פרוייקט אגדות (47): ביל וולטון / מנחם לס

פרוייקט אגדות (47): ביל וולטון – חלק א´ ו-ב'

 

זהו ספור על אגדת כדורסל גדולה, אך אגדה שהייתה יכולה להעפיל על רוב האגדות אם לא הפציעות החוזרות ונשנות של השחקן הג´ינג´י שהיה "ילד פרחים" עם זקן ארוך, טיפוס מרדן, שבזמנו הזכיר אגדה אחרת – ישו!

=================================================
שנות הצמיחה
=================================================

ביל (ויליאם) וולטון נולד ב-5 לנובמבר, 1952, לגלוריה (היקי) וויליאם (טד) וולטון בלה-מסה קליפורניה. הוריו היו ספרנים בספרייה העירונית (והאב ספרן גם באוניברסיטת קליפורניה) והעתיד של בנם שתמיד היה מין טיפוס מרחף, מלא תרבות ואהבה למילה הכתובה, היה הרבה בגלל ההורים המלומדים.

למזלו מורה ההתעמלות בבית הספר העממי הקתולי "בלס סקרמנט" היה פרנק ("ROCKY”) גרציאנו, עכבר כדורסל שהפך להיות מאמן-על, שכבר בכיתה ד´ "הרגיש" שהילדון הג´ינג´י המחייך ללא הפסק הוא כשרון כדורסל ייחודי. הוא היה יושב עם הילדון ומספר לו על ד"ר נייסמית, יוצר המשחק, על בוב קוזי, שכבר אז התפרסם כגאון הופי, וביל ראסל שהפך את משחק ההגנה לדבר החשוב ביותר בכדורסל. ביל ראסל, אגב, תמיד היה האליל של וולטון. "השחקן הגדול בכל הזמנים ללא מתחרה!" , הוא אמר כמה וכמה פעמים (וכשנשאל מי היה השני הוא ענה: לארי בירד, ללא ספק"). השניים – וולטון וראסל -הפכו ידידים בלב ונפש כי יש כל כך הרבה מהמשותף ביניהם: שניהם קצת תימהונים. קצת חורגים. צמחוניים. לוחמי איכות הסביבה. פילוסופים ברמת חשיבתם. חברים של אל גור ושל כל "הירוקים" בכל העולם. גם הריבאונד של שניהם היה דומה, ורק ביל וולטון היה מסוגל לבצע את הסקייהוק של ביל ראסל וקרים עבדול ג´אבר.

התמזל מזלו וגם בתיכון."הליקס היי" היה מאמן כדורסל שנחשב עד היום לאחד הטובים שהיו אי-פעם בתיכונים – גורדון נאש (הלייקרס התחננו בפניו משך שנים שיעזוב את התיכון ויהפוך מאמנם, אך הוא תמיד סרב: "התענוג שלי הוא ללמד כדורסל, לא לאמן כדורסל"). ביל צמח אז לגובה של 2 מטרים, – אטרייה ג´ינג´ית קצת מצחיקה – ונאש היה עובד איתו שעות על גבי שעות ומלמדו מהו תפקידו של הסנטר, וכיצד הוא, ביל, יכול להפוך לסנטר הגדול בכל הזמנים. זה היה בכיתה ט´. בכתה י"א, כשביל בן 17, הוא ניבחר לשחק עבור נבחרת ארה"ב המבוגרת באליפות העולם של FIBA בשנת 1970 כשהוא כבר מגיע לגובהו המקסימאלי – 2.12 מ´..

אבל לפני כן הוא הוביל את בית ספרו לשתי אליפויות קליפורניה לתיכוניים, כשהוא מסיים את שנת י"ב כשחקן קבוצה אלופה שניצחה 49 משחקים ללא הפסד, ושמו כבר אז התפרסם כ-"הדבר הבא". הוא ניבחר לשחקן השנה בתיכונים, ל-´מיסטר בסקטבול´, ולא הייתה מכללה הגאה בעצמה שלא הציעה לו את השמיים.

=================================================
UCLA
=================================================

הוא בחר ב-UCLA בגלל מאמנה ג´ון וודן. הוא היחיד שלא ליקק לג´ינג´י. הוא היחיד שאמר לו "אני רוצה אותך אבל לא בכל מחיר". אבל הוא גם היחיד שלא ניבהל מהחרוזים על הצוואר של וולטון, שערו הארוך, זקנו המסתלסל, מטפחות הראש שלו, בקיצור "ילד פרחים" אוטנטי של אותה תקופה של מרד סטודנטים, הפגנות נגד הממשל, ודרישה לעזוב מיד את וייטנאם.

לג´ון וודן הוא חב את חייו כי היה סיכוי רב שוולטון ילך לאיבוד עם כל ההיפים של UCLA שהתורה והאוכל שלהם היה LSD וכל מיני ACIDS למיניהם, והנשק שלהם היה פרחים שזרקו נגד אנשי החוק. הרבה ממובילי המרד סיימו בבתי כלא. ביל וולטון היה אחד ממובילי המרד באוניברסיטה. כשהוא בא למשרדו של וודן וביקש שחרור מאימון זה או אחר בגלל הפגנה גדולה של הסטודנטים שהוא היה אחד ממנהיגיה, וודן אמר לו: "אם אתה מאמין בכל לבך שמרד הסטודנטים מוצדק, אני משחרר אותך מהאימון. אבל עליך להבין שעליך לשאת בתוצאות אם יהיו כאלה. זה עלול לפגוע בך. אפילו בעתיד משחקך בנבא". ואז הוא הוסיף: "אבל דבר אחד אסור בתכלית האיסור: עליך להבטיח לי שתימנע מסמים. יש כאן ZERO TOLERANCE. תעשה פאשלה אחת ואתה מחוץ לקבוצה". וולטון נתן לוודן את מילתו, והוא היה ההיפי היחיד ב-UCLA שהיה נקי מסמים.

ביל ענה לוודן: "אני מבין מה אני עושה. אני מאמין בתנועה. הממשל חייב להתחיל להקשיב לנו, הצעירים. עשרות אלפים נהרגים ללא סיבה בוייטנאם. מישהו צריך להפסיק את הטרוף הזה.". בספרו מגלה וודן שבתוככי ליבו הוא היה עם הסטודנטים המרדנים שארבעה מהם שיחקו בקבוצתו.

עד היום וולטון הוא אחד ממעריצי וודן הגדולים ביותר."האושר של וודן בא תמיד מהצלחה של אחרים. הוא היה המורה הכי גדול שלי. הערצתי את הזקן. הוא אחד משלושת האנשים המוערצים עלי ביותר – וודן, אברהם לינקולן, ואמא תרזה".

הוא התחיל לימודיו ב-UCLA ב-1970, ונושא לימודיו היה היסטוריה ומדעי החברה כשהוא מתכונן להשקיע את כל מאמציו האקדמאים ללמידה על גורל האינדיאנים במערב ארה"ב. כמו כולם בתקופה ההיא, הוא לא יכול היה לשחק בקבוצת הוורסיטי, ומקרה קרים עבדול ג´אבר חזר על עצמו: קבוצת הפרשמנים של UCLA הייתה מנצחת בקביעות את הוורסיטי שלקחה באותה עונה את אליפות המכללות. הוא שיחק בקבוצת הוורסיטי בשלוש השנים שהיה מורשה לשחק בהם – 1972-1974.

ישנם הרבה הטוענים שהוא היה שחקן המכללות הטוב בכל הזמנים. הוא הוביל את UCLA לשתי אליפויות, לשתי עונות של 30-0 והוא היה הנשק העיקרי בשיא של המכללות שעדיין מוחזק ע"י UCLA – 88 ניצחונות רצופים. ממוצעיו לשלוש השנים היה 20.3 נק´ עם ממוצע ריבאונדים של 15.7, וכל זה במשחק המבוקר של וודן הדורש שכל חמשת השחקנים ייגעו בכדור כמעט בכל מהלך! הוא ניבחר כמובן לאול-אמריקן בכל שנה ששיחק, וניבחר שלוש פעמים ל-"שחקן השנה" במכללות. בשנת 1973 הוא זכה ב-"מגן סוליבאן" הניתן לספורטאי החובב הטוב ביותר בארה"ב.

בכל שנה משנותיו ב-UCLA הוא זכה גם בתואר שהוא טוען שהיה הכי חשוב לו "ACADEMIC ALL AMERICAN”, וסיים את לימודיו בהצטיינות כשהוא נמצא במה שמכונה כאן "THE DEAN LIST”, או "רשימת הרקטור", שרק הנבחרים שבין הטובים ביותר זוכים בו. יכולתו לשחק 4 שנים בקבוצת הכדורסל החובבנית הטובה בעולם, להוביל 60,000 סטודנטים כאחד ממנהיגי המרד, ועדיין לשמור על רמת לימודים גבוהה ביותר, הם ההוכחות הטובות ביותר שמדובר כאן על סטודנט יחיד במינו.

כשביל וולטון סיים את לימודיו ב-1974, וג´ון וודן פרש שנה אחרי כן, בא הסוף לדיינסטי של UCLA שלעולם לא תוכל לחזור יותר: 7 אליפויות NCAA רצופות, ואליפות נוספת ב-1975 כשרק ב-1974 שברה צפון קרוליינה סטייט את רצף הניצחונות המזהיר של UCLA כשהיא גוברת על UCLA בחצי הגמר בשתי הארכות 80-77, ואז צפון קרוליינה סטייט זוכה גם באליפות הידועה של מאמנה ג´ים ולואנו שניפטר לפני כמה שנים מסרטן מוח אחרי הנאום שנתן, נאום שניכנס כבר להיסטוריה האמריקנית.

משך שנותיו ב-UCLA, ואח"כ בנבא, וולטון היה טיפוס מלא קונפליקטים. מצד אחד תובעני, קולני, מתעקש, OPINIONATED (אגב, גם כשדר טלוויזיה תמיד יש לו את התיאוריות שלו, ויש עוד סיפור עליו כשדר, סיפור לא ידוע: הוא משדר את כל המשחקים עם עניבה וחליפה, אך על רגליו נעלי התעמלות שאיש לא רואה, בגלל הניתוחים הרבים ברגלו הגורמים לו כאבים עד עצם היום הזה!), שלא מתנצל ולא עושה חשבון לאף אחד. הוא טיפוס שאף-פעם לא מחפש אמתלות, ובאותו זמן טיפוס מעט סהרורי, תוהה, מפוזר, ואפילו תימהוני. תמיד הייתה בו מין חריגות ומוזרות. אבל הוא היה שחקן נאמן לכל קבוצה בה שיחק, מ-UCLA ואז בנבא בפורטלנד איתה לקח אליפות ב-1976, ובסלטיקס איתה לקח אליפות נוספת.

אבל על כך במאמר הבא.

 

ביל  וולטון (חלק ב´)

אחרי שפרסמתי "פרויקט אגדות – ביל וולטון" (חלק א´) קבלתי תגובות מכמה חולבי פרות, מגדלי תרנגולים, ורועי צאן שהעיזו לומר שלביל וולטון לא מגיע להיות בין "50 האגדות" כי את רוב הכדורסל הגדול שלו עשה במכללות. כן? אז הבה ואעשה מכם מביני כדורסל, בנוסף לעבודה שלכם בקיבוץ.

=================================================
כמו שחתול רודף אחרי עכבר
=================================================

פורטלנד טריילבלייזרס האמינו שהם מצאו בדראפט את גואל הפרנצ´ייז. מי היה מתווכח איתם? הוא סיים את UCLA ב-1974 כ-"השחקן הטוב ביותר בתולדות המכללות", כפי שכתב עליו ספורטס אילוסטרייטד אז. אני הייתי שולף נגדם שני שמות – פיט מרביץ´ ולו אלסינדור – אח"כ קרים עבדול ג´אבר – ומתחיל ויכוח על "מי היה שחקן המכללות הטוב מכולם", אך זה היה ויכוח ללא מסקנות שהיה נימשך עד היום. בואו נגיד שהוא היה משלושת שחקני המכללות הטובים בהיסטוריה.

הוא ניבחר ראשון בדראפט של 1975, ואז באו שתי עונות שיגדירו את מעמדו בנבא: "שחקן ללא מזל שהפציעות רודפות אחריו כמו שחתול רודף אחרי עכבר". פציעות חמורות באף, בפיסת היד, ואז הפציעה שתרדוף אחריו כל ימיו כשחקן נבא –פציעה בכף הרגל. בשתי עונות אלה הוא החמיץ יותר משחקים, והבלייזרס לא הצליחו לעשות את הפלייאוף בשתי השנים הראשונות שלו שם. הוא הלך לרופאים מומחים בלוס אנג´לס שהמליצו ניתוחים, אך רופאי קבוצת פורטלנד אמרו שהם יתגברו על הפציעות ללא ניתוחים, אלא עם תרופות ופיזיותרפיה.

רק ב-1976-1977 הוא היה בריא מספיק לשחק 65 משחקים. אבל גם כך הוא החמיץ 17. מאמנו ג´ק רמזי דאג לוולטון יותר משדאג לקבוצתו כי המאמן הוותיק המצוין הזה ידע שיש לו עילוי המופיע אחת לעשור, והוא לא רצה להיות המאמן שיחסל לו את הקריירה כשהוא נותן לו לשחק במצב של 75% מבריאותו האבסולוטית. אבל רופאי הקבוצה סרבו לנתח.

=================================================
אליפות ראשונה בנבא
=================================================

בעונתו הראשונה כשחקן די בריא (עונת 1977) הוא הוביל את הנבא בריבאונדים וגגות, וניבחר לחמישיית המערב באול-סטאר, אך כמו שיקרה כמה פעמים אח"כ, הוא חייב היה לוותר על מקומו בקבוצה בגלל פציעה. בסיום העונה הוא ניבחר ל-"חמישיית ההגנה" של הליגה, ולחמישייה השנייה של ALL NBA.

בעונה הראשונה שלו בפלייאוף הוא שיחק ראש בראש נגד קרים עבדול ג´אבר והיה המטאטא הראשי של הבלייזר בסוויפ המפורסם על הלייקרס. בכל ארבעת המשחקים ביל היה טוב בהרבה מקרים. הוא המשיך להריץ את הקבוצה נגד פילדלפיה סיקסרס בגמר המפורסם של 1976-1977 כשלפילדלפיה יש את אחת הקבוצות החזקות בתולדות הליגה, והבלייזרס משחקת עם כוכב אחד – ביל וולטון – וארבעה פועלי ניקיון, שחקנים די טובים, לוחמים, אך לא הרבה יותר מזה. הסיקסרס הובילו 2-0 וכולם היו בטוחים שיהיה "סוויפ" נגד הבלייזרס. פילי שיחקה עם ג´וליוס ארווין, קלדוול ג´ונס, מוריס לוקאס, פרד קרטר, מייק דנליבי, הנרי ביבי, לויד פרי, ג´ורג´ מגיניס, סטיב מיקס, ודארל דאוקינס. אולי השמות הללו לא אומרים לכם הרבה, אבל אז הם היו הסלטה ושמנה של הכדורסל. פורטלנד הופיעה עם בני בלי שם (מלבד דיק ואן ארסדל, מוריס לוקאס, וביל וולטון) כהארם גיליאם, קיט אריקסון (קלע לא רע מרחוק), דייב טווארזיק, קורקי קלהון, ליונל הולינס, לארי סטיל, ג´וני דייויס, קלייד מייס, בוב גרוס (לא יהודי!), רוביו ג´ונס, וואלי וולקר. הם היו חבורת שחקנים ממרתף הנבא. לא היה כלל מקום להשוואה בין שתי הקבוצות.

אבל ביל וולטון השווה את העסק ל-2-2 ואח"כ הוביל את הבלייזרס לניצחון 4-2 ואליפות, כשבמשחק האחרון הוא קוטף 23 ריב´ ומנטרל את 40 הנק´ של ד"ר ג´יי.

הסדרה הזאת יותר מכל אחת אחרת הדביקה לסיקסרס שם של "לוזרית" הרודף אחריה עד היום. אני לא מגזים, אבל זה היה כאילו שמכבי ת"א משחקת סידרת משחקים נגד קבוצה אמצעית בליגה השנייה, והאלמונית, נניח הפועל חדרה – עם שחקניה האלמונים מלבד אחד ששמו ביל וולטון – מנצחת בהפתעה קולוסאלית. אולי ההפתעה הגדולה בתולדות הפלייאוף של הנבא. ומי הביא את הניצחון? ביל וולטון בסדרת משחקים הזכורה לי עד היום בה הוא היה שחקן אלוהי ממש.

אפילו אם היה מפסיק לשחק אז, הוא היה שייך להיכל התהילה. היו לו עוד הרבה שנים טובות, תודה, אבל ישנם פעמים שספורטאי אחד מבצע דבר בספורט שהוא כל כך מעל ומעבר, שרק עבור מבצעו זה הוא הופך לאגדה. הדוגמא הטובה ביותר היא בוב בימון, שהיה קופץ טוב לרוחק, אבל באולימפיאדת 1968 במכסיקו הוא שבר שיא עולמי בקפיצה למרחק 29 רגלים ומשהו. השיא הקודם היה 27 רגלים ומשהו. ז"א שבקפיצה אחת הוא הפך לספורטאי שבגללו אף פעם לא היה שיא עולמי במרחק של 28 רגל. ז"א שמהגבול העליון של 27 רגל לגבול התחתון של 29 רגל, נמצאים 32 סנטימטרים שבצ´יק אחד הם הפסידו מקומם בתולדות השיאים. ז"א שאף פעם לא היה שיא עולמי שהתחיל ב-28- רגלים וככה או ככה אינטשים. קפיצה זאת הכניסה את בוב מימון להיכל התהילה של הא"ק, והוא ניבחר באותה שנה לספורטאי מס´ 1 בעולם גם בארה"ב וגם באירופה. יש לי עוד דוגמאות כאלה, אבל קצרה היריעה מלהזכיר את כולם. מה שעשה ביל וולטון באותה סידרת משחקים נגד פילדלפיה (ולפני כן הסוויפ נגד הלייקרס המצוינת) הוא הישג בסדר גודל של בימון.

=================================================
התחלת מסע הנדודים
=================================================

בעונה הבאה הוא ניפצע במשחק השני של הפלייאוף נגד סיאטל. בלעדיו פורטלנד הפסידה. הוא ביקש טרייד. ביל וולטון תמיד היה מרדן, והפעם הטענה שלו הייתה היחס הרע שמקבל כל שחקן פצוע בפורטלנד "היו פעמים שהם לא האמינו לי שאינני מסוגל להזיז את הרגל. פעם אמר לי אחד המנהלים שמישהו ראה אותי עושה ג´וגינג. לא הייתי מסוגל לזוז ללא קביים, והם מאשימים אותי שאני מבלף פציעה". וכפי שכבר הסברתי, הם סירבו לנתחו.

הבעיה הייתה שמשך העונה הוא ניפצע כל כך הרבה פעמים שבהנהלה חשבו שלא ייתכן דבר שכזה. הם לא הבינו שיש לו עקב וכף רגל מרוסקים כשכל תנועה לא טובה או התנגשות עם שחקן יריב מחסלת לו את כף הרגל לכמה שבועות.

פורטלנד סירבה לעשות עליו טרייד. אבל כדאי היה להם – והם היו צריכים לשאול – את ג´ון וודן איזה עקשן ואיש עקרונות הוא הג´ינג´י הענק. הוא ישב את כל עונת 1978-1979, משהו מקביל למה שעושה סטפן מרברי עכשיו, עד שב-1979 הוא הפך להיות "פרי אייג´נט" וחתם עם הסאן דיאגו קליפרס. הוא שיחק שם כמה עונות כשבכל עונה הוא מחסיר יותר ממחציתה בגלל פציעות. אבל הפציעות לא היו חמורות, ורופאי סאן-דיאגו טענו אף הם שאין צורך בניתוחים.

=================================================
עם לארי בירד בבוסטון סלטיקס
=================================================

היה ברור לו שהוא לא יכול להיות שחקן חמישייה, אבל שחקן שישי או שחקן מחליף לכמה דקות את הסנטר או הפאוור-פורוורד הוא יכול להיות. אף קבוצה לא רצתה בו אז הוא הרים טלפון ללארי בירד (לארי תמיד העריץ את וולטון) וביקש שאולי יוכל לעזור לו לקבל איזה שהוא TRYOUT עם הסלטיקס, כי אם לא ירצו אותו, הוא רוצה לנסות להפוך להיות לייקרי.

לארי עונה: "על איזה TRYOUT אתה מדבר? אתה לא צריך TRYOUT כי כולנו יודעים מה אתה יכול לעשות´."
(לפני כן ג´רי ווסט, נשיא הלייקרס, רצה שביל יביא דו"ח רפואי שהוא כשיר לשחק. זה היה עוד לפני שוולטון החליט להעדיף את הסלטיקס ולשמש מחליף לפריש וקווין מקהייל. מה ששבר את גב הגמל הייתה המוכנות של רד אורבך לקבלו ללא תנאים, והעובדה שהוא רצה לשחק עם בירד).
וולטון: "אני לא יכול יותר לעשות מה שאני יודע לעשות 40 דקות, אך לתת לרוברט פריש מנוחה של 10-15 דק´ או להחליפו אם הוא בפאול-טראבל."

=================================================
לארי: "אתה יכול להתחיל לחפש דירה בבוסטון!".
=================================================

לארי לא העיז לשאול את הכוכב הגדול אם יסכים להיות שחקן ספסל, אך כשההצעה באה מפה החמור, לארי מיד נסע להנהלה ואני לא יודע מה הוא עשה, אך שבועיים אח"כ נודע שוולטון חתום בסלטיקס.

הסלטיקס לא קיבלו את וולטון בחינם. הם חייבים היו להעביר את סדריק מקסוול לקליפרס, פלוס בחירת דראפט ראשונה. הקהל של בוסטון לא אהב זאת: סדריק היה אחד מהשחקנים היותר אהובים בסלטיקס וחובבי הקבוצה חששו שעזיבתו תשבור את המוראל של הקבוצה עם שבר כזה חמור וגדול שוולטון לא יוכל למלאו.
אלא אם-כן היה זה סדריק שביקש ורצה טרייד כדי לשחק בקבוצה בה יעלה בחמישייה (בסלטיקס הוא היה שחקן ששי ואפילו שביעי), הטרייד שלו קצת פגע בי, אוהב הסלטיקס מאז ראיתי את משחקם הראשון נגד הניקס במדיסון סקוור גארדן באוקטובר, 1961, עם בוב קוזי, ביל שרמן, קייסי ראסל, סם ראסל, ביל ראסל, תום היינסון, "החיה" לושקטוף ואחרים. תמיד הסלטיקס הייתה ידועה כקבוצה הנאמנה לשחקניה עד הסוף. אז אפילו שאהבתי את וולטון, שנאתי את הטרייד שחשבתי שנעשה בשרירות. רק אחרי שנים קראתי שאכן מקסוול רצה להפוך לכוכב נבא והוא ידע שבסלטיקס הוא לא יוכל לעשות זאת. הוא ביקש טרייד. אחרי שלארי אמר לאורבך שהוא יכול להביא את וולטון, כל הטרייד נעשה מהר ופשוט מאד.

ביל וולטון ששיחק רק 10 דקות במשחק זה, ולעתים 15, ואפילו לעתים 20 ו-20-פלוס דקות במשחק אחר, שמר על בריאותו. הוא לא סתם "שמר" עליה. הוא הפך ל-"שחקן ה-6 של הנבא" באותה שנה. מי שראה כמה מהפעולות של בירד-וולטון, או וולטון-בירד, ידע שצמד איכותי כזה לא ישחק יותר אף פעם ביחד.

אבל לרוע מזלו וולטון ניפצע שוב בעונה הבאה (1987-1988) , ואם כי הספיק להבריא כשהפלייאוף התחיל, הוא לא יכול היה לתרום הרבה נגד קרים עבדול ג´אבר. הוא ניסה עונה נוספת, עונתו האחרונה ב-1990. הוא ניפצע שוב אחרי המשחק השלישי של העונה והוא ישב על הספסל בתקן של "שחקן פצוע" שאסור לו לשחק. אבל הוא עזר בהתלהבותו, בחיבוקי הספסל שלו, בחיוכו הנפלא מכאן ועד להודעה חדשה, ושנים אח"כ נודע לי שהוא גם היה מעין "עוזר מאמן" לפרונטליין. הוא ידע שהגיע הזמן לפרוש.

את הסטטיסטיקות שלו אכלול בסוף. אקח אותן מהתגובה ששלח ישראל קרמר. מה שקרמר שכח (או לא ידע) להוסיף שוולטון הוא עד היום השחקן היחידי לזכות בכל התארים האפשריים, "השחקן המצטיין של הפלייאוף", ה-MVP של הנבא, ה-MVP של סידרת הגמר, "שחקן ההגנה" של הליגה, וה-"שחקן השישי" בליגה.

וולטון תמיד היה שונה מאחרים. כשפרש הוא טען שהשגיאה הגדולה שעשה הייתה שמייד אחרי שנתו הראשונה בפורטלנד הוא לא עשה ניתוח כולל שהוא עשה רק כשהוא פרש, ואחריו רק תרופות הומאופטיות מהטבע. "במקום זה כולם ניסו לשכנע אותי שכדורים יעזרו. ההנהלות לא מתחשבות בשחקן. כל מה שהן רוצות היא תוצרת מיידית. פורטלנד לא רצו לאבד אותי לעונה שלמה, והתוצאה הייתה שהם איבדו אותי יותר מעונה אחת. בסאן דייגו היה אותו סיפור. אני מאשים גם את עצמי על שלא דרשתי ניתוח, אך בתקופה ההיא בנבא הייתה דיקטטורה ואתה עשית מה שציוו עליך, או ש…תחפש מקצוע אחר. "כל הרפואות שנתנו לי רק הקדימו את פרישתי ורק הגדילו את רמת פציעותיי" הוא אומר היום.

=================================================
אחרי הפרישה
=================================================

ביל וולטון הוא בסקהוליק. חולה כדורסל. עבד לכדורסל. ראיתי אותו משך השנים בכל מיני מאורעות מאליפויות בתי ספר תיכוניים, ועד אליפות הנשים של הנבא. אם הוא לא משדר – הוא מגיע כחובב. אבל כדורסל הוא מה שהוא אוכל וישן. הוא עבד עם בנו לוק 4-5 שעות ביום ולמעשה ביל יצר שחקן נבא בעצמו. ללא וולטון האב, וולטון הבן היה היום רק מסתכל על הלייקרס בטלוויזיה. שימו לב למשחקו הנכון של הצעיר. לוק משחק באחת מהקבוצות הטובות בעולם. הוא לא סתם יושב על הספסל! היו משחקים רבים שעלה בחמישייה! והוא לא הכי מוכשר בעולם. כמוהו ישנם אלפים, כולל ליאור אליהו. אבל אביו הצליח להפכו לשחקן שהוציא כל טיפת מאמץ מהבן, עד שהפך לשחקן נבא לגיטימי. המאמן דנליבי לא היה חייב לעבוד ככה.

בנו – אחד משני כוכבי הפייסרס – נולד שחקן טבעי.


ביל עבד גם עם שלושת בניו האחרים אבל לא היה להם את הגובה של לוק, וכנראה גם לא את היכולת שלו, אבל בכ"ז שלושתם שיחקו בדיביזיה הראשונה, אדם ב-LSU, כריס בסאן דיאגו סטייט, ונייט בפרינסטון. נייט המשיך בלימודיו לתואר MBA בסטנפורד, והיום הוא בעל חברת השקעות מצליחה ביותר בניו-יורק, ואומרים שהוא אחד היחידים שהצליח להיאבק, ולנצח, את המשבר הכלכלי. לפני חמש שנים בערך הוא "רץ" למשרת סנטור במדינת קליפורניה ב-2003, והפסיד רק ב-"RECALL”.

כמובן שביל וולטון ניבחר להיכל התהילה ואחד מ-"50 האגדות". הוא זכה בשתי אליפויות, ושתיהן היו העונה היחידות בהן לא שיחק פצוע.

=================================================
סיכום הסטטיסטיקה על פי קרמר
=================================================

שחקנים משובחים רבים ששיחקו הרבה יותר משחקים, לא הגיעו למספר התארים שוולטון הגיע עליהם בעונות שהיה במצב בריא (לפחות ברוב העונה) וסה"כ שיחק 458 משחקים בעונה הרגילה ב-10 עונות. והתארים וההישגים האלה הם מספיקים כדי להכניס אותו ל-50 האגדות, והם מראים שהוא טוב יותר מהמספרים שהשיג: בעונה הסדירה – 13.3 נק´ (52.1% מהשדה ו-66% מהקו), 10.5 רי´, 3.4 אס´, 0.8 חט´, 2.2 חס´ ו-2.7 אי´ ב-28.3 דק´ למשחק, שביחס ל-36 דקות (בערך זמן כזה ואולי קצת יותר הוא היה משחק אם הוא היה בריא) הנתונים שווים 16.9 נק´, 13.4 רי´, 4.3 אס´, חטיפה, 2.8 חס´ ו-3.8 אי´.

בעונות שהיה בריא בשנות השיא השיג את הנתונים הבאים: בעונת 76/7 השיג בממוצע 18.6 נק´ (52.8% מהשדה ו-69.7% מהקו), 14.4 רי´, 3.8 אס´, חטיפה ו-3.2 חס´ ב-34.8 דק´ ב-65 מש´.
ב-77/8 שזכה בה בתואר ה-MVP של העונה השיג 18.9 נק´ (52.2% מהשדה ו-72% מהקו), 13.3 רי´, 5 אס´, חטיפה ו-2.5 חס´.

בפלייאוף 77´ שבו הוביל את פורטלנד לאליפות היחידה שלה עד היום הוא קלע 18.2 נק´ (50.7% מהשדה ו-68.4% מהשדה), קלט 15.2 רי´ מסר 5.5 אס´, חטף פעם אחת וחסם 3.4 פעמים למשחק ב-39.7 דק´ ב-16 מש´.

=================================================
קריירת שידור ואנליזה
=================================================

המילה הטובה ביותר לתאר את ביל השדר היא לומר שהוא OUTSPOKEN. הוא אומר מה שהוא רואה ומה שהוא מבין. הוא לא עושה חשבון לאף אחד, כולל כוכבים כקובי, לברון, ווייד, וכאלה. היחידים שהוא אף פעם לא ביקר היו לארי בירד, מייקל ג´ורדן, ומג´יק ג´ונסון. ביל נמצא בעולם הבידור. חבריו הם בוב דילון פיש והאחים אלטמן. הוא הצטרף ללהקת ה-GREATFUL DEAD בקונצרט שנתנה מול הפירמידות במצרים, כשהוא המתופף. הוא זכה להיכנס כמוסיקאי ל-"היכל התהילה של ה-GRATEFUL DEAD”

ביל וולטון זכה פעמיים ב-"EMMY”, הפרס היוקרתי ביותר בטלוויזיה. הוא הופיע ב-5 סרטים, עשרות תכניות טלוויזיה (כולל SESAME STREET) והייתה לו תכנית טלוויזיה כלל-ארצית בשם "BILL WALTON LONG STRANGE TRIP"

כבר שנים הוא אנליסט מבוקש ביותר ב-CBA, NBA ו-ESPN. הוא כיסה שלוש אולימפיאדות ושלוש אליפויות עולם בכדורסל. כאלה המסתייגים ממנו כאנליסט. אני לא. אני בולע כל מילה שהוא אומר. בתחילת יוני 2008 הוא "ניבא" שהסלטיקס ינצחו בששה משחקים. הייתה זו "נבואה" שהוא זרק לאומה שלמה ולעולם שלם. נבואתו התקיימה ב-17 של אותו חודש.

אגב, ובזה אסיים, לפני שבוע כשמיאמי ניצחה את הלייקרס פגשתי אותו בלאונג´ העיתונאים. מאחר והוא אוהד כזה של הירוקים מבוסטון, אבל בנו משחק בלייקרס, פתאום בא לי לשאול אותו מי רצה שינצח בפלייאוף של השנה שעברה. הוא ענה לי:" אני תמיד הייתי טיפוס ירוק. עוד מילדותי אני מאמין בפילוסופיה של הירוקים. מה צבע המדים של הסלטיקס? אז את התשובה אתה צריך לדעת בעצמך, ולא משנה שבני אינו ירוק!

=================================================
אתגר השבוע:
=================================================

באיזה סרטי קולנוע הופיע ביל וולטון? (אקבל 3 מ-5)

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 57 תגובות

  1. הופיע בסרטים הבאים- חובבן "semi pro ", שטן על הזמן "Little Nicky, בתרגום גרוע במיוחד", ובסרט Celtic Pride (גאוות הסלטיקס), שלא יצא בארץ

  2. ביל וולטון הופיע בסרט נחצ'ה והגנרל של הבמאי המפורסם ג'ורג' עובדיה ובכיכבו של יעקב בודו

    כמו כן קארים עבדול ג'אבר כיכב בסרט טיסה נעימה , ריי אלו כיכב בסרט יש לו את המשחק ( וגם העמיס על הדרך כמה בימבוס שחובבות חציל בטעם שוקולד )
    גיורגי מיורסן שיחק בסרט ממש גרוע עם בילי קריסטל

    כמו כן מופיע ברשימות של מומי שריק פוקס שיחק במספר סרטים וגם בוונסה וליאמס שלא כמו סרינה , היא באמת פצצת על ,שעשויה לצלות כל חציל על אש גבוהה.

    מדונה שיחקה בסרט אוויטה וכמו כן שיחקה בכדורים של דניס רודמן.

    מומי מעדיף את המשחק של זאב רווח כאלימלך זורקין בסרט הקלאסי חסמב"ה.

    וולטון היה שחקן גדול במכללות לפי הזכור למומי , אבל הבן שלו ממש חומץ בן יין . ישב עם מטף כיבוי אש על הספסל של הלייקרס שהכסא לא יעלה בלהבות

  3. ישנן שמועות שסילבי תפשה את מומי באילת עם איזה רוסיה ושפכה עליו כימיקל אטריאל ששורף את השערות. מומי קרח עם צלקות על הפדחת ונמצא בביילינסון. מי שרוצה יכול לשלוח פרחים ל-"מומי החציל השרוף".

    1. שמועות במיץ עגבניות
      סילבי בעמידת מוצא על שש , מחכה למומי בחדר שינה
      החציל בשיא , לא קרחת ולא צלקות
      יש למומי סיפור על ניסים צלקת , פרצוץ עבריין אבל מה ילד טוב כפר סבא
      מה איתך ד"ר לשים לך איזה לברק על האש ?
      שמעתי שאתה מגיע לארץ לכבוד החתונה של שימרית ושטיינברג ?
      מומי שומר לך שולחן כבוד מצד הכלה , כמה מוזמנים לרשום אותך כאפרה?

  4. ההשוואה לבוב בימון מדהימה
    האם ניתן לסווג את פורטלנד של 77 כאלופה החלשה ביותר בתולדות הליגה ? להוציא מיאמי של 2012 🙂
    וולטון שחקן עצום שיכל להגיע לשיאים אדירים לולא הפציעות

  5. מנחם.
    טור מרתק כרגיל…… אבל השאלה/טענה שלי היא: ביל וולטון הוכיח שכשהוא בכושר אי אפילו קארים לא יכול לעצור אותו, נחשב לסנטר המוסר הטוב בNBA איי פעם(סאבוניס שיחק שש שנים ואת המסירות היפות והמהלכים היפים עשה באירופה).
    כאן בא הצד השני..: פציעות,ריבים,מחאות,הפגנות הם רק חלק מהבעיות שלו….
    אז השאלה שלי היא: האם לוולטון יש מקום ברשימת ״10 הסנטרים הטובים בהיסטוריה״ ?

    1. מבחינת יכולת המשחק בוודאי שכן, אך אם מביאים בחשבון הישגים ותארים, אז יש בעיה כי פציעותיו מנעו ממנו ליותר ממה שהשיג. ואם הייתה לו קריירה עם מעט פציעות, היהכמובן משחק יותר עונות והיה יכול להיות אף מחמשת שחקני הציר הגדולים בכל הזמנים. כן היה יכול להיחשב אף לטוב יותר מהאקים או שאק (לשאק הייתה דומיננטיות אדירה אך זה עקב ממדיו הגדולים ואין מכך כדי להוריד מהיותו סנטר נפלא).

    2. הסנטרים המוסרים הטובים אי פעם היו ווילט וראסל, ווולטון גם אם היה בריא לא היה מגיע לממוצעים גבוהים וכנראה נמוכים יותר, וזה עדיין לא מוריד מיכולת המסירה שלו ושל עוד שחקני ציר אחרים כמו כארים למשל.

  6. הסנטר הלבן הטוב ביותר ומהחכמים ביותר. נפלא בהגנה ובהתקפה, ריבאונדר מדהים, חוסם גדול ויכולת מסירה מעולה. מנהיג, וינר ולוחם גדול עם לב ענק. יכולתו טובה משמעותית מהממוצעים בקריירה שנפגעה בגלל פציעותיו, אך בעונות שבהן שמר על מצב בריאותי ראוי השיג שתי אליפויות ב-77' עם פורטלנד ו-86' עם בוסטון; MVP של הגמר ב-77' עם 18.5 נק' (54.5% מהשדה ו-78.9% מהקו), 19 רי', 5.2 אס', חטיפה ו-3.7 חס' ב-37.7 דק' למשחק כשבפלייאוף כולו הוא השיג 18.2 נק' (50.7% מהשדה), 15.2 רי', 5.5 אס', ו-3.4 חס' ב-39.7 דק' למשחק; MVP של העונה הסדירה ב-77/8' (שיחק 58 מש' ונפצע שוב) עם 18.9 נק' (52.2% מהשדה), 13.2 רי', 5 אס', חטיפה ו-2.5 חס' ב-33.3 דק' למשחק, כשעונה לפני כן הוא השיג 18.6 נק' (52.8% מהשדה), 14.4 רי', 3.8 אס', חטיפה ו-3.2 חס' ב-34.8 דק' למשחק; וכן זכה בתואר השחקן הששי של העונה ב-85/6' ובאליפות במדי הסלטיקס.
    13.3 נק' ב-52.8% מהשדה ו-66% מהקו, 10.5 רי', 3.4 אס', 0.8 חט' ו-2.2 חס' ב-28.3 דק' למשחק, ו-2.7 איבודים (חישוב האיבודים החל בעונתו הרביעית [77/8']) ב-25.7 דק' (באותו הזמן קלע 11.78 נק' ב-53.2% מהשדה ו-66.2% מהקו, קלט 9.04 מסר 3.65 אס', חטף 0.74 פעמים וחסם 2.04 פעמים) למשחק בעונה הסדירה (16.9, 13.3, 4.3, 1, 2.8 ו-3.8 ביחס ל-36 דק') בעונה הסדירה; 10.8 נק' ב-52.5% מהשדה ו-67.3% מהקו, 9.1 רי', שלושה אס', 0.7 חט', ו-1.7 חס' ב-24.4 דק' למשחק, ו-1.2 אי' ב-14.73 דק' (באותו זמן קלע 6.1 נק' ב-56.62% [בעונתיים הראשונות מהן 58.56%] מהשדה ו-65.9% מהקו, קלט 5.2 רי', מסר 1.37 אס', חטף 0.4 פעמים וחסם 0.63 פעמים) למשחק (15.9, 13.4, 4.4, 1, 2.5 ו-2.9 ביחס ל-36 דק') בפלייאוף.

  7. כתבת שאני שכחתי הוא לא יודע שוולטון זכה בכל התארים האפשריים, אך לא מצאתי את שמו בין הזוכים בתואר שחקן ההגנה של השנה וזאת כי התואר חולק מ-82/3'.

להגיב על Check My Site לבטל

סגירת תפריט