ספור מהתיבה לפסח: מגרש המשחקים הנהדר ביותר בעולם (ותמונות חדשות)/ מנחם לס

 

 

הגענו אתמול לפנות ערב לבת גלים, שכונת הולדתי האהובה.

נולדתי בבית החולים 'מולדת' ב-1937. הוא כבר איננו איזה 60 שנה. ביתי הראשון היה רח' התכלת 31 (היום רציף מרגולין), ממש מול הקזינו מעט ימינה. בימי החורף כשהגלים היו מתנפצים במזח, סילוני מים דקים היו ניכנסות לחדרי ואני זוכר שסבלתי מהתקררויות רבות בילדותי בימי החורף הקרים.

הבית עומד עד היום אטום וסגור עם שלט מהעירייה "סכנת מפולת". שניים מחמישה בני דודי עדיין בחיים, ורק אחרי שיילכו לעולמם, 12 ילדיהם יעשו סוף סוף משהו עם הבית שבנו שני דודי יוסף ואהרון חס בשנת 1921 במו ידיהם, אבל חמשת ילדיהם – ועדיין השניים שנשארו, אחת בארה"ב ואחת בבית אבות בבת-ים – לא החליטו עד עצם היום הזה מה לעשות עם הבית בו חייתי מאז אמי התגרשה מאבי כשהייתי בן 3.

כשאמי יכולה היתה לשלם שכר דירה, עברו היא ואני לגור לרח' התכלת 9, בבית היכן שהיתה מספרתו של הספר יוז'יק. בית דו-קומתי בו גרתי מאז הייתי בן 5 או 6, עד שאמי נישאה ליוחנן לס (שאת שם משפחתו אימצתי לעצמי כשהייתי בן 18; אני נולדתי מנחם רוזנברג, אך כה שנאתי את אבי הביולוגי שלא רציתי לשאת את שמו) כשהייתי בן 12, ואז עברנו לקרית טבעון.

כמה מחברי הקרובים והיקרים ביותר הם חברי ילדות מבת גלים. כמה מהם עדיין גרים בשכונה הנפלאה הזאת, וכל ביקור בישראל,  ביקור של שלושה-ארבעה ימים בבת גלים, ורחיצה בחופים ששחיתי בהם עוד לפני שהייתי מסוגל ללכת הם חובה.

הסתובבתי לפמות ערב אתמול לאורך שפת הים. הכל השתנה. הבריכה היא תל חורבות. מהקזינו נשאר רק שלד. הטיילת מלאה אנשים המדברים רוסית. אך כשהגעתי לבית מספר 9 הוא עדיין עומד כאילו מאומה לא קרה ב-65 השנים מאז גרתי שם. נזכרתי בבוקר אחד שלא אשכחו לעולם. ישבתי לכתוב.

 

הקזינו המפורסם של בת גלים – פעם הקלוב היקרתי בארץ (וגם בית זונות ל-VIP'S)

 

הבריכה של פעם – אוצר ספורט במזרח התיכון. היום תל חורבות!

מאמר קצר על הבוקר ההוא כתבתי לאתר שלי 'אתר בת גלים' שהחזקתי עד לפני כמה שנים, ואז העברתי את תוכנו לאתר בת גלים הרשמי. באתרי כמה ספורי ספורט שמדי פעם אכניס לספורי התיבה. אז זהו הסיפור על אותו יום שמכמה בחינות היה מר ונמהר, אך הכל הסתיים בטוב, ובעיקר 'מגרש המשחקים' שנוצר לנו, ילדי בת גלים, באותו בוקר.

לגבי הכל החל ביום שלישי בבוקר. התגוררנו אז אמי ואני בקומה השנייה של הבית
ברח' התכלת 9, עם חלון חדרינו היחיד ומרפסת קטנה הפונים לים הפתוח. זה הבית בו התגורר
שנים אח"כ המורה צבי רפאלי האגדי, ובקומה הראשונה ניפתחה מספרה. רק 4 בתים – מספרי  1, 3, 5, ו-7 – הפרידו בין ביתנו לגדר של מחנה הצי הבריטי (שהפך למחנה חיל הים, ועתה הפך לאזור בו בונים בתי רבי קומות) עם עמדת התותח הידועה שלו, והזרקור הענק ששימש להארת המטוסים האיטלקיים שבאו להפציץ את חיפה רק 4 שנים לפני כן.

התעוררתי לקול צרחות חיילים בריטים שהחלו למלא את החוף. התגוררנו אז בחדר אחד כשאנחנו מתחלקים בחדר השרותים והאמבטיה, וכן במטבח, עם משפחת ברזילי (הוריו של אריה, שהפך שחקן כדורסל מעולה בהפועל חיפה, ואיש עסקים מצליח כשהוא מנהל את מוסך המכוניות החדשות של וולטר מנהל הפועל חיפה כדורגל, שהוא אביה של נעמי – שהפכה אשתו של אריה – לפני שעזבו ללאס ווגאס).

כמובן שחייב הייתי להיעזר במסמכים היסטוריים כדי לוודא שהרעש של טנקים
ומכוניות משוריינות בריטיות ב-6 בבוקר, קרה ביום שלישי, ה-27 לפברואר, 1947. אמי
ואני יצאנו למרפסת לראות מה קורה, וראינו חיילים בריטיים מצביעים לעבר אוניה שהיתה
אז כ-3 ק"מ מהחוף, מוקפת בשתי משחתות D-15 ושתי אוניות צי קטנות יותר (את רוב
הפרטים מצאתי בארכיון חיל הים שלנו, וכמה מאמרי פליטים, וכן מאמרו של לובה אליאב
שהיה מפקד האונייה, אך לא קברניטה). ללא ספק אמי ואני היינו בין הישראלים הראשונים
שראו את האוניה.

כמובן שאמי התנגדה אך לא יכולתי להתגבר על היצר לרדת למטה ולראות מה קורה. אני זוכר
שגדעון זינגר (שביתו גבל עם הגדר ואחיו שאת שמו שכחתי), שמעון שטיינר ואחיו, רודי
ריהן שגר במספר 11 (רודי, שהפך לשחקן הכדורמים הגדול בתולדות ישראל, ובזמנו גם שחקן כדורסל מצויין), ועוד כמה ילדים ונערים, התרוצצנו לבריטים בין הרגליים, ואז ראינו ישראלים
מבוגרים שלא היו בת-גלימים, מתקרבים לחוף אך הבריטים מגרשים אותם. רק אח"כ הבנתי
שהם היו אנשי הגנה שבאו לעזור למעפילים, למקרה והם יגיעו לחוף. לבסוף הבריטים גירשו
גם אותנו מהחוף, אך אני (ועוד כמה ילדים) התיישבנו על גדר הבטון של ביתי (היא עדיין
קיימת!), והיינו עדים לכל המחזה.

ראינו את האוניה מתקרבת בפול ספיד לעבר החוף. את המראה לא אשכח לעולם. הנה היא עולה על שרטון (למעשה היה זה החול במים שעומקם במקום שהאוניה נתקעה בו היה בערך 5-6 מטרים), ואנשים קופצים
למים. האוניה הגיעה עד כדי 200 מטר מהחוף בקו אנכי, אם-כי כשהתחלנו לשחות אליה כעבור
כמה ימים, המרחק היה לפחות 500 מטרים אם לא יותר, בגלל הקו האלכסוני – היתר – שנאלצנו לשחות
בגלל גדרות התיל של מחנה הצי הבריטי שהגיעו עד בערך 200 מטר אל תוך המים.

כל הקופצים נתפשו ואיש לא הגיע לחוף. עובדה זאת גיליתי רק לפני כמה שנים. כל השנים התרוצצו ספורים על פליטים ששחו עם חגורות הצלה, ונאספו ע"י ה'הגנה' ליד הקזינו. בכל המסמכים שקראתי,
המסקנה הייתה אחת: אף איש לא הצליח להתחמק מחגורת הבריטים שעטפה את האוניה.

את המבוגרים הבריטים גירשו עד לגדר הבריכה, אך אנחנו הילדים (אני הייתי בן 10)
ישבנו על הגדר והחיילים – או שלא שמו לב, או שלא איכפת היה להם – לא זרקו אותנו
משם. היינו ילדים ועבורנו הייתה זאת ההצגה הגדולה בתבל. עד היום זכורים לי פרטי
פרטים מהבוקר ההוא – עד כדי כך הייתה השפעת המאורע על מוחי הצעיר.

*********

החומר העובדתי למאמר זה נאסף בעבר מכמה מקורות: העתקים מארכיון חיל הים הישראלי; אתר פל"ים
ZVI.BEN-TZUR@PALYAM.ORG ,כתבות שמצאתי באינטרנט מ- "עמותת חיל הים"; "המועצה לשימור אתרים בנתיבי העפל"ה, עבודה סמינריונית של אניטה פרלסמן (שהייתה אחת הפליטות על האונייה) בהדרכת פרופסור לבנה פולת, והחלק האחרון – המאבק על האוניה עם הבריטים ניכתב ע"י גולדה זלדמן
בספרה "סיפורי גולדה", חלק III סעיף 2, פרק ג' עם הכותרת "הקרב עם האנגלים בבת-גלים".

המסע של האנייה שהגיעה לחופי ישראל נושאת בגאווה את השם 'חיים ארלוזרוב' החל בנמל בולטימור שבארה"ב בשנת 1946.
האוניה בת ה-35 שימשה כפריגטה קטנה (1,200 טון ס"ה) של משמר החופים האמריקאי במלחמת
העולם הראשונה. היא נימכרה אחרי המלחמה ובעליה נתנו לה שם "אולואה" והפכה לאוניית משא קטנה. בשנת 1946 התקיים בבאזל קונגרס ציוני ובו הוחלט על מאמץ מקסימלי לרכישת אוניות בכסף של יהודי ארה"ב שישמשו למאבק על עלייה. המוסד וה'הגנה' ביקשו מהיהודים האמריקאים לקנות אוניות ישנות וקטנות
– ולא אוניות נוסעים מפוארות – מחשש שאוניות גדולות ומפוארות תעוררנה חשדות מהרגע
שתגענה לכיוון ארץ ישראל.
אחת האוניות שרכשו היהודים האמריקאים הייתה "אולואה".
הם העלו עליה צוות-ים יהודי-אמריקאי, רובם בוגרי מכללת הצי באנפוליס ששרתו בפסיפיק בנלחמת העולם השנייה  בראשות הקפטן ארט ברנסטין וקצין מכונות ראשי בשם בנג'מין היים (חיים), ועוד כמה מתנדבים עם ניסיון ימי, והם השיטו אותה למרסייל. כמה אנשי פל"ים הצטרפו אליהם במרסייל, ואחד מהם היה לובה אליאב, שמונה להיות מפקד האוניה, עם אנשי-ים מפלי"ים (גד, עוזי, מירי, ניסן, אפרים, ומוסיק).

האוניה הייתה זקוקה לשינוי יסודי, כי לא קל להפוך פריגטה מלחמתית קטנה ל"אוניית נוסעים" שתשיט מאות פליטים לחופי הארץ. הוחלט להשיטה לנמל טלבורג שבשבדיה, מקום שהתמחה בעשיית אובראול כללי לאוניות. התכנית הייתה להעמיס בטלבורג כ-600 פליטים ולהעבירם לקפריסין, ומשם יגיעו בסירות קטנות של פלי"ם לכמה קיבוצים הממוקמים לאורך הים התיכון. האוניה שהוחלט לקרוא לה 'חיים ארלוזרוב' הייתה אמורה לעשות
ראונדטריפים מנמלי אירופה השונים לקפריסין, עם 600-700 פליטים למסע. במוסד, אגב,
היה כינויה הסודי "סבתא" בגלל גילה המופלג.
מהארץ הטיסו קברניט ישראלי צעיר בשם אפרים צוקר, כשמטרת השייט עדיין לא הייתה ידועה
לו. בדיעבד הוא עשה עבודה נפלאה כקברניט האונייה בהתחמקויותיו מהצי הבריטי כשהאונייה הגיעה למים
הטריטוריאלים בשליטת הבריטים, כ-12 ק"מ מחיפה. עוד נחזור לזה.
בדרך לטלבורג קרתה התקלה הראשונה: ספינת משמר דנית גילתה אוניה "משונה" עם דגל
הונדורס, וציוותה על האונייה לעצור כשהם רוצים לדעת מי הם ולאן הם שטים בחורף
הקפוא. כשאמר להם לובה ששטים לטלבורג, הדנים אמרו להם שכל המים שם קפואים ואין דרך
להגיע לנמל. המפקד הדני רצה לעלות לאוניה ולראות במו עיניו מה הולך שם. לובה מיד
הבחין שהדנים יודעים משהו, והציע לדני יין לחימום ליבו. לא הייתה ברירה אלא לספר
לדני את מטרת השייט, והוא מיד איחל להם הצלחה, וכששאל מה האוניה צריכה, לובה ענה
"אוכל, מים, ודלק". הדנים סיפקו להם את הסחורה חינם ואיחלו להם הצלחה.

מסע האונייה חיים ארלוזרוב 

הסתבר שהאוקיינוס בסביבת טלבורג לא היה קפוא כפי שחשבו, והאוניה הגיעה לנמל.
משך חודש ימים הפכו אוניית משא לאונייה שתצטרך לשאת 600-700 פליטים על זקנם וטפם.
כשהגיע יום העלאת הנוסעים, העולים הגיעו לנמל ביום ההפלגה ברכבות והשבדים רצו לדעת
מה קורה שם בנמל עם מאות גברים, נשים, וילדים, ולאן פניהם מועדות. לובה אמר שהם
פליטי מלחמה ושקובה הסכימה להכניסם כמהגרים חדשים. השבדים לא רק ששוכנעו, הם הציעו
סירת מנוע ומטוס קל שינווטו את האונייה בין המוקשים שעדיין היו במים.
ב-24 לינואר, 1947, הפליגה האוניה מטלבורג לכיוון מרסייל.
כדי להתארגן עם 664 הנוסעים באוניה שנבנתה עבור 80, לובה וקציניו חילקו את האוניה
לגושים, ונאמר לעולים שעליהם להישאר ב'גושים' במעמקי האונייה כדי שמטוסים בריטיים לא
יגלו אותם. בכל גוש היו "ראשי גוש" שירדו שלוש פעמים ביום למטבח להביא אוכל ומים לגוש כולו. התפריט היה אחיד: לחם גבינה, וקופסת סרדינים בוקר, מרק עם חתיכות בשר וירקות משומרים עם תה לצהרים, ולארוחת ערב לחם, גבינה, וקופסאות טונה. באונייה לא היה רופא אך אחד מהישראלים היה חובש בהגנה, וכולם קראו לו "ד"ר טמפרטשור" בגלל שהמחלות העיקריות היו התקררויות וחום.

אחד הסיפורים הפיקנטיים של האוניה הוא שללובה לא היו מדי אנשי-ים לבנים, או מדי
קצינים. הוא מצא במרסייל חנות לתחפושות, ושם קנה תחפושות של אנשים הרוצים להתחפש
למלחים, תפר כוכבים לקצינים, ועשה מהצוות חבורת קציני ים כאילו ירדו זה עתה מה-"קווין מרי" לחופשת חוף.
בדרך למרסיל ניכנס אחד מראשי הגושים עם אישה צעירה בשם טניה למשרדו של לובה לבשר לו
שמים נכנסים לאוניה. החורים תוקנו ע"י דחיסת קרעי מגבות לסדקים. טניה ידעה מעט עברית והיא תרגמה ללובה מה שנאמר לו ע"י ראש הגוש שלא ידע עברית.
כשלובה הלך לישון באותו לילה הוא לא הפסיק לחשוב על טניה.
בשעת המסע לימדו הישראלים את העולים מילים עיקריות בעברית, שירים, ובערב ששי הייתה
קבלת שבת עם נרות, יין, ובשר 'רוסט ביף' שיהודי אמריקה שלחו לאונייה במרסייל. לובה היה כל הזמן בקשר עם המשרד בפריז, כשהתכנית המקורית הייתה להיפגש בים עם אוניה קטנה שתביא את העולים לישראל. לפתע חל שינוי בתכנית. אנשי המוסד החליטו שהם רוצים להעלות עוד כמה מאות נוסעים על "חיים ארלוזרוב", ושבמקום להיפגש עם אוניה קטנה באמצע הים שתעביר את הפליטים לישראל, "חיים ארלוזרוב" תעשה זאת בעצמה כשעליה מעל 1,000 פליטים/עולים.

כשלובה אמר למשרד שהאוניה מפוצצת גם בלי תוספת אנשים הוא קיבל פקודה: "תמצא דרך להסתדר".
במרסיל הבחינו שהאוניה שוקעת כאילו יש עליה מטען עצום של סחורה, ופקידי הנמל לא
הרשו לה לצאת. לובה ציווה על כל הפליטים לשבת בשקט מוחלט בגושיהם. לובה ביקש
שיביאו את מנהל הנמל. כשעלה על הסיפון לובה אמר לו שבבטן האוניה נמצאים מאות פליטי
השואה. מנהל הנמל סרב להאמין שאוניה קטנטונת כזאת נושאת 650 בני אדם, וביקש לרדת
לסיפון התחתון ולראות במו עיניו.
כשירד למטה וראה את כל המאות יושבים צפופים כסרדינים כשלכל אחד מזוודונת קטנטנה שם
היה כל הרכוש של העולה, ליבו נמס. הוא אמר ללובה שהוא יכול להעלות את הנוסעים על
הסיפון לשאוף אוויר, ובנוסף לנתינת אור ירוק לצאת מהנמל, הוא הביא לאוניה דוברה
גדולה מלאת אוכל, רפואות, ומה לא. הפליטים עלו לאוויר הצח, פרצו בשירה עברית, ורקדו
עד השעות הקטנות של הבוקר. ב-7 בבוקר האונייה הפליגה לדרכה.
בין צרפת וספרד התחוללה סערה רצינית. האונייה טולטלה, הנוסעים חלו והקיאו, ודלק
למקרה חירום שנישמר במיכלים מיוחדים החל להישפך על הסיפון. הוחלט להיכנס לנמל
באלג'יר עד שוך הסערה, ולתת לחולים צ'אנס להירפא לנוח. מנהל הנמל האלג'ירי רצה לדעת
מה יש באוניה. לובה אמר לו שיש שם 650 פליטים מהשואה. מפקד הנמל פרץ בצחוק: "בדוגית
הזאת 650 אנשים? אל תעבוד עלי!" לובה הזמינו לבטן האוניה, ושם הוציא מנהל הנמל –
שהיה בשוק ממש למראה כל הפליטים – תמונה קטנה של בנו שנהרג ע"י הגרמנים, ושאל: "מה
אתם צריכים? אבל נעשה הכל בשקט כי אתם נמצאים בעיר מוסלמית". הוא דאג שיעמיסו על
אונייה באמצע הלילה מים, דלק, פירות, וירקות.
ראשי סניף המוסד באיטליה היו יהודה ארזי, ועדה סירני (אשתו של אנצי סירני). הם ציוו
על לובה להגיע לנמל קטן באיטליה להעמיס עוד 700 נוסעים, ביניהם 80 ילדים שרבים מהם
היו חולים. העולים משבדיה היו מכניסי אורחים למופת כשהם מטפלים בחולים, ואפילו
נידבו  גוש אחד להפכו למעון לילדים.
"חיים ארלוזרוב" הייתה מוכנה לפרוץ את המחסום הבריטי עם כ-1,384 פליטים, והיא יצאה לדרך.
מסתבר שאנשי המוסד ידעו שאין כל סיכוי לפרוץ את המחסום הבריטי, אך הם פקדו על לובה
לגרום לכמה שיותר רעש ובלגן במאבק חסר סיכוי נגד המשחתות הבריטיות, והכול כדי לעורר
רעש עולמי שכותרתו תהיה "הצי הבריטי לוחם נגד אוניית מעפילים קטנטונת המאכלסת 1,384
מניצולי השואה שאין להם מקום אחר לגור בו, מלבד ארץ ישראל".
בפורט סעיד גילו המשחתות הבריטיות את האונייה, ונצמדו אליה עד הגעתה למים הטריטוריאלים של "פלשטינה", כשהקצינים היהודים-אמריקאים מזהירים אותם שאם יעצרו את האוניה במים נייטרלים, תהיה להם בעיה רצינית ביותר עם ממשלת ארה"ב שסנטורים יהודים כבר עידכנו את הממשלה מה עומד לקרות, וכן באומות המאוחדות. הצי הבריטי ידע שאסור לו לעשות מאומה עד שהאונייה תגיע למרחק של 12 ק"מ מחופי הארץ.

לובה ציווה על כל הפליטים לעלות לסיפון כדי שהמשחתות הבריטיות תראינה ש-"חיים
ארלוזרוב" משיטה מאות בני אדם, וכדי להבטיח שהבריטים לא יעשו מעשה נימהר שיטביע את
האוניה, ויגרום לסערה עולמית נגד בריטניה. הבריטים ביקשו רשות לעלות על האוניה.
לובה הסכים. הוא הלביש ילד בן 12 במדי מלח, וכשהבריטים שעלו על האוניה שאלו מי
מפקדה, לובה אמר, "הילד הזה שאתם רואים, שהנאצים שרפו את הוריו בתאי גז". הבריטים
אמרו ללובה שכל מה שהם מבקשים הוא שיפנה את האוניה לקפריסין. לובה סרב. הוא אמר להם
שביום המחרת הם עוגנים בחיפה.
הפקודה למעפילים הייתה לנסות להדוף את הבריטים שבוודאי ינגחו באוניה וינסו לעלות עליה בכוח ברגע שתגיע למים הטריטורילים של ארץ ישראל, בכל מה שיש – זריקת קופסאות שימורים, זריקת כל כלי שימצאו, פטישים, פליירים, מברגים, ואפילו ספרים. "הנשק" הרציני היחיד היה התזת מים ודלק על הבריטים.  כדי למנוע מהמשחתות לנגוח באוניה, הרכיבו הקצינים מין קורות עץ גדולות שהזדקרו  מהסיפון בזווית מאוזנת לעבר הים, רעיון גאוני שמנע מהבריטים לעצור את האוניה.
הבריטים ניסו אז לעצרה ע"י רשתות שהם זרקו על הפרופלורים של האוניה, אך אנשי הצוות חתכו אותן ושיחררו את הפרופלורים, וכך חיים ארלוזרוב התקדמה בכל כח מנועיה לכיוון החוף. כשהבריטים נוכחו שלא יוכלו לנגוח בה, הם הטילו לפתע פצצות גז מדמיע על האוניה. זה היה כשהאוניה הייתה כבר כשני קילומטר מהחוף.
הקברניט הצעיר אפרים צוקר וקציניו האמריקאים ואנשי הפל"ים החליטו לעלות את האוניה במהירות מקסימלית על השרטון, או חול הים שיעצרם, בתקווה שזה יהיה קרוב מספיק לחוף ויאפשר למעפילים המסוגלים לעשות זאת לקפוץ ולשחות לחוף.

האוניה נעצרה בחול הים וסלעיו כ-200 מטרים מהחוף. לצידה היו סירות מנוע בריטיות, ושתי משחתות עם חרטום נמוך. הבריטים החלו לעלות על הקורות ומשם לאוניה. כ-20 כבר הגיעו לסיפון כשעשרות פליטים קופצים למים ומתחילים לשחות לעבר החוף. כאן כבר הייתי עד לכל מה שקורה. עוד בריטים עלו על הסיפון. היתה תיגרה גדולה והרבה מעפילים ניפצעו. מלח בריטי אחד נהרג בשוגג.
הדעות חלוקות: ישנם מקורות האומרים שאיש לא הצליח להגיע לחוף. שהבריטים "דגו" אותם או במים או מיד כשהגיעו לחוף. ישנם האומרים (כולל מעפילים עצמם) שכמה הגיעו לחוף ואנשי ההגנה מיד אספו אותם והלבישו אותם בבגדי אנשי הגנה ישראלים. אני לא זוכר בדיוק מה שראיתי כי היו על החוף כל כך הרבה אנשים – חיילים, ואנשי הגנה שעברו את המחסום שהבריטים הקימו ממול ביתו של ד"ר פרזס כשהם מגיעים לאזור מאחורנית דרך רח' השרון, ואז רח' נהלל, ואז דרך חצרות הבתים הגיעו לחוף. אני זוכר שראיתי ישראלים המגיעים לאחורי חצר ביתי וחצרו של הבית בו גר רודי ריהן ושמעון שטיינר.
כשרוב המעפילים עצורים באוניה, הביאו הבריטים אוניית כלא מיוחדת שסיפונה גודר ברשתות גבוהות. לובה אומר ברמקול לפליטים: "לא הצלחנו להתחמק לארץ הקודש, אך הצלחנו במשימתנו לגרום לרעש עולמי. אני מבקש מכולם לעבור ללא התנגדות לאוניית הכלא הבריטית. הם ייקחו אותנו למחנות מעצר בקפריסין. משם תגיעו לארץ ישראל תוך כמה חודשים".
מסתבר בדיעבד שכשלושים אנשי צוות, כולל כל האמריקאים, הצליחו להיחבא בבטן האוניה ושהו שם
עד הלילה הבא. בלילה ירדו בשקט מהאוניה ושחו לעבר הקזינו, שם נאספו ע"י אנשי הגנה. אך את זה קראתי רק במקור אחד.
אגב, לובה וטניה התאהבו אחד בשני והם התחתנו. עד כמה שידוע לי הם גרו בישראל לפחות עד שנת 1996 לא רחוק מילדיהם ונכדיהם.

****************

לפני כמה שנים בקשתי מכל הבת-גלימים הנמצאים באתר שפעם היה לי שנקרא "בת גלים" לתרום לי מזכרונותיהם על האנייה 'חיים ארלוזרוב' שהפכה להיות מגרש המשחקים שלנו, מגרש המשחקים מס' 1 בעולם כולו. חשבתי שזה ספור שחייב להיות מסופר: לא להרבה ילדים בגילאי 10 עד 17 ישנו מגרש משחקים שהוא אונייה שלמה.

.
הקצבתי שבוע לשמוע ממי שרוצה לכתוב אך איש לא הציע דבר. אז החלטתי לסיים את סיפורי על
"חיים ארלוזרוב" בעצמי. לדעתי הסיבה העיקרית לחוסר ההשתתפות היא שאני הייתי בין הצעירים ביותר – אם לא הצעיר ביותר – לעלות על "חיים ארלוזרוב" בחודשים הראשונים אחרי שעלתה על שירטון, ואולי
אין הרבה בני 70+ שקראו את אתר 'בת גלים' שלי, כך ש"הזקנים" לא היו מודעים לבקשתי.  אז הנה זיכרונותיי מהאוניה:

בימים הראשונים חנו שלוש או ארבע סירות מנוע של הצי הבריטי ולא הירשו גישה לאונייה. כעבור שבוע סירות המנוע נעלמו.

בימים הראשונים כשסירות המנוע עדיין מסובבות את האונייה ניסינו עודד פז, חגי אגם-לבן, שמוליק כהן, מנחם בורר, אברהם סבח, איתן אלבגלי, דרור ורד (אותם אני זוכר) לשחות לאוניה, ואחריהם כתמיד מזדחל עבדיכם הנאמן, הצוציק מכולם. האנגלים גירשו אותנו בכל פעם. אחרי שהבריטים נעלמו – הייתי אומר אולי שבועיים אחרי הגעת האוניה – התחלנו לעלות אליה ללא הפרעה מצד הבריטים. הרבה ילדים/נערים נשארו על החוף או בגלל שפחדו, או שהוריהם  לא הרשו להם לשחות לעבר האונייה, או שמי הים הקרים בחורף הרתיעו אותם. אני הייתי שחיין מעולה לגילי. בגיל 10 זכיתי באליפות הארץ לילדים בגילי ב-50 מטר חזה והגעתי שני ב-50 חתירה. 'הגדולים' לא חששו שתינוק כמוני משתרך אחריהם.

איך עלינו על האוניה? הבריטים קרעו את סולם החבלים, אבל בחרטום האוניה היה חור גדול
שדרכו הצליחו "הגדולים" להיכנס, ואז עזרו לנו "הקטנים" לעלות גם כן. ברבות הימים
קשרנו חבל בעצמנו שיקל על העלייה. תראו, המרחק לאוניה לא היה גדול, אך הוא היה
כ-400-500 מ' (לפי הערכתי) מהחוף שלנו (בקו ישר לחוף, היכן שהיה מחנה הצי, המרחק
היה כנראה לא גדול מ-200 מ'), ועם רוח, וגלים חזקים המכים על האוניה,העלייה לא
הייתה פשוטה כלל וכלל. אני זוכר ימים שהייתי מגיע לחרטום או היכן שקשרנו חבל, וגלי הים
זרקו אותי אל גוף האוניה. היינו צריכים "לכוון" את עצמנו עם בוא הגל כדי להיעזר בו
לעלייה על האוניה.

הזיכרון של הפעם הראשונה על האוניה נשאר חד במוחי. כל הנערים התפזרו, כל אחד
מנסה למצוא ראשון את 'אוצרות' האוניה. הדברים הראשונים שמצאנו היו חגורות הצלה. אני
יכול לדמיין חגורה כזאת כאילו היא לנגד עיני ברגע זה: שני צינורות לאוויר עשויים מגומי עם
ברזנט מחוברים, כל אחד באורך מטר וחצי, ולכל צינור כזה מחוברת צינורית נשיפה מגומי, כולה
שחורה, עם וונטיל בקיצה. חגורות אלה שימשו אותנו משך שנים על גבי שנים לתפישת גלים.
לכל אחד מאיתנו הראשונים על האוניה היו 3-4 חגורות הצלה כאלה כי לא קל היה לשחות
איתן חזרה לחוף. אני זוכר שבוקר אחד מישהו הביא חסקה והעמיס עליה 20-30 חגורות
הצלה. לקצר סיפור ארוך, כך או כך לכל בת גלימי כמעט הייתה לפחות חגורת הצלה אחת,
ואני זוכר שהיינו שומרים עליהן כאילו היו אוצר, ואם סלע חד עשה חס וחלילה חור
בגומי, תיקננו את הפנצ'רים בחרדת קודש.

אני זוכר את כניסתי למטבח האונייה בגלל דבר אחד שקרה: הצינצנות היחידות הזכורות לי היו
צנצנות קצ'ופ. אנחנו לא ידענו מה זה קצ'ופ וחשבנו שהוא מין מאכל עגבניות. אני
סיימתי לפחות בקבוק קצ'ופ אחד, אולי יותר. כל יום בחוזרי הביתה – כבר בעזרת חגורת ההצלה – הייתי מביא לאמי כמה קופסאות סרדינים וטונה שיכולתי לשאת. כשאני ניזכר עכשיו במה שעשינו עוברת
צמרמורת בגופי: ירדנו עד לירכתי האוניה, נכנסנו לחדרים סגורים חשוכים, כשדלתות
פלדה כבדות הן הפתח היחיד. מה היה קורה לו דלת אחת כזאת הייתה נסגרת בטעות ואחד
מאיתנו היה נשאר תקוע בתא קטן בבטן האונייה?

ירדנו לחדרי המכונות כש-"הגדולים" מנדבים את "הידע הימי" שלהם וכל אחד נותן עצה
כיצד אפשר להפעיל את מנועי האוניה…תכננו ממש להפעיל את המנועים "ולהוציא" את האונייה מהחול, ואז נהיה בעלי אונייה… יום אחד רודי ריאן הביא את דודו שהיה מכונאי בבית חרושת 'פיניציה' שיראה "מה מצב המנועים". לצערנו התכנית להפעיל את האונייה ולהוציאה לים לא יצאה לפועל!

התלכלכנו בשמן והיינו חוזרים שחורים הביתה. התחלנו לבנות רפסודות כדי שישמשו אותנו בהבאת "ציוד כבד" מהאוניה. אני לא זוכר מי היו שותפי (אני כמעט בטוח שמנחם בורר היה אחד מהם), ומה שעשינו היה חיבור קרשים שתמיד מצאנו על החוף או בכל מיני חורים אחרים בחבל שזור שהיה מחבר את כל הקרשים
יחד, והרפסודות הבסיסיות הללו עזרו לנו ממש בסחיבת "משאות כבדים". הייתי רוצה לראות ילדים בני 10 ו-12 ואפילו 14 בונים רפסודות שנשאו 3-4 ילדים בלי שיתפרקו, במקום לשחק ללא הפסק בסמארטפונים שלהם!

מה שזכור לי הוא אברהם סבח שכנראה ניכנס לחדר הדגלים ראשון (לכל אוניה יש הרי דגלי עולם ודגלי ערי נמל), וראיתי אותו חוזר מהאוניה עם ערימה עצומה של דגלים על הרפסודה שלו. מה עשה איתם אינני יודע. גם אני מצאתי כמה דגלים והבאתי אותם הביתה. אני זוכר גם סיר ענק שהבאתי הביתה. מה אימי עשתה עם "האוצרות" הללו הוא דבר שנעלם ממני.

אחרי השבועות ראשונים של בדיקת האוניה מלמעלה ולמטה, התחלנו לשחק עליה כל מיני
משחקים. המשחק הפופולרי ביותר היה "מחבואים", וזה היה משחק שאפילו בני 14 ו-15 לא
התביישו לשחק. כשיש לך אוניה שלמה להתחבא בה, המשחק הופך למשהו רציני. שיחקנו 'שודדים וגנבים'; שיחקנו משחקי פיראטים, ומה לא. אני זוכר ימים בחופש הגדול שהייתי מבלה על האונייה שעות על גבי שעות, וכשהייתי בן 11 כבר ישנתי פעם ראשונה על האונייה עם כמה חברים. השינה שם הפכה להרגל בימי החופש הגדול, וזאת היתה כאילו 'הקייטנה' שלנו. מה אגיד לכם? מגרש משחקים נפלא שאני לא מאמין שלהרבה ילדים בעולם היה כמוהו!

האנייה היתה שם על השרטון כמה שנים. נדמה לי שרק בשנות ה-50 מתי שהוא הוציאו אותה.

אני זוכר שהדייג מהאוניה היה פנטסטי. משום מה דגים אהבו להתחכך עם האוניה, ובמקלות הבמבו הפרימיטיביים שלנו היינו דגים, ואז היתה בעיה כיצד להביא את הדגים הביתה. אחרינו באו דייגים מקצועיים שהאונייה הייתה גולת הכותרת של הדייג שלהם באותו יום.

משך השנתיים שהיתה לי אונייה כמגרש משחקים כ-400 מטר מחדר השינה שלי הייתי עליה לפחות 200 פעם. בקיץ התחלקנו ל-"קבוצות" (אני הייתי בקבוצת"נשר") עם 'מפקד', והתחלנו לישון על האונייה ימים שלמים על מאות המזרונים שהיו שם. זה היה בזמן מלחמת השחרור ועשינו כל מיני 'משחקי התקפה' ומשחקי 'הגנה'.

הזיכרון האחרון הזכור לי מהאוניה הוא קפיצות מהסיפון הגבוה למים. מהסיפון הראשי לא הייתה בעיה לקפוץ. הוא היה אולי בגובה 6-7 מטרים, וקפצנו ישר למים. אך קפיצה מהסיפון הגבוה היה משהו שרובנו לא ניסינו. אני כמעט בטוח שעודד גולדשמידט (פז) היה הראשון. לא הגובה הייתה הבעיה (אם-כי הגובה היה בסביבות 10 מטרים) אלא השאלה אם הקופץ יצליח לעבור את גדר הסיפון הראשון. אני לא זוכר מה היה המרחק המאוזן מהסיפון  הגבוה לקו המים, אך זה היה בוודאי עניין של כמה מטרים טובים. אני זוכר את כל "הגדולים" עומדים שם, מתווכחים אם "כן" או "לא", עד שעודד – המטורף הבת-גלימי מס' 1 בימים ההם – אמר "על החיים ועל המוות" וקפץ. הפרבולה של קפיצתו העבירה אותו די בקלות מעל גדר הסיפון הראשון לעבר המים. כשראינו שזה לא הדבר המסוכן ביותר בעולם, היו כמה וכמה שקפצו משם. אני זוכר במיוחד את רובי ארווין (אופיר) קופץ לפני, ואז אני אומר לעצמי (מאחר והוא היה בוגר ממני רק בכמה חודשים) "אם רובי קפץ, גם אני
קופץ". וקפצתי. עודד גולדשמידט עבר בקפיצתו די בקלות את הסיפון. הוא היה בן 15 או 16. אני זוכר שבקושי עברתי את הסיפון, ויותר לא העזתי לקפוץ משם.

לא הצליחו אף-פעם להוציא את האוניה בשלמותה מהחול העמוק בו נתקעה. שאלתי בעבר כמה חברים אך איש לא זוכר בדיוק, אם-כי רבים חושבים שהיו צריכים ל-"חתוך" ולנסר את האונייה לכמה חלקים ולהוציא חלק-חלק מהמים.

ידוע לי שהאונייה גרמה לשני חורים עמוקים בסלעים, דבר שהפך את האזור לאזור מועדף על הצוללנים למיניהם עד היום.

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 33 תגובות

  1. מרגש עד דמעות, דוקטור! זה חומר לתסריט. לד ששוחה אל מגרש משחקים שעומד כלוויתן גוסס במים, ובתוך בטן הדג, בין רוחות הרפאים של השואה וההעפלה, מוצא תיבות אוצר…אולי הגיע הזמן להפוך מעיתונאי אגדי לסופר

  2. לעבור או לא לעבור לרחוב התכלת? זו השאלה שאני שואל את עצמי בשנים האחרונות… והידידים מחיפה שואלים מתי אני קונה שם דירה עם מרפסת על הים…
    שאלה למל, גדעון זינגר זה השחקן המבימה או מישהו אחר?

    1. לא. הגדעון זינגר הזה נשאר בכיתה ב' וג' פעמיים, ובכיתה ח' ילדים חדשים חשבו שהוא המורה…
      נדמה לי שהמשפחה היגרה לצרפת.

  3. ציטוט:
    "אבל בחרטום האוניה היה חור גדול
    שדרכו הצליחו "הגדולים" להיכנס, ואז עזרו לנו "הקטנים" לעלות גם כן"

    גם כשהיית קטן היית "קטן"?

  4. וזו בת-גלים שלי, שבה גם אנוכי גדלתי, שבה גלשתי על קלקר מחוספס בגיל 5, שבה הילכתי יחף בגיל 6 מבית ספר "עלייה"עד לחוף של המציל מנחם.

    ווווששששששששששש………………………
    כמו שסכין מפלח בחדות גוש חמאה ככה הגוף שלי מפלח את המים,זה מתחיל בזה שאני עומד על קצות האצבעות על ראש הסלע הקבוע שלי.
    לפעמים הסלע מעט יבש,לפעמים הוא חלקלק,לעיתים יש עליו מעט ירוקת של אצות ולפעמים סתם איזו פחית בירה שהושלכה או איזה קרס של חכה.
    בסלע שליד אני מזהה דלי כחול של קלין או של נוטרה נאגטס שמשמש את חבורת הדייגים שעל המזח.
    לרוב אלו גברים בגיל העמידה שכבר ראו דגים מכל הצבעים והמינים ועברו ימים חמים יותר וקרירים,פעם הם יגיעו עם שורטס וגופיית סבא לבנה וכובע מצחייה רחב ופעם עם מעיל ניילון מרובה כיסים .

    יש להם את השלווה והרוגע להכין מלכודות לדגים ששוחים בנחת בסמוך ולא יודעים שחבורה של אנשים מצפים לטגן אותם עוד הערב על שולחן המשפחה .
    מדי פעם הם נוהגים לעשן סיגרייה או שניים ולהרטיב את הגרון במים צוננים או בקפה מהביל ,אני אוהב את המבט שלהם שהם משליכים את החכה ומרכזים את תחושת המבט במצוף האדום לבן ובעצבי היד שחשים את הרעד במקל הבמבוק או הגומי המודרני של היום.
    כאשר אחד מהם לוכד דג שמן בחכתו הוא מפנה מבט מתריס לכיוון חבריו ומחייך בזווית פיו,זה קצת דומה לאותו מבט של גבר שנכנס למסעדה הומה שעל כתפו תלוייה איזו בראבי מצועצעת שגורמת לשאר הגברים לבלוע את רוקם.
    או אז הדייג מפריד במיומנות את פי הדג מהקרס המשוננת ובחמלה ואהבה מניח אותו באותו דלי כחול של קלין.

    לעיתים הם חוזרים לביתם עם דלי מלא למחצה לעיתים עם יבול דל במיוחד ,אבל תמיד הם פוסעים לביתם עם חיוך של אחד שלפחות ניסה ללכוד את טרפו.
    בכל מקרה רק רציתי לשתף במעט מהווי הדייגים שעל הסלע הסמוך.
    שהגוף מפלח את המים אני חש שאני במקום מוגן ומוכר,העיניים נפערות לרווחה במעמקים ומגלים עולם נפלא ונסתר,פעם צבע המים סתם כחול,לפעמים ירקרק,פעם יש למים גוון מעט אפור כסוף שכזה ולעיתים כחול אולטרה מרין.
    אני אישית אוהב שהמים בצבע ירוק בקבוק,זה צבע כזה שהוא דיי כהה אך ניתן לראות מגובה 3 מטרים את פני הקרקעית ואת מיתאר הסלעים שמתחתיי.
    שוחה חתירה בתנועות ארוכות ושולח את הידיים קדימה לסירוגין בקצב מונוטוני, הרגליים כמו ומטופפות על פני המים ומעיפות רסיסים של"חיבה"לכל עבר.
    מדי פעם בשעת בקר מוקדמת זו חוצה את המסלול הקבוע שלי סירת דייג ממונעת שיוצרת שובל מים מרהיב והנווט שבה מהנהן בראשו ברכת בקר טוב לעברי,ואילו אני ממשיך לחתור במרץ אל היעד הנכסף.

    זהו שהיעד זה לא איזה מבצר מבוצר או משהו בסגנון הזה,זה מצוף אדום וגדול שמסמן את גבול הרחצה שמפריד בין תחום המתרחצים ולאוניות הגדולות שנכנסות לעגון בנמל חיפה או למשחתות של חיל הים מהבסיס הסמוך.
    המצוף קשור בחבל גס למשקולת בעומק של כשמונה מטר ואני חג סביבו בהנאה בלתי מוסתרת וכאות להישג היומי שלי אני צולל ומביט כיצד הסיבים של החבל הזה עדיין מחזיקים מעמד,החבל מונח באלכסון חד ועומד בתלאות של הגלים וכל שאר היצורים שסביבו בגבורה.
    אז אני מרשה לעצמי להתפנק מעט ומביט למולי לעבר הר הכרמל שכמו ידיד טוב תמיד ניצב לצידי ולעולם לא מאכזב,צלע ההר בקטע הזה ירוק תמיד וגושים של בנייני מגורים בלבן כמו ומשובצים לאורכו וקוטעים במעט מיופיו.
    שאני מפנה מבטי מעט שמאלה אני מבחין בבניינים גבוהים של אחת הקריות ממזרח,לצערי לעיתים אני מבחין גם במפעלים שמזהמים את הים הנפלא שלי.
    אבל יש ימים מיוחדים כמו היום שאני משועבד ליופי של הטבע
    ממעל השמיים מחליפים תפאורה ותאורה,בבקרים האחרונים למרות החום המעיק שמגיע מאוחר יותר השמיים קודרים,עננים שחורים נעים ברקיע באיטיות מרגיזה וכמו ומסרבים להניח לחמה לעלות ולזרוח במסלולה הקבוע.

    הכדור העגול הזה מסרב להיכנע ולמרות העבים הקודרים היא שולחת קרניים חודרניות שמבקעות את המסך האפור וקרניים של שמש בתולית חודרות אט אט מבעד למעבה העננות הנמוכה.
    זה מראה בלתי נתפס,אני בתוך המים במרחק ניכר מקו החוף וקרניים שחודרות כמו מבעד למסננת וקורצות לי גורמות לי לחיוך רחב של אושר.
    באותם רגעים קסומים אני שוכח מכל טרדות הקיום ובז לכל העניינים החומריים וכאלו שטויות.
    אני משנס מותניים וחוזר לי הפעם בשחיית חזה איטית במקצת לכיוון החוף שמתחיל לקלוט מתרחצים חדשים,הידיים נשלחות קדימה ויוצרות כמו מין עיגולים רחבים והרגליים משהו דומה גם כן,מוציא את הראש מדי תנועה כדי לנשום ולהיטיב עם ריאותיי,העיניים לעיתים שורפות מהמליחות ,לפעמים הן כמו ומבקשות להיסגר ולו למעט,האישונים מתכווצים ונעים במעגל בתוך ארובת העין וכמו שמחים שחזו בכל פאר הטבע הזה.

    כעבור כמה דקות עת אני מתערבב עם המוני האנשים שנכנסים לשכשך מעט את רגליהם במים הרדודים אני מאזין מבלי משים לשיחות של פנסיונרים ותמיד מעלה בת צחוק .
    במטרים האחרונים אני חוזר לחתירה והפעם מהיר במיוחד עד שגופי ממש נוחת על החול המהודק שלופת אותי באהבה,זה כאילו והאדמה לוחשת לי:
    "היי הולדן גם אותי ברא הטבע ואני פה בשבילך"
    אני נעמד על רגליי ומנער את טיפות המים מעליי ובריצה קלה ממהר לעמדת המים המתוקים,מין עמוד בטון ענקי ש4 ברזיות תלויות לצידו קשורות עם חוט רופף ובמשיכה קלה אחת מים מתוקים ניתזים עליי ומצננים אותי מעט,רסיסי מים ניתזים על רחבת הבטון שמסביב וכמו מנסים להגן על הבטון מהחום היוקד שאמור להגיע במהלך היום הארוך שרק התחיל.
    אני מאהיל בידי ומביא שוב אל אותו מצוף רחוק וכמו ואומר לו במבט של ידיד:
    " מקווה שניפגש שוב בקרוב"
    אולי זה רק אני ואולי אני רק טועה ,אבל אני נשבע שאחרי כזו רחצה אני מרגיש כמו הבן של אלוהים

    1. מנחם המציל הוא מנחם בורר שכתבתי עליו בפוסט. הוא מבוגר ממני בשלוש שנים. אנחנו עדיין ניפגשים מדי פעם.

  5. האריה הוציא מכרז ביער,רצה לנוח קצת, לצאת לחופש. אז הוא פנה אל החיות אמר – מי מוכן להחליף אותי? יבוא אלי, אני אראיין אותו ונראה, מי שמתאים יחליף אותי. יעלה לשלטון במקומי עד שאני אחזור מהחופשה.
    הגיע הדוב אומר לו: אדוני האריה אני חושב שאני מתאים למשול ביער בזמן שאתה לא תהיה כאן. אומר לו האריה יפה. בוא אני אשאל אותך שאלה. תתקרב, תתקרב, תתקרב. מתקרב הדב, הדוב קצת ככה מפחד. האריה אחרי ארוחה של בשר כזה עם כל הריחות והתולעים, נותן עליו נשיפה ככה אווףף..ףף אתה יודע, ריח של, רימה ותולעה ובשר, אלוהים ישמור.
    הדוב מתקפל לא יודע מה לעשות, לאן לברוח.
    אומר לו האריה – נו, תגיד לי, איך הנשימה שלי?
    עכשיו הדב לא נעים לו, מה הוא יגיד לו, אומר לו – אדוני האריה הנשימה שלך ריחה כריחה כשל אריה המולך על היער, נעים וטוב לכולנו. תודה על כל נשימה ונשימה.
    אומר לו האריה – מה? ככה אתה רוצה למשול, להיות שקרן. ככה אתה מספר לי, אני יודע מה יש בנשימה שלי. ציווה להוציא אותו להורג.
    הגיעו עוד חיות. מגיע השועל – שלום אדוני האריה, שמעתי שאתה רוצה מחליף אתה יוצא לפגרה. אומר לו כן, כן, תתקרב, תתקרב, תתקרב אמרתי לך, עוד יותר קרוב. קרוב קרוב, שאוף..ףף איזה מכת ריח. השועל כמעט התעלף. אומר לו האריה – נו, איך הנשימה שלי?
    עכשיו השועל הוא מתוחכם, אם הוא יגיד לו את האמת, או לא יגיד לו את האמת? מה לעשות בסוף החליט. אם אני אתחנף לו, האריה חכם, הוא יודע, הוא מנסה אותי. אני אגיד לו את האמת, כמו גבר. אומר לו – אדוני האריה עם כל הכבוד, הנשימה שלך איומה ונוראה, אני ממש התעלפתי, איזה ריח, לא יודע מה אכלת.
    אומר לו האריה – מה ככה אתה מדבר אלי אל מלך החיות, טרף אותו על המקום.

    פתאום רואה שפן קטן, השפן הקטן מתקרב אומר לו – שלום אדוני האריה, שמעתי שאתה רוצה מחליף ואני מוכן להחליף אותך בזמן הפגרה.
    אומר לו – תתקרב אדוני השפן, אתה בטוח שאתה יכול למלוך על היער, יש לך מספיק כח? אומר לו השפן, תשמע, אני הייתי פה, הייתי שם, יש לי נסיון בחיים.
    אומר לו האריה – טוב, טוב תתקרב.
    – אתה לא תטרוף אותי?
    – לא לא, מה פתאום, לא אטרוף אותך.. תתקרב. התקרב, התקרב, התקרב.
    אז האריה נושף עליו נשיפה איומה ונוראה. השפן עף איזה שלושה מטר אחורה.
    אומר לו – נו, איך היה? איך הייתה הנשימה שלי?
    עושה לו השפן – אה. .. אדוני האריה, אני עכשיו נורא מצונן, אני עברתי שפעת קשה, אני לא יכול להריח כלום, אני לא יכול להגיד לך אדוני האריה.
    האריה פרץ בצחוק גדול ואמר –

  6. סיפור נהדר מנחם על ימים שהיו ואינם עוד.
    אני היום מצטער שלא שמעתי יותר סיפורים על הילדות של סבא וסבתא שלי משנות טרום הקמת המדינה. חשוב לספר את הסיפורים האלה כדי שלא ישכחו. קיבלנו הצצה מרתקת לחוויות ילדות שרובנו יכולים רק לחלום עליהן – אניה פרטית למשחקים נשמע כמו תסריט הוליוודי. בקיצור יופי של סיפור היה תענוג גדול ל'קרוא.

  7. שלום מנחם לס,
    אהבתי את הסיפור.
    האם תסכים להעלות אותו ואת התמונות בקבוצת הנוסטלגיה שלי בפייסבוק?
    אם כן, אשמח לספק לך פרטי הקבוצה – אני אספנית וינטג' במטרה להקים מוזיאון נוסטלגיה בהתנדבות.
    יש לי קבוצה שעוסקת בחיים שלנו בישראל של פעם ויש לי קרוב ל-2,000 חברים עוקבים.
    שם הקבוצה: "טעם של פעם" – נוסטלגיה ישראלית.
    הקישור – https://www.facebook.com/groups/1407538396169981/

    אשמח מאוד לראותך שם ותודה רבה!
    רחל

  8. סיפור מדהים :
    ההסטורינים של מלחמת העולם השניה מציינים את המהפך בלחימה ביום בו טובעה הביסמארק .

    https://www.youtube.com/watch?v=2av7lz2lkQk

    הביסמארק יצאה ולא חזרה מעולם ממשימתה הראשונה מסקנדינביה כשהיא עושה מסלול דומה מאד לתחילת המסלול של החיים ארזולרוב שתיארת כאן .

    הסיפור שתיארת כאן מדהים , יופי של כתיבה , השכונה בת גלים עברה מאז כמה וכמה דברים כולם כמובן מסופרים באתר הרשמי אותו מנהל ידידי גולן והדבר העיקרי הוא כנראה מלחמת הגולשים כנגד המרינה ומחלף אלנבי המקולל שנפתח כעת .

    תענוג לקרא אז מן הראוי להכניס קצת גלישה לאתר הזה יש לנו דוקא בתחום הזה הישגים נאים היום במקרה חזרתי מחוג גלישת גלים אותו מארגן אורי דגן שהוא ואחיו ארנון מנהלים מידי פעם את תחרות גולשי הסערות בבת גלים , ארנון גולש רוח מקצוען ניצח לא מזמן תחרות במסגרת סבב הגלישה המקצועני בין השמות שאותם הקדים באותה תחרות היו כמה עגדות עבר אחפש את הקישור על מנת לדייק ואשתף כאן תוך מספר ימים .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט