פרויקט "שחקנים שאסור לשכוח" – מארק אגווייר / דובי עופר

מארק אגווייר – הבורג הנכון במקום הנכון

יש בעולם דבר מצחיק שנקרא אקולוגיה.

האקולוגיה טוענת שהעולם מחולק למערכות שנקראות על שמה, כלומר מערכות אקולוגיות. מערכת אקולוגית, טוענת האקולוגיה, מורכבת מהאורגניזמים בסביבה, כלומר צמחים, בעלי חיים, פטריות, חד תאיים , שמקושרים ביניהם ברשת מופלאה ומגניבה של קשרים.

מערכת אקולוגית זה כמו ארון עם מלא מגירות. מלא מלא מלא מגירות. כל מגירה נקראת נישה, ובכל אחת נמצאת חיה. או צמח. או פטריה.. הבנתם את העניין.

יש, כמובן, הבדלים בין ארון למערכת אקולוגית. העיקרי הוא שאם מוציאים מגירה מארון אז יותר קל למצוא את הדף קשר מהמילואים שנפל מאחוריה. אם תוציאו חיה, נגיד יתוש, ממגירה במערכת אקולוגית, המערכת תתמוטט.

הפעם אני בטוח בשם של החיה – יתוש.

לא תמיד ברור איך היתוש מחזיק את הארון. מה שכן בטוח הוא שלמרבה הצער צריך יתושים.

ממש כמו את מארק אגווייר.

תראו את דטרויט של סוף האייטיז, בואכה ניינטיז.

מנהיג מרעיש, קלעי ומוסר היה. קראו לו אייזיאה והוא היה די טינופת, אבל גם כל הדברים האחרים.

מנהיג שקט, קולע ושומר היה, קראו לו דומארס.

ריבאונד היה, וקראו לו רודמן, וגם תולעת.

הגנה, נשמה, ריבאונד וזריקה מבחוץ, ליימביר.

חסימה, ספסל, מלחמה, הגנה – סאלי, אדוארדס.

שחקן שישי – מי שנכשל כאן אני פוסל לו את המבחן ולא ממשיך לבדוק. רמז – לא תנור.

חוץ מזה היה גם מאמן על, קראו לו צ'אק דיילי ואין מספיק מילים שיתארו את ההערכה וההערצה שלי כלפי האיש הדגול והמנוח הזה.

אחרון חביב היה דנטלי. אדריאן דנטלי היה הול אוף פיימר לעתיד ואחד מספקי הנקודות היעילים בתולדות הליגה. אלא אם כן יש לכם כינוי אחר לשחקן עם ארבע עונות רצופות עם למעלה מ30 נקודות (!). ארבע, 30+, ברצף, אוקיי?

כבוד להול אוף פיימר – אדריאן דנטלי.

אז נכון, בפיסטונס הוא לא היה בשיאו, אבל עדיין, שחקן של 23 למשחק.

אדריאן דנטלי היה פיצוץ של שחקן, אבל הפיסטונס חיפשו סוג אחר של יתוש, או את הגרוש. הגרוש הנכון שישלים להם לירה שאיתה קונים אליפויות.

לשמחתם, לדאלאס היה בדיוק כזה, והיו לו כמה יתרונות – יותר צעיר, חבר של אייזיאה, ואנטיפת. כולם במאבריקס שנאו אותו, החל מהמאמן דיק מוטה ועד אחרון השחקנים. רק דונאלד קארטר, הבעלים, החזיק ממנו. יודעים למה? קבלו.

בהתחלה, במכללות, אגווייר היה כוכב בדה פול, ונבחר לשחקן השנה ע"י כל גוף שמביע דעה בעניין. הוא נכנס לNBA היישר מהמקום הראשון בדראפט, והיה כוכב בסדר גודל כזה שעד היום מחזיק בשני שיאי קליעה למאבריק – ממוצע עונתי – 29.5 למשחק ב84', וכמות נקודות עונתית – 2330. בנוסף, הוא נבחר שלוש פעמים לאולסטאר. את המאבריקס, שבאו לעולם רק ב1980, משך אגווייר לחמש הופעות פלייאוף רצופות, בשיאן הפסידו בגמר המערב ללייקרס בשבעה. נאה ביותר כרקורד של כוכב, ועדיין, בלתי נסבל כאדם וחבר לקבוצה. מה עושים? עוברים לדטרויט.

לבד מול כל השאר. אגווייר בדאלאס.

דטרויט, כאמור, נתנה סקורר מזדקן אחד, וקיבלה אחר, צעיר, שהוא במקרה חבר של אייזיאה מהילדות בשיקגו, וגם אחד שמוכן לעשות סוויץ' – מכוכב אגואיסטי ושנוא לבורג חשוב ומקובל במערכת משומנת. בתמורה לנכונות קיבל אגווייר שתי טבעות אליפות ומקום של כבוד בפרויקט, ואפילו הקבלה ליתוש בסיפור המבוא לטור, שעסק באקולוגיה. שווה.

אז בסדר, זה מצד אגווייר. אבל מה קיבלו הפיסטונס שעשה מקבוצה מצויינת של כמעט, לאלופה פעמיים ברצף?

אני לא יודע.  לא כוח אש, כי זה היה כבר עם דנטלי. לא שחקן שישי, שהיה המייקרוווייב. לא הגנה, ריבאונד או נשמה.

כנראה אוממי. אוממי זה מין ביטוי יפני שאף פעם לא הבנתי שמדבר על טעם שהוא לא בעצם טעם,  שמתקבל מאיזון נכון בין טעמים (וקצת מונוסודיום, אבל עזבו).

אז נגיד שאגווייר היה אוממי. בפיסטונס היה הכל, ואתו זה התחבר בול.

זה לא סתם בורגר, זה אוממי בורגר!

אני מאמין שאת המטמורפוזה הזאת, מכוכב ארוגנטי לבורג חשוב בטעם אוממי, הוא עשה בעזרת אייזיאה, אבל יותר מכך בזכות צ'אק דיילי והאווירה הקבוצתית שהנהיג בקרב הבד בויז המטורפים של אז.

שמח להיות חלק מקבוצה. אגווייר עם תולעת ומהורן.

את הדיווידנד על כך נתן לו אגווייר שנים אחר כך, כשהיה עוזר מאמן בניקס:

“So far as understanding what it takes in order to win and being in the scheme of winning offensively and defensively, I think Chuck Daly might have had the biggest impact on me. Understanding not just basketball, but what type of philosophy he’s trying to get through and how we’re trying to win, I think he had the biggest influence.”

מארק אגווייר שיחק בדטרויט ארבע וחצי שנים, בהן קלע 13 בממוצע. בדאלאס שיחק שמונה וחצי, עם 24.1.

בדאלאס, החל מעונתו השלישית ואילך, היה אגווייר מחוץ לחמישייה בחמישה משחקים.

בדטרויט, מעונתו המלאה הראשונה ואילך, פתח ב80 מ262 המשחקים ששיחק.

אחרי עונת פרישה של 10.6 בקליפרס, סיים אגווייר את הקריירה עם 20 מדויק למשחק.

אדריאן דנטלי, לעומתו, שמר על הממוצעים גם בדאלאס וסיים קריירה עם 24.4. ב2008, 17 שנים אחרי פרישתו, נכנס אדריאן דנטלי להיכל התהילה, בזכות יכולתו לשים נקודות על הלוח.

האם מארק אגווייר ראוי להיכל?

קשה להגיד. הוא בטח לא מועמד טבעי. אמנם בדאלאס היה המנהיג והמוביל, אבל בקבוצת האליפות של דטרויט מילא אגווייר תפקיד חשוב ובלתי ניתן להחלפה, אבל לא מרכזי. מצד שני, כבר אמרנו, בלעדיו לא היו מגיעות האליפויות, כנראה. ולכן את הקול שלי להיכל הוא מקבל.

ולסיום, כדי להפריד את עצמנו מאתרים חסרי תרבות, הרי לכם קצת קולטורה, על עובדות החיים, חסידות ויתושים, ולמה אותם בכלל צריכים.

לשם מה קיימים יתושים בעולם?/ נתן אלתרמן

לשם מה קיימים יתושים בעולם?
יתושים, לשם מה קיימים?
מטרידים ועוקצים, דם אדם מוצצים
מן הדם מתקיימים ורק גרוד גורמים.
לשם מה הם בכלל קיימים?
יתושים קיימים בשביל צפרדעים
ובשרם לחיכם הוא ערב וטעים
קיימים הם בשביל הצפרדעים!

לשם מה קיימות הצפרדעים בעולם?
צפרדעים, לשם מה קיימות?
בביצה הן עומדות, מקרקור כבר צרודות
מיתושים מתקיימות וחירוש רק גורמות.
לשם מה הן בכלל קיימות?
צפרדעים קיימות בשביל החסידות
שאותן הן בולעות ועל רגל אחת עומדות.
קיימות הן בשביל החסידות!

לשם מה קיימות חסידות בעולם?
חסידות, לשם מה קיימות?
הן תמיד נודדות, משחיתות השדות,
גם אינן חכמות, רק להרס גורמות
לשם מה הן בכלל קיימות?
חסידות, זה ברור, מביאות ילדים
אשר יהיו אנשים נחמדים.
חסידות מביאות ילדים!

לשם מה קיימים אנשים בעולם?
אנשים, לשם מה קיימים?
הם הופכים עולמות ועושים מלחמות
לשם מה הם בכלל קיימים?
קיימים הם בשביל היתושים
אשר קיימים מדם אנשים!

לכן אל תתגאה אדם
ואל תרבה קושיות.
לכל יצור כאן בעולם יש סיבה לחיות
ואל תפגע נא ביתוש שעל אפך עומד
יבוא יום ובגללו עוד ילד ייוולד.

איזה גאון אלתרמן.

דרך אגב – אחרי הפרישה ב94' נשאר אגווייר בתחום, בתחילה כאחראי על פיתוח שחקנים בדאלאס, ולאחר מכן עוזר מאמן שם ובניקס.

כיום הוא מתגורר עם אשתו בדאלאס, ולפי מה שנכתב לאחרונה היה חלק פעיל בעסקת המכירה של המאבריקס מרוס פרו למארק קיובן.

דובי

אנטומולוג, אגרונום, עובד סוציאלי ומטפל. גר בערד עם בת זוג + 3 ילדים, כלבה, וחיות.

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. איזה מעפאן אני 🙂
    עשית בראש רשימה של האפליינסס במטבח אמריקאי ממוצע
    מיקרוויב
    פחחח…. יצאתי באמת מפגר. בדיקה קצרה הביאה לי את
    וויני "מיקרוויב" ג'ונסון
    הידוע יותר בכינויו winnie microwave johnson
    לא קראתי עליו הרבה, בכל זאת, חגים…
    יהיה מעניין ללמוד עליו.

    ולמנחם היקר (בצירוף שאפו על האתר)
    העונה הקרובה היא העונה האחרונה של אולם הפחים המיתולוגי בחולון.
    אם יוצא לך להיות בארץ אני ממליץ לך לבוא לראות קהל ג'ננה בטעם של פעם.
    אבל הכל עם טעם 🙂
    חוויה מיוחדת. אני מביא את בתי ובני שמאד נהנים, תביא את הנכדים….

    1. איש יקר, טוב שהזכרת לי…
      הוספתי בתחתית את הקישור לשאר הטורים בפרוייקט.

      ויני הוא השני, כמדומני….

      בעיניי הם ראויים. כמה טענו שהפוסט על לארי נאנס היה ממש טוב

    2. האחרונה?! למה?
      הרבה זיכרונות טובים יש לי מהאולם הזה, מתקופת מייק קרטר, צעקות "משוגע", תיפוף על דפנות האולם ועל סירים מהבית… אחלה אולם ואחלה קהל!

    3. את הכינוי "מיקורגל" (או בתעתיק מאנגלית "מיקרווייב") נתן לו דני איינג' שהיה אז הקלעי (שחקן בעמדה 2) הפותח בסלטיקס, והסיבה היא כי ויני היה נכנס לעניינים מהר כמו שהדברים במיקרוגל מתחממים מהר.

  2. מומי יותר בקטע מיזרחי , פחות אלתרמן ופחות יתושים.

    אחלה פוסט על שחקן שמנמן שהיה שם את הכדור בטבעת

    מומי זוכר שהוא נבחר ראשון בדראפט של 81 לפני אייזה תומאס

    קבל את שיר הדבורה שמוקדש לצרעות משארלוט , בביצעו של הזמיר התמני ליאור פרחי

    יש לה זוג עיניים איתן היא מביטה
    כמו אל השמיים היא פיתחה שיטה
    מבט אחד ממנה ואתה קפוא
    תחזור מהר להנה כולם כבר ניסו

    תזהר ממנה היא כמו דבורה מיד עוקצת
    סתם מסכה שהיא לובשת
    תזהר אחי כי אותך היא מחפשת.
    תזהר ממנה היא כמו דבורה מיד עוקצת
    סתם מסכה שהיא לובשת
    תזהר אחי בכולם היא משחקת.

  3. מומי זוכר את אגוואיר בדאלאס של שנות ה 80
    הפסידו בגיים 7 ללייקרס ב 88
    זו הייתה קבוצה תענוג יא חביבי
    מארק אגוויר , רולנדו בלקמן , דרק הארפר, רוי טארפלי שהיה חזק על קוק , סם פרקינס המקורי והגרמני דטלף שרמפף
    מומי זוכר שכל המשחקים באל איי נגמרו 15 פלוס ללייקרס

    מה איזה כתבה על מייקל קופר מחמדו של מומי ?

    1. מייקל קופר…
      אוטיס ת'ורפ נכנס כי אפלטון הכריח אותי. בערך.

      אני לא רואה סיבה להתעלם מהאיש הנחמד עם הרגליים הדקות והגרביים הארוכות… מייקל קופר….

      הוא נתן הופעת אורח קצרצרה בטור על מיטשל וויגינס, אבל כנראה שהוא באמת ראוי לטור משלו.

      1. כאחד משחקני ההגנה הגדולים אי פעם שהיה מצוין גם בהתקפה ווינר גדול (לצערי הרב), הוא בהחלט ראוי לטור בפני עצמו ושחקן יותר טוב משמעותית מרובם ככולם של השחקנים שבמסגרת "שחקנים שאסור לשכוח".

  4. כיף, כיף, כיף של מאמר, וכיף של קריאה. מאמר מצויין. אגווייר היה מין קרציה שאי אפשר להיפטר ממנה. הוא היה שחקן מסוכן מאד.
    אני אוהב מאד את הכתיבה שלך ויכולתך להביא קצת דוגמאות וקשרים מהעולם הגדולץ
    איזו השכלה יש לך דובי? מין M.A בהסטוריה או בסוציולוגיה?

  5. מצטרך ל-DOD לפני שהחמיא לך על שאתה מסוגל לצאת ממסגרת הריבוע של הספורט ולהביא קצת מקורות וידע מהעולם הגדול, ולא חושש לצאת מריבוע המאמר ולהביא שיר של אלטרמן!
    בקשר לאגווייר, היה בו משהו מעצבן שאיני יכול לשים עליו אצבע. הוא לא היה נעים אלי כעתונאי, אבל ראיתי שהוא לא היה נעים גם לאחרים.
    צריך לבדוק, אבל נדמה לי שהוא שיחק בנבחרת ארה"ב באולימפיאדת 1980. מה שבטוח זה שהוא הביא את דה פול ב-1979 לפיינל פור כמעט לבדו, ושם הפסיד את חצי הגמר ל…לארי בירד ואינדיאנה סטייט. אני זוכר זאת כי מאז הוא שנא את בירד ומעולם לא דיבר אליו בכבוד הראוי לו. תמיד קינא בלארי בירד.

    1. האמריקאים לא שיחקו ב 80 באולפיאדת מוסקווה
      איפה הוא ואיפה בירד ? כמו להשוות בין מרצדס לקאיה
      אגויר זכור לי כשחקן תחנה אחרונה , שהכדור אצלו הוא התחנה האחרונה ואיש לא רואה את הכדור יותר

      עם כל הכבוד לאגוויר היה לו מזל שעבר לפיסטונס בזמן הנכון , כבר ב88 הפיסטונס נכנעו ב 7 ללייקרס . הזכייה ב 89 ו 90 הייתה מתרחשת איתו או בלעדיו

      1. זה מה שיפה בהיסטוריה, אף פעם אי אפשר לדעת מה היה קורה אם משהו לא היה קורה.

        הדבר היחיד שאנחנו כן יודעים הוא שעם דנטלי לא לקחו אליפות, ומייד כשהגיע אגווייר לקחו שתיים…

    2. מודה ומתוודה – שלוש שנים מהעשור השלישי בחיי התעסקתי עם חרקים. ליתר דיוק, עם פשפש אחד ויחיד.
      ליתר דיוק שבדיוק, מחקר. מחקר על חיי המין של פשפש יחיד ואחד.
      לו הייתי דתי, הייתי נשבע. אני לא, ולכן נותר לי רק להבטיח שזו האמת.
      ושם, במעבדה, הכרתי את מה שכתב אלתרמן על היתוש.
      עקיף אבל עובדה.

  6. מת על אגוויאר ושמח על הכתבה, עם זאת לדעתי האישית – הרגשתי שהיה ניסיון קצת מיותר ליצור המון צבע מסביב, ומעט מדי על אגוויאר עצמו – איזה שחקן הוא היה (סמול פורוורד נמוך יחסית אבל בעל משחק לואו פוסט קטלני + קליעה מרחוק, אבל אתלט מאד מאד בינוני).

    הייתי רוצה גם להוסיף שלאגוויאר ולאייזאה היה עוד חבר משותף – מג'יק ג'ונסון.

    שלושתם היו חברים קרובים הרבה מאד שנים, וזה די אירוני שבסופו של דבר אייזאה ואגוויאר זכו לשחק ביחד ולזכות בתואר נגד מג'יק.

    1. דדי, אני מסכים. הרגשתי כך גם בעצמי ושמח שהעלית את הנקודה.
      הפוסט הספציפי נכתב, נערך, נמחק ונכתב שוב לפחות שלוש פעמים, והכל בניסיון להגיע לאיזון בין ידע ועניין. אחרי שלושה לילות החלטתי שדי, חתכתי ופרסמתי.
      ככה זה למעשה עם כל פוסט. וזה ההבדל בין כותב למגיב.
      המגיב, לא כולל קרמר, קורא, מנתח, מרגיש, מגיב, כותב ומפרסם. כל זה אורך דקות ספורות. לכל היותר מפרסם תיקון או מפתח ויכוח כדי לכסות על טעות או הצהרה מוגזמת.
      הכותב עובד, ועובד, ועובד, ובסופו של דבר מפרסם טקסט ערוך, ארוך ובעיקר סגור. זה סוג אחר של כתיבה ומחויבות. זה סוג אחר של מישהו.
      הסוג השלישי, אגב, הוא הקורא שאינו מגיב, שזה מחויבות פחותה אפילו לעומת המגיב.

      בהופס יש מאות, אולי אפילו אלפי, קוראים, עשרות מגיבים מזדמנים, עוד פחות מכך מגיבים קבועים, והכי מעט כותבים.

      מה זה אומר?

      1. הכי חשוב, דדי וכולם, אנא אנא אנא, המשיכו לקרוא ולהגיב, כמה ומה שרק תרצו. זה סם החיים של הכותב, ועבור כך הכל שווה.

        ולגבי אגווייר – היו לו כפות ידיים עצומות. המוב-בסיבוב היה פלא מגניב לצפייה. עוד פרט שלא נכנס.

  7. עזוב כפות ידיים – היה לו ישבן עצום שמאד הקל עליו ליצור מרחק מהשומר בפוסט… (לא צוחק !).

    ואל תבים לא נכון – אני מעריך את המאמץ ושמח עליו, והביקורת הבונה שנתתי היא רק דעתי האישית ובהחלט יכול להיות שרוב הקוראים חולקים עלי.

    1. הבנתי לחלוטין… ולצערי אני מסכים עם הביקורת הבונה.
      הפוסט הבא יהיה בהזמנת מומי על מייקל קופר, ואשתדל לעשות אותו יותר מאוזן.

      דרך אגב, התחת של אגווייר – מזכיר בגודל ובצורה את זה של סרינה.

  8. קופר זו בחירה מצוינת. סוף סוף אחד מה"טובים" ולא איזה רשע כמו בכתבה הזו… 🙂

    תודה דובי!! נהנה מכל כתבה שלך

  9. הדברים עליו בזכרוני:

    מאוד קרוב למה שדדי אמר.
    מין טווינר כזה, סמול שיכול לשחק בפנים, משחק מצוין עם הגב לסל, יכול לקלוע מחצי מרחק ומרחוק, הוסיף קשיחות ווינריות, ואולי גם קצת אמונה עצמית לקבוצה שגם ככה הייתה כזאת, יצר יופי של בעיות לקבוצות ממול בזכות המשחק לואו-פוסט המצוין שלו!

    ואכן, שחקן של תחת בסגנון לבאן מרסר!

    1. תודה על התוספות.
      סם פרקינס דווקא?
      הייתי בטוח שתתחזר אחרי שקיבלת שניים ותקדם דווקא את סאלי ומהורן.
      אבל סבבה, פרקינס אז פרקינס…

      1. פרקינס? לא מעניין אותי בכלל!
        למרות שהיה שחקן סבבה!

        לא יודע מי זה סם פרקינס המקורי (היה עוד אחד חוץ מזה של הלייקרס וסיאטל?)

  10. בעונת 83-84 הוא הוביל את הליגה בקליעות (אבל לא זכור לי אם ניצח את מלך הסלים) עם 29.5 נק' ממוצע בדאלאס. פשוט לא ייאמן כיצד עשה זאת!

  11. בן דודי היקר, אתה גאון ! את אגוויר ראינו ביחד שאתה היית בקושי בן 14 והלוואי שהייתי יודע אז כמה אתה קורא נכון את חוכמת החיים של המשחק. אולי הייתי פחות משמיע וקצת יותר שומע. לטעמי הסטאטיסטיקה פחות חשובה והרבה יותר נכון להתמקד במשל האבולוציה בדיוק כפי שעשית, בזכות הגאונות של דיילי הוא שולב בקבוצה כחייזר שכאילו לא היה קשור אליהם אבל קשר בינם. כשהוא היה על המגרש הייתה תחושה ש״הסייף העביר את החרב ליד שמאל״… שוב, ממש נהניתי מהטור !!! נגעת בדיוק בנקודה שבגללה את אגוויר אסור לשכוח, וכן… בלי דיילי ושאר חבריו הוא היה נשכח.

  12. מאמר נהדר.
    אגוויאר יצר הרבה פעמים Mismatch בקבוצה היריבה כי היה נמוך שמשחק עם הגב לסל.

    השיר / מקאמה של אלתרמן – יצירת מופת, שלא היכרתי.
    תודה

  13. הדברים עליו ברשימותיי:

    וינר שהיה גורם חשוב בשתי האליפויות הרצופות בדטרויט ב-89'ו-90' בשתי העונות הראשונות שלו בקבוצה כשהוא הצטרף לקבוצה מדאלאס בטרייד תמורת אדריאן דאנטלי במהלך עונת 88/9' ושיחק בה 36 מש' באותה עונה לאחר 44 מש' בדאלאס שבה שיחק ב-7 העונות הראשונות. בדטרויט עלה מספסל כשלצדו הרכז ויני ג'ונסון ושחקני הפנים ג'ון סאלי וג'יימס אדווארדס, כשבחמישייה משחקים הרכז אייזיאה ת'ומאס, הקלעי ג'ו דומארס, הפורוורדים דניס רודמן וריק מהורן ושחקן הציר ביל ליימביר – כולם וינרים לא קטנים כשהמובילים הם אייזיאה ודומארס. קליעה משובחת אך לא יציב מרחוק, ריבאונדר טוב וידע למסור וגם ידע לבצע עבודה הגנתית. 20 נק' (48.4% מהשדה, 31.2% מהשלוש ו-74.1% מהקו), 5 רי', 3.1 אס', 0.7 חט' ו-2.5 אי' ב-30 דק' למשחק בעונה הסדירה, כשבעונות 7-2 השיג 25.5 נק' ב-49.8% מהשדה (עם שיאים אישיים בנק' ואחוזים מהשדה של 29.5 נק' ו-52.4% מהשדה ב-36.7 דק' למשחק ב-83/4' – עונתו השלישית), 30.1% מהשלוש ו-74.8% מהקו, 5.86 רי', 3.84 אס', 0.93 חט' ו-3.12 אי' ב-34.3 דק' למשחק; 17.13 נק' (48.5% מהשדה, 31.7% מהשלוש ו-74.3% מהקו), 5.26 רי', 2.57 אס', 0.7 חט' ו-1.94 אי' ב-29 דק' למשחק בפלייאוף, כשבחמשת הפלייאופים הראשונים שלו (45 מש' מ-102 סה"כ) שהיו בדאלאס השיג 23 נק' ב-49.2% מהשדה, 31.4% מהשלוש ו-72.7% מהקו, 6.7 רי', 3.7 אס', 0.9 חט' ו-2.56 אי' ב-34.4 דק' למשחק.

  14. לגבי דנטלי זה לא רק ממוצע הנקודות אלא גם אחוזי הקליעה כשהוא קולע את ה-30+ בטווח 58-55.9 אחוזים מהשדה כשאתהקריירה סיים עם 24.3 נק' ב-54% מהשדה בעונה הסדירה ו-21.3 נק' ב-52.5% מהשדה בפלייאוף.

  15. לגבי דיילי, יש לו פינה חמה בלבי כיוון שבאחת השנים שבהן הוא היה מאמן המזרח במשחק האל-סטאר הוא לשאלה על הרכב חמישיית המזרח: "בירד, בירד, בירד, בירד ובירד!"

      1. ישראל, חסרת לי בדיון.
        אתה מחזק את הרגשתי שאין מצב שצ'אק דיילי לא מקבל טור בפרוייקט, למרות שלא היה שחקן, ולמרות שנכנס להיכל.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט