת אליזבט והשבט שלה שגרים בוירג'יניה. נהניתי לראות את ג'יני מסתובבת חופשי בין ילדי ומשפחותיהם, כשהיא מרגישה 'בבית', ולפתע עלתה בי המחשבה שהגיע הזמן לטבעת, ואולי הנשואין יתנו לדוקטור הזקן רגעי עונג ושלווה בימיו האחרונים.

ד"ר באס תמיד התענג להעטיר על נשים  יהלומים, זהב, ועדנים והוא תמיד גיחך עלי על התכשיטים המעטים שהאתרתי בהם את ג'יני. אז הפעם החלטתי להפתיע אותו וקניתי לה טבעת נשואין שאפילו הוא חייב היה לאשר. אחד הדברים הראשונים שעשתה היה לאוץ לאבא ולהראות לו בגאווה את הטבעת ש-"פיל נתן לי"!.

בפברואר החלטתי לבקרו שוב בבית החולים. ידעתי שזהו הביקור האחרון. באתי לומר שלום. אפילו שכבר לא היה בהכרה, הרגשתי שחשוב ללחוש שוב באוזנו שאין לו מה לחשוש בקשר לג'יני. "אין לך מה לדאוג. אתה הכנת תכנית טובה לעתיד משפחתך, ואני עומד להקים משפחה עם ג'יני. הכל סגור. אין עבור מה להתאמץ יותר כל כך. IT IS TIME TO LET GO!”."

כמה ימים אחר כך הוא ניפטר.

רק אחרי שהלך לעולמו התברר לי פתאום כמה הרבה אנשים היו תלויים בו. הרשימה כוללת לא רק את ששה ילדיו, אלא שותפים בעבר, עובדים וותיקים, ולמעשה כל ארגון הלייקרס. ג'רי היה אדם חם, רחב-לב, טיפוס גדול מהחיים, שגדל בעוני בוויומינג, ואף פעם לא שכח כמה אנשים עזרו לו בדרך מעוני להצלחה הכבירה שהוא יכול היה כל ך להתגאות בה, אבל אף פעם לא עשה זאת.

אחת המעלות המיוחדות ביותר שלו היתה היחסים המיוחדים שהוא פיתח עם שחקניו. מג'יק כינה את עצמו כ-"בן מאומץ" של ג'רי. הוא הזכיר לכולם בעצרת האזכרה את התמיכה הבלתי נלאית שג'רי תמך בו כשוירוס ה-HIV התגלה בדמו ב-1991 –  ג'רי פרץ בבכי, שכר את טובי הרופאים שכסף יכול להשיג, וצילצל ל יום להבטיח שהוא, מג'יק, לא שכח לקחת את הרפואות. ג'רי גם קשר קשר אישי-חברי-נפשי עם קובי. כשקובי ביקש טרייד ב-2007, ג'רי שאל אותו: "קובי, אילו היה לי יהלום של 5 קאראט, האם הייתי מחליף אותו עבור 5 יהלומים של קראט אחד כל אחד? ברור שלא. לכן אינני יכול לאשר טרייד נשלך. במקום זה נידאג להביא לך שחקני עזר שיהיו טובים מספיק עבורך!".

קובי חיבק אותו ואמר, "אני נישאר!"

(הערה של מנחם לס: אנא, בבקשה מכם. עיזרו בי! החזיקו בי! אל תתנו לי להישכב על הריצפה ולהזיל דמעות מרוב התפעלות והערצה לחליפת המילים ביו השניים שראוי שייכתבו אותה על אנדרטה גדולה ליד הלינקולן ממוריאל בוושינגטון די. סי!)

ג'רי השאיר הוראות ברורות לילדיו כיצד הוא רוצה שהלייקרס תמשיך בלעדיו. הוא ייעד את הרצת הבסקטבול אופריישיונס לג'יני; לג'ימי הוא ייעד את ה-BASKETBALL PERSONNEL, והאח הגדול ג'וני יועד להיות 'יועץ,תומך, ומפקח' ברמה גבוהה.

רק אחרי מותו, ג'ימי וג'וני הופתעו לגלות שהוא הותיר בידי ג'יני את הקלף הכבד ביותר: היא-היא בעלת זכות ההצבעה של הלייקרס בוועדת הממשל של ה-NBA. ההחלטה הזאת הציבה, למעשה, את ג'יני כאחראית האמיתית של גורל הקבוצה וייעודה. היא-היא ניבחרה ע"י האבא להיות מחזיקת המפתח של הקבוצה. המתח מבפנים ומבחוץ עלה מיד לגבהים חדשים, ואז ספרה של ג'יני "LAKER GIRL” העלה את המתח לשיאים חדשים.

בספר היא מגלה כיצד עבדו עליה בלי שתדע ("I WAS BLINDSIDED!") בכל תהליך בחירת המאמן שעבר פיל ג'קסון. היו חליפות דברים רגשיים וקולניים בין ג'יני וג'ים, ולפחות הדבר הטוב שיצא מכך היתה דרך תקשורת חדשה שהם החליטו עליה לעתיד, כשלכל אחד/אחת ברור גבולות האחריות ושטחי הטיפול שהם באחריותם של ג'יני וג'ימי.

***********

כמובן שלאף אחד לא עזרה העובדה שהלייקרס התאמצו והתייסרו כל העונה רק לעשות את הפלייאוף. לא רק שסטיב נאש היה פצוע בחלק הראשון של העונה עם פציעת רגלו השמאלית, דווייט האוארד שחזר מניתוח גב התחיל את העונה בצורה זוועתית. פאו גאסול נראה אבוד עם ה-UP TEMPO של הלייקרס 'החדשה'. בעת חצי העונה באול סטאר, הלייקרס פיגרו אחרי הרוקטס 3.5 משחקים למקום אחרון בפלייאוף. אבל תחת הנהגת קובי שנתן כמה משחקים מצויינים, הלייקרס עשו ריצה של 2-8, עברו לראשונה 500. והיו בתוך 8 הקבוצות לפלייאוף – ואז קובי קרע את גיד האכילס 5 ימים לפני פתיחת הפלייאוף.

הם הצליחו לנצח את יוסטון בהארכה במשחק האחרון של העונה לעשות את הפלייאוף.

אבל ללא קובי לא היתה להם תפילה נגד הספארס, והם טואטאו 4-0 ע"י הספארס.

במהלך המשחקים נגד הספארס נשאלתי אם ישנן בי רגשות של schadenfreude (שמחה לאיד). עניתי שבכלל לא. להיפך. היה לי צר לראות את הלייקרס במצב כזה. לא היה דבר שרציתי יותר מהצלחת הקבוצה.

בסיום הפלייאוף מיץ' קופצ'אק הגיע שוב לביתי לדסקס את האסטרטגיה שעל הקבוצה לאמץ בקשר להחתמת D12 – דווייט האווארד. ההתמודדות להשגתו היתה  ברוטאלית. אטלנטה (עיר הולדתו)…גולדן סטייט (קבוצה צעירה ומוכשרת)…דאלאס (אלופה לא מזמן ודרק נוביצקי)…ויוסטון רוקטס (קבוצה שנאמר עליה שהיא נבנית לאליפות)… ללייקרס, כמעביד האחרון של דווייט, היה יתרון עם האפשרות להציע לו 30 מיליון, וכן שנה נוספת בחוזהו משיכולה היתה להציע כל קבוצה אחרת.

דווייט ביקש הבטחה מהלייקרס שאני אהיה המאמן הבא. מיץ' החליט מיד להסיר כל טעות או אשלייה עם איזו שהיא הבטחה בקשר למאמן הלייקרס, וביקש ממני לא לתת הצהרה נוגדת. החלטתי להרים טלפון לדווייט, לומר לו שאין בתכניות של הלייקרס ושלי לאמן שוב את הקבוצה, אבל המלצתי בחום על חתימה עם הלייקרס. צילצלתי כמה פעמים ובקשתי שיחזור אלי, דבר שלא נענה.

הקמפיין של הלייקרס לדוג את D12 הפך למביך בעיני הקהל, והציניקנים הרגילים. ה-BILLBOARDS הענקיים עם תמונתו של דווייט בגופייה זהובה/סגולה עם המילה "STAY". על הלייקרס גיחכו וציירו קריקטורות, אבל קבוצות אחרות לא היו פחות 'HOKEY' (נדושות,CORNY ), למשל מרק גקיובן מהדאלאס מרביקס  שהירשה לעשות סרט ANIMATED שלם עם תחינות ל-D12 לחתום, או יוסטון רוקטס, שהמנכ"ל שלה אישר סרט שהוא המליץ של ילדים מתחננים – כולל ילדיו הוא – בפני D12 לחתום.

הלייקרס הזמינו את קובי ונאש להשפיע על האוארד. קובי פירסם קודם לפגידה הצהרה שהוא "מבטיח ללמד את דווייט האוארד את אומנות לקיחת אליפויות שהוא למד מאומנים כמג'יק וקרים", וסטיב נאש שלח טוויט חביב שבעיקרו אמר, "דווייט! היזהר! אני בא לקחת אותך!".

יכול להיות  שאם הפגישה הסתיימה באותו רגע, האווארד היה חותם. אבל זה לא ניגמר ככה. האוארד שאל אז את קובי מה תכניותיו אחרי שיחלים מהפציעה.

כנראה שקובי חשב שדווייט רוצה שהוא יישאר והוא ענה: "או, לא, אני מתכונן להישאר בשטח עוד 3-4 שנים טובות". האווארד נראה מופתע. אולי אפילו בשוק. הוא ענה: "או…אני מבין…". אלה שהיו בפגישה אומרים שבאותו רגע עיניו של האווארד הפכו למין חסרות הבעה. זאת היתה הידרדרות נראית לעין, וככה זה ניגמר.

כמה ימים אח"כ האווארד הודיע שהוא חותם עם הרוקטס.

כמובן שג'יני לא אהבה את מה שקרה. היא אמרה לי, "אם אבא היה עדיין בחיים הוא היה נישאר". משך כל הקריירה של ג'רי באס הוא לא הצליח להחתים רק שחקן אחד ששיחק בלייקרס, והוא הפסיד אותו לקבוצה אחרת, וזה היה אייסי גרין שהעדיף לעבור לפיניקס.

אולי היא צודקת, אבל אני כלל לא בטוח שההחלטה של האוארד לא לחתום בלייקרס היתה גרועה עבור הקבוצה.  ללא האווארד – היה להם את הכסף להתחיל לבנות קבוצה חדשה.

אבל העונה הבאה – עם הפציעות לקובי, לנאש, ולגאסול – הלייקרס לא עשו את הפלייאוף לראשונה מאז 2005. כמה ימים אח"כ מייק ד'אנטוני הודיע שהוא מתפטר.

.

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. מעניין. תודה דוק.

    הבעיה היחידה שהייתה לי היא עם ג'יני, ג'ימי, ג'וני וג'רי.
    קשה לעקוב.
    מזל שהוא לא הזכיר מה קרה עם ג'ף, ג'ק וג'ימבו….

    🙂

  2. לי מבחוץ זה נראה שג'ני צדקה ועם ג'רי היה בחיים לא היינו מפסידים שחקנים,אני רק מקווה שהאופטימיות של דדי תתממש וג'ם יתחיל לעשות משהו בנידון

כתיבת תגובה

סגירת תפריט