פרוייקט אגדות (37) – וויליס ריד / מנחם לס

פרוייקט אגדות (37) – וויליס ריד

מכל הסלים הגדולים בהיסטוריה של הנבא לא היו שניים גדולים יותר משני סליו הראשונים של וויליס ריד בדקות הראשונות של משחק הפלייאוף ה-7 בין הניקס ללייקרס ב-1970. אלה היו 4 הנקודות היחידות שהוא קלע ב"משחק הצליעה של וויליס ריד" הזה, אך היו אלה ארבעת הנקודות שהביאו לניקס אליפות, יותר אפילו מה-36 נק´ של גיבור המשחק וולט פרייזר.

================================================
הילדות בעיירה הקטנטונת בלואיזיאנה
================================================

וויליס ריד נולד בעיירה היקו הידועה לשמצה בגלל מאתיים שנות גזענות מהחמורות ביותר בארה"ב. הוא גדל בחווה ליד העיירה השכנה ברניס שרק לה היה בי"ס עממי ותיכון לשחורים. הוא אחד השחקנים היחידים המסרב בתוקף לדבר על ילדותו הקשה בעיירה היקו בה פרח ה-"קו-קלוקס-קלאן" שהביא טרור לכל חיי שחור בסביבה שהעז להרים ראשו.

אוניברסיטת גרמבלינג השחורה שמעה על התיכוניסט בגובה 2.07 ומשקל 105 ק"ג שכמעט לא שיחק כדורסל, ונתנה לו מלגה בתקווה שהם יצליחו ללמדו מספיק כדורסל בשנת הפרשמן שלו (אז פרשמן לא הורשו לשחק עם הוורסיטי) , מספיק כדי לעשות את הקבוצה בשנת הסופומור (השנה השנייה) שלו.

הוא יותר מסתם "עשה את הקבוצה". הוא הוביל את גרמבלינג לאליפות ה-NAIA (האוניברסיטאות שלא שייכות ל-NCAA – בד"כ קולג´ים של שחורים או מכללות ואוניברסיטאות ללא באדג´ט מספיק גדול לשחק BIG TIME ב-(NCAA) כשהוא קולע בשלוש שנות משחק שם 26.6 נק´ ממוצע עם 21.3 ריב´, וניבחר ל-SMALL COLLEGE ALL AMERICAN בשנת 1963, שנתו האחרונה שם.

=================================================
"מי זאת גרמבלינג?"
=================================================

כששמו היה בדראפט, השאלה הייתה "מה זה גרמבלינג; היכן היא נמצאת; ואיזה כדורסל היא משחקת?".
התשובות היו: "נשמע כמו חברת תובלה", "היא נמצאת איפה שהוא בארה"ב", ו-"מי לעזאזל יודע?".

הניקס החליטו לקחת צ´אנס ובחרה בו בסיבוב השני של הדראפט של 1964, ונתנה לו חוזה בסך 10 אלפים דולר תוך מחשבה שזה לא יותר מדי כסף לבזבז על שחקן בלתי ידוע לחלוטין, אבל שחקן של 2.07, שמאלי, הנושא משקל שהגיע כבר ל-111 ק"ג.

הוא הפך מיד לאחד הדברים הטובים ביותר שקרו לנבא. הוא מיד ניבחר ל-"רוקי העונה" ב-1965 עם ממוצע של 19.5 נק´ למשחק כשבמרץ של אותה שנה הוא שופך 46 נקודות על הלייקרס. הוא סיים את עונת הרוקי שלו חמישי בריבאונדים (14.7) ושביעי בקליעות עם ה-19.5 שלו.

כמעט מתחילה הוא הוכיח את כוחו והתמצאותו תחת הסל כשהוא משחק עם הגב לסל כאילו שכך נולד. סנטר טבעי (אפילו שהיה אחד הסנטרים הנמוכים מבין כל הגדולים) עם קליעת חצי מרחק רכה, וקליעת הוק שמאלית שהייתה כמעט בלתי אפשרית לעצירה. הוא גם אהב לטרוף את הסלים. הוא אמר כמה פעמים שלקיחת ריבאונד מספקת אותו אפילו יותר מסל מיוחד.

הוותיקים לא האמינו שילד בן 22 יכול לגרום טרור תחת הסל, והם החלו להכות בו, להחזיק בו, לדבר פאקה-פאקה עליו ועל עיירת הגהנום שלו היקו, ומיד נולד הכינוי "דה היק מהיקו". ערב אחד כשהיריב שלח 3 גבוהים להכות בו, הוא לקח כדור בהתקפה, פרץ ישר אל תוך השלושה, והרימם יחד עם הכדור לדאנק נהדר. באותו רגע נולד ריד חדש. כבר לא ´קאונטרי בוי´. כבר לא ´דה היק מ-היקו´, אלא שחקן פיזי ודומיננטי ביותר שמוטב לקחתו ברצינות.

אבל הוא הגיע לקבוצה חולה. הניקס סיימו אחרונים בכל אחת משנות 1956 עד 1966. אני, לדאבוני, הייתי שם ב-1961-1962 רק כדי לראות את הקבוצה הפתטית מפסידה ומפסידה – למעשה נהרסת – ע"י הסיקסרס עם וילט צ´מברליין שהשחיל 100 חיצים דרך גרונם במרץ של אותה שנה, והסלטיקס של ביל ראסל, קייסי ג´ונס, בוב קוזי, סם ג´ונס, ותום היינסון – עם מחליף חייתי בשם לושקטוף ששמו המפחיד בלבד היה שווה 10 נקודות. לושקטוף? נשמע כמו שם של מוציא להורג בכלא "סמפסון קורקשיון פסיליטי" – בית הסוהר הקשה בעולם לאורך נהר המיסיסיפי בלואיזיאנה.

כשהוא הגיע לניקס הוא הגיע לקבוצה ששכחה כיצד נראה הפלייאוף, שסיימה את העונה שלפני עם 22 ניצחונות ו-58 הפסדים. ואז, ב-1967-1968 הניקס עשתה את הצעד החשוב ביותר – חשוב אפילו מהבאתו של דה-בושר – כשהחליטה לקחת את שרביט המאמן מדיק מגווייר ולתת אותו לרד הולצמן. מגווייר היה אליל בניו-יורק: כששיחק בסנט ג´ונס יוניברסיטי הוא עשה ממנה את אחת מ-4 קבוצות המכללות הטובות ביותר. אח"כ הוא כיכב בניקס. מגווייר היה ניו-יורק: אמריקאי-אירי שותה בירה וויסקי, מסתובב עם סיגר בבארים של מנהטן, ומשתולל עם מיקי מנטל ושאר כוכבי הניו-יורק יאנקיס כשכל מנהטן עבד לרגליהם.

אבל מגווייר לא הביא את התוצרת כמאמן. אז הניקס פנו לאדם הכי לא "ניו-יורקי" שאפשר לתאר, אפילו שנולד בעיר וחי את כל חייו בה: רד הולצמן, היהודי הנמוך לובש החליפות שתמיד נראו כאילו ניקנו בשוק הפשפשים. הולצמן לא היה מסתובב בבארים. כן, הוא היה פעם פוינט גארד של הניקס, אבל בסוף המשחק היה חוזר לביתו בברוקלין כשאיש לא יודע לאן הלך ולאן בא. גם הוא היה שותה וויסקי ידוע, אך הכול בפרטיות, בביתו, כשהדבר השנוא ביותר עליו הייתה התקשורת – משהו מסגנון צביקה שרף. הולצמן פעם אמר שכשהוא רוצה שמשהו נכון ייכתב בעיתון, הוא היה זורק שקר בפני העיתונאי, וראה זה פלא, למחרת האמת הופיעה באותיות של קידוש לבנה!

 

 

כבר באימון הראשון אמר הולצמן לפרייזר, בראדלי, דיק בארנט, וריד: "אני רוצה בהתקפה תנועה ללא כדור וזריקה רק מהאופן-מן. כל השאר תעשו מה שאתם רוצים בהתקפה. במילים אחרות, בהתקפה תעשו מה שאתם רוצים, אבל בהגנה אתם תעשו רק מה שאני אומר לכם!". שפה כזאת הם לא שמעו ממגווייר. הם הבינו מיד שיש להם עסק עם יהודי נמוך חזק אופי שאין איתו כל בולשיט. הולצמן אימן את הניקס לשתי אליפויות, והפך למאמן האהוב והנערץ ביותר אי-פעם ע"י שחקני הניקס, וקהל ניו-יורק שמעולם לא אמר מילה רעה נגד הולצמן.

ב-1968-1969 הניקס ניצחו 54 משחקים. ההתחלה הייתה גרועה עם 6-10, והולצמן אומר להנהלה: "ריד הוא לא פאור-פורוורד. הוא סנטר בנשמה, אבל וולט בלאמי לוקח לו את המשבצת. נסו לעשות טרייד של בלאמי והביאו לי פאור-פורוורד שאוכל לשבץ אותו עם האחרים".

הניקס הביאו לו פאור-פורוורד, ועוד איזה פאור-פורוורד: הם עשו טרייד עם דטרויט ששלח להם את בלאמי הענק והווארד קומייבס, והביא לניקס שחקן שהיה ידוע יותר כפיצ´ר בבייסבול מאשר כפאור-פורוורד בכדורסל. אבל הולצמן רצה אותו. "אני רוצה את דה-בושר" הוא אמר לבעלי הקבוצה. הביאו לו את דה-בושר, ולניקס הייתה לראשונה קבוצה של ממש עם ריד בסנטר, דה-בושר בעמדת 4, בראדלי ב-3, ופרייזר ובארנט ב-1 ו-2. יום אחד אחרי הטרייד נפגשו הניקס ודטרויט והניקס שחטה אותם 135-87. ניקס חדשה נולדה. ניצחון כזה לא היה לה כבר שנים. בעיר החלו מדברים על ריצה לאליפות.

אני חייתי אז בעיר ועקבתי אחרי כל תנועה וכל תזוזה של הניקס. היו לי כבר אז סטודנטים שעשו את הסטאז´ בקבוצה, והייתי בא לבקרם באופן מוגזם – אפילו 2-3 פעמים בשבוע, בעוד שסטודנטים שעשו את הסטאז´ בניו-יורק מטס ראו אותי פעם בחודש. פשוט אהבתי להיות שם. אהבתי את האווירה. הרגשתי שמשהו גדול עומד לקרות.

=================================================
שנות האליפות
=================================================

 

 

ב-1969-1970 הניקס פתחו את העונה ב-14-1 כשריד מובילם עם 22.1 נק´ ממוצע ו-14.5 ריב´. הם סיימו את העונה עם 60 ניצחונות. הם שיחקו משחק שוטף עם תנועה מתמדת, כשרק השחקן הפתוח לוקח זריקה. הייתה זאת עונה שלמה בה בקושי ראיתי זריקה לא טובה אחת! ריד היה ה-MVP של האול-סטאר, כשמאחוריו 5 עונות של 20.9, 20.8, 21.7, 21.9, ו-20.9 עם 15.2 ריב´ בממוצע. הוא נחשב אז לשחקן הטוב ביותר בנבא כמעט ללא יוצא מין הכלל, כשג´רי ווסט ווילט צ´מברליין הם רק במקום שני ושלישי אחריו.

ואז הגיעו משחקי הפלייאוף של 1970.

הניקס הופתעו מאד ע"י הבולטימור בולטס עם אירל דה-פירל שסחטה מהניקס הכל, לפני שהניקס שרדה בשבעה משחקים. אחרי זה בא ניצחון ב-5 משחקים על מילווקי. ואז גמר הפלייאוף נגד הלייקרס עם ג´רי ווסט, אלג´ין ביילור, ווילט צ´מברליין. המשחק ה-3 והמשחק הרביעי הסתיימו בהארכה.

הגיע המשחק השביעי במדיסון סקוור גארדן. ההופלה לקראת המשחק הייתה כזאת גדולה שבפעם היחידה בכל הקריירה שלי כעיתונאי לא הצלחתי להיכנס לאולם עצמו אלא ניתנה לי אקרדיטציה לחזות במשחק באולם סגור לעיתונאים עם מסך ענק. סירבתי. העדפתי לראות את המשחק בבאר מקומי במנהטן. כתבתי על כך פרק שלם בספרי. לוויליס ריד התנפחה הברך והוא לא היה בחדר ההלבשה של הקבוצה אלא בחדר הטיפולים אצל רופא הקבוצה כשכל השחקנים מתלבשים באווירה של בית קברות ללא וויליס, וללא מאמנם הולצמן שהעדיף להיות עם וויליס בחדר הרופא.

עוזר המאמן אומר לשחקניו: "שתי דקות לעלייה למגרש". שקט. היכן ריד? האם ריד ישחק? איש לא יודע. הקבוצה יוצאת מחדר ההלבשה ועולה על הפארקט ללא ריד. קהל של 19,664 צופים לא מוציא הגה. שחקני הלייקרס בצד השני של המגרש מסתכלים לעבר שחקני הניקס וריד איננו. המדיסון סקוור גארדן הפך לבית קברות.

לפתע, צרחות שהגיעו למאדים. וויליס ריד מנסה לא לדדות ולא לצלוע ניכנס למגרש עם רד הולצמן. הולצמן אמר אח"כ: "ברגע שהקהל ראה אותנו הוא יצא מדעתו. חשבתי לעצמי ´איזה כבוד הוא לי שהקהל כל כך שמח לראות אותי עולה על הפארקט!´. ואז הוא עצמו פורץ בצחוק אדיר. איש מהשחקנים לא הראה שהוא מתלהב. איש לא רצה להראות שהם ידעו שללא ריד אין להם סיכוי. הם נראו שלווים כאילו מאומה לא קרה, אבל ביל בראדלי מספר אח"כ: "כשראיתי את וויליס ניכנס, הרגשתי מין בטחון ושלווה עוטפים אותי. כאילו שראיתי את המשיח שבא לעזור לנו. אבל לא רציתי להראות מה אני מרגיש. כולנו שיחקנו אותה כאילו זה לא כל כך מזיז לנו אם ישחק או לא!".

המשחק נפתח. צ´מברליין נמצא תחת הסל ולא יוצא החוצה לשמור על וויליס שקיבל כדור ליד ה-TOP-OF-THE-KEY, בערך 6 מטרים מהסל. ריד עולה לג´אמפ הקצת מכוער שלו, והכדור בפנים! כעבור דקותיים אותו ספור: צ´מברליין מתעקש לא לצאת החוצה, וויליס שוב קובר אותה מכמעט אותה נקודה!

הקהל יוצא מדעתו. לא חשוב שהיו אלה ארבעת הנקודות שקלע. לא חשוב שגיבור המשחק היה וולט פרייזר עם 36 חיצים, ב-12 מ-17, 19 חלוקות בונבונים, 12 מ-12 מהקו, ו-9 ריב´. לא חשוב שדיק בארנט הוסיף 21, דה-בושר 18 (עם 14 ריב´), ובראדלי עם 17 – הכול מבחוץ והכול בסופה של ריצה מימין ושמאל, משמאל לימין, ללא הכדור, עד שהכדור הגיע אליו כשהוא פתוח לחלוטין!

למרות שפרייזר היה השחקן שניצח את המשחק ה-7 והאליפות, היה זה וויליס ריד שסיים את העונה המופלאה ההיא כ-MVP של האול-סטאר, כ-MVP של העונה הרגילה, וה-MVP של סידרת הגמר. הייתה זאת סידרת הכדורסל הגדולה מכולן, בפנקסי. חייתי, וסבלתי, וקפצתי מאושר כל שנייה משבעת המשחקים. הייתה זאת תקופת כדורסל שלא אשכח לעד. בעונה הבאה ריד סבל מטנדנייטיס בברכו ולמרות כמה משחקי-על (33 ריב´ נגד בולטימור) הייתה זאת עונה טובה, אך לא מצוינת, והניקס הפסידו בגמר המזרח נגד בולטימור.

עוד רעידת אדמה לפני עונת 1972-1973: הניקס עושה טרייד ומביאה את אירל "דה פירל" מונרו מבולטימור. עיתוני ניו-יורק זעקו: "איך אפשר? פרייזר ומונרו זקוקים לא לשני כדורים, אלא לשלושה, כדי לשחק ביחד. אך ראה זה פלא: רד הולצמן, מונרו, ופרייזר ישבו יחד ותכננו שיטת משחק שנתנה לכל אחד משני הסופר-סטארים את הנקודות וההופלה שלו, ובכ"ז השניים יחד שיחקו משחק קבוצתי נפלא שלא רק היה סכום של שני סופר-סטארים, אלא היווה קומבינציה בה השלם היה גדול אפילו מסכום חלקיו!! הם סיימו את העונה עם 57-25 , וניצחו את בולטימור והסלטיקס בדרך לגמר נגד הלייקרס. ריד כבר לא היה דומיננטי כמו ב-1970 אך עדיין היה השחקן שבלעדיו הניקס לא הייתה יכולה לעשות זאת. היא הפסידה את הראשון ללייקרס, ואז ניצחה 4 רצופים לאליפות שנייה.

בעונה אחרי שהוא פרש אחרי 19 משחקים. ב-10 שנים בניקס הוא הובילם כמעט בכל קטגוריה מלבד אסיסטים, והפך כמובן לאחד מ-50 האגדות וניבחר להיכל התהילה. הוא היה השחקן הראשון של הניקס שגופייתו הועלתה למעלה התקרה למזכרת נצח שאף ניקסי אחר לא ילבש גופיה מס´ 19 אף פעם.

או, כמעט שכחתי: הוא היה ´אול-סטאר´ בכל 10 שנות המשחק שלו, וסיים קריירה בת 10 שנים עם 18.7 נק´, ו-12.9 ריב´ ממוצע.

=================================================
אחרי הפרישה
=================================================

וויליס ריד היה מאמן לא רע, אך גם לא משהו מיוחד. אחרי שאימן את הניקס בעונת 1977-1978 הוא פרש אחרי המשחק ה-14 בעונה שלאחרי. הוא החליט שאולי מקומו במכללות, והסכים להיות עוזר מאמן ללא תשלום בסיינט-ג´ונס, לפני שקיבל את משרת המאמן הראשי באוניברסיטת קרייטון השחורה.

ב-1987-1989 הנטס שכרה אותו כמאמן ראשי, וכמאמן אכזב כשהנטס סיימה את העונה תחת שרביטו עם 37 הפסדים. אך כג´נרל מנג´ר וסגן נשיא הוא הצליח מאד, והיה גורם ראשי בבנייתה מחדש של הנטס, והגעתה לגמר הנבא בעונות 2002 ו-2003.

הוא עבר להורנטס באותו תפקיד (ג´נרל מנג´ר וסגן נשיא), היה אחראי לבנייתה מחדש, אך אחרי הוריקן קטרינה הוא החליט לעזוב את ההופס ולבלות את שארית חייו עם אשתו, ילדיו, והנכדים.

"אם תצלצל אלי" – אמר לפני זמן לא רב – "ותשאל את אשתי היכן אני, היא תשיב לך שבוודאי יצאתי לדוג!".

=================================================
שאלת היום (שהיתה אז!)
=================================================

מה היה המשפט הידוע שאמר וויליס ריד בראיון לספורטס אילוסטרייטד כשנשאל לתאר את עיר הולדתו היקו, לואיזיאנה. תשובות ב-"תגובות"

תשובת השאלה של השבוע שעבר: כשצ´ארלס בארקלי שמע שפיפן מתכונן חזרה לעונת 2008 הוא הגיב בתכנית הטלוויזיה ט.נ.ט: "אני מוריד 50 פאונדס לפני שזה קורה!"

**********

 

בכותרת ב-SI: שחקנים טובים שהפכו למנהלים גרועים

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. תודה על המחמאה, אבל אל תשכח שאני גר כאן כבר 52 שנה…
    הניקס? מקום 5 במזרח במקרה הכי טוב. אין דרך שיעקפו את מיאמי, אינדיאנה, שיקגו, והנטס.

  2. אני חשבתי שהניקס יותר טובים מבחינת סגל מברוקלין.כי פירס גארנט
    וטרי כבר מעבר לשיא וניקס עם אנטוני מנוסה יותר,צנדלר חזק יותר וכמה ״עובדים שחורים״מצוינים עוברים אותם אבל איתך אני לא מתווכח!

  3. הדברים עליו ברשימותיי:

    מגדולי המנהיגים והווינרים שהביטוי החזק ביותר של תכונותיו אלה היה במשחק השביעי בגמר 70' שהתקיים בניו-יורק ב-8 במאי, דווקא כשעלה לשחק פצוע ולא היטיב לשחק, אך ההשפעה על הקבוצה של עלייתו למגרש כשהוא מדדה על הקבוצה עם התשואות הרמות של אוהדי הקבוצה, הייתה עצומה והניקס לא הביטו לאחור וניצחו במשחק 99-113 וזכו באליפות הראשונה והלפני אחרונה עד כה, כשכוכב המשחק שהיה ראוי לא פחות לתואר ה-MVP היה הרכז פרייזר עם 36 נק', שבעה כ"ח ותשעה-עשר אס'. שחקן הציר החכם והלוחם של הניקס בשנות ה-70 כששותפיו למנהיגות היו דה-בושר ופרייזר.
    ב-70' היה ה-MVP של העונה הסדירה, סדרת הגמר ומשחק האולסטאר. בעונה הסדירה ב-70' השיג 21.7 נק' ב-50.7% מהשדה ו-75.6% מהקו, 13.9 רי' ושני אס' ב-38.1 דק' למשחק כשבעונה הקודמת אף היה עם נתונים טובים יותר סה"כ עם 21.1 נק' ב-52.1% מהשדה ו-74.7% מהקו, 14.5 רי' ו-2.3 אס' ב-37.9 דק' למשחק; בסדרת הגמר ב-70' השיג 23.5 נק' ב-48.4% מהשדה ו-58.8% מהקו, 10.5 רי' ו-2.8 אס' ב-37.7 דק' למשחק, כשעוזרים לו בעיקר דה-בושר עם 19 נק' ב-45.5% מהשדה ו-72.2% מהקו, 12.6 רי' ו-2.6 אס' ב-38.1 דק' למשחק, פרייזר עם 17.6 נק' ב-54.1% מהשדה ו-75.6% מהקו, 7.7 כ"ח ו-10.4 אס' ב-43.1 דק' למשחק ודיק בארנט עם 18.6 נק' ב-44.8% מהשדה ו-89.7% מהקו, 2.3 רי' ו-4.3 אס' ב-40.6 דק' למשחק. ללייקרס לא עזרו 31.3 נק' ב-45% מהשדה ו-83.3% מהקו, 3.4 כ"ח ו-7.7 אס' ב-47.9 דק' למשחק של וסט, 23.3 נק' ב-62.5% מהשדה (112-70) ו-34.3% מהקו (67-23), 24.1 רי' וארבעה אס' ב-47.6 דק' למשחק של וילט, ו-17.9 נק' ב-48.4% מהשדה ו-77.8% מהקו, 11.3 רי' ו-4.4 אס' ב-40 דק' למשחק של ביילור. במשחק האולסטאר באותה עונה שהתקיים בפילדלפיה קלע 21 נק' (18-9 מהשדה וגם 3-3 מהקו) וקלט אחד-עשר כ"ח ב-30 דק' בניצחון המזרח 135-142 (סייעו אוסקאר עם 21 נק' (11-9 מהשדה וגם 4-3 מהקו), שישה כ"ח וארבעה אס' ב-29 דק', הבליצ'ק עם 17 נק' (15-7 מהשדה וגם 3-3 מהקו), חמישה כ"ח ושבעה אס' ב-29 דק', קאנינגהאם עם 19 נק' (13-7 מהשדה וגם 5-5 מהקו), ארבעה כ"ח ושני אס' ב-28 דק' והאל גריר עם 15 נק' (11-7 מהשדה וגם 1-1 מהקו), ארבעה כ"ח ושלושה ואס' ב-21 דק', כשכארים ב-18 דק' מהספסל קולע 10 נק' (8-4 מהשדה וגם 2-2 מהקו), קולע אחד-עשר כ"ח ומוסר ארבעה אס'. את המערב הובילו הייס עם 24 נק' (21-9 מהשדה וגם 12-6 מהקו) וחמישה עשר כ"ח ווסט עם 22 נק' (12-7 מהשדה וגם 12-8 מהקו) וחמישה כ"ח ואס' כשביילור קולע רק 9-2 מהשדה (וגם 7-5 מהקו). במזרח היו שמונה שחקנים שקלעו לפחות 10 נק' ושישה עם לפחות 15, ובמערב היו רק שישה שחקנים עם לפחות 10 נק' ושלושה עם לפחות 15. המזרח קולע ב-51.3% מהשדה (119-61) ו-90.9% מהקו (22-20) לעומת 47.5% (101-48) ו-68.4% (57-39) למערב, וכן קלט יותר כ"ח (54-60) ומסר יותר אס' (22-30). ב-73' הוליך שוב את הניקס לאליפות האחרונה שלה עד כה, וזכה שוב בתואר ה-MVP של הגמר כשהוא משיג 16.4 נק' ב-49.3% מהקו ו-88.9% מהקו (9-8), 9.2 רי' ו-2.6 אס' ב-30 דק' למשחק, כשעוזרים לו ביל בראדלי עם 18.6 נק' ב-44.4% מהשדה ו-92.9% מהקו (ב-70' היו לו רק 12.1 נק' ב-38.8% מהשדה ו-75% מהקו [12-9 לעומת 14-13 ב-73']), 4.8 כ"ח ו-3.4 אס' ב-39.8 דק' למשחק, פרייזר עם 16.6% ב-47.9% מהשדה ו-65% מהקו, 6.8 רי' וחמישה אס' ב-46 דק' למשחק, אירל מונרו עם 16 נק' ב-53.1% מהשדה ו-66.7% מהקו, 2.8 רי' ו-4.2 אס' ב-32 דק' למשחק ודה-בושר עם 15.6 נק' ב-44% מהשדה ו-80% מהקו, 11.6 רי' ושני אס' ב-35.4 דק' כשג'רי לוקאס ופיל ג'קסון עולים מהספסל (ג'קסון אף שיחק בגמר יותר עם 22 דק' למשחק לעומת 18.4 ללוקאס).
    ללא שלוש העונות האחרונות שבה ירד משמעותית בממוצעיו (זה לא הפריע לו להיות המצטיין בגמר 73' בעונתו הלפני אחרונה) השיג 20.1 נק' ב-47.74% מהשדה ו-74.76% מהקו, 13.8 רי' ו-1.83 אס' ב-36.9 דק' למשחק בעונה הסדירה; 22.18 נק' ב-48% מהשדה ו-76.06% מהקו, שלושה-עשר רי' ו-2.3 אס' ב-40.46 דק' למשחק ב-50 מש' פלייאוף ב-5 עונות הפלייאוף הראשונות מ-7 בסה"כ.
    פרש בגלל פציעות בגיל 31 לאחר 10 עונות שבהן שיחק 650 מש' בעונה הסדירה כשהוא משיג 18.74 נק' ב-47.6% מהשדה ו-74.7% מהקו, 12.94 רי' ו-1.825 אס' ב-35.5 דק' למשחק; ו-78 משחקי פלייאוף כשהוא משיג 17.4 נק' ב-47.4% מהשדה ו-76.5% מהשדה, 10.3 רי' ו-1.9 אס' ב-33.9 דק' למשחק.

להגיב על ישראל קרמר לבטל

סגירת תפריט