כוכבים שאסור (?) לשכוח – צ'ארלס ליי אפ סמית / דובי עופר

צ'ארלס "ליי אפ" סמית – האיש שרצה לא להיות שם

צ'ארלס "ליי אפ" סמית לא היה שחקן רע במיוחד. צ'ארלס סמית הוא גם לא מרושע או תמהוני, על אף ביקור תמוה בצפון קוריאה שרשום בקורות החיים שלו. ועדיין, לו סמית היה מתייצב בפתח חדר הטיפולים, ומבקש עזרה בהתגברות על אירוע טראומטי מעברו, הייתי מתקשה מאוד להיענות לבקשה. לשם ההשוואה, נניח שג'פרי דאהמר היה מבקש להתקבל לטיפול. דאהמר, שתדעו, היה רוצח שאכל חלקים נבחרים מקורבנותיו. מצד שני, הוא ואני חולקים תאריך יום הולדת משותף. לזכות צ'ארלס סמית לא עומדת אפילו נקודת הזכות הקטנה הזאת. סורי צ'ארלס, ג'פרי לפניך.

אינטיליגנטי, רהוט, עם סיפור חיים מעניין. מטופל אידיאלי. דאהמר.

למעשה, סמית הוא השחקן הראשון בפרויקט שראוי להישכח. ואם יש לו שמץ של מודעות עצמית, זו גם שאיפתו שלו.

מי שלא היה בסביבה בזמן מאורעות ה2 ביוני 1993 בוודאי תוהה על עוצמות הרגש שמופנות כלפי שחקן, שאמנם לא כיכב במדים הכחולים לבנים וכתומים, אבל כן תרם בסביבות העשר נקודות, כמה ריבאונדים ואיזו חסימה מדי משחק, ואפשר בהחלט לומר שהיה חלק חשוב למדי בניקס ההם של ריילי, לצד וקצת מאחורי יואינג, סטארקס, אוקלי, מייסון… טוב, באמת היו כמה שחקנים יותר מרכזיים ממנו.

לפני שאחזור להשתלח בו, קצת ביוגרפיה, שנדע על מי אנחנו מדברים.

צ'ארלס דניאל סמית נולד בברדידג'פורט, קונטיקט, ב16 ביולי 1965. שלושה ימים אחרי שהולנד תזכה במונדיאל יחגוג סמית 49. בקולג'ים כיכב במדי פיטסבורג, ואפילו נבחר לשחקן השנה בביג איסט. הוא הביא את פיטסבורג לצמרת, אבל לא לאליפות. בשביל מקום ראשון הצטרף לנבחרת ארה"ב ולקח זהב באליפות העולם, בצלו של דייוויד רובינסון. רוצים אנקדוטה? מלך הסלים באותה אליפות היה ניקי גאליס הקטן ענק, שהקדים את אוסקר שמידט. דיברנו עליהם כאן לפני כמה ימים. מעט אחריהם בטבלת הקולעים הגיע דראזן פטרוביץ אשר שני לו באירופה לא היה ולא יהיה, עם כל הכבוד לנוביצקי. מי שאומר אחרת ראה את דראזן רק ביוטיוב.

חזרה אל ליי אפ סמית. בדראפט 88' הוא אמנם נבחר ע"י פילדלפיה, ואפילו במקום השלישי, אבל כאילו אלילת הגורל שלחה ידה והראתה לנו פיסת עתיד, העבירו אותו הסיקסרס מידית לקליפרס. וואו הקליפרס. גארי "הגנרל" גראנט,  גלן "דוק" ריברס, דני "השביר" מנינג… ואפילו קני "החיה" באניסטר החולוני שלנו היה שם. יותר כינויים מניצחונות, אבל לא יותר מפציעות… גם רון הארפר שיחק שם, ולימים הארפר שיחק עם ג'ורדן. וזה הכי קרוב שהקליפרס הגיעו מאז לתואר, אבל נעזוב אותם במנוחה.

העתיד משתקף במדים. סמית בבגדי לוזר.

בתחילת 93' – 92', אשר בסופה יירשם סמית לדיראון עולם, הוא הגיע לניקס. יחד עם בו "מי" קימבל ודוק ריברס, אז שחקן מועד לפציעות ולימים מאמן הקליפרס. תמורתם עבר מערבה מארק ג'קסון. למה העבירו הניקס את אליל הגארדן לשעבר ג'קסון לקליפרס? כי בקמצ'טקה אין קבוצת NBA, ובדיוק רצה שמועה שבל"א משתוללת מגפת כולרה. אבל השנאה העזה למי שפעם אהבנו כל כך היא נושא לפוסט אחר. כרגע נכנה את זה גלות.

ליי אפ הולך לאיבוד דרך מרפסת

ובכן, הגיע צ'ארלס, עדיין לא ליי אפ, סמית לניקס. עונה ראשונה סבירה עברה עליו, בסך הכל. 12.4 נקודות, 5.3 ריבאונד ואפילו חסימה ורבע למשחק עשו עונה לא רעה בכלל בתור הגיבוי של יואינג ואוקלי. אולי 47% מהשדה לשחקן של 2.07 היו צריכים להיות סימן לאסון המתקרב, אבל באמת, מי חשב… הניקס דאז היו הבד בויז האמיתיים, בתוספת כישרון. כמעט עייפתי מלכתוב על הקבוצה הנפלאה ההיא.

סתם. נראה לכם? סטארקס, יואינג, מייסון, אוקלי, יוברט דייוויס, דוק ריברס, אפילו רולנדו בלקמן בשלהי הקריירה לבשו את המדים הנכונים. מעל כולם פט ריילי, והמסיבה מתרחשת בהיכל הכדורסל, המדיסון סקוור גארדן. וואו. וואו וואו וואו. ואם זה לא מספיק, בתחילת אוגוסט התגייסתי. שמונה שנים כבר עברו עליי אז עם הקבוצה האהובה והמאכזבת שלי, ומתנת הגיוס מהם אמורה הייתה להיות אליפות. האמת? נשמע ממש סביר.

בעונה הסדירה לקחנו את הבית האטלנטי כמו גדולים עם 60-22, דילגנו בקלילות מעל המיני נמסיס מאינדיאנה ומעל הנמסיס וונאבי משארלוט, ואל מלחמת העולם מול שיקגו הגענו עם יתרון ביתיות. איי הלב, הלב. עכשיו צריך להריץ את זה כי האסון ממשמש ובא. שניים ראשונים בניו יורק לקחנו, בשיקגו הפסדנו את צמד הבאים.

אוהב אתכם הרבה, ניקס

חוזרים לMSG. הניקס עם 27 נצחונות רצופים במכה של כדורסל. ארבעה חודשים, חמישה ימים ועוד ארבעים ושבע וחצי דקות.

פט ריילי, בסיום המשחק:

"You're going to have your back planted against a wall a number of times in your life and this is one of those."

כן, זה נגמר רע. הרבה משחקים נגמרים רע, אבל לא כמו זה. המשחק הזה נגמר עבור הניקס כמו שמשחק שש ב2012-13 נגמר עבור סן אנטוניו, עם הדאגר של ריי אלן שבעצם רק השווה, ולמעשה היה סל שמנצח אליפות. לפעמים משחק נגמר ככה שבאמת אין סיבה לבזבז 48 דקות פלוס טיסה על המשחק הבא. אבל לעומת ריי אלן, האיש של הרגע הזה הפך לשעיר לעזאזל.

עזבו כל מה שקרה לפני כן במשחק. חצי דקה לסיום, 95-94 לשיקגו. יואינג חוסם את סטייסי קינג, כדור עובר לניקס. 28 שניות לסיום. כדור עובר את החצי, סטארקס מול ג'ורדן. מכדרר, מחפש פרצה. יותר קל למצוא חור בחומה הסינית. יואינג בא לחסום, מתרחק, סטארקס עולה לזריקה, מתחרט. מוצא את יואינג על קו השלוש. רחוק… רחוק מדי!!! כנס יא טאוויל! חותך באלכסון פנימה מול קינג… נופל… לא..!! תן לו.. תן לו… סמיתת..!! יאללה סמית.. סמית מטר מהסל.. מסתובב זורק, סל, ניצחון… יש!! לא! גראנט חוסם! סמית תופס, נוחת…  עולה פעם שניה.. גראנט יד על הכדור..!! פאול!! פאול שופט פאול!! ופיפן… סמית עולה … סל !! לא… ג'ורדן מאחור!! חסימה לא חוקית! כן.. אין סל … סמית … למארב אלברט אין אוויר.. גם לי… הראש פוגע בתקרה, הפיפן פוגע בסמית… גם הגראנט, גם הג'ורדן, כדור אצל שיקגו, סל בצד השני, נחשב, או לא, בולס מנצחים, נגמר המשחק, נגמרה העונה, נגמרה הילדות.

תמצית האירועים: סמית מקבל את הכדור עם הגב לסל, שני מטר מהטבעת, מסתובב, נחסם, עולה לזריקה, מופשט מהכדור, עולה לזריקה, נחסם מאחור, מנסה לעלות, נחטף הכדור. הפסד. גם במשחק הבא הפסד.

הקטע הבא מטושטש כמובן. נצפה מבעד דמעות:

נאשמים: ג'ורדן, פיפן וגראנט. קורבן: צ'ארלס, מעתה ולנצח "ליי אפ", סמית. אשם עד צאת נשמתו: ליי אפ סמית.

יש מי מבין הקוראים שחושב שהגזמתי. זה בטח אותו אחד שחושב שלא לעניין להעדיף לקבל לטיפול רוצח קניבל על פני בוגד שלא באשמתו. קחו בחשבון שצנזרתי את הסצנה הדמיונית שבה שניהם עומדים על סף גג גבוה ומאיימים לקפוץ.

 ככה, ילדים, קיבל צ'ארלס "ליי אפ" סמית את הכינוי הראוי לו כל כך.

על אהבה, שנאה ואהדה נדבר בפעם אחרת, בהמשך הפגרה.

לפעמים דברים קורים והלב נשבר

דובי

אנטומולוג, אגרונום, עובד סוציאלי ומטפל. גר בערד עם בת זוג + 3 ילדים, כלבה, וחיות.

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  1. גדול דובי,אבל בחלוף השנים אני מקווה שאתה מבין שהוא רק הש.ג כי אין שום תסריט שבה ג'ורדן לא זוכה בכל האליפויות שהוא זכה

    1. יניב חומד, ברור שליי אפ לא אשם באובדן האליפות, ודאי שלא בזכייה של ג'ורדן.
      אבל הוא מי שהיה שם באותו רגע, וכשל שוב ושוב, ובעקבות זה בא הפסד ובאה ההדחה.
      ולכן הוא נתעב.

      1. אם זו לא אשמתו אז אין כל סיבה שיהיה נתעב!!! אם כבר המציאות נתעבת, אך למציאות לא אכפת ממה שתאמר עליה והיא לא מושפעת כלל מהם!!!

  2. ראיתי לפני איזה שבוע ראיון עם הוראס גראנט ושאלו אותו על המהלך הזה.
    קודם כל הוא אומר – לא היה פאול. 3 פעמים. שנית הוא אומר – סמית היה רך מדי. אם היה משתמש במרפקים יותר כדי לפנות לעצמו מקום, היה מרחיק טיפה את שחקני שיקגו שסבבו אותו והיה מגדיל את סיכוייו לקלוע.

  3. היה פסק זמן? בנו תרגיל? ניסו להוציא אותו לפועל?
    אף אחד אחר מהכשרונות שרשמת לא לקח זריקה.
    צ'רלס סמית לא ברח מאחריות.

  4. דובי כתבה גדולה ממש!
    אני אוהב מאוד את הכתיבה הסובייקטיבית המוקצנת ואת ההשוואות המופרכות (דהאמר. . . )
    אני כבר הייתי בלימודים אבל הערכתי מאוד את הניקס שלך בזמן אמת למרות שיוסטון שלי היתה האויבת, לפחות בגמר.
    הם היו קבוצה של טיפוסים אחד אחד. פייטרים וגברים למרות שלא הצליחו לקחת תואר. הרבה תלוי גם במזל, אם היו מנצחים במשחק הזה מי יודע איך הסדרה היתה נגמרת.
    לעצם פיספוס הליי אפ – באמת בושה של סמית', תדחוף קצת, תטביע, תהיה אגרסיבי, ג'יזוס.

  5. ענק ביותר. תענוג צרוף. ניסיתי לפתח רגשות כאלה לריי אלן שגנב לספרס אליפות שנה שעברה אבל זה לא הצליח מכמה סיבות:
    1. גילי המופלג.
    2. הערצתי לריי אלן.
    3. הנקמה שבאה השנה.

  6. שחקן ממוצע למדי ו
    קיבל ובצדק אזכור בפרויקט גם ללוזרים מגיע
    אני לא זוכר שחקן שנחסם 4 פעמיים ממרחק כל כך קצר ברגע כל כך חשוב
    זה בערך כמו לבעוט למשקוף מקו השער ולתת את הריבאונד עם כך הלב לקורה

  7. דובי – אח שוב הזכרונות מאותה עונה . גם עבורי זה היה סוף עידן התמימות. הייתי שמח לפגוש בגמר את הקבוצה שלכם במקום את החבורה של מייקל. יש מצב שיום אחד אני עוד אסגור חשבון עם פקסון.

    בכל אופן למרות שהם היו המחליפים של דטרויט בתור הילדים הרעים של הליגה די סימפטתי את הניקס האלו. במיוחד עוררת בי געגועים עזים לג'ון סטארקס. מה שכן הקבוצה הזו קיבעה לחלוטין את תדמית הלוזרים של הניקס (רג'י מילר מחייך לו בצד).

  8. עוד משהו קטן – בו קימבל היה גרגר אבק בNBA אבל במכללות הוא היה חלק משמעותי מסיפור די גדול וגם עצוב.

    קימבל ביחד עם חברו מהתיכון הנק גת'רס כיכבו במדי מכללת לויולה מרימאונט הקטנה. באותן עונות פול ווסטהד יצר שם את גירסת המכללות שלו ל"שבע שניות או פחות" כאשר הקבוצה קלעה מספרים לא נתפסים של 110 נקודות למשחק בשתי העונות הראשונות ואחר כך 122 !!! נקודות למשחק בעונתם האחרונה, כשקימבל מסיים עם 35 בממוצע. שנה אחר כך זה סידר לווסטהד משרת אימון בדנבר שהפכה את הנאגטס לבדיחה של הליגה (אני עוד זוכר את הסאנס תופרים להם 100 נקודות על הראש בחצי ואיזה 170 נקודות בכל המשחק).

    בכל אופן הסיפור העצוב היה שלגת'רס הייתה בעיה בלב ובטורניר של הקונפרנס הוא התמוטט באמצע המשחק ומת על המגרש בתקרית שזעזעה את ארצות הברית. כמו בסיפור אמריקני אמיתי האריות של לויולה הצליחו הרבה מעבר למשוער בטורניר המכללות בלעדיו והגיעו עד ל-8 האחרונות. הם הפסידו רק לאלופה שבדרך UNLV עם לארי ג'ונסון סטייסי אוגמון גרג אנת'וני וכל הפרות התקנון שנלוו לקבוצה ההיא.

    כמחווה לחברו קימבל זרק בטורניר כל זריקת עונשין ראשונה ביד שמאל במקום בימין הרגילה שלו. כמו בכל תסריט סוחט דמעות הוא קלע כל אחת מהזריקות הנ"ל למרות שהיה קלע של 50% מהעונשין. ואז הוא נבחר על ידי הקליפרס והסיפור נהיה עצוב באמת.

    1. פיניקס תפרה 107 נקודות במחצית ( שיא ליגה )
      ווסטהד התחיל את הקיירה ברגל ימין עם אליפות של הלייקרס העונת הרוקי של מג'יק ומאז נפילה חופשית

      1. פשוט צמד אנציקלופדיות… נהדר…

        רק כדי שלא נעשה דברים פעמיים, וכדי ליישר קו בפגרה הנוכחית, בשנה שעברה העליתי את פרויקט "שחקנים שאסור לשכוח", על מי שהיו טובים מאוד, אבל לא כוכבים, ולכן נשכחו.
        אחד מהם, לתשומת לבך גילרי, היה סטארקס. הנה קישור לטורי הפרויקט, והשנה נתחיל מחדש:

        http://www.hoops.co.il/?tag=unforgetable-players

        1. בטור שעוסק בטרי קאמינגס יש התייחסות להאנק גאת'רס. האחד לקח את התרופות שלו בזמן, ועשה קריירה משובחת, והשני זלזל, ונפטר על המגרש.

  9. איפה להתחיל?
    שון אליוט
    מגסי בוגס
    ת'אנדר דן מארלי
    באק וויליאמס
    ורנון מאקסוול
    דייל דיוויס
    אריק סליפי פלויד
    קורט ראמביס

  10. ליי אפ סמית שייך לקבוצה של פט פינגר רול יואינג, ג'ון 0-200, סטארקס וצ'ארלס יודע רק להרביץ אוקלי.
    הקבוצה הזו בהנהגת ריילי הוציאה מעצמה את כל מה שאפשר ויותר, ואין לי ספק שהם היו מפסידים בכל מקרה לבולס. אפילו כשג'ורדן פרש לא הצליחו לזכות.

  11. תודה דובי! גם בשבילי הרגע הזה היה רגע מכונן כניק. הוא עמד שם מוקף בשלושה שחקנים ! תמסור!!!!! תטביע!!!!! תוציא פאול!!!! תמות!!!! אלה היו המילים שצרחתי! וזה הפך לגורל: יואינג מחטיא את ההפינגר רול, שתי השלשות של רג'י, ה0 מ14. הניקס הפכו לקבוצה הטראגית. הקבוצה הכי מסורה, הכי לוחמת, הכי מתעלה על יכולותיה שראיתי בכדורסל. קבוצה ללא אליפות שזוכרים גם עשרים שנה אחרי. האופוזיציה האחרונה לכדורסל הפרימדונות. מתגעגע אליהם יום יום.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט