פרוייקט אגדות (40): ביל ראסל (המאמר בשלמותו – חלקים א' ו-ב')/ תמונות מהממות/ מנחם לס

 

 

 

 

11 טבעות…

 

 

 

(אליפות באוניברסיטת סן פרנציסקו)

פרוייקט אגדות (40): ביל ראסל (חלק א´ וחלק ב')

 

 

זה המאמר הראשון משניים על השחקן הראשון בכדורסל שברא את המושג "דיינסטי". השחקן הראשון שהראה לעולם שהגנה לא פחות חשובה מהתקפה, אם לא יותר. הוא היה השחקן הראשון ששחקני ההתקפה סרבו להיות לידו ולזרוק, כי ידעו שזרועותיו הארוכות והטיימינג שלו – שאין שני לו – יחסמו את הזריקה!

**********

ביל ראסל הוא לא סתם אלוף. הוא ההגדרה של אלוף. הוא ניצח בכל רמת משחק ששיחק – תיכון, מכללות, אולימפיאדה, ונבא – ולא היה אתלט אחר בכל תולדות הספורט המקצועני שיכול להתגאות באחת עשרה אליפויות (9 מהן רצופות) כמוהו. למייקל ג´ורדן יש 6 אליפויות. לביל "פלטון" ראסל יש 11!

ישנם לו מספיק הישגים אישיים. תודה. 32 ריבאונדים בחצי משחק. שיא 29.5 ריב´ בכל משחקי הפלייאוף בהם שיחק. 22.9 ריב´ כרוקי – עוד שיא. אבל מוטב שלא תזכיר "הישגים אישיים" לראסל כי אצלו היה רק דבר אחד חשוב בכדורסל: משחק קבוצתי. הוא נחשב כמעט ללא יוצא מין הכלל כשחקן ההגנה הטוב בהיסטוריה של הנבא. ה-SHOT BLOCKING שלו הפך לאומנות שאיש לא הצליח לשחזר אחריו. כשהוא שמר "MAN-TO-MAN” על שחקן מסוים, השחקן היה מחוסל.

רק צ´מברליין הצליח לקלוע נגדו מספרים גדולים, אך ב-90% מהמשחקים ביל ראסל ניצח את המשחק. לצ´מברליין הייתה אמביציה מיוחדת לקלוע נגד ראסל. לראסל לא איכפת היה אפילו אם ווילט קלע 50 נגדו. לא היה איכפת לו כי ראסל עשה שוב מה שהוא ידע טוב מכל שחקן אחר: לנצח את המשחק.

משך כל שנותיי ככתב ספורט יצא לי לשוחח איתו הרבה פעמים. הוא לא אוהב "להתראיין". אבל הוא אהב את ה-SMALL TALKS בחדר ההלבשה. אני תמיד ניגשתי אליו בחדר ההלבשה אחרי משחק, וכמעט תמיד הוא היה במצב רוח טוב, מתבדח, וקורץ. הוא תמיד קיבל אותי באותה קריאה: "היי! היר איז מיי יזרעלי פרנד!"

אבל הוא יכול היה גם להיות האדם הרציני ביותר, והאגוז הקשה ביותר לפיצוח כשאתה מתחיל לדבר איתו על פילוסופיה, פוליטיקה ואפליית השחורים. בזמנו הוא היה MILITANT בכל רומח אבריו. בשנים האחרונות התרכך, נירגע, והפך לאחד מדוברי הנבא החשובים ביותר.

אם היית מעמיד את כל שחקני הנבא בעבר ובהווה בשורה אחת, ומתבקש להצביע לעבר זה שהוא הכי מכובד, מוערך, מסולא בפז, חשוב מכל שחקן אחר, כמעט כולם ללא יוצא מין הכלל היו מצביעים על ראסל. הוא דיקן הפקולטה של כל שחקני הנבא. לא, סליחה, הוא נשיא האוניברסיטה. הוא האדם החשוב ביותר שהנבא ייצרה. הוא היחיד שדייויד סטרן מרגיש לידו מין ייראה אישית. כאילו שראסל גדול מדייויד סטרן. הוא הסבא המכובד מכולם. הוא היחיד שכל שחקן נבא לא רק שנותן לו כבוד, אלא מרגיש כלפיו רגשי כבוד ואפילו טיפונת רגשי נחיתות. התחושה הזאת נוצרה בגלל עברו המפואר, ומעמדו כשחקן החשוב ביותר ששיחק אי-פעם כדורסל. הוא האדם הכי חשוב בנבא כי הוא מייצג את העבר, והרבה את ההווה. הוא הראשון שגרם לליגה להרגיש שווה ל-NFL ול-MLB. הוא שחקן הנבא היחידי שכל ספורטאי עבר, בכל ספורט, מרגיש כבוד להיות במחיצתו.

אם ראיתם את שיחת השניים בין ראסל לבין קווין גארנט לפני המשחק הראשון בפלייאוף השנה בין הסלטיקס לבין הלייקרס, אתם מבינים למה אני מתכוון. גארנט הביט כלפיו בהערצה. גארנט בלע כל מילה שאמר לו. כשראסל נתן לו מחמאה גדולה, ראית כיצד עיניו של גארנט נפערות בפליאה ובהוקרה.

זה לא היה קורה עם אף שחקן אחר. לדעתי מייקל ג´ורדן היה שחקן הנבא הטוב מכולם. אך אף שחקן צעיר לא ירגיש שזה מין כבוד מיוחד לדבר איתו. הוא כמו מג´יק ולארי בירד: כוכבי-על של העבר. אך אף אחד מלבדו אינו "דיקן הנבא". הוא הרב עובדיה של הליגה.

=================================================
צעירותו
=================================================

ראסל נולד ב-1934 במונרו, לואיזיאנה, עיר שידעה אפליית שחורים איומה משך 150 שנה. מונרו הייתה עיירה מופרדת גזעית לחלוטין. לשחור היה אסור לחצות את הקו בו גרו לבנים. בתי הספר היו מופרדים. שחורים נאלצו לשבת בחלק האחורי של האוטובוס הציבורי. היו להם ברזי מים מיוחדים. ברזים מיוחדים ל-COLOURED.

בספרו מתאר ראסל את שנותיו הראשונות שם, את הכאב והעלבון העצום שהרגיש, דבר שנישאר איתו שנים רבות. ראסל זוכר שאביו עצר בתחנת דלק למלא את מיכל הדלק. הוא חייב היה לחכות עד שכל לקוח לבן סיים למלא את מיכלו. ואם הגיע תורו של צ´ארלס אביו למלא את המיכל, ולפתע הופיע לקוח לבן, הוא חייב היה שוב לחכות. אחרי שחיכה שם שעתיים תמימות, הוא החליט שנמאס לו והוא הפעיל את המנוע של מכונית הפורד 1928 שלו כדי לנסוע לתחנת דלק אחרת. כשזה קרה, מנהל התחנה כיוון רובה לפדחתו ואמר לו "אתה תצא מכאן רק מת. חכה בסבלנות לתורך אפילו אם זה ייקח יום שלם".

מקרה אחר הזכור לו הוא שאימו קטי קנתה שמלה בדאונטאון מונרו. בדרך הביתה נסע אחריה שוטר לבן (כמובן. אז לא היו שוטרים שחורים), ניכנס לביתם, וציווה עליה להתפשט עד שהייתה ערומה – והכול לעיני ביל בן ה-6 – ואז, כשהוא לוקח את השמלה איתו הוא ממלמל: "השחורה הזאת חשבה שהיא יכולה ללבוש שמלה המיועדת לאישה לבנה!" דברים וזיכרונות מסוג זה עיצבו את אישיותו של ביל ראסל, והפכוהו לאדם רגיש ביותר בכל ענייני אפליה.

השחורים החלו לעזוב את מונרו בהמוניהם. למעשה, כל כך הרבה מהם עזבו שהלבנים ביקשו שיישארו כי חסר להם כוח עבודה. הוריו של ביל עקרו לאוקלנד, קליפורניה. אביו היה נהג משאית, והמשפחה החלה להסתדר. ואז בא שוק מות אימו כשהיה בן 12. ראסל הילל את אביו כ-"גיבור" בספר חייו.

הוא הגיע לגובה 1.90´ כשהיה סופומור בתיכון. הוא כמעט לא שיחק עד אז, אבל היה לו ניתור אדיר, ומאמן הא"ק חטף אותו. הוא המשיך לקפוץ לגובה עד שהיה סניור בתיכון, שבר את שיא התיכונים בקליפורניה בקפיצה לגובה (2.01 מ´) עד ששיאו נשבר ע"י…ג´והני מתיס, זמר העל, שהיה בן כתתו של ראסל ושבר את שיאו בס"מ אחד.

 

 

מאמן התיכון של "מקליימונדס" ג´ורג´ פאול, מיד הבחין שלשחקן הבוסר הזה אין עדיין יכולות כדורסלניות, אך הפוטנציאל שלו שואף לשמיים. הוא הפך לשחקן חמישייה, ביה"ס לקח את אליפות קליפורניה לתיכונים בדיביזיה II, אך אף מאמן מכללה לא הציע לו סטפנדיה.

=================================================
אוניברסיטת סן-פרנסיסקו
=================================================

אף מאמן מכללה לא רצה "קופץ לגובה". הם חיפשו שחקני כדורסל, וראסל שיחק בתיכון קתולי קטן שאיש לא רשם בספר הטלפונים שלו. ג´ורג´ פאול צלצל למאמן אוניברסיטת סן-פרנסיסקו (שעד אז היו הפועל כבר גלעדי של כדורסל המכללות) האל דהג´וליו.

פאול: "מה היית אומר לו אמרתי לך ש-6 ק"מ מהאוניברסיטה שלך גר השחקן שיהיה ´שחקן המכללות מס´ 1´?".

דהג´וליו: "רק בגלל שאני מכיר אותך, אני לא רוצה להעליב אותך ולהגיד שאתה מדבר שטויות!"

פאול: "אם לא תיקח אותו תוך יומיים אני עומד לצלצל לאוניברסיטת נוטר-דאם, ויום אחד – תוך שנתיים-שלוש – זה יהיה חבל התלייה שלך. זאת תהיה הסיבה להתאבדות הראשונה בתולדות המכללות של מאמן שפישל כל כך בגדול!".

דהג´וליו כמה שנים אח"כ: "רק בגלל הצ´אנס שראסל יהיה שחקן גדול, וכולם יעלו עלי שעשיתי את הפאשלה הגדולה ביותר בתולדות המכללות, נתתי לו סטפנדיה. האמינו לי: רק כדי שלא יעליבו אותי בעתיד במקרה שראסל יודע קצת כדורסל!"

כשראסל הגיע למכללה כבר היה לה מאמן חדש, פיל וולפרט. היו לפיל שני יתרונות גדולים בכל הקשור לראסל: הוא נולד כשבעריסתו אביו – מאמן מכללת הורטון הקטנה בדרום קרולינה – שם שלט: "דיפנס. אונלי דיפנס ווין גיימס!". התינוק בן היומיים קלט זאת והכניס את המשפט לאיזה שהוא תא זיכרון במוחו. היתרון השני שלו היה שהוא היה עיוור צבעים. הוא היה המאמן הראשון להעלות 5 שחורים בחמישייה הראשונה בקולג´ דרומי, אך מאחר והיה זה בדיביזיה ה-3 ולא בטורניר רשמי, הכבוד של " 5 שחורים בחמישייה הראשונה" הלך למישהו אחר.

 

 

ביל ראסל וקייסי ג'ונס באונ' סן פרנציסקו

 

 

סן פרנסיסקו יוניברסיטי רק הפכה לאוניברסיטה בדיביזיה I שנתיים לפני שראסל הגיע, וכבר לפני בואו של ראסל מאמנה וולפרט העלה 3 שחורים בחמישייה: קייסי ג´ונס, האל פרי, וג´וני סמירתס. עכשיו הוא הוסיף עוד שחור לחמישייה: ביל ראסל. ראסל היה כבר 2.08 מ´, אבל רזה, ולא יכול היה להיאבק ´פאונד-פור-פאונד´ נגד הסנטרים הגדולים במכללות בקרבות תחת הסלים. אז הוא פיתח שיטת הגנה חדשה: ANTICIPATION ואז שוט-בלוקינג. במשחק נגד ´הולי קרוס יוניברסיטי´ המצוינת, כוכבה טום היינסון –שחקן של 26.9 נק´ למשחק ואח"כ כוכב בסלטיקס – לא קלע נקודה אפילו אחת! הניו-יורק טיימס כתב אחרי המשחק: "אם אי-פעם ראסל יצליח לפתח משחק התקפה, יצטרכו לשנות את חוקי הכדורסל!"

האינסידנט הידוע הוא בית המלון באוקלהומה סיטי שסרב לתת לשחורי סן פרנסיסקו להתאכסן במלון. ראסל ארגן מין "קבוצת מחאה" ושחורי האוניברסיטה הודיעו שהם לא משחקים. לסן פרנסיסקו היו רק שני לבנים. המשחק בוטל. אוניברסיטת אוקלהומה סיטי הפסידה מאות אלפי דולר כשנאלצה להחזיר את מחיר הכרטיסים לעשרת אלפים שכבר קנו אותו. היה זה שיעור שכל המדינה למדה תוך 24 שעות, וביל ראסל היה המנהיג של קבוצת המחאה הזאת.

טוב, ב-1955 וב-1956 ראסל הוביל את האוניברסיטה הפצפונת (1,500 סטודנטים) לשתי אליפויות NCAA. זה כלל שרשרת ניצחונות של 55 משחקים. אחד מהם היה על UCLA ובסוף המשחק אמר ג´ון וודן המהולל, מאמנה האגדי של UCLA : "ביל ראסל הוא שחקן ההגנה הטוב ביותר שראיתי מימי, כולל בנבא". אגב, בשנת הסניור שלו, הוא קפץ לגובה 2.06 מ´ והמגזין "טראק אנד פילד ניוז" דרג אותו כ-"הקופץ לגובה ה-7 בטיבו בעולם" (וזה היה אז בסגנון "מספריים"…).

כשסיים לימודיו ההארלם-גלוב-טרוטרס הציעו לו חוזה מגניב, אך הוא ניבחר בדראפט ע"י הסנט-לואיס האוקס בבחירה ה-2, והם הסכימו מיד להעבירו לסלטיקס עבור אד מקאולי וקליף הוגן – שחקנים מצוינים אז אך לא ´אגדות´.

לפני תחילת הליגה הוא ייצג את ארה"ב באולימפיאדת 1956 במלבורן. לבריה"מ היה אז שחקן בגובה 2.30 מ´ ששיחק משחק ראווה באצטדיון רמת גן לכדורגל, בדרך למלבורן. כולם ניבאו שהוא יחסל את ראסל. אז מה היה? ראסל ניבחר ל-MVP של הטורניר האולימפי, מדליית זהב בניצחון 89-55 על בריה"מ במשחק הגמר, כשארה"ב מנצחת את כל קבוצות האולימפיאדה בהפרש ניצחון של 53.5 נק´.

=================================================
שאלת השבוע
=================================================

מי היה (ונחשב עד היום) לעוזר המאמן הרשמי הראשון בנבא (אז לא היה מושג כזה)?

שאלה קשה לידענים הגדולים!

**********

 

 

ביל ראסל – חלק ב' (NBA והחיים אח"כ)

 


יכול להיות ויכוח מי השחקן הגדול שהיה אי-פעם. ג´ורדן יהיה השם שרוב האנשים יבחרו. אבל אין ויכוח מי היה המנצח הגדול מכולם: וויליאם פלטון ראסל. הוא ניצח בכל רמה ששיחק, אבל 11 טבעות האליפות שלו הם דבר שלאף שחקן כדורסל אחד אין, ולאף אחד לא יהיה, אפילו אם ישחקו כדורסל עוד מיליון שנה. רק להנרי ריצ´רד מהמונטריאל קנדיינס בהוקי קרח יש מספר טבעות כזה.

=================================================
ראסל – הסופרסטאר השחור הראשון בנבא
=================================================

השחקן הזועף שהפך לרקטור שחקני הנבא בכל הזמנים. לפניו שיחקו כמה שחורים בליגה כגון אירל פלויד, צ´אק קופר, וריי פליקס, אך הם היו סתם עוד שחקנים בנבא. לא שחקנים שגרמו למהפך. לא שחקנים ששינו את כל הקונספציה של משחק קבוצתי. לא שחקנים שהפכו את ההגנה לדבר מקודש. עד ביל ראסל היו קולעים חופשי 120 נקודות למשחק. ראסל שינה הכול.

הוא היה המלך של שני דברים: חסימות וריבאונדים. הוא למעשה הגדיר את השניים והפכם לחשובים כמו קליעת נקודות. ראסל אף פעם לא התעניין בסטטיסטיקה האישית. כל מה שעניין אותו היה משחק קבוצתי וניצחונות. ובזה הוא היה המלך, ונשאר כזה עד היום הזה.

הוא הוביל את הליגה (שהיה לה שחקן בשם וילט צ´מברליין) 4 פעמים בריבאונדים ב-"תקופת הזהב של הסנטרים", כשבאמתחתו 21,620 ריב´ כשפרש. אין הרבה שחקנים שמסיימים קריירה עם יותר קרשים מחיצים (הוא סיים את הקריירה עם 14,522 נק´). מספרים אלה מלמדים על אופיו של השחקן הנפלא הזה.

ביל ובוב קוזי

=================================================
התקופה הראשונה – 1956-1959
=================================================

ראסל סיים את לימודיו באוניברסיטת סן-פרנסיסקו עם תואר ב-CRIMINAL JUSTICE ועם 20.7 נק´ ו-20.3 ריב´ ממוצע בשלוש שנות משחק (אז פרשמנים לא הורשו לשחק עם הוורסיטי).

בדראפט של 1956 רד אורבך רצה דבר אחד: את ביל ראסל. בימים ההם גובה היה חובה סטנדרטית לסנטר, ואבוי, ראסל היה רזה ורק 2.04 מ´ (הוא צמח ל-2.06). לאורבך הייתה כבר אז מכונת נקודות משומנת עם בוב קוזי וביל שרמן, אך הסנטר שלו אד מקאולי היה למעשה פאור-פורוורד די נמוך (2.00 מ´).

רוצ´סטר רויאלס בחרה ראשונה. מאחר והיה לה סנטר צעיר מבטיח בשם מוריס סטוקס, ומאחר ובעל הרויאלס לא היה מוכן לשלם דמי חתימה של 25,000$ שראסל דרש, הם בחרו בשינגו גרין, אחת הפאשלות הגדולות בתולדות הדראפט. שנייה בחרה סיינט לואיס. בעלה בן קמר היה "חולה" על אד מקאולי עוד מימי המכללה שלו, והוא הסכים לעשות טרייד של ראסל עבור מקאולי, וכבונוס הוא רצה גם את הרוקי קליף הייגן (שהפך להיות שחקן מצוין).

הדראפט הזה הביא לסיינט לואיס אליפות ב-1958 (עם בוב פטיט), אבל לסלטיקס הוא הביא דיינסטי! באותו הדראפט שהביא את ראסל לסלטיקס, הם בחרו גם בתום היינסון (שהיה רוקי העונה ב-1956-1957, בעיקר בגלל שראסל החמיץ חצי עונה בגלל האולימפיאדה במלבורן, בחירה שלפי היינסון, ביל ראסל אף פעם לא שכח כי הרגיש שהוא היה רוקי העונה, והיחסים בין השניים אף פעם לא הפכו לטובים) ואת קייסי ג´ונס. ראסל סיים את חצי העונה הראשונה שלו עם 19.6 ריבאונד למשחק (הטוב בליגה) ו-14.7 נק´.

החמישייה של הסלטיקס הייתה בוב קוזי וקייסי ג´ונס מאחור, תום היינסון והחיה ג´ים לושקטוף כשני פאוור פורוורדים וראסל בסנטר. עונת 1956-1957 הייתה עונה של הסלטיקס, עד גמר הפלייאוף. היריבה אז הייתה סיינט לואיס עם בוב פטיט הנפלא. במשחק ה-7 תום היינסון קלע 37 נק´ אך הסלטיקס הצליחו לברוח קדימה. בוב פטיט השווה בשנייה האחרונה, והסלטיקס הוציאו ניצחון בשיניים בהארכה 125-123, לאליפות הראשונה שלהם.

היו שהאשימו את ראסל שהוא לא מסתדר עם היינסון בגלל שהוא היה שחקן לבן שהתחכך רבות איתו במלחמה על הריבאונדים ואפילו האשימו את ראסל בגזענות. מצד שני יחסיו עם בוב קוזי הלבן היו תמיד יחסים למופת כשראסל נותן לקוזי את הכבוד שהגיע לו כוותיק בין השניים.

בעונה הבאה (-1957-1958) ראסל קטף 22.7 למשחק עם 16.6 חיצים וסיים את העונה עם תואר ה-MVP של הליגה. אבל בנבחרת האול-סטאר של המזרח הוא היה רק בחמישייה השנייה. בפלייאוף הסלטיקס שוב פגשה בסיינט לואיס בגמר, אך ראסל נפצע במשחק השלישי והחמיץ את שאר הסדרה. במשחק השישי הקובע בוב פטיט קלע 50 נק´ וסיינט לואיס ניצחה את סידרת הגמר 4-2. ב-1958-1959 הסלטיקס החזירה לעצמה את תואר האליפות כשהם גוברים בגמר על מיניאפוליס לייקרס 4-0.

ב-1959 בא ענק חדש לליגה בשם וילט צ´מברליין שהיה גבוה מראסל ב-7 ס"מ. הם נפגשו לראשונה ב-7 לנובמבר 1959, והמדיה כינתה את המפגש כ-"THE BIG COLLISION” וגם "THE BATTLE OF THE TITANS”. המשחק הראשון הסתיים כמו שהסתיימו רוב המפגשים ביניהם: וילט קולע 38 וראסל 22, אך הסלטיקס מנצחת 115-106. שתי הקבוצות נפגשו בגמר המזרח. וילט קלע 81 נק´ יותר מראסל בששת המשחקים, אך הסלטיקס ניצחה 4-2. הגמר שוב נגד סיינט לואיס. הפעם ראסל קטף 40 ריב´ במשחק השני, ו-35 ריב´ עם 22 נקודות במשחק השביעי והאחרון שהסלטיקס ניצחה.

ביל ראסל נגד אלג'ין ביילור. היו ימים!

בעונת 1960-1961 ראסל קלע 16.9 למשחק ו-23.9 ריב´, והם ניצחו את סירקיוז 4-1 בגמר המזרח, ושוב את סיינט לואיס העייפה 4-1 אחרי שניצחה את המערב 4-3 בקרב אדיר נגד הלייקרס. בעונה הבאה, 1961-1962, ראסל קבע את הממוצע העונתי הגבוה בקריירה שלו – 18.9 (עם 23.6 ריב´), אך כשאתה משווה את המספרים הללו לסטטיסטיקות שצ´מברליין החל ליצור – 100 נק´ במשחק אחד, 50.4 נק´ ממוצע לעונה, הרי שמספריו ראסל מתגמדים לעומת אלה של וילט.

בגמר המזרח זה היה הסלטיקס נגד פילדלפיה ווריורס. היה זה קרב עקוב מדם בין שחקן ההגנה הגדול ביותר שאי פעם קם, לבין שחקן ההתקפה הגדול ביותר בהיסטוריה. בששת המשחקים הראשונים המצב היה 3-3. גם המשחק השביעי היה שקול עד שסם ג´ונס קלע ג´אמפ מהצד עם שני טיקים לשעון, והסלטיקס שוב עולה לגמר הנבא. הפעם נגד הלייקרס שהתחזקה מאד עם ג´רי ווסט, אלג´ין ביילור, רוד האנדלי, ופרנק סלבי. שוב, שוויון 3. במשחק ה-7 לאליפות. שוויון.

שתי שניות לסוף, הכדור בידי הלייקרס. האנדלי עושה FAKE של זריקה, מוסר במקום לסלבי הקלעי הנפלא, והוא החטיא זריקה חופשית מ-3 מטרים כשהכדור כאילו נכנס לטבעת, ואז יצא. אלג´ין ביילור היה הגבוה היחיד של הלייקרס שראסל שמר, והוא גרם לביילור להחמיץ ולהחמיץ. הסלטיקס ניצחה בהארכה 110-107 כשראסל לוקח 40 ריב´ עם 30 נק´ במשחק האחרון.

ב-1962-1963 הסלטיקס איבדה את הפוינט גארד הנפלא שלה בוב קוזי, השחקן שידע בדיוק כיצד ומתי לפתם את ראסל בכדורים. אבל הם מצאו בדראפט עילוי אחר – שעד אז חשבו שהוא יותר שחקן פוטבול מכדורסל, אך הקליבלנד בראונס מה-NFL חתכו אותי, והוא החליט להיכנס לדראפט הכדורסל – בשם ג´ון הבליצ´ק. ראסל זכה ב-MVP הרביעי הרצוף שלו כשהסלטיקס מנצחת שוב את הלייקרס בגמר הנבא, הפעם בששה משחקים.

בעונת 1963-1964 ראסל הופך מלך הריבאונדים של הנבא (24.7 ריב´ למשחק) בפעם הראשונה מאז הגיע וילט לליגה. הסלטיקס שוב הגיעו לגמר הנבא אחרי שניצחו את סינסינטי רויאלס 4-1, ויריבתה הייתה הסאן פרנסיסקו ווריורס, שמצאה עיר חדשה במערב, וצ´מברליין עדיין בשורותיה. הסלטיקס מנצחת בגמר 4-1, וזהו נצחונו השישי הרצוף של ראסל באליפויות הנבא, וה-7 מ-8. עם ג´ון הבליצ´ק, הסלטיקס של עונה זאת נחשבים עדיין לקבוצת ההגנה הטובה בהיסטוריה.

ראסל. האיש שהגדיר את המושג ווינריות

ראסל וצ'מברלין – היריבות "אחד-על-אחד" הגדולה בתולדות הכדורסל!

בעונת 1964-1965 ראסל קטף 24.1 ריב´ למשחק עם 14.1 נק´, ותואר ה-MVP החמישי הרצוף. גמר המזרח היה נגד פילדלפיה 76´ שהביאה חזרה את צ´מברליין ל-´עיר אחוות האחים´. במשחק ה-3 של הפלייאוף, ראסל צמצם את וילט לשני סלים בלבד בשלושת הרבעים הראשונים. במשחק ה-4 היו לראסל 28 ריב´, 10 חסימות, 7 אסיסטים, ו-6 גניבות כדור! במשחק ה-7 ראסל איבד כדור חשוב ביותר כשנשארו 5 טיקים בשעון, והסלטיקס מובילה 110-109. האל גריר מוציא כדור מהצד, והבליצ´ק חוטף אותו, כשהצרחה המפורסמת שדר-העל ג´וני מוסט "הבליצ´ק סטול דה בול!!!הבליצ´ק סטול דה בול!!!" עדיין נשמעת באוזני כשבגמר הסלטיקס חיסלו את הלייקרס 4-1.

בעונת 1965-1966 הסלטיקס זכו באליפות השמינית הרצופה שלהם, כשלי זאת הפעם הרביעית לראות אותם לפחות במשחק פלייאוף אחד. הפעם הם שברו את צ´מברליין וה-76´ בחמישה משחקים, אבל הפעם הלייקרס הכריחה אותם ללכת עד המשחק השביעי לאליפות, אותו ניצחה הסלטיקס שוב. (ראסל סיים את העונה עם12.9 נק´ ו-22.8 ריב´)

=================================================
המאמן השחור הראשון בהיסטוריה של הנבא
=================================================

רד אורבך והמאמן-שחקן ביל ראסל: צמד-חמד לעולמים!

עונת 1966-1967. רד אורבך, השועל היהודי הזקן החליט לפרוש מאימון הסלטיקס (ולהפוך לנשיא הקבוצה). בחירתו הראשונה לאמן היה פרנק רמזי אך זה היה עסוק מדי בהרצת בתי הזקנים שלו. בחירתו השנייה – בוב קוזי – סרב באומרו שהוא לא יכול לאמן את חברי קבוצתו לשעבר. תום היינסון, בחירתו השלישית, סרב באומרו שהוא לא יוכל להסתדר כמאמן עם ראסל, אבל היה זה היינסון שהציע לתת את הג´וב לראסל שיהפוך מאמן.שחקן. ראסל אמר "YES”. בכך הפך למאמן השחור הראשון בתולדות הליגה.

כשהוא הסכים לקבל את הג´וב הוא אמר לעיתונאים: "לא קבלתי את הג´וב בגלל שאני NEGRO. קבלתי אותו כי רד ידע שאוכל לעשות זאת!". אולי הוא יכול היה לעשות זאת, אך ב-1967 הפילדלפיה 76´ – יש המאמינים שהייתה זאת הקבוצה הגדולה בהיסטוריה (הקבוצה שברה את שיא ניצחונות הליגה לעונה – 68) – קטעה את רצף 8 הניצחונות של הסלטיקס, כשניצחה די בקלות 4-1. במשחק האחרון פילדלפיה הפכה את קבוצת ההגנה שנחשבה לטובה ביותר בליגה לקבוצה עם הגנת נייר כשקלעה 140 נקודות במשחק "ההעלבה" הגדולה ביותר של הסלטיקס עד היום.

בעונת 1967-1968, בגיל 34, מספרי הריבאונדים ירד ל-16.8 (עדיין השלישי בטיבו בליגה) ומספר נקודותיו ירד ל-12.5. הפילדלפיה 76´ הייתה טובה מהסלטיקס משך כל העונה, אך בגמר המזרח הסלטיקס ניצחה את אחד המשחקים הידועים ביותר 100-96 כשג´ון הבליצ´ק משחק את אחד ממשחקיו, והסיקסרס ביום אפל של אחוזי קליעה. בסדרת הגמר גברה הסלטיקס על הלייקרס 4-2 ובסיום הסדרה אמר ג´רי ווסט ש-"אפילו בגיל 34 ראסל הוא עדיין השחקן הטוב בליגה!"

שני בני הטיפוחים הגדולים ביותר של רק אורבך – ראסל וג'ון הבליצ'ק!

בעונת 1968-1969 ראסל הגיע לנקודת שבירה. רצח בוב קנדי, מלחמת וייטנאם, וגרושיו מאשתו רוז הוא אמר: "ארה"ב היא מדינה מושחתת. מדוע אנחנו הורגים וייטקונגים ללא דין וחשבון? ואנחנו משחקים משחק ילדים של כדורסל כשכל זה קורה לנגד עינינו. הוא העלה 6 ק"ג, נראה מדופרס וכועס. הסלטיקס סיימה את העונה עם 48 ניצחונות ו-34 הפסדים, הרקורד הגרוע ביותר שלהם מאז עונת 1955 .

הם עדיין ניצחו את אליפות המזרח, אך עכשיו עליהם לשחק נגד הלייקרס בגמר, שאליה הצטרף אחד בשם וילט צ´מברליין. ג´רי ווסט קלע 53 נק´ במשחק הראשון ו-43 במשחק השני, אך הסלטיקס בכוחות אחרונים השוו את הסדרה ל-3-3. משחק שביעי ואחרון. בעל הלייקרס ג´ק קנט קוק נתן לסלטיקס מוטיבציה כשהוא אמר לעיתונאים שהסלטיקס מוזמנת לתהלוכת הניצחון של הלייקרס. הסלטיקס הובילה ב-14 נק´ אך ג´רי ווסט קלע וקלע, כשהלייקרס משחקת ללא צ´מברליין שחימם את הספסל, ומאמן הלייקרס ברדה קולף לא מכניסו למשחק.

הסלטיקס ניצחה 108-106 כשלראסל זאת אליפות מס´ 11 ב-13 שנים. ברדה קולף הסביר אחרי המשחק שהוא לא הכניס את צ´מברליין כי רצה להישאר עם החמישייה שצמצמה את הפרש הסלטיקס עד לשוויון. בלוס אנג´לס מאשימים את המאמן ברדה קולף בהפסד הסדרה עד היום הזה. היה זה אחד ההפסדים המרגיזים ביותר של הלייקרס, הפסד שפגע בהם פסיכולוגית שנים רבות. אגב, ג´רי ווסט קלע 42 נק´ וניבחר לשחקן המצטיין של סידרת הגמר, והייתה זאת הפעם הראשונה והאחרונה ששחקן של הקבוצה המפסידה זוכה בתואר אם. וי..פי. של סידרת הגמר.

האליל של לארי בירד!

=================================================
האדם הזועף
=================================================

שלושה ימים אח"כ העיר בוסטון עשתה את ה-"טיקר-טייפ פרייד", התהלוכה מפורסמת שכל עיר עושה לקבוצה האלופה שלה בכל אחד מ-4 הספורטאים המפורסמים של ארה"ב – בייסבול, פוטבול, כדורסל, והוקי-קרח, אבל ראסל לא היה בתהלוכה. הוא ניתק כל קשר עם הסלטיקס. הדבר בא ללא כל התראה, וראסל אף פעם לא נידב סיבה להיעלמותו. המופתע מכולם היה רד אורבך שתמיד היה האדם שדאג לסופרסטאר על הפארקט ומחוצה לו. היו אפילו שאמרו שלראסל הייתה התקפת עצבים, דבר שהתברר כלא נכון. הוא תמיד סבל ממין רגש נחיתות משום מה, והדבר הקטן ביותר יכול היה לגרום לתגובה מאסיבית ממנו.

זה דבר שאף פעם לא הבנתי עם ראסל: באחד-על-אחד בחדר ההלבשה יש לו חיוך מכאן ועד הודעה חדשה. הוא נראה משועשע וחביב. אך כלפי חוץ, ובציבור, הוא היה כמעט עד הסוף האדם הזועף, הממורמר, הכועס. שנים אח"כ קרים ג´אבר התנהג באופן דומה כאילו כל העולם עשה יד אחת נגדו. ללא ראסל, אורבך בחר בדראפט את ג´ו-ג´ו ווייט, שחקן נהדר אבל לא הסנטר שהסלטיקס חייבת הייתה לרכוש. הם סיימו את העונה 34-43 כש-34 הניצחונות היה המספר הנמוך ביותר מאז 1950, וגם כישלונם לעשות את הפלייאוף היה הראשון בעשרים שנה.

 

גדולי האתלטים. גדולי המיליטנטים!

בבוסטון הרגישו שראסל בגד בהם כשללא אזהרה השאירם ללא מאמן וללא סנטר. השנאה אליו התעצמה כשכמה שבועות אח"כ הוא מכר את סיפור פרישתו (שאף אחד לא הבין עד אז) לספורטס אילוסטרייטד עבור 10,000 דולרים. הוא הואשם שמכר את עתיד הסלטיקס עבור משכורת שהייתה משכורתו החודשית! אפילו אחרי המאמר בספורטס אילוסטרייטד קשה היה להבין מדוע, בעצם, פרש בכעס ובזעף, מבלי שלכאורה עשה לו איש רע. בבוסטון הוא היה גיבור. אבל משום מה הרגיש כאילו העיר לא נותנת לו מספיק כבוד.

=================================================
הגופייה מס´ 6 מועלית לתקרת האולם ללא נוכחות החתן
=================================================

ב-1972 הסלטיקס העלו את גופייתו לתקרה לזיכרון עולמים וב-1975 הוא ניבחר להיכל התהילה. הוא החליט לא להופיע לשני המאורעות הללו הנחשבים לחשובים ביותר בהיסטוריה של כל שחקן. השחקן הטוב ביותר בתולדות "עיר התה" מחק אותה מחייו. עד היום אנשים לא מבינים מה בדיוק קרה לו ומה מקור החלטתו לנתק את העיר מחייו.

הוא לא פרש לחלוטין. הוא החליט להמשיך לאמן, והיה המאמן של סיאטל מ-1973 עד 1977 ושל הסקרמנטו קינגס מ-1987 ל-1988. הצלחותיו כמאמן היו פחות מבינוניות. הוא חיפש דרך לעשות – מסיאטל ואח"כ סקרמנטו (שם סיים עם 17 ניצחונות ו-41 הפסדים לפני שפרש) , בוסטון סלטיקס חדשות. הוא אמנם הוביל את הסוניקס לפלייאוף בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם, אך הם היו צריכים לחכות עד שלני וילקינס הגיע שנתיים אחרי ראסל כדי לזכות באליפות.

צרותיו של ראסל לא הסתיימו. הוא היה שחור מיליטנטי שהאמין שבאפריקה הוא יצליח לפתח עסקיו כי "בארה"ב לא אוהבים" את הצלחתו. הוא השקיע הון במפעל גומי בגאנה שם הוא גם קיווה לחיות את שארית ימיו, והמפעל פשט את הרגל והוא הפסיד את כל כספו. אח"כ פתח מסעדה "סלייטס" שגם היא קרסה והוא נשאר חייב לממשלה 90,000 דולר. כשלא שילם, מס ההכנסה לקח את ביתו המפואר.

 

הוא הפך צמחוני, מעט תימהוני, ועבר לגור בבדידות על האי מרסר שליד סיאטל. אבל שם הוא כתב את שני ספריו, "חוקי ראסל" ו-"רוח שנייה" שהפכו רבי-מכר. הוא גם הפך לאנליסט טלוויזיה מצליח, וכעסו נגד העולם הלך והתרכך. אני זוכר אותו במשחקי האול-סטאר של שנות ה-90 כשהוא לא מפסיק לחייך, להתבדח, ונראה כאילו נולד ראסל חדש. אחד הדברים הנפלאים שקרו לו הייתה העובדה שה-אן.סי.אי.איי בחרה בו כאחד מ"חמשת האנשים החשובים ביותר בתולדות הכדורסל" יחד עם ד"ר נייסמית´, דין סמית´, ג´ון וודן, ואוסקאר רוברטסון. כשהוא קיבל דוקטורט כבוד מאוניברסיטת הרווארד ראית לפי ארשת פניו שהבנאדם סוף-סוף נרגע. איש לא ידע בדיוק מה רדף אותו והוא אף פעם לא הסכים לדבר על כך, אך בשנים האחרונות הוא הפך לאדם פופולארי בכל אירועי הנבא, מראיין מצוין, "איש שלום" (ניסה ללא הצלחה לפתור את הריב הגדול בין קובי בריאנט ושקיל או´ניל), ופרצוף שהחיוך לא מש מפניו!

=================================================
סוף טוב, הכול טוב
=================================================

הוא החליט לעשות שלום עם המדיה, שלדעתו תמיד הייתה נגדו בגלל גזעו, הוא החליט לחזור לבוסטון ולעשות שלום עם העיר ותושביה. כשהבוסטון גארדן הישן נהרס ובמקומו ניבנה האולם המפואר "פליט סנטר", כל הגופיות שהועלו לתקרה וכל דגלי האליפות הועברו לשם. ביל ראסל נתן הסכמתו להעלות את גופייתו מס´ 6 בחזרה לתקרת האולם, אבל הפעם בנוכחותו. כל כוכבי העבר הרחוק כבוב קוזי, ג´ון הבליצ´ק, וטום היינסון, היו שם. כוכבי הדור הבא אחריהם בראשות לארי בירד היו שם. היו שם גם קרים עבדול ג´אבר, מג´יק, וכל המי ומה בכדורסל. כולם באו לחלוק כבוד לאדם שהיה זועף וממורמר משך כל הקריירה שלו, ולפתע הפך עורו, והפך לאדם נוח, חבר של המדיה, ורקטור של כל שחקני ההווה. הוא הפך להיות האדם המכובד והמוערך ביותר מכל אחד אחר בנבא!

ראסל סיים קריירה עם 21,620 ריב´ (22.5 למשחק) ו-15.1 נק´ ממוצע. הוא זכה בתואר "השחקן המצטיין" 5 פעמים (שני יחד עם מייקל ג´ורדן לשש של קרים). אבל סטטיסטיקה אחת לא תישבר לעולם: הוא שיחק ב-11 משחקים מס´ 7 לניצחון בסדרה 4 מ-7. כמה הרקורד שלו במשחקים אלה? 11-0. זה, לגבי, מלמד מי היה ראסל יותר מכל סטטיסטיקה אחרת. יש לו עוד מספר חשוב: כשוילט צ´מברליין הוחתם על 100,000 דולר וכך הפך לשחקן עם החוזה העשיר בהיסטוריה, ראסל ניגש לאורבך וביקש 100,001. רד אורבך חתם על המקום.

סוף טוב הכל טוב!

 

 

 

 

 

4 גבורי העיר בוסטון ב-4 הספורטים השונים!

 

 

 

דור הממשיכים

 

 

"אות הכבוד האמריקאי" – הכבוד הגדול ביותר לאזרח אמריקאי!

מנחם לס

בעל האתר, העורך הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 73 תגובות

  1. מאמר אדיר, שחקן אדיר שלא יצא לי לראות כי אז לא היתה לנו טלוויזיה, רק שמעתי עליו ניסים ונפלאות, ואני זוכר עד היום מאמר שכתבת ל-'חדשות הספרט' ב-1965 או 1966 על הקרבות בינו לבין צ'מברליין עם הכותרת (נדמה לי) "קרב הענקים הלוחשים" או משהו כזה. כן דוק, ישנו באתר אדם שקורא והוא מבוגר ממך בארבע שנים!

    1. מאמר מצוין, הלוואי שיכולתי לחזות בו משחק.
      איך הוא היה בתור מאמן? (רק לאחרונה גיליתי שאימן, מדברים שקני סמית' אמר, נדמה לי בסקרמנטו)

      1. הנה, מצאתי את הקטע, מספר על ימיו בסקרמנטו כשהייתה ממש גרועה:
        (מתחיל על ראסל ב-1:39)

        http://www.youtube.com/watch?v=iZXw6TOFr40

      2. (אופס, ברגמן, לא התכוונתי לענות לך אישית)

      3. עד כמה שאני יודע הוא לא הצטיין במיוחד כמאמן

      4. את ביל ראסל באנו לראות מנצח. משחקו היה פשוט ולעניין. שום קסם. רק יעילות.

      5. מאמן שהצליח בסלטיקס כי היו לו שחקנים מצויינים, וניכשל בסקרמנטו ללא שחקנים

    2. מבוגר ממני? אתה מתושלח?

    3. נראה מצויין עד היום!

  2. הנאה שאין כמוה! תודה תודה על העלאת (והחזרת) זכרונות מתוקים מהעבר.

    1. גם ממני!

    2. ,תוסיף גם אותי

  3. אין לי מושג מי זה באמת היה, אבל יש לי תחושה שזה היה ביל ראסל….

    1. שלדעתי היה גם המאמן-שחקן הראשון בNBA

      1. נכון

    2. כן

  4. "הרב עובדיה של הnba"- איזה משפט אדיר 🙂

    1. 1+

      1. 1+++

    2. הם גם קצת דומים…

  5. עונג

    1. תודה. אבל הייתי מעדיף אם היית ברוסה

  6. תודה רבה, מנחם. פקחת את עיני שוב. איזה מאמר תענוג.

    1. לי, כמו לך, המאמרים גורמים עונג בוקר על קפה! (וגם לומדים על שחקנים שהיו רק שמות)

      1. אגב, לא הוזכר שהיה לו מין חצי הוק-שוט בלתי ניתן לעצירה.

  7. נקודה לגביי השורה הסטטיסטית
    ראסל היה ענק וכו וכו , בכל זאת 44 אחוז מהשדה בלבד לסנטר , אלו אחוזים שמתאימים לנגר
    כמות הריבואנדים בעת ההיא היתה בלתי נתפסת , נראה לי שאם שאק או הוארד היו משחקים בעת ההיא היו מגיעים למספרים כה מרשימים.

    ראסל אדם עצום , ממליץ על הראיון שלו לביל סימונס
    התרגשתי מהראיון
    חבל שלא זכיתי לצפות בו , מנחם איזה סנטר מאלו ששיחקו ב 30 השנה האחרונות דומה לו ?

    1. ממש אף אחד. הכי מתקרב אולי הוא דייויד רובינסון אבל רק בגלל ששניהם שמאליים ושניהם בעלי גוף אקטומורף!

    2. אדם עצום אבל אם תקרא את החלק השני של המאמר תראה שחצי מחייו הוא בילה בייסורים.

    3. אז היו לפיבוטים הרבה ריבאונדים כי בשיטה של אז הם היו כמעט היחידים לריבאונד. המספרי 4 ו-3 התקרבו לסל פחות מהיום

      1. עובדיה, זה כלל לא נכון. אוסקאר רוברטסטון היה גארד שהיה בדאבל פיגר בריבאונד כל עונה.

  8. שחקן ענק שמעבר להישגים שלא יחזרו עליהם בחיים (הריבאונדים והאליפויות) גם עשה המון מעבר לכדורסל במאבק של השחורים והגזענות.

    1. אבל הוא היה יותר מדי מיליטנטי, עד שהוא נירגע מעט לעת זיקנה.

  9. איפה הסנטרים של אז? נגד היום זה כמו יום ולילה.

  10. הדבר השני שהכי הרס אותי הוא סגנון הקפיצה "על הצד", בגלילת.בטן(היה קיים אז?) התוצאה היתה הרבה יותר טובה.
    והדר שהכי הרס אותי הוא ג'וני מאת'יס – לא רק בגלל היותו ידוע כזמר, אלא, כאשר הלכתי לוויקיפדיה, קראתי שהבחור רק 1.70 מ'.

  11. חובת קריאה לכל אוהד ספורט וכל אוהד כדורסל! המאמר הכי טוב שלך

  12. מאמר נפלא. לדעתי הוא ולא אחר הסנטר שהייתי רוצה בקבוצתי כמאמנת.

  13. באמת תענוג של קריאה!

    קראתי את כל המאמרים עוד מהאתר הקודם. אבל בשביל התענוג, קוראים שוב אלא מה!!!

  14. גדולתו בגלל חכמת המשחק הגבוהה, המנהיגות והווינריות הגדולים מאוד וההפיכתו את השחקנים שסביבו לטובים יותר וההתעלות במשחקים החשובים רגעים החשובים וההגנה האדירה, וכל זה יחד מחפה על אחוזי קליעה לא טובים מהשדה לציר עם 44% בעונה הסדירה ו-43% בפלייאוף.

    הדברים עליו ברשימותיי:

    אף שנבחר במקום השני בדראפט 56' בידי סנט לואיס הוקס (הגלגול הראשון של אטלנטה), מעולם לא שיחק שם והועבר בעסקת חליפין לסלטיקס תמורת קליף האגאן ואד מקולי, שחקנים משובחים בפני עצמם שהביאו אליפות להוקס ב-58', אך ראסל הוביל את הסלטיקס לשושלת הגדולה ביותר בתולדות הליגה.
    אמנם יכולת התקפית מוגבלת, אך התעלה גם בזה במשחקים החשובים וברגעים המכריעים. מהמנהיגים, הווינרים, הריבאונדים ושחקני ההגנה הטובים בכל הזמנים (היה מעולה גם בחסימות, אך לא חושבו בזמנו חס') שווילט לא היה יכול לו באף משחק גמר, אף שמבחינה אישית וילט עלה על ראסל. יש לציין כאמור לעיל שלסלטיקס הייתה קבוצה חזקה יותר עם יותר שחקנים מעולים, ולמעט ההתעלות של פילדלפיה ב-67', הסלטיקס היו כל עונה טובים מפילדלפיה ולרוב הטובים בליגה.
    בנוסף הצטיין בחוכמת משחק גבוהה עם 4.26 אס' למש' בעונה הסדירה (3.6 ביחס ל-36 דק') ו-4.7 בפלייאוף. כלומר אף שלא התקרב לשיאי וילט בממוצע אס' בעונות מסוימות ובפלייאוף מסוים, ראסל מסר בעונה הסדירה יותר אסיסטים למשחק באופן יחסי ובפלייאוף מסר יותר אסיסטים למשחק באופן ממשי.
    לראסל שיא מספר רי' וממוצע רי' למשחק בפלייאוף עם 4104 רי' ו-24.9 רי' ב-45.4 דק' למשחק, כשבעונה הסדירה הוא השיג 22.5 רי' למשחק ב-42.3 דק' למשחק שהם שווים 19.1 ביחס ל-36 דק' כשלווילט 22.9 רי' ב-45.8 דק' שהם שווים 18 ביחס ל-36 דק' בעונה הסדירה, ו-24.5 רי' ב-47.2 דק' בפלייאוף. כלומר, ראסל מסר בעונה הסדירה יותר ריבאונדים באופן יחסי כשבפלייאוף הוא קלט יותר רי' מווילט בפחות דקות!
    הוא ווילט הם כנראה שני החוסמים הטובים ביותר אי פעם, אך לצערם לא נחשבו בזמנם נתוני החסימות.
    נתוניו: 15.1 נק' (44% מהשדה ו-56.1% מהקו), 22.5 רי' ו-4.3 אס' ב-42.3 דק' למשחק בעונה הסדירה; 16.2 נק' (43% מהשדה ו-60.3% מהקו), 24.9 רי' ו-4.7 אס' ב-45.4 דק' למשחק בפלייאוף.

  15. AkGBhE I really liked your post.Much thanks again. Want more.

  16. I am so grateful for your blog.Really thank you! Fantastic.

  17. Muchos Gracias for your article.Thanks Again. Really Great.

  18. A big thank you for your article post. Really Great.

  19. I am so grateful for your blog.Much thanks again. Much obliged.

  20. Im thankful for the post.Really thank you! Much obliged.

  21. Great, thanks for sharing this blog article.Much thanks again. Much obliged.

  22. wow, awesome blog article.Thanks Again. Keep writing.

  23. Major thanks for the article post.Really looking forward to read more. Fantastic.

  24. Very neat post.Thanks Again. Keep writing.

  25. Hey, thanks for the blog article. Fantastic.

  26. Thanks a lot for the article post. Much obliged.

  27. Im obliged for the article.Really looking forward to read more. Want more.

  28. A round of applause for your blog article.Really looking forward to read more. Keep writing.

  29. Thanks so much for the post.Really looking forward to read more. Want more.

  30. Thank you for your article post.Much thanks again. Much obliged.

  31. Major thankies for the blog.Really thank you! Want more.

  32. I appreciate you sharing this blog article.Thanks Again. Will read on…

  33. Major thankies for the article post.Really looking forward to read more.

  34. I loved your article.Really looking forward to read more. Will read on…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט