ירושלים של פעם / אלעד אייל

הפעם האחרונה בה ירושלים הובילה בבטחה את טבלת הליגה לקראת אמצע העונה, ונראתה כמי שמסוגלת לקרוא תיגר אמיתי על מכבי ת"א, הייתה בעונת 98-99. היה זה רגע לפני שמכבי החלה את השושלת הראשונה של המילניום, ופתחה פער עצום משאר הליגה (לפחות עד שהגאונים מצאו שיטת פלא של משחק אחד).

ירושלים של אותם ימים הייתה קבוצה אדירה והעמידה את אחד הסגלים היותר מרשימים שנראו כאן לפחות בשני העשורים האחרונים. אז לטובת הקוראים, בוודאי הצעירים שבהם, ראיתי לנכון להיזכר באותם ימים נשכחים בהם הייתה כאן קבוצה נדירה שהביטה למכבי בלבן של העיניים לפחות עד שריח הפיצה המפורסמת הונחה על השולחן של צ'ורה.

בסגל האדום של אותם ימים הופיעו ארבעה מגדולי האתלטים שנראו אז בארץ: בעמדת הרכז שיחק המתאזרח אייץ' וולדמן שהיה אתלט נהדר, עם ראיית משחק מצוינת, אבל לא יציב ונוטה לפציעות. לצידו פפי תורג'מן –  שומר נפלא עם ידיים ארוכות ואתלט בחסד. בעמדה שלוש שיחק אז דרק המילטון 'החתול' שחקן עם אנרגיה מתפרצת שהיה בלתי עציר כשנכנס ל'זון'.בעמדה ארסע שיחק  קני ווילאמס ה'מכשף' המטורף שעד היום אפשר לראות את סימני הסוליות שלו על תקרת האולם במלחה, והשלים את החמישייה צ'ורה – צ'ורצ'יץ' בגרסת הרקולס אחרי הדיאטה בטורקיה. על התזמורת כולה ניצח אפי בירנבוים שידוע כמאמן של שחקנים בעלי ברגים רופפים במיוחד.

קני וויליאמס. עד היום אפשר עוד לראות את סימני הסוליות שלו על גג האולם במלחה.

ירושלים של אותה שנה הייתה לטוב ולרע קבוצה בדמותו של אפי, עם ניצוץ של גאונות, וטירוף בו זמנית. כזו שמסוגלת לשרוף יריבה ב-5 דקות, אבל גם לעקוץ את עצמה. מי שזוכר את שני משחקי רבע הגמר מול רעננה שהייתה אז סגנית האלופה יודע על מה אני מדבר. ירושלים הובסה במשחק הראשון ברעננה בפער של 18 נקודות, ונראה היה שחלום הגביע אבוד לעונה זו, אבל בגומלין במיוחד ברבע השלישי, ירושלים התפוצצה על הרעננים, שנראו סחוטים במיוחד, ודרסה אותה בפער של 34 נקודות עם מסר ברור ליד אליהו.

הפועל של אותה עונה נראתה פייבוריטית ברורה לנשל את האלופה הצהובה שהייתה בעונה חלשה שכללה חילופי מאמנים (פיני במקום חרוש), אבל קצת עזרה מהשופטים בגמר הגביע עם עבירת מגן נגד וולדמן שאפשרה לקטש לקלוע פעמיים מהקו לניצחון, ואותה פגישה מסתורית של מוני פנאן בביתו של צ'ורה על מגש פיצה ערב פתיחת סדרת הגמר בין השתיים, הוציאו את השדים מהבקבוק עבור ירושלים. צ'ורה היה צל של עצמו, הנפלד סגר מצוין את קני ווילאמס, והמילטון שהיה מצוין לא הספיק לבדו. מכבי ניצחה במלחה במשחק הראשון, וגם ניצחון ביתי של ירושלים במשחק השלישי הספיק רק להפסד בכבוד בסדרת הגמר.

דרק המילטון. לא הספיק לבדו בסדרת הגמר.

ירושלים, אחת הקבוצות המרתקות שהייתה כאן, איבדה את עצמה לדעת בסיוע נדיב של גורמים חיצוניים, ושלחה אותנו לשנים רבות של חלל ושפל מקומי, שגם האליפויות המרשימות כשלעצמן של חולון וגליל לא הצליחו לשנות.

במבט עכשווי על הפועל הנוכחית קשה למצוא עם כל השמחה על ההצלחה והריצה הנהדרת, את אותו ניצוץ מטורף וגאוני של העונה המופלאה ההיא, שהגם שהסתיימה בלא כלום, הייתה בעיניי הנקודה הקרובה ביותר לשמש חלופה אמיתית לקבוצת השלטון מיד אליהו.

פיצה. מי יודע מה היה קורה בעונת 98/99 אם לא היא?

מנחם לס

בעל האתר ועורך ראשי

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. כתבה יפה, נחמד לקבל קצת נוסטלגיה של כדורסל ישראלי משובח. חבל שכותב מוכשר כמוך מייחס את ההפסד בגמר לפרשת הפיצה, זה מתאים יותר לאחרון האוהדים. מכבי הייתה טובה יותר בגמר אך בהחלט היה איום קל על ההגמוניה.

  2. תודה שהזכרת נשכחות , אהבתי את הפועל של אותה תקופה ובאמת מאז למרות כל הניסיונות לאתגר את מכבי הם נכשלו , לא מבין מדוע אינך רואה פוטנציאל בירושלים הנוכחית? הרי אתה בעצמך אמרת שאותו ניצוץ מטורף (בחסות בירנבוים) הוא גם מה שבסופו של דבר הכשיל אותם בנוסף לתקרית הפיצה וטעות השיפוט.
    לדעתי ירושלים של השנה (ולא רק היא ) מציעה אלטרנטיבה יציבה וטובה למכבי , אני בניגוד לשנים קודמות אופטימי לגביה .
    נ.ב. -לא אוהד הפועל אבל כנראה שהקיבוצניק שבי מחבר אותי בהזדהות לקבוצות הפועל השונות ולשנאת המכביזם.

  3. אלעד תודה רבה , טור מעולה .
    באמת שאפי בנה קבוצה מעולה , מבחינת מכבי אל תשכח שקטש חזר והוא באותה תקופה היה באמת שחקן שמשנה קבוצה .

  4. קודם כל כתבה מצוינת ומעוררת תאבון. גוד טו האב יו באק, אלעד!
    לגבי הפועל של אז: הדבר המעניין בעונה ההיא של 98'-99' שהפועל ניצחה הגיעה להישג חסר תקדים בשבילה 20 מתוך 22 ממשחקי הליגה שלה באותה עונה אבל, שני ההפסדים היו למכבי ת"א, שהייתה הקבוצה הישראלית היחידה שניצחה אותה (המאזן ביניהן בסוף העונה עמד על 1-6 למכבי). ככה שפיצה או לא, המאצ' אפ של הפועל מול מכבי לקה בחסר וזו הייתה הבעיה הגדולה שלה אז. (מכבי דרך אגב הפסידה בליגה 4 פעמים: לראשל"צ, בהפסד שהמיט עלינו את פיני גרשון, לגליל ואילת, שניהם באותו חנוכה, ולרעננה)
    ולגבי ירושלים של היום: קבוצה טובה והכל, אבל יש לי תחושה שנבחרת הכדורגל תגיע למונדיאל ותזכה בו לפני שהפועל ירושלים תזכה באליפות. לוזריות קוראים לזה ואין לזה שום קשר לכדורסל.

  5. טור מעולה ונפלא ומסכים עם כולו למעט עניין אחד
    עניין הפיצה היה שווה להזכיר זאת רק בגלל התמונה הנפלאה והמגרה.
    אך תכלס זה תירוץ של לוזרים .
    הפועל לא הפסידה בגלל שפנאן ז"ל לקח את צ'ורה לפיצה.
    זה לא אתי זה לא יפה ו נו נו נו אך לא בגלל זה צ'ורה שיחק פחות טוב.
    צ'ורה שיחק פחות טוב כי גרשון את בלאט עבדו קשה מאד שזה יקרה בדיוק כמו שמגי ז"ל לא פגע מול יגופלסטיקה ספליט בגמר גביע אירופה לאלופות 89.
    הפיצה זה מיתוס לוזרי קיצוני במיוחד.
    אלעד שלא יובן לא אתה אשם בתירוץ זה חלילה אלא אותה תפיסה לוזרית מעוותת.
    ואני אומר זאת כאוהד הפועל ירושלים באותם שנים (וגם כיום אך שרוף מכבי ביורוליג וכאחד שיותר חשוב לו זכיית מכבי ביורוליג מאשר הפועל בארץ).
    בשורה התחתונה טור נפלא שמזכיר נשכחות.

  6. תודה לכולם על התגובות החמות.
    אני מודה בהחלט שהטור הזה נכתב מנקודת רומנטית של אוהד שמתרפק על העבר. זה אכן אינו טור מקצועי, ובתור שכזה הוא נכתב מנקודת מבט של מוטה לחלוטין ואני בהחלט מסכים עם רוב הדברים שנאמרו, ובכל זאת תמיד כיף להאשים את התיאבון של צ'ורה.
    אגב בצפיה חוזרת באותו גמר גביע אני עדיין חושב שטוד וורניק טעה ואייץ' וולדמן התייצב לפני החדירה של קטש מי שרוצה מוזמן לצפות בעצמו. http://www.youtube.com/watch?v=SyE0g493Hv8
    למען האמת רציתי להוסיף קטע של השוואה בין הקבוצה הנוכחית לאותה קבוצה נפלאה, אבל במוד של אוהד זה קצת קשה, אבל נראה שהקבוצה הנוכחית חסרה קילינג אינסטינקט של טורף. אולי זה משהו שיבנה במשך העונה אבל כרגע למרות ההנאה הרבה מהקבוצה נראה לי שהיא תתקשה ללכת עד הסוף. דווקא להפועל ת"א (לצערי) נראה שיש את היכולת הזו הרבה יותר.

  7. אחלה פוסט. כמה דברים:
    1. הפועל י-ם היתה חמישייה מהטובות שנראו בארץ וספסל בינוני וקצר. סגל מרשים הוא בטח לא היה.
    2. לגבי הפיצה, אני דווקא נוטה לא להסכים עם המגיבים מעלי. יש סיבה שלא חוקי לנהל מו"מ עם שחקן תחת חוזה, אז באמצע סדרת גמר בין הקבוצות? עכשיו, אני לא בא לומר שצ'ורה עשה בכוונה, אבל יש סיכוי יותר מסביר שזה השפיע על היכולת של מי שהיה עד לאותו רגע שחקן העונה, כשהוא יודע שהוא נדרש לגבור על קבוצתו הבאה. שלא לדבר על כספים שלו שהיו…אתם יודעים באיזה בנק…
    3. לגבי גמר הגביע? זו פאשלה אדירה של י-ם. ת"א נותרו ללא גבוהים. בעצם, דיוויד בנואה שיחק בעמדה 5 (לגולשים הצעירים אספר שאמנם מדובר על שחקן 2.06 מ', אבל בטח שהוא לא היה בממדים של סנטר ולא מסוגל לעצור את צ'ורה). באותן הדקות היה סוג של פינג-פונג. י-ם מפרקת בצבע ות"א, אוי סליחה, כתבתי בטעות ת"א…התכוונתי קטש!!! הולך לקו פעם אחר פעם וקולע עם קרח בורידים. רק כדי לסבר את העין, באותה עונה לשפר היו אחוזים טובים ממנו מהקו, אבל הלחץ גרם לשפר להחטיא זריקה אחת ומאותו רגע הכדור לא יצא מהידיים של עודד שלא החטיא. השופטים כבר היו בשוונג של לשרוק לו רצף עבירות (שאכן היו), עד שהם שרקו לטובתו עבירת תוקף שלו על וולדמן.
    3. שחקנים ששיחקו איתו מספקים שמהכשף היה מגיע ל*כל* האימונים שיכור ולא מחטיא ולו זריקה אחת משך כל האימון.
    4. אאל"ט, גם באירופה היה לי-ם מסע יפה באותה העונה שהסתיים בעקבות פציעה של וולדמן. הרכז המחליף פשוט קרס במשחק החוץ נגד באדלונה.

  8. לMG
    ראשית תענוג לראות איך אתה זוכר את הפרטים מלפני 14 שנה
    (חשבתיש אני המשוגע היחיד אה ואלעד).
    מסכים עם מה שכתבת למעט …הפיצה.
    הייניקס שהביא למינכן אשתקד צ'מפיון ודאבל גרמני אימן בלברקוזן בעונת 2010-11 לקראת שוב העונה הוא חתם במינכן ובכל זאת ניצח אותה במשחק קריטי שהיה אמור להדיח את מינכן מעלייה לצ'מפיון.
    בסופו של יום מינכן הגיעה לצ'מפיון עקב הפסד של הקבוצה שמעליה במחזור הסיום (לא זוכר מי הייתה וייתכן שמחזור לפני הסיום).
    היו הרבה מאד מקרים דומים לעניין של שחקן עובר מקבוצה לקבוצה כולל למשל גצה שעבר לפני גמר הצ'מפיון אשצקד מדורטמנד למינכן.
    לא אתי נכון נו נו נו בוודאי.
    אך בחיית זומזום זה לא הסיבה למה צ'ורה לא תיפקד.
    לסיבה קוראים פינה גרשון ודיוויד בלאט בסדר הזה.

  9. תודה mg
    1. מסכים בהחלט. אני בעצמי לא זוכר מי היה הספסל, אבל החמישיה אכן הייתה אדירה ובמיוחד היתרון של ירושלים בעמדה מספר 3. למכבי לא היה פתרון מספיק טוב להמילטון.
    2. אני מסכים בהחלט אבל קשה לדעת מה היה קורה אילו, ובכל מקרה גם הנהלת ירושלים לא טיפלה בענין הזה בחכמה יתירה.
    3. ווילאמס היה אחד הטיפוסים היותר צבעוניים שהסתובבו פה. חבל שהידרדר לשפל וכרגע הוא בכלא על אי תשלום מזונות.
    קטש אחד השחקנים האהובים עלי ביותר. היה די קשה לכעוס עליו עם המבט התמים שהיה לו. הוא כנראה הגארד הכי מוכשר כאן מבחינה התקפית וחבל שסיים את הקריירה מוקדם מדי.

    1. לא היתה כזו חמישייה. שפע עזב כשתומפסון בא. אם כבר, אתה מדבר על טוני מאסופ, שדיוויד ת'רתקיל שבר לו בקבוק על הראש.
      בכל מקרה, בילי תומפסון היה שותף לאחת החמישיות הכי רומנטיות שאני זוכר בירושלים, יחד עם רועי אייל, ראדנקו דובראש, ג'ונטן דלזל ויוברט רוברט (בן אדם, שים קרש -סל למען השם). היה מהספסל את יריב יצקן וזהו בערך. סגל של לאומית ב' הצליח לסיים מקום 6 (אולי 7, אבל גמר פלייאוף אמצעי). גדי קידר הוציא באותה העונה מים מהסלע. באותה עונה גורדון שיחק בחולון של נחום מנבר.

  10. mg אתה טועה לדעתי. ארז חזן הוא זה שעזב לגליל אחרי עונת האליפות שלה.
    ב-94 שפע וגורדון עזבו לחולון של מנברביחד עם פיני לוי.
    ב-95 עדי גורדון ושפע חזרו מהכישלון הצורב בחולון, וחברו לקולמן שחזר ממכבי, ופפי ותומפסון שנשארו מהעונה הקודמת וביחד לקחו גביע עם פיני גרשון ופסק הזמן המפורסם. בכל מקרה החמישיה הייתה גודון, פפי, שפע, קולמן ותומפסון

    1. בוא אעשה לך סדר:
      קיץ 94 – שפע עוזב לחולון וקולמן לת"א.
      קיץ 95 – קולמן חוזר לי-ם שפע עדיין בחולון.
      קיץ 96 – שפע חוזר לי-ם קולמן עוזב לארגנטינה.
      קולמן לא זכה עם הפועל בגביע.

      1. האמת שגם אני כבר התבלבלתי, בכל זאת עברו כמה שנים, אבל כיף להיז\כר קצת בימים שבהם כל סל היה מעיף לשמים או גורם לך לא לצאת שבוע מרוב בושה. איך הפרופורציות משתנות….

  11. כתבה מעולה, על תקופה עצובה ומעוררת נשכחות.
    בחיים לא נהניתי לראות קבוצת כדורסל כמו את החמישייה הזו משחקת יחד. היה שם איזשהו חיבור מדהים של שחקנים עם אופי רופף ליחידה אחת מטורפת. הסוף שנגמר בלי תארים הוא עגום.
    אחכ התחילה הנפילה – צ'ורה עזב, המילטון ברח אחרי שתפסו אותו מעשן ג'וינט, וולדמן נחלש, וויליאמס… בכלל אין מה לדבר על השחקן הזה, לדעתי מחמשת השחקנים הכי גדולים ששיחקו בארץ אי פעם, יחד עם שאראס, פארקר וקטש. היתה לו קליעה כזו קטלנית זה היה מדהים לראות. פשוט היתה לו נפש מיוחדת מידי כנראה. לפי דעתי הוא בכלא היום בארהב.
    המילטון הדביק את כל החבורה הזו במעין עליצות שהיה תענוג לצפות בה.
    בגמר היא הפסידה לדעתי מעייפות – לא היה לקבוצה הזו ספסל והיא קרסה מול העומק של מכבי.
    בכל מקרה, להשוות את הקבוצה העלובה של ירושלים היום לתקופה ההיא זה די בדיחה. ראיתי את המשחק שירושלים ניצחה את מכבי – זה היה פשוט מדהים מכבי נתנה להם את המשחק, והם התעקשו לא לקחת.

    לסיכום, לדעתי בחיים לא תהיה בארץ קבוצה כל כך מרגשת, עם כאלו אנרגיות, ממליץ לכולם לחפש קטעים ממשחקים ביו טיוב, אם קיימים.
    וד

  12. אלעד,

    קודם כל, אחלה טור, החזיר אותי אחורה בזמן.
    אני חושב שעונת הפיצה, הייתה שיאה של התקופה הרומנטית של הפועל.

    כאחד שבילה את הילדות ביציע העץ בימק"א,
    ועבר למלחה בסוף שנות ה-80,
    אני יכול להעיד ששנות ה-90 היו התקופה היפה של הקבוצה וגם של האוהדים.
    קבוצה קטנה יחסית, שהגיע משום מקום, ולאט לאט בנתה לעצמה שם,
    ומסורת (גם של לוזריות), אבל בעיקר של הרבה שמחה, ומלחמה.
    לאור השנים, למרות תקציב נמוך, ויחסית מעט כוכבים, הקהל היה מחובר מאוד לקבוצה, ממש חי אותה.
    אותו עשור, הותיר אותנו האוהדים עם רשימה ארוכה של שחקנים, גם זרים וגם ישראליים, שנקשרנו אליהם מאוד, ונותרו בזיכרון עד היום.
    עדי, דורון שפע, וארז חזן, פפי ורועי אייל שעלה מהספסל כשהוא נפצע (יש לך קשר משפחתי אליו) H וולדמן הווירטואוז, מוקי, בילי, נוריס, דרק וצ'ורה, שחקנים שמספיק שתגיד את שמם הפרטי, וכל אוהד יידע במי מדובר.

    העשור שבא אחריו, למרות זכיה היסטורית ביול"ב, ושני גביעים מקומיים, הותיר אחריו מעט שחקנים רובם ככולם זרים, שייכנסו לפנתיאון ההיסטורי של הפועל. טונג'י, קלי מקרתי, ויל סולמון, מריו אוסטין, טרנס מוריס הבוגד, טימי באוורס, ואפילו טרוויס ווטסון שהיה משאבת ריבאונדים, שעברה לסיבוב קצר אצלנו בעיר, וברח לכסף הגדול.
    מקרב הישראלים אני חושב שייזכרו באמת רק דורון שפר מאיר טפירו וקוז'יקרו.

    זה היה עשור של ניסיונות חוזרים ונשנים וכושלים, להעתיק את המודל של מכבי.

    בשנים האחרונות הפכתי להיות אוהד כורסה שבעיקר רואה את המשחקים מהבית עם הילדים.
    השנה, עם כניסתו של אורי אלון, לראשונה אחר הרבה שנים, השקט שמסביב למועדון, היעדר הכותרות הצהובות, ועלילות דני קליין, מחזיר לנו כאוהדים את האמון והאהבה לקבוצה.

    לגבי עונת הפיצה,
    מאז ומתמיד הסגל של מכבי היה טוב יותר מהסגל של יתר הקבוצות בליגה, ולו רק בגלל התקציב.
    אבל בפועל, כלי הנשק החזק ביותר של מכבי, לא היה סגל השחקנים, אלא היה המלחמות הפסיכולוגיות והמניפולציות שהם עשו לפני משחקים מכריעים. (תשאל את אוהדי הפועל ת"א, עם הסיפורים לגבי האגרוף של מייק לארגי, והחוזה של לבן מרסר)

    כך גם היה בעונת הפיצה.

    ועד שלא שהקבוצות בארץ, וההנהלות שלהם, לא יבינו שעל מנת לנצח את מכבי, צריכים עוצמה מנטלית וגיבוש קבוצתי, הרבה יותר מאשר סגל שחקנים נוצץ,
    אף קבוצה לא תצליח לאיים על ההגמוניה שלה.

  13. תודה אופיר
    אין לי קשר משפחתי לרועי אייל
    העשור ההוא של שנות ה-90 הוא בלתי נשכח, ומי שהיה בגמרי הגביע של 96-7 במיוחד הזכיה הראשונה לא ישכח לעולם את עצמת החוויה ובעיניי זה היה השיא. כמובן היו את החגיגות אח"כ בכיכר העיריה. אגב עדי גורדון ושאר השחקנים הסתובבו אז בין האוהדים כאחד האדם. קבוצה משפחתית כבר אמרנו ?
    בכל מקרה זה היה העידן הרומנטי שהתאים היטב לאותם ימים. אין כמו הפעם הראשונה ושום גביע שבא אח"כ לא נתן את אותה תחושה ואותו אפקט.
    במכבי בכל זאת נסדק משהו בשנים האחרונות, ויש שחיקה בהרתעה.
    הפועל של היום נבנתה בדרך נכונה ומאוזנת יותר והיא בדרך הנכונה, אבל למרות הכל יש לזה גם מחיר. אולי האשמה היא בנו בכל זאת כבר לא ילדים. אני מאחל להפועל זכיה באליפות אבל בעיקר שהדרך תיעשה באופן נכון בלי קיצורי דרך, טריקים ושטיקים.

  14. בעונת הפיצה הייתה לנו את החמישיה הכי טובה ללא ספק, אבל מהספסל עלו ארז כץ בן 18, שפע הקשיש בעונת פרישה, ואלי בלול ומארק קראבר הבינוניים מינוס ביום טוב. כקבוצה אנחנו הרבה יותר שלמים השנה.

    1. יש השנה קבוצה מאוזנת ועמוקה, הכל דופק כמו שעון בלי שערוריות וסערות. קיטצ'ן, דאנקן, ופרחוסקי נהדרים אבל נראה שחסר קצת רוע בקבוצה הזו. כשהכסף מונח על השולחן מי שרוצה יותר ומשחק עם אש בעיניים בדרך כלל גם מנצח. הפועל תצטרך למצוא את הרוע במובן החיובי של המילה ולא לדפוק חשבון למכבי כדי שבאמת תוכל ללכת עד הסוף. במבחן הראשון שלה מול הפועל ת"א הקבוצה התקפלה מול קבוצה פחות מוכשרת והרבה פחות שלמה בגלל רפיון בכל הקשור לנחישות ומאמץ. עד שזה לא ישתנה אני לא רואה את הפועל הולכת עד הסוף העונה.

  15. בחמישייה של אז היה לירושלים ישראלי אחד. למכבי היו 3 ישראלים (קטשפר + הנפלד) + גודס, שלף ושארפ שעלו מהספסל. אני מנחש שאם זה היה היום היינו שומעים על זה שבירושלים אין ישראלים…או שלא 🙂

      1. בפעם האחרונה שבדקתי, שארפ שיחק בנבחרת ישראל וולדמן לא.
        שארפ נשאר בארץ לכ-20 שנות קריירה, וכנראה שאם זה היה תלוי בו היה נשאר לעוד כמה שנים.

        אגב, גם בלי שארפ – למכבי היה שלשה ישראלים בחמישייה, לעומת אחד של ירושלים. אבל כנראה שנושא הישראלים מעניין רק כשאפשר לנגח את מכבי.

  16. כמה תוספות :
    . פשוט מדהים ופשוט תענוג כמה חובבי כדורסל יש כאן שגם אוהבים את הפועל ירושלים וגם זוכרים מה היה בשנות ה90 .
    זה עושה לי חשק לכתוב גם פוסט אך מחוסר זמן אסתפק בתגובה ארוכה יחסית.

    1. גם אני הרבה יותר אהבתי את הפועל של 95-6 ו 96-7 יותר מהפועל של 98-99
    הנוסטלגיה הזו של גורדון בשיאן עם פפי הצעיר והאתלט שפע וזר כמו בילי תומפסון עשו לי את זה (ולא לשכוח את קולמן המדהים).

    2.יחד עם זאת הפועל של 98-99 הייתה ללא ספק הקבוצה הכי
    איכותית .אני באמת לא זוכר יותר מדי את הספסל אך היה לקבוצה ההיא חוזק והייתה לה יציבות מיוחדת במינה ולא בכדי כפי שהוזכר היא ניצחה את כל קבוצות הליגה ללא הפסד 0-20 כמובן למעט מכבי.

    3. הפרדוקס הגדול הוא שאותה קבוצה לא זכתה בכלום כולל הפסד בנקודה בגמר הגביע. אוהדי מכבי שרו לנו "אין גביע אין אירופה אין אליפות " ובאותה עונה זה באמת היה מבאס.

    4. אני מסכים מאד עם כל הנאמר לגבי העשור האחרון זו הייתה קבוצה חסרת זהות ע"מ לייצר זהות יש ראשית צורך בלגדל שחקנים ולהחתים אחרים כחול לבן לזמן ארוך העניין הזה בוצע באופן מעורר הערכה והתפעמות העונה.

    5. אך ישנה עוד בעיה ביחס לקבוצות הנוסטלגיות של אז והיא המינון בין המקומיים לזרים.בקבוצות ההם בשנות ה 90 היו שני זרים ואולי עוד מתאזרח וותיק.קולמן ובמיוחד תומפסון היו שנים רבות בקבוצה ועוד לפני כן האוהד הממוצע יכול היה להכיר אותם מקבוצות ישראליות אחרות (קולמן ).
    היום לקח לי סיבוב שלם להתרגל לכל הזרים של הפועל ואז הביאו עוד אחד חדש שצריך להכיר וללמוד.
    המשכיות משנה לשנה ? הצחקתם אותי. ולכן לצערי בכל הכדורסל המקומי אין זהות …השנה התקדמנו בצעד קטן בכך שיש מגבלה להחלפות זרים בכל קבוצה וזה נראה לי עוזר במקצת.

    6. הפועל של העשור הקודם חוותה מעין פרדוקס ספורטיבי נדיר.
    מצד אחד היא הייתה גדולה על כל הליגה ומאידך הייתה רחוקה מאד ממכבי .זה יצר תסכולים אין סוף .

    7. השנה לאחר שהפועל נכשלה שנים רבות ואפילו את מעמדה כמספר 2 איבדה לחלוטין אנו רואים חזרה ואופטימיות אך אסור לשכוח המרחק בין מכבי להפועל הוא מרחק גדול.

    8. זה לא אומר שהפועל לא תהיה מסוגלת "לגנוב " אליפות כי אליפות שמוכרעת במשחק שניים היא לא באמת אליפות שמראה על סגירת פערים.

    9. לענ"ד הפועל היא הנפגעת העיקרית משיטת הפיינל פור : שיטה זו הובילה לכך שהפועל חשבה שלא צריך להשקיע יתר על המידה מספיק "לגנוב " משחק . …זה כמעט הצליח בשנת 2007 עד שסמי בכר גנב ממי שחשבה "לגנוב " ובשנים האחרות הפועל ראתה בעיינים כלות את חולון ,גליל וחיפה גונבות את האליפות ממכבי (חולון לא גנבה היא לקחה בצדק) ועל הדרך לוקחות מהפועל את מעמדה כמשנית למכבי .

    10. כאוהד אליפות בגניבה לא תעשה לי יותר מדי.אני מוכרח לציין שהצד הספורטיבי שבי גבר על אהדתי לאדומים ולמשל בשנת 2007 הייתי בעד מכבי בגלל שלא חשבתי שכך ראוי להירשם בתולדות ההיסטוריה כאלופה. (זה לא מנע ממני להתבאס מאד על השיפוט השערוריתי של סמי בכר ).
    ולכן אני רוצה אליפות שתושג כתוצאה מדרך ,תהליך וזהות ברורה ולא באיזה גניבת משחק במאי /יוני.

    11. מבט לעתיד : דווקא מכיוון שבפוטנציאל הפועל היא מספר 2 האמיתית בארץ בטח עכשיו ודווקא שבגלל שהפער ממכבי נראה לי עדיין גדול מאד …הרי שהפועל חייבת לשים פעמיה לארופה.
    זה לא מקרי שההישג הגדול בעשור הקודם היה באירופה יולב קאפ בשנת 2004 .מבחינתי זה לא מקרי שהנפילה של הפועל התרחשה קצת אחרי עונה זו .החטא הקדמון היה אי השתתפותה של הפועל ביורוליג …היחידה אי פעם כמדומני שוויתרה על כרטיס חופשי למפעל.

    בקיצור הפועל הייתה צריכה לבנות תוכנית חומש לאירופה שהמטרה העיקרית (הראשונית) הייתה צריכה לשאוף להיות קבוצת טופ 16 טיפוסית.רק אחרי כמה שנים כאלו ניתן לדבר באמת ולא בגניבה על אלטרנטיבה למכבי . לצערי בשנים האחרונות כשלה הפועל פעם אחר פעם כבר בשלב הראשון באירופה ולאחר 6 משחקים מצאה עצמה מחוץ למפעל.
    דווקא השנה העסק מצליח הרבה יותר עד כה …ובכל זאת הייתי ממליץ להפועל להשתתף בליגה האדריאטית.
    אותה הליגה שהייתה כ"כ מיותרת ולא רלוונטית למכבי תוכל להיות הפתרון להפועל .
    מדוע ?
    כי קבוצות ברמת פרטיזן ,הכוכב האדום ציבונה לובליאנה ואחרות הם קבוצות שכרגע ברובם טובות מהפועל …כשהפועל תדע להתמודד איתם ולנצחם ואגב כך לקבל כרטיס ליורוליג ואז להגיע לטופ 16 …רק אז יהיה ניתן לדבר על התמודדות אמיתית ורעיונית עם מכבי .

  17. תודה רבה על פוסט מעולה שגרם לדיון מהסרטים.

    כמה תגובות שלי:
    1. מידי פעם מזכירים את "כלי העזר" בהם מכבי משתמשת כשהיא בצרות (פיצות …). לדעתי מדובר בעבירה שאינה רק בתחום האפור שנקרא "אתיקה"
    2. עדי גורדון שיחק אצל מנבר תמורת סכומי עתק. בלתי מוצדקים. הסוף של מנבר ידוע. התלהבו כאן מהכסף ששפך אבל בלי שיטה והמשכיות אין לזה טעם.
    3. אני מקווה שהלפרין ינער מעליו את התדמית המוצדקת שנדבקה לו (נעלם ברבע הרביעי).

  18. תודה לך אלעד.
    ריגש אותי הפוסט זה שלך, הוא ריגש אותי כי החזיר אותי כ – 15 שנה אחורה גם לאווירה המיוחדת במלחה.
    אני כל השנים האלה שנה אחר שנה במלחה כאוהדת " משוגעת" כדברי בעלי.
    כל זה מחבר אותי למה שנעשה העונה במלחה, האווירה והעידוד במשחקים, מזכיר את הימים היפים של שנות ה – 90 במאה הקודמת.
    אז, קבוצות כדורסל פחדו מאתנו כבר בשער הגיא במעלה כביש מס' 1, אני לא יודעת אם היום גם אחרי רצף של 9 ניצחונות רצופים בליגה, קבוצות מפחדות מאתנו בשער הגיא. מקווה שכן.

  19. מאשקה יקרה אני יודע שאת אוהדת וותיקה של הפועל, וכבר יצא לנו להתכתב בדה באזר בעבר.
    את ריגשת אותי עכשיו, וכיף גדול לכתוב עבור קוראים כמוך. גם אני עוד זוכר שכבר בשער הגיא קבוצות היו מקבלות פיק ברכיים. מי שהיה אז במלחה יודע שהרעש היה כל כך מחריש שהיית יוצא עם צפצופים באזניים. האירוע הכי מדהים היה גמר הגביע של 96 כשיד אליהו נכבש ע"י 6000 אוהדים אדומים, ואת החוויה הזו אי אפשר לשכוח. הלוואי והאווירה במלחה ובארנה בעונה הבאה תחזור להיות כמו בימים היפים ההם.

  20. מאז אני ואחי הקטן התחלנו לעקוב בעדיקות אחרי הפועל, למרות שאנחנו מגיעים מבית ביתרי רוויזיוניסטי מובהק… אולי משום השנאה למפלצת הצהובה מתל אביב, ואולי בגלל חוסר קבוצה ביתרית בכדורסל הישראלי נכון לאותם ימים, ואולי בגלל שתי הסיבות הללו.
    היה מהלך אחד קבוע בכל משחק שהקפיץ את כל מלחה ואותי ואת אחי בבית- ההליהופ של קני המדהים ממסירה של וולדמן!!

    אילו זכרונות מתוקים!

    תודה למוני לדון שמעון וצ'ורה שהרסו לנו את הפנטזיה

  21. אלעד תודה על הפוסט.
    איזו נוסטלגיה, כ"כ כיף להתרפק על התקופה הזאת…
    עדי גורדון עדיין ככ מרגש אותי,לראות אותו ואת בילי תומפסון זה בשבילי להבין מה יש בחיידק הזה שנקרא כדורסל שכל כך משפיע על הדרך שבה אני חיי את חיי.
    הפיצה הייתה ביזיון, סמי בכר בושה, וכן גם האופנסיב של וולדמן, אבל האמת, אני כל כך נהנה מהקבוצה השנה שממש לא בא לי להסתכל אחורה, ואני באמת מאמין שהתקופה הלוזרית שליוותה את הקבוצה ככ הרבה שנים מאחורינו.
    שוב, תודה!
    אגב, תהייה… תמיד היינו חזקים במספרי 3- קולמן, המילטון, דיזון תומפסון, קלי מקארתי, חבל שבשנים האחרונות זאת אחת העמדות הבינוניות של הקבוצה.

    1. עד שלא תשתחררו מתחושת הרדיפות והדופקים אותנו לא תפסיקו להיות לוזרים.
      סמי בכר, טוד וורניק – כל העולם נגדכם?

      די כבר, בחייאת. שנה אחריכם הפועל חולון לקחה אליפות כי הגיע לה, בלי לבכות.

      1. איך אפשר להפריד בין הפועל לתחושת רדיפה ? הפועל זה שם נרדף למקופחים. נצטרך לשנות גם את השם.
        אבל בנימה רצינית יותר, לכל אוהד יש את הרגעים השנויים במחלוקת שבהם הוא מרגיש מקופח. הבעיה של הפועל הייתה שהיא זנחה את העקרונות של בניה מדורגת איטית ומחושבת עם התקדמות ממטרה למטרה, והחלה לחפש את הכסף הקל, וראתה בזכיה את מהות הכל ובכך הפסידה הכל. השנה יש שינוי בגישה ונקווה שזה ימשך כך.

  22. ישי תודה על הפרגון. כיף לראות כמה אוהדים זוכרים את הימים ההם.
    אני עדיין זוכר את החסימה של בילי תומפסון על פופה שהיה 2.21 מ' זה היה לא יאומן ! איזה מנתרים שיחקו בירושלים – מאסופ, בילי המטיף, נוריס קולמן , המילטון וקני ווילאמס, אבל נראה לי שלקני המכשף הייתה השהיה באוויר הכי מדהימה. זה היה נראה שהוא יכול לשהות כמה שבא לו, והוא עופף בקלילות מרגיזה כל כך. ההאלי הופים שלו עם וולדמן היו אחד המהלכים הכי נהדרים שהכניסו את הקהל לאקסטזה.
    האמת שעמדה שלוש הייתה הרבה פעמים שובר שוויון מול מכבי.
    אני מקווה שהפועל תחתים את ג'וש דאנקן לחוזה ארוך טווח. הוא שחקן כל כל יעיל ומגוון שיהיה חבל מאד להפסיד אותו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט