"כמעט גיבור" – סיפור מהתיבה המבוסס על כתבתו של דפורד / מנחם לס

התעוררתי מוקדם אחרי ערב של HIGH אמיתי במייק פלייס. פגשתי חברה צעירים ממני ב-40-50 שנה ומייד הרגשתי כימייה בלתי רגילה, והרגשתי שייך מהרגע הראשון. מוזר ממש – הבדל הגילים; חיים בשני קצוות עולם שונים – ועדיין ההופס (גם האתר וגם המשחק עצמו) הוא קשר מחבר ענק, ואחרי עשר דקות הרגשתי חלק מהחבורה כאילו אנחנו מכירים מהצבא. משהו בלתי רגיל קרה אמש במייק פלייס. המשהו הבלתי רגיל הזה הכניס אותי ל-MODE של כתיבה, וחיפשתי ב-"תיבה" ספור שכתבתי עליו שיתאים לפסח.

כמובן שהייתי צריך גם סיבה לכתוב מאמר מסויים. מצאתי. נזכרתי ב-"חג הפסח השחור", המקרה עליו כתב פרנק דפורד על פסח של 1936 כשלפתע ניכנסו כמה קציני S.S לבאר 'רוקסי' בברלין בו ישב אלוף העולם באגרוף במשקל כבד מקס שמלינג ושתה בירה עם כמה מחבריו היהודים, אנשי עסקים עשירים, ציוו עליהם לצאת החוצה, ומאז איש לא ראה אותם יותר. היו אפילו חשדות שהיה זה שמלינג שקבע את הפגישה הזאת אליה הגיעו כמה מהאריסטוקרטיה היהודית של ברלין כי הוא היה אחד היחידים שהיה מסוגל לאסוף חבורה כזאת ביחד, בימים שיהודים כבר חששו לעזוב את ביתם בערבים.

בדיעבד התברר שלשמלינג לא היתה כל יד בדבר. אבל כשהוא הגיע שלושה חודשים אח"כ לקרב ביאנקי סטדיום נגד ג'ו לואיס, המהומה נגדו היתה רבה. עוד נחזור לזה.

שוב, סיפור לא שלי אלא של כתב ספורטס אילוסטרייטד בעבר, המס' 1 של מגזין הספורט הטוב בעולם פרנק דפורד.  הסיפור שכתבתי בזמנו ונישלח למעריב לא ניכנס משום מה, ואני כבר לא זוכר למה. החלטתי לכותבו מחדש, עם יותר פרטים, ולתת לכם משהו לקרוא אחרי הסדר, מחר – יום מנוחת החג.

 

מקס שמלינג – "המתאגרף הנאצי" יפה התואר שבא לחסל את ג'ו לואיס השחור 

"כמעט גבור" – הכותרת של דפורד

מקס שמלינג בשנות ה-90 שלו בביתו בחווה ליד המבורג

בבית, הקשיש זורק מבט מהחלון. הוא מסתכל אל עבר העצים שהוא נטע במו ידיו לפני 40 שנה. הוא יושב עם כוס תה ומחשב חישוב גס שזה יום נוסף מ-35,000 בהם התעורר, ציחצח שיניים, הכין לעצמו כוס תה עם עוגייה, ויצא לחדר האחורי – 'חדר הקיץ' בגלל שהוא מוקף זכוכית – לתת מבט בסנאים המקפצים, משפחת צבאים מזדמנת המגיעה לחפש מזון ליד פחי האשפה, ואפילו זאב או תן בודד מבקרים אחת לכמה ימים. הנקרים על העצים – ה-WOODPECKERS – משמיעים את  קול נקירתם בתדירות המוכרת לו, וכל מה שהזקן יכול לעשות זה לחייך ולומר את המשפט שפעם אמר והפך למין מוטו לחיים: "אלוהים נתן לי חיים, ואני מתכונן לנצל אותם עד הסוף".

כשהזקן ואשתו קנו את הבית והחווה ליד המבורג בשנת 1949, הם החליטו שמלבד כמה עצים שהוא החליט לנטוע, הם משאירים את חתיכת הטבע הזו כפי שהיא. הזמנה לחיות בר לבקר ב55 הדונאמים הללו כרצונם, ולפי האינסטינקטים שלהם. אם איל בן שנתיים חפץ להיכנס לגן העדן הקטן הזה, ושועל רעב ערב לו מאחורי השיחים העבוטים, היה זה עניין של חוסר מזל ועיתוי לא נכון. את העולם הזה ברא אלוהים, ולא הזוג הגרמני.

 

מקס שמלינג, גבר יפהפה הנראה ככוכב סרטים אמריקאי, עם אשתו השחקנית הגרמנית הגדולה אנה

הבית שבנה הזוג שמלינג הוא – בהפתעה גדולה – קטן  ועניו. מקס שמלינג, אלוף העולם לשעבר באגרוף הפך לאדם מפורסם ואמיד מאד, אך הוא ואשתו לא ראו כל הגיון בבניית ווילה גדולה לנקר את עיני המבקרים. לו ולאשתו השלישית אנה לא היו ילדים, וכמה בית גדול כבר צריך זוג אנשים החיים לבדם?

הם חיו יחד 45 שנה, והיום היא כבר איננה. "אני לא צריך MANSION גדול; אני לא רוצה ווילה. אני רציתי תמיד חדר לצילומיה, וחדר שישמש כמוזיאון לשנותיה כשחקנית סרטים מפורסמת, ולי? אלבום או שניים מקריירת האגרוף שלי הם כם מה שנשאר חשוב לי. אלה ממילא הזכרונות ולא האביזרים והתמונות שאני חי איתם. כשאני הולך לישון ב-9 בערב, כל זכרונות העבר נמצאים במוח הקטן שלי. הוא לא זקוק למוזיאון גדול כדי להזכיר לי!"

הוא אומר לפרנק דפורד בקול באס נמוך אבל עדיין קול עדין ורך, כשידו הימנית רועדת ללא הפוגה "חייתי חיים רבי ארועים ומאורעות. שתי מלחמות עולם. חוויתי נצחון והפסד. סבלתי קיפוח, הונאה, אי צדק ואפלייה. סבלתי עוולה וניצול".

מקס שמלינג אינו SMUG (זחוח). הוא בעצם האדם המסמל יותר מכמעט כל אחד אחר את הניגודים והסתירות של התקופה השחורה ביותר בהסטוריה. הוא היווה את אחד הפרדוקסים הגדולים בגלל מה שהוא היה, מה שהוא סימל, והכל בזמן שהוא היה בקצה הפירמידה של יכולתו.

היום (המאמר ניכתב בשנות ה-90 המוקדמות) הוא זקן החי לבדו בתוך הטבע, לא מסוגל יותר להלך באחו, וזקוק לאחות אומנת שתישן בחדר צמוד לחדרו כשלעתים האינפזימה שבריאותיו מקשה עליו את הנשימה, והוא זקוק לעזרת יד צעירה שתדחוס ותכריח אוויר לריאותיו החולות ממשאבת אוויר קטנה.

היא גם מכינה לו את מאכלו האהוב – פשטידת תפוחי אדמה מתוקים ממולאים בתפוחים מבושלים עם סוכר חום להמתקה.

אנה היפהפיה, אשתו של שמלינג וכוככבת הסרטים הגרמניה בכל שנות ה-30 של המאה שעברה, בשנות ה-50 שלה

לרוב רובם של האמריקאים מקס שמלינג לא היה הרבה יותר מבורג במכונה הנאצית הארורה. DIRTY ROTTEN NAZI ולא יותר שהתמזל מזלו להשכיב את ג'ו לואיס בקרב על אליפות העולם באגרוף במשקל כבד, והFUHRER היטלר הפכו לגיבור האומה והוכחה נוספת של עליונות הגזע הלבן על השחור. אפילו שבקרב הגומלין השחור גבר על הלבן.

אבל שמלינג לא היה נאצי. אולי הוא היה תמים בלית ברירה. אולי הוא היה חלש כדי להילחם במכונה הנאצית, ואולי – וזו האמת לאמיתה – באותה תקופה לא היתה כל דרך לאדם בודד להילחם בצורר האכזר והגדול מכולם בתולדות היקום. נאיבי? פותה? שוטה? אולי אחד מהם ואולי כולם ביחד, אך בתקופה ההיא, בתוך ברלין, מקס שמלינג לא היה נאצי, ושנא את המשטר, אבל לא מצא דרך להילחם בו, והוא מודה בכך.

אפילו עתה,  אחרי 35,000 ימים – והרבה יותר לא נשארו והוא יודע זאת – השאלה על חלקו ב-KRISTALLNACHT מטרידה אותו. אולי בדיעבד הוא מרגיש בושה ואי נוחות שהוא לא לחם בגרמניה הנאצית. אבל כיצד יכול אדם בודד בגרמניה של 1942 להילחם בנאציזם, אפילו שהוא אלוף העולם באגרוף? המלחמה במכונה הנאצית הארורה אינו קרב נגד יריב, ומלחמת העולם איננה זירת אגרוף.

"אמרתי את כל מה שהיה לי לומר בנידון אלפי פעמים", אמר הקשיש שהתקרב לשנתו ה-80 בעת שדפורט שוחח עמו. האחות המטפלת בו אומרת לדפורד: "הוא אמר את כל מה שהיה לו לומר ואינו יכול עוד להוסיף. הוא מבקש עתה שיניחו לו. הוא רוצה לחיות את שארית ימיו 'IN PEACE'. הוא מבקש לדבר על דברים אחרים!".

הוא עייף. כל אחד הרי רוצה לשמוע עוד ועוד ספורים על הימים בהם היה אלוף עולם, ואשתו כוכבת הסרטים הגדולה של התקופה, והאשה היפה והנערצת בעולם, ואז עולמם נחרב.

הוא הפך למיליארדר גדול. אבל הוא בקושי מדבר עם מנהלי חברות, מנכ"לים, ומה לא, שעדיין מתדפקים על דלתו. מביאים לו ניירות לחתימה, וחוזים שחייבים הארכה. שמלינג – זה שהרבה מכנים 'הנאצי המתועב' – הפך אחרי מלחמת העולם למולטימיליונר גדול כשהפך לאיש הקוקה-קולה של גרמניה כשכל כוס שתייה מכניסה לכיסו כמה סנטים נוספים. כל כך 'אמריקאי', לא? וזה מה שבדיוק הוא היה: גרמני שאהב את ארה"ב והחשיבה כביתו השני. אבל האמריקאים לא ידעו זאת.

 

אנה באחד מסרטיה הגרמניים 

כאן מגיע הסיפור על מקס שמלינג האמיתי. "כל אחד חייב לחשוב על עצמו", כותב פרנק דפורד, "מה יכול היה הוא לעשות באותה תקופה אפלה, כשכל מילה נגד המפלצת הנאצית היתה מגיעה מיד לשלטונות, כי היטלר ציווה זאת כחובה גרמנית של כל אזרח להלשין ולספר על כל התנגדות – אפילו הקטנה ביותר ואפילו ברמיזה – מיד לגסטפו. העונש על אי הלשנת בגידה בפיורר ולו הקטנה ביותר – אפילו בלחישת שפתיים – הריגה מיידית, ללא משפט.

אנשים נשואים חששו לדבר אחד עם השני על כל דבר פוליטי; בנים חששו לדבר עם אבותם. אבות הלשינו על בניהם.

שמלינג כנראה החליט שדרכו היחידה לכפר על אי יכולתו להילחם אז בנאציזם היא בפילנטרופיות בהווה. באופן קבוע, וללא הפוגה, הוא עוזר בעשרות מיליוני דולארים לנפגעי המלחמה, ולעוני שנוצר באירופה בעקבותיה. הוא גם החליט שהוא אומר את מילתו האחרונה בנידון בספרו "מקס  שמלינג – אוטוביוגרפיה" שיצא לאור ב-1977. הוא כותב על חייו כגרמני במאה ה-20. חיים של ניגודים בין חובה למציאות. על מחלוקת נפשית, סכסוכים אמוציונליים, סתירות ועימותים, ואנטגוניזם מחלט מוחבא עמוק-עמוק בנפשו כשהוא חושב ומרגיש יותר כ-"גרמני-אמריקאי" מאשר "גרמני" ללא יכולת להתחלק ברגשותיו עם אף אדם. כשעשרות אלפים שרקו לו בוז בניו יורק בא לו לצרוח "אני איתכם, אני איתכם! אינני נאצי, אבל איני יכול לגלות את רגשותי. אתם שונאים את האדם הלא נכון!". הזעקה הזאת נשארה בנפשו דוממת עד שנים רבות אחרי תום המלחמה.

בספרו הוא כותב על הקונפליקטים הבלתי ניתנים לפתרון או אפילו הסבר בין השמחה החבוייה עמוק-עמוק כשבשנים 1944 ו-1945 הוא הסתכל אל-על וראה את המפציצים האמריקאים הענקיים A-27 טסים ללא התנגדות לעוד הפצצה של אזור תעשייה או עיר, לבין העצב והכאב כשהוא יודע שאחים גרמנים, אמהות וילדים, עומדים להיהרג. הקונפליקט ניפתר בצורה מסויימת עם הידיעה שככל שהסוף יהיה מהיר יותר, כן הכאב וההרס יהיו פחותים יותר.

********

לא משנה מה שמלינג היה לפני או אחרי המלחמה, העובדה היא שכשהוא הגיע לניו יורק ביוני 1938 להילחם נגד האלוף ג'ו לואיס, הוא היה הרע, האשמאי הנאצי, הקרימינל המנוול, הרוצה לקחת את התואר חזרה להיטלר. בקרב הקודם ב-1936 הוא התקבל בהרבה פחות שנאה, ולפי דפורד אפילו עם המון אהדה, כי בקהל היו עשרות אלפי גזענים שרצו שהלבן יחסל את השחור, את ה'ניגרו'. ג'ו לואיס, אפילו במחיר איבוד היקרה האמריקאית.

שמלינג היה איש העולם. אלוף העולם בתחילת העשור, אירופאי אינטיליגנט היודע ומכיר את כל האתיקות המקובלות של העולם הישן והמסורתי, ויודע בדיוק כיצד לאכול ארוחת ערב עם טוקסידו ופפיון ולהסתדר עם ששה מזלגים.

 

מה שרוב האנשים לא יודעים היא העובדה ששמלינג החשיב את ניו יורק כביתו השני. הוא הגיע לתפוח הגדול ב-1929, ובקושי עזב אותה עד כמעט התחלת המלחמה. הוא הפך לחלק כזה מוכר במשחקי היאנקיס והג'איינטס, שכשב-1936, בקרב שלא היה "קרב אליפות" נגד ג'ו לואיס ביאנקי סטדיום, לפחות חצי מהקהל היה עבור הגרמני. אחרי הכל הוא היה 'הלבן' נגד 'השחור', וב-1936 אפלייה היתה כוח גדול ומשפיע יותר בארה"ב מנאציזם.

למרות שלא היה זה קרב על התואר, היה זה קרב בין שני הכבדים הטובים בעולם, ולקהל ה-80,000 באיצטדיון לא היה איכפת כיצד הקרב מכונה.

מה השיגעון הזה? מה הכישוף שיש לספורט האגרוף המביא 80,000 לקרב שלא על התואר? מה יש בספורט הפראי והברברי הלוכד ברשתו ושובה לבבות של מיליונים? אולי קסמו של האגרוף הוא פשטותו: שני יריבים עומדים זה מול זה ומכים עד שאחד נופל. ספורט עירום, בלי חוקים מעייפים ומסבכים. הם עומדים זה מול זה עירומים למחצה ומדגימים אמנות הרסנית מהפנטת. אין לי כמעט ספק שמקור הקסם הוא הנוקאאוט. האגרוף המשכיב את היריב ללא אונים עד לספירת עשר. וג'ו לואיס נחשב כבר אז בין הגדולים בזה עם ג'ק דמפסי.

ג'ו לואיס נחשב למכונת נוק-אאוטים בעוד ששמלינג נחשב לאמן המשחק.

איך מתאגרף נעשה אשף נוקאאוט? שאלה של כוח, מנוף, עיתוי וזווית נחיתת האגרוף. אדי פוטש, המאמן של ספינקס שנים אח"כ שאימן 11 אלופי עולם, מנסה להסביר: "זהו אחד הסודות הגדולים של האגרוף. אתה יכול למצוא גורילה בצורת אדם, ללמד אותה את כל סודות האגרוף, אבל נוק-אאוטר אמיתי אתה לא יכול ללמד ולפתח. זוהי יכולת שנולדים אתה". "קוץ'" קלנסי, שהיה המאמן של אמיל גריפית וג'ורג' פורמן, מסכים: "הנוק-אאוטר נולד עם מין מכשיר זמן במוח, האומר לו בדיוק איך ומתי לרכז את המהלומה הגורלית. זה מין רפלקס, כמו עצימת העין. זה שיש לו זאת, מרכז במהלומה את כל אברי גופו – פרק היד, הכתף, הגוף כולו עף עם האגרוף להוספת מסה. זוהי התפוצצות בסוף הכפפה, ואת זה אי אפשר ללמד".

אנג'לו דנדי, הטריינר (מאמן) האגדי של מוחמד עלי ושוגר ריי ליאונרד, מוסיף: "הכל נכון, אך מלבד זאת יש להם תכונה שגם אותה אין ללמד: הם זורקים את המהלומה הקטלנית עם כוונה להזיק. ללא היסוס וללא רתיעה". ואצל ג'ו לואיס, בכל מהלומה יש כוונה כזאת. שמלינג, מנגד, משנה את מהלומותיו תוך כדי קרב. מקשות לרכות, ממהירות לאטיות. הלחם והחמאה שלו הוא הג'אב הארוך הגורם לנזק מיתוסף, אך לא מחסל. סגנונו מוזר ולעתים משעמם, ורוב אגרופיו חסרי דמיון. הוא מתאגרף כדי לנצח, לא לחסל ולהרוס כמו לואיס.

בשנייה ה-30 של הסיבוב ה-12 של הקרב, לואיס מתחיל לרקוד. ג'ו לואיס רוקד? נשמע כמו ראש המאפיה במקהלת הכנסייה. אך כעבור שניות הוא מפסיק וחוזר להתקפתו ההרסנית. עכשיו הוא פוגע בראשו של שמלינג המועד וכמעט נופל.

אבל לפתע 'המפציץ החום' עושה את אחת השגיאות הקלאסיות של האגרוף: עמידה עם רגליים שטוחות, מקבילות בצורה מאוזנת – החבטה הקלה ביותר תוציא אותך משיווי משקלך כי מרכז הכובד חייב להיות אנכי לבסיס העמידה. ברגליים פסוקות, למרכז הכובד יש רק כמה סנטימטרים חופש תנועה. כשהרגליים מוצבות זו לפני זו, מרכז הכובד יכול לנוע הרבה יותר מאשר בעמידת פיסוק, לפני הנפילה. הוא עשה זאת פעמיים ב-30 השניות הראשונות ופעמיים כמעט הושכב.

כששמלינג רואה את לואיס מבצע שגיאה זאת שוב, הוא מתנפל כדוב שכול. 

זה מתחיל עם ימנית לראש, אחריה "ראונדהוז" (אגרוף הנשלח בתנועה מעגלית) שמאלית, וכשלואיס מתחיל ליפול, שמלינג מוסיף שמאלית, ומיד ימנית לגוף.  הוא סוגר עכשיו את לואיס בפינה הדרומית מזרחית של הזירה, בצורה המתוארת בספרי הלימוד למתאגרפים.

הקהל על רגליו. הוא מריח את אחת מהפתעות האגרוף הגדולות. שמלינג יודע שלואיס עשה שגיאה קריטית ועליו לנצלה על הסוף כי הזדמנות אחרת כזאת אולי לא תהיה לו יותר.

לואיס מנסה להחזיר בשמאלית. היא לא פוגעת, אך ניסיון המהלומה גורם לאיבוד שיווי המשקל המשאיר את לואיס שכבר נע בחוסר שווי משקל כתוצאה מההמתקפה האחרונה, פתוח וחשוף לאגרופיו של שמלינג. סידרה של ישירות ימיניות לפרצוף, בנוסף לכמה חבטות 'מגל' שמאליות משכיבות את לואיס במה שנראה יותר כנזק מתווסף מאשר מהלומה מחסלת אחת. לואיס אמר אחרי הקרב שאילו היה זה קרב על התואר הוא "היה חוזר לסיבוב ה-13 ומרסק לגרמני את הצורה".

*******

אז ב-1936 העולם לא היה בטוח בקשר להיטלר, ושמלינג היה סתם גרמני. אבל כשהאנייה BREMEN הורידה עוגן בנמל מנהטן ב-1938 כששמלינג הגיע לקרב על התואר נגד לואיס, הוא כבר היה "נאצי". לאן שזז הוא שמע רק קללות, ואנשים מבזים אותו עם "הייל היטלר". כשהוא ניכנס עם אשתו היפהפיה לחזות במחזה  המוזיקלי 'פורגי ובס' כל הקהל בעולם נעמד והחל לשרוק שריקות בוז, עד שהסדרנים נאלצו להראות לו ולאשתו את דרך היציאה החוצה ללימוזינה מחכה. בניגוד ל-1936, הפעם הוא בא לקרב על התואר שהוא החזיק, והפעם הוא היה הנאצי שבא שוב לכבוש את העיר והעולם. העיר שהיתה אז 20% יהודייה, לא חסכה ממנו קללה או בקבוק בירה. הטבלואידים של ניו יורק שנישלטו אז  ע"י מו"לים יהודיים לא חסכו קיטונות של ארס.

רק 8 שנים קודם לכן הוא ידע אהבה בניו יורק כשב-1930 הוא גבר ביאנקי סטדיום לעיני 80,000 על ג'ק שרקי בקרב האליפות ב-'כבד'. ניו יורק קיבלה אותו כגיבור. הוא לבש את החליפות היקרות ביותר ובנות לווייתו היו הנשים היקרתיות והקשות להשגה בעיר. כינויו היה "הג'נטלמן שמלינג מהמבורג", והעיר אימצה אותו כאחד משלה. הוא התאהב בעיר. "העיר עם האנרגייה הגדולה מכולן", הוא אמר לניו יורק טיימס.

 

הגרמני יפה התואר שהרגיש בבית בתפוח הגדול

שמלינג התאים לעיר ככפפה ליד. יפה תואר עם שיער שחור משוך אחורה עד השערה האחרונה; עונד כפפות לבנות  וכובע טוקסידו גבוה כאילו דוכאס אנגלי. העיר אכלה אותו והוא אכל את העיר. תרבות, ספורט, וסקס היו המילים הקדושות של ההיי סיסייטי, וכל אחת מהשלוש טעמה את טעמו הטוב. הוא היה ל-ARYAN GOD בעיר של דמיון רניון, שיחד הלכו למרוצי סוסים וקרבות קטש בהתאבקות. דמיון לקח אותו גם למאורות גמבלינג, אבל החינוך הגרמני מנע ממנו להיכנס לעולם הפוקר והקוביות, מלבד ביקור מזדמן.

אגב, באחד הקרבות המתוקשרים ביותר ב-1933, מקס בר -עם מגן דוד ענק על מכנסיו – גבר על שמלינג בנוק אאוט. שמלינג היה רק בן 28. הניו יורק טיימס כתב שהוא "מבלה יותר מדי בעיר הטובה במקום להתאמן". שמלינג הוזמן לקונסוליה הגרמנית בניו יורק שם נאמר לו ש-"מוטב שלא תפסיד יותר ליהודון הזה". על החתום? פיורר היטלר!

שמלינג מספר על ביקור הכרחי בברלין כשהתעוררה בעיית  חילופי כספים עם הפרומוטר היהודי ג'ו ג'ייקובס. שמלינג התקשר ישירות לפיורר שהזמין אותו מיד בטיסה מלכותית לברלין לפגישה. שמרלינג מספר שהיטלר פתר את הבעייה בחמש דקות, "אבל ב-20 הדקות הבאות כל מה שעשה היה לנסות להכניס את ידו תחת השולחן אל תחת שמלתה של אנה אשתי שהיתה בקונפליקט אדיר בין סרוב לפחד לסרב". אחד הדברים שלא דובר בהם מספיק היתה האובססיה המינית החולנית של היטלר.

 

אחרי כמה דקות השלושה התיישבו, וידיו של היטלר לא פסקו להיכנס אל תחת שמלתה של אנה!

שמלינג מסביר שככל גרמני הוא היה גאה מאד ב-"גרמניה החדשה" שבונה היטלר. הוא העריץ את הטיפוס האוסטרי הקטן עם השפם המוזר, ואפילו קישט את חדרו עם תמונות היטלר. "כולנו היינו גאים באותה מידה שגרמניה סוף סוף התעלה על קשייה הכלכליים והופכת למלכת ספורט, ואימפריה שכל אירופה חייבת לקבל בהערצה".

הוא היה כל ערב בבאר הפופולרי ROXY BAR עם הרבה מחבריו היהודים שהיו אנשי עסקים גדולים, ומעריצי ספורט ומוסיקה. "כשהם התחילו להיעלם – אחד פה, אחד שם – השמועה היתה שהם בורחים לארה"ב. אבל היתה עוד שמועה שהם נשלחים למחנה AZ, ומאז לא שמענו מהם. יום אחד שהיה חגם של היהודים בפסח שתינו SCHNAPPS (כוסיות ליקר) וצחקנו כשפתאום ניכנסו קציני SS ולקחו כמה יהודים החוצה. אנחנו ידענו מבלי לדבר לאן נעלמו היהודים. היום ההוא התפרסם כ"חג הפסח השחור", הוא מודה.

"בהמבורג ובברלין שלפני היטלר כמעט כל חברי היו יהודים", הוא כותב בספרו. "האנרגיה שלהם. החכמה שלהם. החוש המסחרי שלהם . תמיד הערצתי תכונות אלה. אני לא אומר זאת כדי למצוא חן בעיני מישהו, אבל היו הרבה פעמים שהרגשתי יהודי. האנרגיה שלהם היתה מקור אפוטאוזה וגלוריפיקציה עבורי. היתה בי הרבה האדרה ליהודים שהכרתי אז". גם אשתו אנה – השחקנית היפהפיה – היתה מחוברת ליהודים ששלטו בתעשיית הסרטים של הוליווד כגון גולדווין או מאייר (חברת 'גולדווין-מאייר הענקית הקיימת עד עצם היום הזה), וכן סם סמואל שהצטרף לחברה "סמיואל-גולדווין-מאייר" שיצרה כמה מסרטיה.

וכמובן המנג'ר האמריקאי של שמלינג ג'ו ג'ייקובס שעם הגרמנים בגרמניה דיבר את הגרמנית היחידה שידע – יידיש. הנאצים לא היו מאושרים, וזאת בהמעטה. ב-1935 כששמלינג ניצח את אחד מהקרבות המעטים שלחם בגרמניה לשמירה על תוארו, הראשון לעלות לזירה היה ג'ייקובס עם הסיגר העבה שלו. כשכולם הרימו את ידם לכבוד 'הייל היטלר', ג'ייקובס אמר לעצמו 'WHAT THE HELL?' והרים את זרועו בהצדעה הנאצית בלי שהוא יודע או מבין את מהות הג'סטר הזה.

שר הספורט של הרייך כתב מכתב לשמלינג "להיפטר מהיהודון המסריח כמנג'ר", ושמלינג ענה שהוא משאירו כמנג'ר "כי יוסל (יוסה'לה) ג'ייקובס הוא חצי מהסיבה שאני אלוף העולם". בינתיים – כפי שציינתי – הוא  היה גדול מדי והיטלר לא גדול מספיק, ושמלינג המשיך בדרכו. אך הנאצים רשמו זאת במחברתם כרפרנס לעתיד.

לזכותו של שמלינג הוא אף פעם לא ניסה לשנות או ליפות את ההסטוריה. כשחברים יהודים נעלמו פתאום מרוקסי באר, הוא תאר לעצמו מה עלה בגורלם והוא אף פעם לא ייסה להסתתר מאחורי ה-"לא ידעתי". הוא ידע, אבל לא היה דבר שהוא יכול היה לעשות בנידון. הוא אפילו מודה שבתחילה הוא מצא את היטלר מלבב, מקסים, שובה לב, ומרתק. הוא אפילו תלה תמונה של היטלר באולם האימונים שלו "עבור מוטיבציה ומדיטציה".

 

מדוע הוא וחבריו לא ניסו לעשות משהו בנידון, כשהם ראו מה עומד לקרות? שמלינג לא מסביר זאת בספרו. הוא כותב שהיו כאלה שהתנהגו כאילו "הם לא יודעים; הם לא מעורבים; אין להם הוכחות", אבל הוא מודה: "ידענו על מחנות ריכוז בגרמניה וידענו שקורים שם דברים, אבל ככל שאר הגרמנים הנוצרים שלא היו נאצים, פחדנו לפעול, וגם לא ידענו בדיוק מה יש בכוחנו לעשות". כל זמן ששמלינג היה אלוף, והיטלר היה בשלבי עלייה אבל עדיין לא דיקטטור, הוא היה במצב די בטוח. אחרי הכל אלוף העולם הגרמני הראשון באגרוף במשקל כבד – תואר שהיה 'אמריקאי' לא פחות מפסל החרות. הוא היה גיבור.

העתונאי היחידי ששמלינג הסכים לדבר איתו משך כל השנים מסיום מלחמת העולם ועד הוצאת ספרו לאור היה גאנר מיינהארט, ילד שהוא הכיר פעם והפך למרים משקולות מזרח גרמני שבסוף הקריירה עבר  לעתונאות ספורט, ואיך שהוא הפך כאילו לנכד שלשמלינג אף פעם לא היה. הוא אמר למיינהארט כשברור לו שמילותיו יפורסמו בכל עתוני העולם אבל הוא מודע לכך.

הדבר הראשון שאמר למיינהארט היה שהוא שלם עם עצמו. "אני חי בהרמוניה עם עצמי. אין לי רגשי אשמה על שלא פעלתי ולא התנגדתי כי הייתי איש קטן בתוך מכונה אדירה של נאציזם שלא היו לו אמצעים או יכולת להתנגד".

מיינהארט: "כיצד תרצה שיזכרו אותך?"

שמלינג: "זה היה מצער אותי מאד לו יזכרו אותי רק כאלוף אגרוף שלא היה איכפת לו מה קורה סביבו. זה היה מצער אותי מאד".

מיינהארט: "האם אתה אדם דתי?".

שמלינג: "עבורי דת זו עשייה של דברים טובים עבור אנשים דלי יכולת. אני חי את חיי כאילו יש אלוהים אפילו שאני לא מאמין שקיים דבר כזה. האם אני מאמין בחיים לאחר המוות? לא, איני מאמין. אבל אני מאמין שחשוב לעשות טוב ולתרום כל עוד אני חי".

 

מיינהארט הצעיר הפך כאילו לנכד שלשמלינג אף פעם לא היה. שנים אח"כ הוא היה העתונאי היחיד שזכה לראיון

כשמיינהארט ראיין את שמלינג הוא כבר היה בן 97, אבל עדיין צלול מאד בראשו. "היו לנו אז שנים טובות מאד בגרמניה. חשנו שאנו אומה בדרך לקידמה. אבל זה היה לפני הפלישות לפולין ושאר המדינות. כשפלשנו לברית המועצות ידעתי גם ידעתי שזאת שגיאה איומה, והתחלת הסוף. אני שמח לפחות שהסוף שלנו כאן בהמבורג בא ע"י אמריקאים ולא רוסים!".

היטלר לא התעסק עם ספורט, וספורט לא היה חשוב לו כלל, מלבד האספקט הפרופוגנדי שלו באולימפיאדת 1936. כששר הספורט בחר את שמלינג  לתואר "DAGGER OF HONOR"  – אות הספורט היקרתית ביותר בגרמניה שניתנה לפני כן רק ל-12 ספורטאים, ושמלינג סרב לקבל אותו בטענה (או תרוץ?) של "לא מגיע לי", היטלר חייך וזרק בין שפתיו, "עוד מתאגרף עם מוח פגום". למזלו היטלר לא חשב על כך פעמיים כי אחרת שמלינג היה חוטף כדור בראש.

באולימפיאדת 1936 היטלר אמר לשר התעמולה ג'וזף גובלס "להחביא את שמלינג". היטלר חשש שהקרב נגד ג'ו לואיס ב-1936 ביאנקי סטדיום שכבר פורסם  יסתיים באסון, וזה רק כמה שבועות לפני האולימפיאדה. היטלר חשש שהמתאגרף בירידה אחרי 67 קרבות הוא WASHED-UP ולא יהווה ייצוג הוגן לגרמניה הצעירה הפורחת. הוא שאל את גובלס אם ישנה דרך למנוע את הקרב וגובלס הגיב שזה "ייראה בפני העולם כפחד". הגרמנים לא חלמו אפילו שלשמלינג יש צל של סכוי.

הקרב היה ב-19 ליוני, 1936. שמלינג היה אנדרדוג ביחס 1 ל-8. כשהקרב החל שמלינג מיד יצא להתקפה. בעוד שרוב יריביו של 'המפציץ החום' ג'ו לואיס פחדו ממנו ולעולם לא התקיפו – רק הגנו בנסיון להישאר על רגליהם כמה סיבובים, שמלינג לא פחד ולא חשש. "ידעתי שהוא צעיר וחזק ממני, אבל גם ידעתי שאני מתאגרף טוב ממנו", הוא כתב בספרו. עתוני ניו יורק כינו אותו "THE HEIL HITLER HERO".

כששמלינג השכיב את ג'ו לואיס ברביעי, כמה אלפי גזענים בקהל לפתע השמיעו קולם, "KILL HIM! הרוג את הפאקן נגרו! ".  את הסיבוב ה-12 תארתי כבר. היה זה נצחון מפתיע ביותר, חד וחלק, שזמן מה אחריו נודע שג'ו לואיס הגיע לקרב אחרי ליל הוללות ושתייה. הנצחון על ג'ו לואיס עשה משמלינג קמע גרמני מיידי. "שוב הוכחה הטענה שהגזע השחור הוא נחות ללבן" זעקו עתוני גרמניה. שמלינג הפך לגיבור לאומי ולסמל העליונות הארית.

 

 

שמלינג חיסל את לואיס ב-1936 בסידרת מהלומות, ולא אחת יחידה מחסלת.

 

היטלר ציווה על שמלינג לחזור לברלין כגבור בצפלין HINDENBURG, והוא ירד מהשמיים כבן אלוהים.

האולימפיאדה היתה הצלחה אדירה לגרמנים שניצחו במספר המדליות, והכתם היחידי היו נצחונותיו של ג'סי אוונס בריצות קצרות, מרוץ שליחים, וקפיצה לרוחק. הנאצים חגגו, אבל גובלס לא שכח מיהו המנג'ר של שמלינג. כשהם ניפגשו יום אחד בחגיגות הנצחון האולימפי, גובלס אומר לשמלינג: "מי אתה חושב שאתה? אתה עדיין מחזיק במנג'ר יהודי. אתה מתעלם מרצון הפיורר ומרצוני. אנחנו נזכור זאת".

ואז בא הקרב על התואר ב-1938.

ג'ו לואיס בא מוכן. היה זה אחד הקרבות החד-צדדיים בזכרון. ג'ו לואיס לא סתם גבר על שמלינג אלא הרס אותו, ריטש את פרצופו, והשכיבו ללא הכרה לשלוש דקות על הפארקט, שמלינג איבד את את צלמו. הקונסול הגרמני הגיע לבית החולים 'הר סיני' במנהטן וציווה של שמלינג לומר שלואיס גבר עליו במהלומה בלתי חוקית אחרי שהשופט עצר את הקרב. שמלינג ביקש ממנו לצאת מחדרו. הקונסול: "אתה אינך גרמני יותר!"

 

 ג'ו לואיס מרטש את שמלינג הגרמני

שמלינג חזר לברלין בהסתר כמעט. הוא החל חושש לגורלו כי הוא בייש את הפיורר ואת הגזע הארי הלבן.

יום אחד הגיעו שני חבריו היהודים הנרי לוין ודייויד לוין, ושאלו אם הוא יכול לעזור להם להסתתר כי הגסטפו מחפשת אותם. שמלינג הסכים להסתירם בחדר המלון שלו, וללובי הודיע שהוא חולה ומבקש להיות בחדרו ללא הפרעת חדרניות. אילו ניתפס, הוא היה מחוסל על המקום.

בחשכת הלילה השני הוא מצא דרך להבריחם לשנחאי. השניים יביעו תודתם לאלוף לשעבר אחרי המלחמה.

שמלינג הפך ללוזר בעיני הגרמנים, ופקודה מגבוה באה לגייסו ליחידת צנחנים מובחרת. הוא צנח בכריתים, נפצע, ואז המלחמה ניגמרה.

 שמלינג כצנחן רגיל בדרך לצניחה באי כריתים

אחרי ההחלמה מהפציעה, וכמה שבועות לפני כניעת הגרמנים

המלחמה הסתיימה. שמלינג חוזר להמבורג. הוא חוזר להתאגרף ומרוויח מספיק כסף לקנות כמה עשרות דונאמים אדמה עם בית קטן לא רחוק מהעיר.

תוך חודשים ספורים הוא זוכה במכרז להיות היבואן – ואח"כ בעל בתי החרושת בגרמניה – של WESTERN GERMANY COCA COLA. הוא הופך לביליונר.

שמלינג שומע על בעיות מס ההכנסה של ג'ו לואיס ומיד טס לפגוש אותו. השניים יוצרים יחסי ידידות מיוחדים במינם שהרבה ניכתב עליהם. שמלינג משלם עבור ג'ו לואיס את רוב החוב למס ההכנסה – יותר מעשרה מיליון. הוא מזמין את ג'ו לואיס לגרמניה, ושנה-שנה מגיע לארה"ב לבלות כמה שבועות עם ג'ו לואיס בלאס ווגאס.

ג'ו לואיס בראיון לניו יורק טיימס אומר שעבורו מקס שמלינג הוא האדם האדיב, היקר, ורחב הלב ביותר בנמצא.

האחים הנרי ודייויד לוין הגיעו לארה"ב משנחאי והפכו לאילי מדיה וקומוניקציה. הם יוצרים קשרי ידידות עם שמלינג לו הם מרגישים שהם חייבים את חייהם. "אני יודע שלו המצב היה הפוך, לא היה לי האומץ לעשות מה ששמלינג עשה עבורינו. הוא סיכן את חייו חד וחלק בהחביאו אותנו בחדר המלון שלו!".

אחד הדברים הראשונים ששמלינג עשה בביקורו הראשון בניו יורק היה לבקר בבית הקברות "מנורה" בלונג איילנד, ולהניח זר פרחים על קיברו של 'יוסל' ג'ייקובס. "בלעדיו לא הייתי מגיע לאליפות העולם. בשום פנים ואופן לא!"

מקס שמלינג ניפטר ב-2005. הוא היה בגיל 100.

 

 

 

 

 

 

 

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 37 תגובות

  1. תודה על הסיפור הנפלא מנחם. אכן הוא היה אדם ענק שאלוהים בירך אותו, וששובר לנו את הסטיגמה המושרשת בין השחור והלבן, בין הטוב והרע… הנאצים המושפלים ניסוי לנקום בו ולהיפטר ממנו אחרי ההפסד ללואיס והוא היה ספורטאי הצמרת היחידי שגויס ונשלח הישר לחזית. אגב, אם אינני טועה, שמלינג לא הגיע לגיל 100, חסרו לו מספר חודשים, אבל עדיין נותר צלול לחלוטין בערוב ימיו חרף כל מה שעבר… הלוואי על כולנו. חג שמח דוק.

  2. איי איזה כיף שמצאת את התיבה הזו.
    עכשיו ברצינות מנחם, תכתוב פרוזה, מדע וספורט כבר עשית אז עכשיו תיתן לדמיון בכלל להשתולל וכולנו נהנה.
    לגבי הסיפור, יש לנו נטייה לעשות דמוניזציה לכל מי שהיה גרמני באותה תקופה אפלה אבל אנחנו שוכחים כמה קשה עד בלתי אפשרי לצאת נגד המדינה שלך עצמך, כמה קטן אתה מרגיש וכמה המילה ׳בוגד׳ יכולה לחדור עד עומק הנשמה.
    הגיע הזמן שנסלח. לא נשכח אבל נסלח ויחד עם פסח נלמד וננסה לזכור איך זה להיות אזרחים סוג ב׳ וג׳ במדינה שלך ואולי להתייחס טיפה יותר טוב לאחרים שנמצאים היום לידנו ואנחנו מעלימים עין מהקושי שלהם

    1. תודה ניב.
      אולי פעם – כשאהיה יותר מבוגר ואפסיק להתעסק עם משחקי ילדים כמו כדורסל – אתיישב לכתוב משהו…

  3. מדהים אותי כמה קבוצות שמועמדות לאליפות פוחדות מקבוצות מסוימות ומפסידות בשביל לא להתכל בהן… אוק שויתרה על המקום הראשון במערב בשביל לא להפגש עם ממפיס ומיאמי שלא רוצה מפגש עם ברוקלין/ שיקגו…
    פעם היה הכי חשוב יתרון הביתיות בכל הפליאוף היום פשוט לא להפגש עם קבוצות קשוחות..

    1. כמעט גיבור לדעתי כי הוא יצא נקניק ולא עזר להצלת עין יהודים אלא בחר לעצום עיניו או לשתף פעולה עם המשטר הנאצי
      איזה מין גיבור הוא זה ?
      בושה לקוקה קולה העולמית שהוא יצג אותה בגרמניה , מהיום אני שותה מים מהברז

          1. מידן הוא לא מכר את חבריו. היו כאלה שהציל בסוף כשסיכן את חייו לשם כך. אני לא בטוח שאפשר לשפוט אדם על כך שלא יצא נגד המשטר הכי אכזר וצמא דם שהיה בהיסטוריה. אני לא יודע עד כמה אני הייתי גיבור גדול לו חייתי אז בגרמניה. הוא לא שיתף פעולה עם המשטר, היו לו חברים יהודים ומנג'ר יהודי כך שהוא לא היה אנטישמי. אולי יכול היה לעשות יותר אבל על זה לשפוט אותו לחומרה ? אני לא חושב שזה הוגן.

          2. מידן לפחות לפי מה שמופיע במאמר הזה, שמלינג לא אחראי להיעלומות של חבריו היהודים. תאמין לי שאני האחרון שמסמפט גרמנים. אני במוצאי חצי יקה והנבלות אחראים להשמדת רבים מאד מבני משפחתי, אבל המציאות מורכבת ולא כל מי שלא התנגד לנאצים באופן אקטיבי הוא בהכרח נאצי או משתף פעולה מרצון. עפ"י המאמר שמלינג סיכן את עצמו במוות וודאי על הצלת חבריו וזו בוודאי נקודה לזכותו.

  4. מנחם תודה רבה על פוסט נהדר
    בר היה מתאגרף יותר גדול משמרלינג היה מעניין לקבל פוסט על המתאגרפים היהודים הגדולים של תחילת המאה הקודמת
    אגב אשתו צ׳כית ולא גרמנייה

  5. מעולה.
    לגבי מקס בר – הוא מופיע בסרט "סינדרלה מן" בתור הדמות של הנבל. מציירים בסרט אופי שחצני, אבל העדויות לגביו שונות לחלוטין ומדברים על אדם עדין ורחב לב.

  6. גיבור? מילה גדולה מידי בשבילו הוא אמנם לא רצח יהודים ואפילו הציל שתיים אבל הוא כן שימש כסמל של הנאצים ושל היטלר. עצם זה שהוא לא התנגד להיטלר מוריד מכל הגבורה שלו וגם ליקוק לאמריקאים לא יעזור כי מה שחשוב לו באמת היום זה שהוא לא נחשב פושע נאצי.

  7. סיפור מעניין ומרתק ביותר תודה דוק. ג'ו לואיס סיים בסוף כחסר כל. הוא אפילו נכנס לזירה לחטוץ מכות בגיל 50 מרוקי מרציאנו הצעיר כדי להרוויח כמה דולרים. ארה"ב הייתה אז מדינה גזענית וצבועה שהפלתה שחורים.
    אני קורא המון על התקופה הזו בשנים האחרונות, למרות שבימי ילדותי ברחתי מזה. קראתי לא מזמן ספר מרתק על תנועות ההתנגדות לנאצים והיו כמה כאלה כמה מפורסמים יותר כמו הסיפור של "ואלקירי" – קצינים בכירים שניסו כמה פעמים להתנקש בפיהרר ימ"ש. הייתה גם תנועת של סטודנטים נדמה לי שקרו לזה שושנה לבנה או משהו בסגנון, שהפיצו עלונים מחתרתיים בקמפוסים והוציאו את הנאצים מדעתם עד שנתפסו והוצאו להורג. למרבה הצער לא היו מספיק כאלה, וגם אלה שהתנגדו פחדו מאד ובצדק. כל ביקורת נגדעה באכזריות וללא רחמים. המשטר הנאצי אם חלילה היה מנצח, היה מכלה את עצמו בסופו של דבר כי זה היה טבעו. אחרי היהודים היה מגיע תור השחורים והחולים, והסלבים, וכו' וכו'. בסוף המלחמה המשטר הזה כמעט הרס את גרמניה כולה והיה עושה זאת אילולא נעצר. תודה לאל שאנחנו חיים במדינה יהודית עצמאית, ולא נולדנו לפני 80 שנה באירופה המדממת

    1. על המבצע ולקירי יש סרט מפורסם, גם בשם מבצע ואלקירי עם טום קרוז[נראה לי זה הוא] ועל השושנה הלבנה יש ספר מופת בשם לבד בברלין של הסופר האנס פאלאדה, זה ספר פשוט מדהים וגם הספר האהוב אלי… בכל מקרה כל ספר של האנס פאלאדה הוא פשוט יצירת מופת

      1. כן זה טום קרוז בתפקיד הראשי בסרט ואלקירי. גם על השושנה הלבנה יש סרט על שני האח והאחות שהובילו את תנועת הסטודנטים הזו אני לא זוכר את שם הסרט.

  8. וואו, זה סיפור מדהים. ולדעתי קשה להאשים אותו אישית בזה שהוא לא התנגד, כי הוא ידע שהוא ירצח בגלל זה וכמעט אין סיכוי שהוא ישנה משהו

  9. הסיפור על היעלמות החברים היהודים של שמלינג בשנת 36 נראה לי קצת מוזר, כי דווקא בשנה הזו של המשחקים האולימפיים המשטר הנאצי הוריד פרופיל בכל הקשור לשנאת יהודים ורדיפתם, כדי ליצור מצג שווא של אומה שוחרת שלום. מה עוד שבשנים הראשונות המשטר עסק בעיקר בביסוס השלטון ובסילוק של מתנגדים פוליטיים ופחות ברדיפת יהודים באופן מאורגן. בכל אופן מעניין לקרוא מה בדיוק קרה שם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט