המהפכה הגדולה בתולדות הפוטבול – NO HUDDLE OFFENSE! / מנחם לס

"NO HUDDLE" – המהפכה הגדולה של המשחק

חוק ה-24 שניות בכדורסל הוא הדבר היחידי שאני יכול להשוותו ל-"NO HUDDLE" והשפעתו על פוטבול. ההבדל הוא שחוק ה-24 שניות היה חוק. ה-נו-האדל היא טקטיקה. אבל טקטיקה בעלת הצלחה משגשגת כזאת שביום ראשון כל הקבוצות ששיחקו מלבד שתיים, השתמשו בנו-האדל בלפחות 50% מתרגיליהם.

מה זה ה-HUDDLE? לחדשים במשחק שביניכם, ה-HUDDLE היא 'אסיפת השחקנים' הקצרה (שעון ה-30 שניות לסנאפ הבא מתקתק!) שהקוורטרבק עורך עם שחקניו לקריאת התרגיל הבא שהוחלט על ידו, או נישלח ע"י המאמן לאוזניות הקטנות מתחת לקסדת הקוורטרבק. ה-"NO HUDDLE" – בו השחקנים מקבלים הוראות לשני תרגילים או אפילו שלושה בהאדל אחד, או שהתרגיל נקרא ע"י הקוורטרבק בליין אוף סקרימאג' – התחיל כנסיון פה ושם לפני שלוש שנים. מאז הצלחתו שטפה את הליגה, הנו האדל הפך לשיטת משחק קבועה שעדיין אין לדעת לאן תוביל. (אם כי פה ושם זה היה קיים כבר בשנות ה-80)

http://www.youtube.com/watch?v=E9dtvAbFb-o
NO HUDDLE OFFENSE OF THE RAVENS

שלשום קבוצה אחת הפתיעה את השנייה – ואת כל עולם הפוטבול – כשהיא משחקת 'נו-האדל' כמעט מתחילה ועד הסוף. ניו אינגלנד, והקוורטרבק שלה טום בריידי, השתמשו בה ברציפות כזו, ובטמפו כזה, שהגנת הברונקוס מדנבר כרעה, נמעכה, והרימה ידיים. אחד היתרונות של הנו-האדל הוא שהוא נעשה כל כך מהר, שקבוצת ההגנה לא מספיקה להכניס דם חדש ושרירים חדשים להחלפת לוחמים עייפים המתחננים לצאת למנוחה של כמה דקות. אבל הקוורטרבק בריידי השתמש בנו-האדל בצורה כה יעילה שהגנת הדנבר נמצאה פעם אחת על המגרש ל-12 תרגילי נו-האדל רצופים מבלי שתוכל לנשום חמצן לרווחה. שחקנים הרימו ידיים למאמנים על הקו – "אנא, הוציא אותנו, אנו גמורים!", אבל מאמני ההגנה לא יכלו לעזור להם אלא אם כן ביזבזו עבור כך טיים-אאוט יקר.

היו רגעים במשחק הנצחון של הפטריוטס 21-31 שחשבתי לעצמי ששני הקוורטרבקים שהם ללא ספק הטובים ביותר עד עתה במאה ה-21 אולי בכלל לא מכירים אחד השני. הם ניפגשו אמנם 13 פעמים – בריידי מנצח 8 מהם – אך בכל הפעמים פייטון מנינג, הקוורטרבק של הברונקוס, חבש קסדה עם פרסת סוס צבועה עליה, כאיש האינדיאנאפוליס קולטס. במפגש הזה, ה-14 ביניהם, פייטון שוב ניצח את קרב הסטטיסטיקה, אך בריידי ניצח המלחמה, בנצחון מספר 9 על יריבו הגדול ביותר. הקרבות בהין השניים היו תמיד PASSIONATE ואפילו NASTY לפעמים, אבל בכל המקרים שני הקוורטרבקים סיימו את המשחקים כשהם יורדים מהמגרש עם ראשים זקופים, כי בכל המשחקים ביניהם, דבר אחד תמיד נשמר – ה-DIGNITY והכבוד ההדדי. זה הזכיר לי תמיד את הקרבות המרים בין מג'יק ולארי בירד, או מג'יק ומייקל: קרבות עזים בין הטובים ביותר, קרבות מלאי תאווה ורצון-על לנצח, אבל אף פעם לא בליכלוך או בחוסר הגינות.

טוב, בריידי אולי לא הכיר את פייטון בגלל מדיו החדשים, אבל פייטון לא יכול היה להחמיץ את בריידי שהוא השחקן הטוב ביותר בפוטבול שאף פעם לא החליף קבוצה או מדים, והוא נשאר 'הקוורטרבק עם הפנים של הוליווד' – החתיך העליון הנשוי לאשה היפה, אולי, בעולם. מדוע היה סכוי שפייטון לא יכירו? כי בכל 12 שנות המשחקים ביניהם, פייטון היה רגיל לראות את בריידי מפעיל את מכונת הפטריוטס עם EMPTY BACKFIELD. במקום HALF BACK ו-FULL BACK, הוא היה מקבל כדור מהסנטר עם ארבעה WIDEOUTS, ומאחר ובריידי אינו מייק וויקס או טים טיבו, ידע כל צופה מ-80,000 במגרש, שעוד ספירלה יפהפיה עומדת לעוף לאחד מהווייד רסיברס או טייט-אנדס. הפעם? פייטון בוודאי עדיין מנענע ראשו כלא מאמין שבריידי ניצח אותו עם…עם אחד בשם סטיבן ריידלי. בריידי החליט שקבוצתו נושאת כדור 54 פעמים. הוא מסר רק 31 פעם. וריידלי נשאו 29 פעמים. ששחקן אחד יישא כדור כמעט כמו טוטל המסירות של האקדוחן מס' 1 בליגה? תגיד לי אחא שזה לא ייתכן. שזה בניגוד לכל המקובל והידוע!

אבל, עובדה!

הנו-האדל היה במלוא אונו נגד הנאגטס, שהגנתה נראתה לי לעתים כמו כיתת טירונים באימון ריצה עם כלי נשק ותרמילים במעלה גבעה של 400 מטרים במרכז הנגב באמצע יולי. הם נושמים ונושפים, מתחננים שבריידי יזרוק ויחמיץ, ויהיו להם 20-25 שניות לשאיפת אוויר. אבל ההפוגות בנו-האדל לא באו. תרגיל אחרי תרגיל. בתרגילי נשיאת כדור התרגילים פשוטים הרבה יותר מקריאת תרגילי זריקה, כי הם מהווים מספר אפשרויות פחות, ומכילים לכן פחות אותיות ומספרים, והקוורטרבק מסוגל להחליפם ללא קושי בקו ההתקפה. תרגילי מסירות הם מסובכים הרבה יותר הן בשמם והן בביצועם. הפטריוטס גמעו 251 יארדים בנשיאת כדור. אפילו הרסיברים שלהם נהנו ממנוחות קצובות: "פעם עם ביל בליצ'ק (המאמן, מ.ל) וטום, זה היה PASS, PASS, ועוד פעם PASS" אמר בחיוך אחד מהרסיברס הוותיקים דיון בראנץ'. "עכשיו יש שיווי משקל בהתקפה. משחק חדש לחלוטין!".

ה-NO HUDDLE דוחף את נשיאת הכדור יותר מאשר את משחק המסירות. היה זה המשחק השלישי הרצוף בו ניו אינגלנד נשאה כדור יותר מ-200 יארדס למשחק, בפעם הראשונה ב-34 שנותיה. הנו-האדל דורש שלמות ריכוז וקואורדינציה בין כל 11 השחקנים. אמנם ב-RUSHING GAMES ה-ASSIGNMENTS לשחקנים נשארים יותר שווים משונים, אבל שינויים קלים קיימים בכל תרגיל שהוא שונה ממשנהו, ואם אחד FUCKS IT UP, כל המערכת קורסת. דנבר הגיעה למשחק עם ה-"NEW LOOK DEFENSE" שלה שאמור היה לבלבל את הפטריוטס, ובמקום זה הנו-האדל עשה מה-"NEW LOOK" משהו שלי נראה כ-"NO LOOK". הליינבקר ג'ו מייס הודה: "ידענו שהם ישחקו מהר, אך לא ידענו שעד כדי כך מהר. אני מודה שהיינו מעט מבולבלים על הדשא". ה-"NEW LOOK" בא מוכן למשחק AERIAL של בריידי, ובמקום משחק אווירי, ההגנה קיבלה משחק של אוהיו סטייט משנות ה-60 עם המאמן וודי הייז, והמוטו "3 יארדס בנשיאת כדור, וענן של אבק בכל דאון".

"ראיתי זאת בשחקני ההגנה שלהם. הם היו עייפים. הם עמדו כפופים עם ידיהם על מותניהם, מנסים לשאוף עוד ועוד חמצן. ככל שיותר ראיתי זאת, יותר מיהרתי עם הנו-האדל", אמר בריידי בסיום. פעמיים משך המשחק בריידי קרא ל-7 נשיאות כדור מ-8 פעמים. זה בניגוד לכל המוסכמות ובניגוד לפוטבול של שנת 2012. זה פוטבול של שנות ה-60 וה-70. לכן אני לא מאמין שהוא יישאר, אבל מה שכן יישאר זה הנו-האדל, אבל עם הרבה יותר מסירות. כשהברונקוס פיגרה 3-21, פייטון החל לעבוד. אצלו זה היה רק מסירות. הוא זרק 60% ממסירותיו למרחקים גדולים מ-15 יארדס. בריידי מנגד זרק 84% ממסירותיו למרחקים של 15 או פחות יארדים. מספריו של פייטון היו SUPERB : שלושים ואחת (31) מ-44 ל-345 יארדס, 3 טאצ'דאונים, ו-אפס אינטרספשיונס. לבריידי היה יום מאד MODEST של 23 מ-31 באוויר ל-223 יארדס ורק טאצ'דאון אחד. אבל לבריידי היתה אות אחת שלפייטון לא היתה: היתה לו אות "W", בעוד שפייטון וקבוצתו ירדו מהמגרש עם "L". אז לפייטון הסטטיסטיקה, ולבריידי הנצחון.

הנו-האדל ניצח בגדול ביום ראשון, אבל היה זה "נו האדל של משחק נשיאת כדור".. מה יהיה העתיד של "נו-האדל במשחק מסירות"? תארו לכם קוורטרבק המוסר בדיוק ובהצלחה 10-12 מסירות רצופות, והכל בנו-האדל. מסכנים השופטים ושופטי הקו. הם ייאלצו ללמוד לרוץ עם הדגלים וסרטי המדידה לדאון ראשון באימוני כושר שהם לא חלמו עליהם. הקוורטרבק יכול למסור ל-FIRST DOWN, וכל קבוצתו רצה ומסתדרת לנסיון הבא. ההגנה חייבת להיות מוכנה במקומה ללא תזוזה, והשופטים חייבים להיות מוכנים לתרגיל הבא. קבוצות מתחילות להתאמן העונה בתרגילי 'נו האדל' של 10-12 שניות כולל מסירה לטאצ'דאון, ומוכנות לתרגיל הבא. לשחקנים וותיקים זה עולם חדש, במיוחד לסנטרים הכבדים שחייבים למהר ל-SNAP הבא כשהקוורטרבק מאיץ בהם, 'HURRY, HURRY!'. מספיק ששחקן אחד מה-11 לא יהיה מוכן לנו-האדל, וכל המכונה נעצרת. עולם חדש.

כה זה עובד!

ג'ף סטרדיי, ש-13 שנים עשה 'סנאפים' של הכדור כסנטר של הגרין-ביי פקרס, שעתה חייב למהר ולשמור על הקצב של אארון רוג'רס, אומר: "זה הדבר הקשה ביותר שעלי ללמוד מחדש אחרי 13 שנים בליגה. ואם אני לא מוכן בזמן, פתאום איזה NOSE TACKLE צעיר השוקל 365 פאונדס, ישכיב אותי על אחורי, ורוג'רס יאכל את הכדור. לא קל להשתחרר מהרגלים ישנים. פעם זה היה תרגיל – מנוחה; תרגיל – מנוחה. היום זה 'תרגיל-תרגיל-תרגיל-תרגיל-תרגיל, ועוד תרגיל. ההגנה נופלת מהרגליים? אז מה איתנו, האופנסיב ליין?".

הקהל? אוהב ולא אוהב מה שהוא רואה. למעשה, מה שהוא לא אוהב זה את מה שהוא לא רואה. הנו-האדל גורם לדברים לקרות כל כך מהר שאין זמן להסתכל על הוידיאו, כי הקוורטרבק כבר מתחיל עם התרגיל הבא. הטמפו הוא כזה שלהגנות היום ישנו משתנה נוסף שהן חייבות להתאמן בו: ריצות מרתון. תנועה אירובית כמעט ללא הפסקה, עם שניות של מלחמת שוורים על הקווים. וכששחקן הגנה מתרומם מהמאבק על הקרקע עם שחקנים כבדים כמוהו – 300-380 פאונדס, הוא צריך להתרומם במהירות ולרוץ לליין אוף סקרימאג'. מתחילים כבר לדבר על ליינמן פחות כבדים ויותר אתלטים. את שני המשתנים יחד אין להשיג. או זה או זה.

הכל כל כך חדש כ-'שיטה' שהמאמנים עצמם עדיין לא יודעים לאן זה יוביל. כשהעונה התחילה היו 12 קבוצות שהשתמשו בנו-האדל די בקביעות. ביום ראשון היו כבר 20 (ובמשחק יום חמישי עוד שתיים, ז"א 22). עד סוף העונה ייתכן שכל הקבוצות ישחקו 'נו-האדל', ואם זה טוב ל-NFL, בקרוב נראה זה ברוב המכללות (בחצי מהן זו כבר השיטה), ומשם זה יעבור לתיכונים. הנו-האדל הוא לא המצאה חדשה: סם וויק שיחק נו-האדל כבר בשנות ה-80, וג'ים קלי הקוורטרבק של הבילס שיחק נו-האדל בשנות ה-90. אבל זה לא השתלט על הליגה כשיטה. וכאן עלי לעצור ולהסביר: נו -אדל היא לא ה-"TWO MINUTE DRILL" שקבוצות השתמשו בו כבר לפני 100 שנה, שתפקידו להעביר כדור בסיום המשחק עם עצירות זמן במסירות לצידי המגרש וריצה החוצה מהקווים לעצירת השעון. 'תרגיל 2 הדקות' לא נעשה בהכרח מהר, אלא מטרתו פשוט לעצור את השעון כמה שיותר!@

אחזור על יתרונות הנו-האדל בקיצור כמין סיכום: הנו-האדל גורם להגנה עייפות מהירה, ושחקניה מתחילים לאבד ריכוז, ויעילות בטאקלים. הנו-האדל מונע חילופי שחקני הגנה עייפים, ויכול "TO EXPLOIT MISMATCHES". הקוורטרבק מסוגל לשנות תרגילים בליין אוף סקרימאג' ע"י סקירת ההגנה, ויכול אפילו לבלבל את ההגנה בקריאות תרגילים שההגנה 'מקבלת' כתרגיל מסירה שהוא למעשה תרגיל נשיאת כדור. הנו-האדל מבטל כמעט לחלוטין אפשרות לבליצים. אבל הנו-האדל דורש קוורטרבק פיקח, חרצני, בוטח בעצמו, בעל קול רם, מחשבה מהירה, וכושר החלטה בחלקיק השנייה. הוא דורש גם משחקני ההתקפה כושר גופני שאף פעם לפני כן לא נידרש מהם.

התוצאה? מספר הנקודות במשחקים בעלייה מתמדת. עד עתה – יום ראשון האחרון – הממוצע הוא 47.6, ב-3.3 נקודות יותר מאשר ב-2011, ומומחי הסקורינג.דטה מנבאים שב-2013 הסקורים ישבור 50 נקודות. יכול להיות שהנו-האדל ידרוש סוג אחר של קוורטרבקים, כאלה הנהנים מהמהירות של המשחק כמו מאט ריאן מהפלקונס, או ג'ו פלאקו מהרייבנס. קוורטרבקים כבדים ואיטיים כבן רואת'ליסברגר מהסטילרס לא יהיו מסוגלים לעמוד בקצב. ג'ו פלאקו לא מתנצל: -ההגנות הביאו את הנו האדל על עצמן בזה שהן היו הראשונות להחליף FORMATIONS בהגנה ממש לפני הספירה, ואז לא היתה לנו ברירה אלא להגיב!". אז מה זה משנה מה קרה ראשון, הביצה או התרנגולת. העובדה היא שפוטבול חדש נוצר לעינינו החוזות!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. היי מנחם,
    מרתק ומעשיר כרגיל. אני מניח שלא הייתי שם לב אלמלא הפוסט הזה. מעניין אם הניינרס יכולים לשחק כך עם קווטרבק כל כך איטי…

    1. הי בני!

      זה אפשרי כי אחרי הכל זה לא ריצת 100 מטר. פשוט צריך קוורטרבק המזיז עניינים בקצב. צריך כאן אינטיליגנציה יותר מאשר מהירות, וזה אני מאמין יש לו!

  2. תודה על פוסט נפלא וניתוח נפלא של אסטרטגית ההתקפה הזו!
    אני חושב שהנו האדל רק מוכיח עד כמה המשחק הזה מדהים! לחשוב שהשחקנים הגדולים הללו יכולים להמשיך לשחק במשך זמן רב כל כך ובאינטנסיביות כזו זה משהו פשוט מדהים. דבר נוסף הוא היכולת של כל השחקנים להתאים את עצמם לכל תרגיל שהקווטרבק קורא ולזכור בדיוק מה עליהם לעשות אחרי שהם הגיעו למצב של תשישות הוא גם דבר שראוי להערצה.
    תחשבו על האופנסיב ליין, שהם ברוב הקבוצות השחקנים הכבדים ביותר, שלמרות שהם כבר בקושי נושמים הם עדין צריכים לזכור איפה ליצור את הפתח לראנינג באק וגם לעשות את זה. זה ללא ספק משימה קשה.

    יהיה מאוד מעניין לראות איך ההגנות הולכות להתמודד עם זה. אפילו ההגנה של הג'יאנטס, שהיא אחת האתלטיות בליגה, מתקשה לאורך זמן מול הנו האדל.

  3. אחלה טור ובאמת שינוי מבורך שאני משוכנע כרגע גורם לאנשי מרקטינג ופירסום להדיר שינה! ספורט אמריקאי ללא עצירה לפירסומות – אשרי המאמין! הלוואי ובכדורסל יורידי את מספר פסקי הזמן.

    1. גיא אני חושב ששתי הסיבות העיקריות לכך הן קודם כל שבליצים דורשים המון אנרגיה משחקני ההגנה וכשההגנה נמצאת הרבה זמן על המגרש קשה להם להשתמש בכל כך הרבה אנרגיה כדי להתגבר על קו ההתקפה. הסיבה השניה לדעתי היא שלקווטרבק יש הרבה זמן בליין אוף סקרימיג' ולכן הוא יכול לראות את הבליצים ולשנות את האירגון של קו ההתקפה כדי להתגבר על זה. לפני הסנאפ של הגדור מהסנטר לקווטרבק לפעמים מביימים את מסירת הכדור מהסנטר רק כדי לראות מה ההגנה מתכננת ואז לקווטרבק יש הרבה זמן לבצע שינויים.

  4. מנחם אין מישהו שכותב על פוטבול כל כך טוב כמוך, מקווה מאד שתמשיך עם זה למרות שתיכף מתחילה עונת הNBA שממש לא מעניינת יותר מדי אנשים כרגע

להגיב על CoachMG לבטל

סגירת תפריט