גבריאל ואני/מתן גילור

תמסור. נו, תמסור כבר. תמסור כבר ת'כדור. אוף, איזה מעצבנים. אף פעם לא בוחרים אותי בכוחות. תמיד הם אותם 5 נגד 5 במגרש של המתנ"ס. אז אני יושב מהצד ומבקש שימסרו. ככה סתם. רק פעם אחת. אבל אחרי כמה דקות אני מוותר ונשאר להסתכל עליהם. 5 על 5.

כולנו היינו באותו צוות ביחד בטירונות ועכשיו הם מתחלקים החבר'ה מהרובאית נגד החבר'ה מהמסייעת. ככה זה כל שישי אחר הצהריים. ואף פעם, אף פעם הם לא בוחרים בי בכוחות.

כבר 40 שנים הם ככה.

לפני איזה 5 שנים בערך, שרוליק נכנע לסרטן, אז נתנו לבן שלו להחליף אותו. אפילו זה לא גרם להם לתת לי לשחק. מעצבנים שכאלה.

ולמה? רק משום שאני קצין. את חיימון ואהרל'ה, שעשו איתי מ"כים ביחד, הם מקבלים. אבל אני קצין, אז זה לא טוב בשבילם.

דווקא כשחזרתי מהקורס, רק לי הם נתנו לדרבק איתם ולא לאף קצין אחר. פעם אפילו עבדתי עליהם והחלפתי לדרגת רס"ן, אז הם שפכו את הקפה עד שהם קלטו שזה אני. ואי-ואי איזו שמיכה חטפתי באותו לילה. אבל זה היה שווה את זה.

אני ממש אוהב את החבר'ה האלה. כמו אחים. האמת היא שאין לי אחים, אז אני לא יודע איך אמורים לאהוב אח, אבל נראה לי שכשאתה אוהב מישהו ככה אתה פשוט יודע.

הכי הרבה כעסתי על דודו, כי היינו חברים הכי טובים ומאז שהנגמ"ש שלנו עלה על מטען והוא איבד את רגל שמאל הוא אומר לכולם שמי שיש לו ארון על הכתפיים הוא הראשון שנכנס לארון באדמה. אני אפילו קצת שמח לאידו שמאז יש לו פרוטזה והוא יכול לשחק רק שוער. וגם שרוליק היה איתנו בנגמ"ש ועד שהמחלה הארורה לקחה אותו הוא לא היה עוצר אפילו שהכדור היה יוצא החוצה כי הוא לא היה שומע שצועקים לו "חוץ". איזה לא שומע? עובד על כולם! תחמן הוא היה. והבן שלו ב-ד-י-ו-ק כמוהו. 2 טיפות מי ורדים.

אני יושב על הבטון, כמו כל שישי אחה"צ, ליד גבריאל. גם אותו אף פעם לא בוחרים. "גבריאל", אני שואל אותו, "אם הם היו חייבים לבחור באחד מאיתנו, במי נראה לך הם היו בוחרים, בי או בך?" גבריאל לא עונה. רק מפנה אלי את הראש ומחייך חצי חיוך מר.

תמיד בעונה הזו של השנה יש שרב, אז הם מתחילים ככה לקראת השעה 17:00, כי עדיין לא לח, אז לא מזיעים יותר מדי. טוב נו, גם ככה הם לא מי-יודע-כמה רצים שם על האספלט.

לדעתי, הם ממש מקנאים בי. הם כולם נשואים עם ילדים, לחזי וחיימון כבר יש אפילו נכדים ורק אני רווק, אז אף אחת לא מכריחה אותי לנקות בשישי בבוקר. והם גם כולם קרחים או עם שיער סיבה ורק אני עם תלתלים שחורים שממלאים את כל הראש.

"בוא" אומר לי גבריאל. "צריך כבר ללכת. עוד מעט נכנסת שבת."

הוא פורש את שתי כנפיו העצומות ואוחז אותי בידיו. אנחנו מתחילים לעלות מעלה-מעלה.

ואז, כמו כל יום שישי אחה"צ, קצת לפני שנכנסת שבת, הם הולכים כולם ביחד 3 מטרים מהפינה הצפון-מערבית של המגרש, איפה שהם תלו את התמונה שלי, ומדליקים 2 נרות נשמה.

"נמאס כבר מנרות", אני אומר לגבריאל. "במקום זה אני מעדיף שיתנו לי פעם אחת לשחק."

גבריאל נאנח קלות.

אני שואל אותו, אותה שאלה שאני שואל אותו כל יום שישי כשהוא מחזיר אותי למעלה כבר 40 שנים: "תגיד, גבריאל, אתה חושב שבפעם הבאה הם יבחרו בי?"

אני יודע שהוא עושה זאת רק כדי לגרום לי להרגיש טוב, אבל זה נחמד כשכל פעם מחדש הוא עונה: "אני לא חושב, אני יודע. שבוע הבא הם יבחרו בך ראשון."

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. ליוסי, אלעד ומתן. גם כשאתם יושבים בצד וחושבים ששכחתי מכם, אתם איתי בכל שנייה כבר 12 שנה.
    תודה מתן על הסיפור המרגש, החברים הנעלמים שכולנו סוחבים…

  2. לכל אחד יש את הנופל שלו. אצלנו אין כאלה במשפחה הקרובה. יש בן דוד של אמא שנהרג במלחמת השחרור. אין שואה. יש אח של אבא שנהרג בתאונה כשהיה חייל ולא הכרתי אותו. חוץ מזה זה הולך כבר לפוגרומים ברוסיה. אז אני חושב כל שנה על אבישי לוי. בעצם, פעמיים בשנה. היום, ובמשחק הכדורסל השנתי לזכרו שאנו עורכים במגרש של הצופים. בשנה שעברה היתה הפעם הראשונה שהזקנים הפסידו לנבחרת השבט הנוכחית. הייתי רוצה לחשוב שזה בגלל שלא שיחקתי, אבל זה לא נכון. אבישי נהרג באסון המסוקים והשאיר אחריו את אשתו, אהובתו מהשכבה, ענבל. ואת בתם, עמית. הקלישאות טוענות שהטובים ביותר, והיפים, והאצילים…אז כאן זה נכון. ואולי תמיד, בעצם. לא הייתי חבר קרוב שלו. חבריו הקרובים הם חברים קרובים. אבל אור וחום תמיד עטף אותי כשהייתי לידו. באמת היה הכי יפה. וכדורסלן הכי טוב. ואציל נפש וישר וחכם. ומנהיג. כזה שתמיד מאמץ אליו את הליצן, והנידח, והמוזר. גבר. מאלה שהם גבר מגיל שמונה… באופן מוזר הכרתי גם את הטייס השני מהאסון. ישיש עדן. אלמנתו עבדה עם אמא שלי הרבה שנים. שני הטייסים, היפים, האצילים, התנגשו זה בזה. ארץ אהובה וארורה שמשאירה אבירים כזנבות עשנים. אבל אני חושב עליו גם כשאני קולע לסל. וזה יפה. וטהור. כמו הבלטות השחוקות שבמגרש. כל אנדרטה מגיעה לפרקה כשילדים משחקים לרגליה מחבואים

  3. חזק מתן.
    זה קשה יותר מהניכר להיות חלק מזה, אבל כשזה בדם שלך (תרתי משמע) אי אפשר באמת להתנתק (ואני גם לא רוצה). שנדע ימים שמחים יותר, ונזכור את אלו שבזכותם הם קיימים.
    תומש – יפה כתבת. אני מאמין שלכל אחד יש מישהו מוכר מאותו אסון ארור – כזו ארץ קטנה אנחנו. אצלי זה שניים: קרוב משפחה מוכשר שכבר הוציאו אוסף שירים שכתב, וגם בחור שנתיים מעליי בבית הספר.

  4. מרגש! יום קשה, אבל חשוב כל שנה להזכר מחדש על כמה אנשים הקריבו בשביל שאנחנו נוכל להתעצבן מכל הבעיות שבשגרה. שם קצת דברים בפרופורציה.

  5. לצחוק ולבכות יחדיו, זה המאמר המרגש והנוגע מאד.
    תודה מתן, תומש וכולם.
    ועכשיו ידע שאני מהסס קצת לכתוב וסליחה מראש.
    אותן נשמות טהורות ויפות של חיילנו,
    נמצאות במקום הכי טוב שאנו יכולים לדמיין,
    ידע מאדם מואר שהוא במצב הכי מאושר והכי שקט ועם עוצמה אדירה
    לעשות ולראות דברים,
    הוא מסר את הידע הזה.
    לא סתם הם הכי מוצלחים ויפים.
    הם מגיעים למקום שאדם אחר צריך לתרגל חיימימים (גילגולי חיים)
    בשביל להגיע.
    הם הנופלים במקום נהדר וטוב,
    אנחנו נשארנו עם עצב מהול בחיוך קל משאנחנו זוכרים אותם
    הם שבזכותם אנו חיים במקום מדהים.

  6. תודה על התגובות.
    אפלטון – תיארת את זה נפלא בביטוי "החברים הנעלמים שכולנו סוחבים…"
    תומש – "כל אנדרטה מגיעה לפרקה כשילדים משחקים לרגליה מחבואים." זה משפט מופלא. אין לי ספק שכשאשכח איפה קראתי אותו, אשתמש בו בעצמי. יפיפה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט