קרים עבדול ג'אבר / מנחם לס

קרים עבדול ג'אבר

אני יודע שישנם צעירים המאמינים שכתיבת ספורט הוא דבר קל. ספורט, כמו סקס, הוא דבר שצריך לעשות אותו או לראות אותו, אבל לא לכתוב עליו. כמה מאמרים כתבתי על מיסטר סקייהוק? לא פחות מ-50 מאמרים, כולל מאמרים מגזיניים, ופרק שלם בספרי שלמעשה הוא סיכום של 50 מאמרים, ועכשיו אני כותב עליו שוב. כמות החומר עצומה. אתרכז בדברים המלמדים על אישיותו המיוחדת.
השחקן שסרב למות – קארים עבדול ג´אבר

בספרי "חיצים ובונבונים" כתבתי על צ´מברליין, קארים, אלוהים, הציפור, קרל מלון/ג´ון סטוקטון (אין אחד ללא השני), וורת´י, מג´יק, והדוקטור. הפרקים בספר היו מה שאני עושה כאן: סיכום קריירת שחקן. אז קשה להתעלם ולשכוח מה כתבתי לפני שנתיים, ולכן איעזר בפרקים שכתבתי. אבל ישנם ברוך השם 40 שחקנים שהכתיבה עליהם כאן תהיה מקורית לחלוטין. לדוגמא "טייני" ארצ´יבלד, הנושא למאמר הבא.

קרים עבדול ג´אבר היה אחד השחקנים הטובים ביותר בתולדות המשחק, אך באותו זמן טיפוס מתוסבך, מופנם, בעל רגשי נחיתות, שרק בשנים האחרונות למשחקו, והתקופה של הפרישה, צבעה אותו באור אחר, הביאה חיוך לפניו, ועכשיו בלייקרס – כמאמן אישי של אנדרו ביינום – הוא נראה מאושר כפי שלא היה מעולם.

=================================================
הישגים ושיאים להיסטוריה
=================================================

אין טעם לכתוב כאן על הישגיו ושיאיו. זה עניין של עשרה עמודים, וקליק אחד על WIKIPEDIA.COM ייתן לך את כל המספרים וההישגים שאי-פעם תרצה לדעת. אבל ישנם כמה שאני חייב להזכיר בפעם המי יודע מה:

מספר משחקים בנבא: 1560 (שני)
מספר נקודות 38,387 (ראשון)
מספר דקות משחק: 57,446 (ראשון)
ריבאונדים: 17,440 (שלישי)
מספר סלים: 15,837 (ראשון) אסיסטים: 5,660 (ראשון מבין הסנטרים)
גניבות: 1,160 (ראשון בין הסנטרים)
מספר זריקות לסל: 28,307 (ראשון)
מספר משחקי פלייאוף: 237 (ראשון)
מספר משחקי אול סטאר: 18 (ראשון)
נקודות למשחק:24.6 (12)
אחוזי קליעות עונשין 72.4%
6 פעמים ניצח את אליפות הנבא
השחקן המצטיין: 6 פעמים
השחקן הראשון לשחק 20 עונות נבא.
מספר גופיה: 33

כמה משיאיו יישארו קיימים הרבה אחרי שסלע הגיברלטר יהפוך לערימת חול עלובה. טראסט מי!
אם ארצה להתחיל לכתוב את שיאיו במכללות, אני לא אגמור היום.
=================================================
סקייהוק
=================================================

יש מעט אנשים בעולם שאפשר להכירם על פי פוזה או תנועת יד מסוימת: אצבעות המסמלות V? – צ´רצ´יל. נעל ביד? חרושצ´וב. תקיעת דגל בקרקע? הנחתים של איבו-ג´ימה. ניקוי סוליית הנעליים? לארי בירד.
את קארים מכירים על פי קליעת הסקייהוק שלו. "כשיתלה את נעליו", אמר מאמנו ריילי, "נקים פסל של ענק שחור העולה מהצד לסקייהוק. לפסל לא יהיה שם, לא הסבר או מילה. אין צורך בהסברים. כולם יידעו של מי הפסל". הפסל מתנוסס היום בגאווה ליד הארינה.

הסקייהוק שלו היה בלתי ניתן לעצירה. היחידים שהצליחו לחסמו פעם או פעמיים בעונה היו וילט צ´מברליין וחאכים אולג´ואן. הייתה לו יד ארוכה שהייתה סימטרית לגובהו (2.18) וכשהיה מיישרה הכדור היה 2.75 מ´ מהפארקט. ובנוסף, היה לו סקייהוק ביד השמאלית כמעט באותה יעילות. על הסקייהוק התבסס משחק הלייקרס בכל שנות האליפות בהן שיחק:
1971, 1980, 1982, 1985, 1987, 1988 והכול בתקופת הזוהר של הסנטרים.

הפאסט-ברייק של הלייקרס בשנים הללו היה הטוב בהיסטוריה של המשחק. ברגע שהכדור ניזרק לסל, כל השדים הסגולים/צהובים יצאו לשואו-טיים. קרים היה מוסר לפאסט שרק ביל ראסל עלה עליו בזה. הכדור מגיע בשנייה הנכונה לכל הגארדים של הלייקרס (וגם ג´יימס וורת´י, שלמרות שהיה סמול פורוורד, היה אחד מעמודי התווך של הפאסט ברייק הלייקרי), והופ, עוד שתי נקודות. בהתקפה הוא היה האופציה הראשונה עד 2-3 שנות משחקו האחרונות. הוא שיחק סנטר כמו שסנטר צריך לשחק: עם הגב לסל, כל הזמן. היום רק שקיל ויאו מינג עושים זאת כפי שהוא היה עושה, אבל בלי הסקייהוק. שנות היצירה של לו אלסינדור ואח"כ קרים.

אני עקבתי אחריו משנת 1961, בה כיכב במנהטן, עם כוכב-על אחר – העז, ה-GOAT – שיום אחד אכתוב עליו כאן. כבר כששיחק ב-UCLA אמר רד אורבך, המאמן היהודי, ואח"כ נשיא הקבוצה, על לו אלסינדור (לפני ששינה שמו לקארים עבדול ג´אבר): "לו היו נותנים לי שרירים ועצמות, וכן כישרון, קואורדינציה ואינטליגנציה, והיו אומרים לי ´לך, תרכיב סנטר אופטימאלי´, היה יוצא משהו שהיה מזכיר את קארים, אבל בטוח בלי הקרחת ומשקפי ה´גוגלס´. כל הסנטרים בנבא כבר מחשבים בפחד את השנה שיגיע לליגה".

כל התמונות מאלבום SI

"בתפוח הגדול", החל הכול. אני זוכר את ג´באר – נער שחור, גבוה וצנום, בעל שיער סבוך, שענה אז לשם לו אלסינדור – הסנטר של "פאור ממוריאל היי", קבוצת התיכון המהוללת של מנהטן. היה זה בתחילת שנות ה-60, וכבר אז ידעתי שלו אלסינדור הוא תופעה לא רגילה. הסקייהוק שלו אמנם היה אז רק בשלבי יצירה – הליטוש הסופי בא מאוחר יותר במכללת U.C.L.A עם המאמן האגדי ג´ון וודן – אך כבר אז, כשהיה מקבל כדור בגבו לסל, היו שתי הנקודות בטוחות כמו אונקיית זהב בפורט-נוקס. הנה, הוא פונה שמאלה, מסתובב חצי סיבוב, מנתר ניתור קל, וביד ישרה עם תנועה קצרה, רחוק מאוזנו הימנית, בא שחרור הכדור, מין "פליק" קל, ו…´סוויששש´. עוד סל.

כשהוא פורש את ידיו מעלה, סרט המדידה מראה 2.75 מטרים. משקלו 125 ק"ג, וגובהו היה 2.18 מטרים כשהוא עומד יחף, לא כמו שמודדים בעפולה. הוא היה קירח, וסמלו המסחרי האחד היו משקפי "גוגלס" עבים. הסמל השני, אחד מנשקי הספורט הארסיים ביותר – קליעת הסקייהוק ("וו השחקים") – עשו מקארים עבדול ג´באר, הסנטר של לוס אנג´לס לייקרס, לאחד משחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה.

תמונה מאלבום SI: לו אלסינדור וג'ון וודן, המאמן שהוא העריץ יותר מכל
מאלבום SI: שנות המרד

מאלבום SI

=================================================
הענק שבנה אימפריה מתחת הסל
=================================================

היו שטענו שהשופטים העלימו עין ונתנו לו לבנות "מחנה" באזור שלוש השניות; היו שטענו כי הוא לא הסנטר הגדול מכולם מכיוון שלחימה על ריבאונדים (במיוחד בהתקפה) הייתה בשבילו מין קללה שהמציאו מופרעים בגיהינום, אם כי 11.2 ריב´ למשחק לכל הקריירה הוא לא דבר שהולך ברגל.

אני תמיד חשתי שהוא לא נחשב לריבאונדר גדול כי הוא קטף אותם כמו אשכוליות. בקלות, בלי להילחם. לא כמו מוזס מלון שלפני ריבאונד הוא זרק 2 שחקנים ימינה ושמאלה כאילו היו שקי חיטה בכפר יהושע. הוא גם לא היה דוחף 3 שחקנים אחורה כבולדוזר, כפי שעשה שקיל אוניל בשנות הזוהר שלו. משחקו היה ריקוד בלרינה, לא מלחמת גוג ומגוג בשוחות מתחת לסל. היו אפילו אלה שפקפקו במוטיבציה שלו. אך כשהסיפור יסופר, הנקודות יסוכמו והשניים יהיו להיסטוריה, ייזכר קארים כאחד משלושת הגדולים, עם וילט צ´מברליין וביל ראסל.

אחרי שש עונות במילווקי הוא הועבר ללייקרס תמורת אלמור סמית, בריאן וינטרס, דייב מייארס וג´וניור ברידג´מן. היה זה התחליף הטוב ביותר מאז שקנו מתיישבים הולנדים את האי מנהטן מהאינדיאנים תמורת חופן חרוזים.

כשמי שנחשב ל"בן המאומץ" של לוס אנג´לס אחרי ארבע שנים פוריות ב-U.C.L.A חזר הביתה, ללייקרס, הייתה העיר באקסטאזה. מספרים שאלכוהול נשפך כמים, מריחואנה נשרפה כתבן, והוליווד קיפצה כמו שתרעד כש"הרעש הגדול", שכולם מנבאים את בואו, יכה בה. לוס אנג´לס לא האמינה שמילווקי מסוגלת לוותר על שוטר התנועה העומד מתחת לסל ומכוון את התנועה. היה זה אחד מהטריידים המטומטמים ביותר שקבוצה מסוגלת לעשות.

=================================================
השנים בלייקרס
=================================================

בעת ששיחק בלייקרס היו שמועות שהוא הפסיד 20 מיליון דולר בהשקעות גרועות. היה לו משבר כספי, נכון, אבל לא 20 מיליון. המשבר הכספי הוא עוד מאפיין של קארים, שכל הקריירה הממושכת שלו רצופה הייתה משברים וקשיים מסוג זה: ב-1983 נשרף ביתו-ארמונו בבל-אייר על אוסף תקליטי הג´אז העצום שלו – מהגדולים בעולם – בזמן ששיחק נגד (מי אם לא?) סלטיקס. רמת משחקו באותו הזמן הייתה בשפל המדרגה וקארים היה בדיכאון מוחלט. כל העולם נגדו, כך האמין באמת ובתמים, בכלל זה האל שלמעלה, והוא היה על סף שבירה.

בת זוגו אז, שריל פסטונו הלבנה, ובנם עמיר בן השנתיים, ניצלו, וכשהיא צלצלה וסיפרה על השריפה, אמר את המשפט שכבר נכנס ללקסיקון האמריקאי: "החיים זה עתה נתנו את הצהרתם". השריפה שרפה הכול, ותהליך דומה, אם כי אטי יותר בהרסנותו, התחולל בנפשו מאז ילדותו. בן יחיד לאם שמרנית ולאב מופנם ושתקן, היה לו אלסינדור מוצא את חירותו ברחובות הארלם בתקופת המרי של זכויות האזרח, כשהוא בונה סביבו שריון כדי שדבר לא יוכל לחדור ולפגוע בו.

הגובה הרב שאליו התנשא כבר בגיל רך היה נושא לבדיחות נדושות. מחשבותיו אחרי השריפה, כך אמר, החזירו אותו לתחושותיו 20 שנה לאחור, ליום שבא ל-UCLA מניו-יורק ילד צנום בן 18 המאמין שהעולם יזם קנוניה נגדו. כבר אז מתבודד, מופנם, ממורמר וזועם.

שתיקת הזעף שלו נעשתה במשך השנים לסמלו המסחרי, מלבד הגוגלס והסקייהוק. הוא הגיע לעולם הלבן המתנשא של הוליווד, עולם שממילא, גם ללא ה-2.18 שלו, היה מרגיש בו זר. העיתונאים לא עזבו אותו. פעם, כשהוא בן 19, ענה לשאלה מטרידה: "לא, אין שאלות מטומטמות, יש רק אנשים מטומטמים, ובעיקר עיתונאים". תשובות כאלה ודומות כמעט חיסלו אותו. המדיה הציגה אותו כשחור זועף, מתנשא, כפוי טובה, שלא יודע "להעריך" מה עושים בשבילו.

מאלבום SI: השנים הגדולות בלייקרס

הוא החרים את המשחקים האולימפיים בתגובה על אפליית השחורים בדרום אפריקה ורכש לעצמו עוד כמה עשרות מיליוני אנשים השונאים אותו. הוא עבר לדת המוסלמית עם שם חדש – קארים עבדול ג´באר – והופ, מצא לו במהירות עוד כמה עשרות מיליונים שהיו רוצים לדורסו. מעניין, גם קסיוס קליי עבר דרך דומה ושינה את שמו למוחמד עלי, אך הוא עשה זאת בחיוך ובקריצת עין, ואמריקה סלחה לו. לעבדול ג´באר – עד לאחרונה לפחות – אמריקה לא סלחה.

הבדל נוסף בינו ובין עלי: לעלי היו חברים מכל שכבות העם, לבנים ושחורים כאחד, בכלל זה נשיאי ארה"ב ומנכ"לים מהגדולות שבחברות, שכבוד היה להם לשחק איתו סיבוב של גולף. קארים, לעומת זאת, התנזר לחלוטין מהחברה האמריקאית הלבנה – עשירים, עניים, השכבה הממוצעת והגבוהה כאחד. תמיד סירב לשתות משקאות חריפים, לאכול בשר אדום או לבקר בבארים ובמסיבות של היפים והיפות. כשהתחיל יוגה, טענו שהוא מין פקיר בודהיסטי. כשסירב להופיע בערבי גאלה כינו אותו "מתנשא". גם נישואיו לחביבה (שנבחרה בשבילו על ידי כהן הדת המוסלמי עבדול קליפי), לא עלו יפה, והם נפרדו ב-1975. את שלושת ילדיו, שעברו לחיות עמה בוושינגטון, כמעט לא ראה. הוא ברח מכולם, אך אולי יותר מכל – מעצמו.

ב-1979 נקשר לשריל פוסטנו הלבנה, וכיום הוא מודה שהיא עזרה לו בזמנו יותר מכל. היא ניסתה לשכנעו במשך שנים שהמקלט שבנה להגנה מפני אנשים הוא גם המחסום הגדול המפריע לו ליהנות מהחיים. היא שאלה אותו, "מה דעתך על ליהנות קצת מהחיים?" עבר זמן, אבל הוא למד. תהליך ההתפכחות היה אטי וממושך. זמן קצר אחרי השריפה עזב את שריל ובנם עמיר. הלחץ הנפשי גרם ללחץ פיסי שמנע זרימת דם מספקת למוח והוביל לכאבי מיגרנה שעמדו לחסל את קריירת הכדורסל שלו. באותה התקופה גם תקף את השופטים בטענה שהם מרשים לנמוכים ממנו להכותו ולהחזיקו מתחת לסל ללא תגובה. הוא כונה על ידי התקשורת "הבכיין הגדול בעולם המערבי". תחושתו הפנימית שהוא עומד יחיד נגד העולם כולו הייתה אז בשיאה.

=================================================
אדרת חדשה
=================================================

השריפה הגדולה, עם כל הנזק האיום שגרמה, הייתה גם הדבר הטוב שקרה לו בחייו. בד בבד עם עזיבתה של ידידתו התחילו להגיע קולות לעזרה. אנשים שלא הכיר שלחו תקליטי ג´אז. זרים עצרו אותו ברחוב ושאלו במה אפשר לעזור.

ביום שבו שבר קארים את שיא הקליעות של וילט צ´מברליין (31,419 נקודות) בבוסטון, נעמד הקהל הפנאטי, שיצעק בוז אפילו לאמו אם תעז להיות "לייקרית", והריע לו דקות רבות. עיניו התמלאו דמעות. הוא הרגיש – אולי בראשונה בחייו – שהוא מקובל ומוערך. עדיין לא אהוב אולי, אבל כבר לא שנוא.

גישתו לעולם השתנתה. ואז פתאום הגיעו הזמנות להופעות בסדרות טלוויזיה, בסרטים, בפרסומות. העיתונאים נעשו פחות חשודים בעיניו. הסלידה וחוסר האמון באמריקה ובשיטתה הפוליטית, קטנו ולבסוף נעלמו. בראשונה בחייו עלה החיוך על שפתיו, ואתו חוש ההומור המשובח שאיש כלל לא ידע שיש לו. כשנשאל לא מכבר לאיזה מפלגה יצביע בבחירות ענה שהוא עוד לא יודע. כשהשואל לא ויתר וביקש מהענק שיסביר מה לדעתו ההבדל בין הדמוקרטים לרפובליקנים – ענה שהדמוקרטים לפחות נותנים לאזרח בחירה אם לשלם מיסים במזומן או בצ´ק.
.

אפילו אמונתו בצורך במעורבות הממשלה בחיי היום יום קטנה, אם לא נעלמה. בימי המרד תמיד טען שהממשל לא עושה מספיק בשביל השחורים. כשנשאל על כך לא מכבר, ענה שכל מי שמאמין שהממשלה היא הפתרון בטיפול בנדכאים, מוטב שיסתכל על מה שקרה עם האינדיאנים.
מבחינה אישית, פוליטית, וחברתית, החל קארים להתרכך. כשפרש הוא נראה בטוח בעצמו, שלם עם הסובב אותו, ומוכן להתחיל בשלב השני בחייו, שלב מפחיד ולא ידוע: חיים ללא כדורסל.

עד השנים האחרונות היה קארים אחד הפרדוקסים הגדולים בספורט: מלך הסלים, מלך החסימות, מלך המשחקים ומלך אליפויות הNBA-. הוא היה זקוק לתואר נוסף כמו שכביש גהה זקוק לעוד פקק תנועה, ובכל זאת המשיך לשחק באי-שקט נפשי תמידי שמנע ממנו ליהנות מכל העסק. למרות היותו מלך הכדורסל, פחדו ילדים לבקש חתימות ועיתונאים נידו אותו. גם שחקנים העדיפו להתרחק ממנו. כל ההישגים והאליפויות לא הביאו ולו את החיוך הקל שבקלים אל פניו. אך המאבק הפנימי הסתיים עם הניצחון השני הרצוף של הלייקרס (1988). מי שלא ראה אותו מקפץ עם הזכייה השנייה ברציפות של הלייקרס לא ראה שמחה מימיו. קארים הפך לילד, דבר שלא ידע מילדותו. הוא נפתח ויצא מהצדף שהיה כלוא בו מאז ימיו כנער צעיר. הייתי שם בסדרת הגמר, והוא אמר לנו העיתונאים, "פתאום גיליתי שהעולם הוא לא מקום כל כך רע לחיות בו. אני מסתכל עכשיו בהתלהבות על העתיד".

במשך שנים הוא חי מתחת לעדשת המיקרוסקופ כשכולם מנסים לנתח את כעסו ובדידותו. הם לא הסתפקו בעובדת היותו בלתי ניתן לעצירה על ידי שחקנים שיכולים להיות בניו. מאמנו פאט ריילי אמר פעם: "למה לא נקבלו כמו שהוא, הסנטר הגדול אי פעם, ונפסיק לשאול שאלות? אז הוא לא רוצה לחייך. אז מה?".
הציעו לו לתלות את נעליו אחרי הניצחון על דטרויט, אך הוא האמין שנשארה בגופו ובנפשו עוד עונת כדורסל אחת. וזאת העונה שדיבר עליה. הוא רוצה לסיים עם 20 שנות כדורסל והוא מגשים זאת.

=================================================
קארים האדם, אחרי הפרישה
=================================================

קארים היה הרבה יותר מנעלי כדורסל וסקייהוק. אמנם הוא ניסה את כוחו באימון ב-NBA (עוזר מאמן הקליפרס ב-2,001, ומאמן ראשי ב-CBA עונה אחת), ועכשיו, מאמן הסנטרים של הלייקרס, אבל עיסוקו העיקרי אחרי הפרישה היה מחקר וכתיבת ספרים. הוא הפך סופר בעל משמעות עם שלושה "בסט-סלרים" רצופים כשהוא הסופר עצמו, ולא כמו שעושים ועשו שאר שחקני הנבא: מספרים סיפור לעיתונאי ספורט והוא כותב להם ספר.

הוא טוען שעונת הכדורסל הטובה ביותר שהציג כשחקן הייתה עת שימש מאמן ראשי – בהתנדבות – של התיכון "פורת אפאצ´י" בשמורה האינדיאנית שלהם, ובעקבות ניסיון זה כתב את ספרו "עונה בשמורה", שהיה לרב מכר. עיסוקו הבא היה מחקר על החיילים השחורים בזמן מלחמת האזרחים, ומהמחקר הזה נולד הספר "פרופיל של אומץ שחור" (ראה אור בשנת 2000). הוא כתב את הבסט-סלר "על כתפיים של ענקים" (על הארלם), הוא המשיך לחקור, הפעם את "גדוד הטנקים השחור", גדוד מספר 761, שלחם בגבורה במלחמת העולם השנייה.

בעקבות מחקר זה כתב את "בזרועות אחים" (ראה אור ב-2004). שני הספרים משמשים היום כחובת קריאה וכספרי לימוד בבתי ספר תיכוניים רבים ובמכללות. קארים גם כתב שתי אוטוביוגרפיות שראו אור ב-1987 ו-1990. הוא הופיע ומופיע בסרטים (הידוע ביותר – איירפליין – תוכניות טלוויזיה ופרסומות. הוא היה לאדם עשיר, ואפילו חשוב יותר בשבילו – מאושר.

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. אזכרה לכולם שיש להם תמונה עם השם:

    אם השם שלכם לא מופיע במקום בו מופיעה התגובה, עליכם ללחוץ על "להתנתק מהמערכת" ואז השם יופיע, ואז גם התמונה בתגובה!

  2. נהדר – תודה !
    כמה שהשחקן הזה היה משמעותי למשחק הכדורסל.

    הסקייהוק הוא לא רק הזריקה הכי קטלנית בתולדות המשחק, הוא גם הזריקה הכי יפה בהסטוריה.

    אגב, זה הגיוני לחשוב על סנטר שהוא קונצנזוס כאחד הגדולים אי פעם שהוא גם אחד ה-הכי אנדרייטד אי פעם ?…

    ועם כל זה, זה די ברור שהוא לא אדם קל, וזה בהחלט פגע באפשרויות שלו להשתלב בצוות המקצועי של הלייקרס או כל קבוצה אחרת.

  3. תיקון קטן – קארים לא מוביל את הסנטרים בחטיפות – זה האקים, גם בחטיפות וגם בחסימות.
    חשבתי שאני זוכר, ועכשיו גם בדקתי את עצמי.

      1. בסך הכל – totals זה מה שזכרתי, וזה מה שבדקתי.

        לגבי ממוצעים – אין לי מושג, אבל בגדול ממוצעים לא מיטיבים עם מי שמשחק 20 עונות…

        והוא בהחלט הסנטר הגדול מכולם לדעתי, ודי מדהים שאתה לא שומע את השם שלו אפילו מוזכר כשמדברים על מי הגדול מכולם.

  4. משהו מוזר לי. הייתי ב-LA לפני מספר חודשיים ולא היה שום פסל של קארים ליד הסטייפלס סנטר. יש למג'יק ולג'רי ווסט וגם לויין גרצקי. שום דבר עם סקייהוק.

  5. יהיה טקס השנה שבו יציבו את הפסל.
    קארים היה ממורמר הרבה זמן עד לחודשים האחרונים – שאז יצאה ההכרזה על הקמת הפסל.

    1. אהלן דדי. הידע שלך על הלייקרס וכל מה מסביב להם עולה על שלי וזה די "חולני" – בהתחשב בעובדה שאני בלוס אנג'לס מאז עונת הריפיט של מג'יק ושות' ב-89' ו"חולה לייקרס סופני" מאז, כולל השנים הרזות של ניק (לטס גו טו קנקון) ואן אקסל, סדריק סבלוס וסמוש פארקר…
      מה שאתה לא יודע, אני מעריך, שאת הפסלים של מג'יק, ווסט וגרצקי יצר פסל ישראלי המתגורר בארה"ב. שכחתי את שמו אבל נראה אותך מגוגל ומוצא מיהו…

      שבת שלום אנד לטס גו לייקרס! אגב, הם נראו זוועה בפרי-סיזן והקליפרס נראים מצויין!

      1. חחח תודה גל, ואני לגמרי מודה בעניין ה "חולני". אפילו חושב שהשתמשתי במילה הזו בעצמי במייל הראשון שבו היצגתי את עצמי למנחם… 🙂

        ובאמת לא ידעתי שזה פסל ישראלי, אבל משתדל לא ללכת לגוגל אם לא מוכרח – אחרת מה החוכמה לטעון שאתה "יודע" ?…

        יש לי ניתוח שלם לגבי מה שקורה עם הלייקרס שאין לי כרגע כח להיכנס אליו. אולי אכתוב משהו בימים הקרובים.
        אבל לגבי הקליפרס, חוץ מזה שהם באמת אמורים להיות קבוצת צמרת מלכתחילה, כל הפורמט של פרי-סיזן נותן עדיפות לקבוצות עם עומק רוחבי כמו שיש לקליפרס, ליוטה, ולכמה אחרות, כמו גם עוד גורם משמעותי מאד – המשכיות של מאמן, שיטה, וכוכבים מהעונה שעברה.

        אז בעיקרון הקליפרס בפרי סיזון הם לא הפתעה גדולה מדי, למרות שמה שהכי מרשים אולי, זו העובדה שהם עדיין בהרכב חסר !

        יהיה מעניין העונה, אבל את הלייקרס אין שום טעם לשפוט לפני ינואר לכל המוקדם.

  6. הסנטר הגדול ביותר ללא ספק, והשחקן הכי אהוב עליי ששיחק בנבא.
    מאמר מצויין מנחם (פעם שהייתי המ"מ שלך בניהול האתר, שלחת לי את קובץ 50 האגדות).

  7. דרך אגב, אפשר להגן מהסקייהוק: סנטרים לא מוליכים כדור, אז שמירה אישית חזקה על כל שחקן בקבוצה (ודאבל טים על הפוינט גארד), ואז הפיבוט לא יקבל כדורים, ולא יוכל להכניס אותם.

  8. פוסט ענק על שחקן ענק ונפלא!
    כאוהד בוסטון, אף פעם לא שנאתי את הליקרס בגלל מגיק קארים ו-וורתי. את שלושתם פשוט אהבתי בגלל המשחק המופלא, הפסט ברייק של מאגיק את וורתי וה-הוק שוט עם הווווווווויששששששש.

  9. מה שכולם נוטים לשכוח לגבי וורת'י זה איזה שחקן לואו פוסט מדהים ומיוחד הוא היה. אולי הטוב אי פעם בעמדה שלו.
    הרבה יותר מסתם מסיים מתפרצות.

  10. מנחם, מאמר עצום שמביא אותי, חולה סלטיקס שאכל קש מקארים כל כך הרבה פעמים, לידי דמעות. פעם אחת חבר זרק לי שקארים לא כזה גדול כמו שעושים ממנו, כי כל מה שהוא ידע זה לזרוק וו. עניתי לו שגם פיקאסו ידע רק לצייר ומוצארט ידע רק להלחין. הבנאדם המציא, פיתח ושכלל לבדו, עוד מגיל ילדות כששיחק עם בוגרים ממנו, את הנשק הקטלני ביותר בכדורסל – וו שחקים. זה פשוט בילתי נתפס.
    רק תיקון קטן, את שיא הנקודות הוא שבר מול יוטה ולא מול הסלטיקס.
    הלינק מצורף:
    http://www.youtube.com/watch?v=BNGa_VDKqSE

  11. יכול להיות שפספסתי את זה בגלל אורך המאמר, אבל לא ראיתי אזכור ללוקמיה שקארים חלה בה לפני כמה שנים – כ- 4 שנים אם אני לא טועה.

    לשמחתי אני לא מבין גדול בתחום, אבל נאמר שזה סוג של מחלה שהוא יוכל כנראה להמשיך לחיות איתה בטיפול, אז הוא התחיל להוריד את כמות האימונים עם ביינום בגלל הטיפולים, עד שמשהו כמו שנה לאחר מכן הילד החצוף הודיע שהוא מרגיש שהוא מיצה את האימונים עם קארים, וקארים בעצם "פוטר"…

  12. מנחם אתה מזכיר לי את שנות ילדותי התמימות והיפות עת התוודעתי לראשונה לקיומה של הליגה הטובה בעולם. אתה גרמת לי להתאהב בלייקרס ההיא ללא תקנה, ולשנוא את הירוקים מבוסטון בכל ליבי. בינתיים היוצרות התהפכו,ולמדתי להעריך ולאהוב את הקבוצה הנהדרת של בירד, אבל האהבה לקבוצה הנפלאה ההיא של אל. איי עדיין נותרה על כנה. קארים היה אנטיתזה לתדמית של הקבוצה ההוליוודית עם הפרצוף הזועף והשנאה לתקשורת, ואולי זו הסיבה שהוא פחות מוזכר בין הגדולים. בכל אופן גם בעני הוא הגדול מבין הביג מנים ולו בגלל השרידות המדהימה שלו לאורך 20 עונות והמספרים המדהימים שלו לאורך השנים.

    מנחם כתבת פעם על וורת'י ? הוא היה בורג חשוב ביותר בקבוצה ההיא, אבל מעולם לא קראתי כתבה עליו ועל הקריירה הנפלאה שלו

    1. אלעד!
      מה שאתה צריך לעשות זה "להתנתק מהמערכת". זה מופיע בשורה העליונה כשאתה רוצה להגיב. זה יחזיר אותך לראשית המאמר, וכשתגלגל למטה, תכניס את שמך והאימייל שלך, והתמונה תופיע!

  13. איפה הפריוויו שלי על אוקלהומה ???

    תנו קצת קרדיט – חזיתי הטרייד הזה (וזו אופילו לא היתה הפעם הראשונה או היחידה שאמרתי שיוסטון ולאמב צריכים להיות השותפים של אוקלהומה אם יהיה טרייד של הארד.

    ! 🙂 !

  14. באמת אחד הגדולים, ולא רק בין הסנטרים, בכלל.
    יחד עם זאת, סביר שהוא אינו נכלל בחמישיית כל הזמנים של מרבית חובבי ופרשני הכדורסל שבוודאי חלקם הגדול בוחר בווילט או ראסל ואפילו האקים או שאקיל לפניו.
    אני חושב שזו העמדה שבה הכי קשה לבחור והאפשרויות הן פשוט מצויינות.
    בכל מקרה, אין ספק שהוא השאיר את חותמו על הליגה ושיאיו (חלקם לפחות) ישארו עימנו לעוד הרבה זמן.

  15. וקטע משעשע של ג'אבר מימיו כשחקן קולנוע:
    הסצנה המפורסמת עם ברוס לי.

    אגב, ג'אבר הוא לא רק על תקן שחקן קולנוע, שכן במהלך שנותיו כשחקן כדורסל הוא החל ללמוד קונג פו אצל ברוס לי מתוך הבנה שזה יהפוך אותו לשחקן טוב יותר בגלל שדרוג האתלטיות ובעיקר האינסטינקטים והרפקלסים.

    http://youtu.be/LsSoX6qB9N0

  16. טרייד טיפשי לשחקן טיפש. אם היה לו מעט מהחומר הלבן היה נשאר גם בשביל כמה מליוני דולרים פחות ונותן לעצמו סיכוי לחבוש את האצבע ב4 השנים הקודמוןת.

    בצד השני קווין מרטין עשה צעד חכם. במקום להיות "ראש לשועלים" העדיף לשמש שוליה בקבוצה הכי אתלטית בליגה ויגיע לכמה גמרים בשנים הקרובות

  17. באמת לא ברור איך הוא לא מוזכר (אפי׳) בדיון של הגדולים ביותר, אם כזו דומיננטיות גם שאקיל היה נחשב לחובבן…

  18. מקווה שמישהו עוד יספיק לראות את זה לפני שהכתבה נעלמת –

    אחד הדברי הכי הזויים שאי פעם תראו : קארים משתתף בתחרות ההטבעות של 1977.

    בסך הכל לפני 35 שנה, אבל פשוט נראה כמו ספורט אחר לגמרי.
    בלתי נתפס כמה המשחק והאתלטיות התקדמה מאז.

    צפיית חובה ! הזוי…

    http://www.youtube.com/watch?v=f58nZ6S-GQQ

להגיב על דדי לבטל

סגירת תפריט