פרויקט "שחקנים שאסור לשכוח" – סידני מונקריף / דובי עופר

סידני מונקריף – SID THE SQUID

 דקת הדמיון המודרך של היום לוקחת אותנו לאקוואריום גדול במילווקי.

בידיכם אחוז בנוחיות כדור. אתם נועלים AIR JORDAN עדכניות ולבושים בגופיית המשחק החביבה עליכם. אצלי זה KNICKS כחול מספר 33, אבל אני היחיד באקוואריום שלבוש ככה. המים סביבכם קרירים ונעימים, הזרמים קלילים וכל הדגים האחרים נמוכים מכם בהרבה. היי, תראו… הדרך לסל פנויה לחלוטין!

אתם שמחים. פותחים בסדרת דילוגי ירח הולכים ומתרחבים… עוד שלושה צעדים ותכינו את רגל הניתור לסלם מהמם… עוד שניים… הנה זה מגיע…

פתאום, בא תמנון וגונב לכם את הכדור.

דמיינו אותו בירוק וסניקרס. סיד התמנון, האמיתי.

 די, אל תעלבו. זה לא תמנון אמיתי, זה סידני מונקריף. וקוראים לו תמנון כי הוא אחד משחקני ההגנה הטובים שהיו. אפילו הליגה חושבת ככה, כי בפעמיים הראשונות שבחרו רשמית את שחקן ההגנה הכי טוב בNBA, זה היה הוא.

בואו נזמין אותו. צופים וצופות, נערים ונערות, חמודים וחמודות, פרויקט "שחקנים שאסור לשכוח" גאה לארח היום את SID THE SQUID, סידני מונקריף.

סידני מונקריף נולד ב21 בספטמבר 1957, בדיוק 57 שנים אחרי מרים ילן שטקליס, ו15 לפני ליאם גאלאגר. עשרים שנה לפניו יצא לאור לראשונה ההוביט. בתאריך שלי, לעומתו, בוטלה העבדות בקולומביה ונולדו הרוצח הקניבל ג'פרי דאהמר, מיסטר טי ונוטוריוס ביג. ותודה לוויקיפדיה. בעיקרון זה גם התאריך של אפלטון, אבל היי… מיסטר טי, FOOL. ריספקט.

חזרה לסידני מונקריף. סידני נולד בליטל רוק, ארקנסו. כמו גם… צ'לסי קלינטון, כשאבא ביל היה שם התובע הכללי. עולם קטן. עוד נפגוש את אבא ביל לקראת הסוף, כשכבר יהיה מושל.

אבא של צ'לסי.

סידני הלך לקולג' בארקנסו, וחבר לרון, אבא של "רוני בינוני", ברואר ועוד אלמוני אחד לTHE TRIPLES… שם סבנטיז טיפוסי לשלישייה לא רעה שהביאה את הקולג' להישגים לא רעים, חסרי תקדים. בואו נגיע כבר לNBA, ברשותכם.

ב79' הגיע סידני מונקריף לדראפט. יחד אתו ניגשו שלושה ג'ונסונים –

מג'יק, שאתם מכירים מפרויקט האגדות של מנחם.

ויני, שהופיע על הבמה הזאת אך לפני כמה שבועות.

ו – לי. לי ג'ונסון היה השחקן עם המצח הכי גבוה שאי פעם שיחק במכבי בפרט, בישראל בכלל ואולי בעולם. הוא היה אתלט ענק וחוסם עצום ואם אי פעם יוחלט שהפרויקט הזה מתרחב גם לליגה הישראלית, לי ג'ונסון הוא מועמד ודאי.

לי ג'ונסון, המצח, וחברים. (15, אם לא זיהיתם)

[דרך אגב, החיבור האחרון של ברנרד קינג לישראל, למי ששואל את עצמו, היה בוושינגטון וקראו לו איי ג'יי אינגליש. נקודה לבנה למי שמצליח לחבר את אותו אלינו].

סידני נבחר חמישי למילווקי ונשאר שם עשר שנים. מה הוא עשה שם? אז ככה.

לפני הכל, כאמור, הוא היה שחקן הגנה. מה זה שחקן הגנה, למה שחקן התקפה הוא לא שחקן הגנה ואיך מתחבר לזה סידני, נגיע בהמשך. לפני כן קצת ניימדרופינג.

מסתבר שמילווקי של תחילת האייטיז שימשה כסוג של מגרש גרוטאות לאגדות בשלהי הקריירה. זה התחיל בענק ממוטור סיטי, בוב לניר, שהגיע ב79' והתאהב בוויסקונסין עד כדי כך שנשאר שם חמש עונות, המשיך בג'ינג'י של הסלטיקס, דייב קואנס, שבא לעונת פרישה, והסתיים בטייני ארצ'יבלד, שנפש עם איילים לכמה דקות ופרש. כל העסקונה הזאת הספיקה לכמה שנות סיבוב ראשון-שני בפלייאוף, וב82/3' טייני ולניר לקחו את הבאקס לגמר המזרח, להפסד צמוד מול הסלטיקס. מילה לתוספת – לינטון טאונס, המגניב מהפועל ת"א, גם שיחק שם לרגע, שיהיה לכם לטריוויה.

טוב, אולי לא גרוטאות. אבל כ ן בסוף הקריירה…

תוך כדי כל זה קרו שני דברים – התחילה להתקבץ חמישיית מילווקי הנהדרת, וסידני מונקריף ביסס את עצמו כמנהיג, אול אראונד משובח, ושחקן ההגנה אדיר.

מה זה בעצם שחקן הגנה, ולמי נותנים את הגביע? תלוי את מי שואלים ואיפה מסתכלים.

דן שמירים ודריל מורי'ס, נו אופנס, זה רק ביטוי לאנשי מקצוע שאוהבים מספרים, יסתכלו במחשב. הם יראו שם שחקן עם ממוצעי הגנה בינוניים – משהו כמו 1.5 חטיפות וחצי חסימה, וישר יתנו את התואר למרק איטון, טרי רולינס, ריקי גרין או שוגר ריי ריצ'ארדסון, החוטפים והחוסמים המצטיינים של 82-84.

חיות משחק ישאלו את מייקל ג'ורדן, והוא יגיד ככה –

"When you play against Moncrief, you're in for a night of all-around basketball. He'll hound you everywhere you go, both ends of the court. You just expect it."

וכה אמר אלוהים על סיד הסקוויד – הוא צד אותך. אתו זה כדורסל בכל מקום, כל הלילה. רוצה לאמור בשפת בני אנוש, סידני מונקריף היה מתחבר לך לווריד, לכליות, למעיים ולנחיריים, ונשאר שם 30.2 דקות בממוצע למשחק. וזה, ידידיי, נקרא הגנה. ועל כן סידני מונקריף היה שחקן ההגנה המוכתר הראשון של הNBA, וגם השני. לא בגלל המספרים, אלא בזכות האינטנסיביות, הרצון והחוש השישי של המגינים הגדולים.

וכאן אנחנו מגיעים לליאור אליהו. ליאור נולד לפני 28 שנים וכמה ימים, ותמיד היה "שחקן התקפה". בתור כזה הוא אדיר. אחד הגדולים שנולדו כאן. יש לו את הגובה, הגודל, התנועה, היד הרכה והחוש. החוש מתי לשחרר, איך לגלגל, כמה לסבסב, ומהו שבריר השנייה הנכון לעשות את כל אלה. ובהגנה אין לו. הוא מתאמץ, ומנסה ומשקיע, אין ספק. רואים אותו במשחקים שוב ושוב זז עם הרגליים, מרים את הידיים, דוחף עם הגוף, מתמקם, מתייצב, ויורק דם כדי לעשות את מה שלאחרים בא טבעי, כמו שההתקפה בשבילו. ועדיין, השחקן שלו מסבסב בדיוק כשהוא לא מוכן, מוסר ימינה בשבריר הרגע שליאור מסתכל שמאלה, ועולה לזריקה רגע אחרי שליאור החליט ללכת על חטיפה. למה? כי אין לו חוש.

שחקן התקפה.

תסתכלו עליו בהתקפה, הוא דג במים. ובהגנה, דג ביבשה. אין צורך במטאפורות מורכבות במקרה הזה. אם רוצים לחדד, קחו כמה דקות לצפות בהנפלד, דג מהסוג ההפוך.

אז ליאור, תגיד להם שמאוחר מדי. אתה כבר לא תלמד את הדבר הזה שעושים בצד האפור של המגרש. לא תהיה הנפלד ואפילו לא מגן סביר. תישאר ליאור וטוס לניו אורלינס, לתת להם 10 דקות של השלכה איכותית של גויאבות מדי משחק.

לסידני היה דבר נוסף, שכנראה לליאור אין. חוכמת רחוב עילאית. השורשים מהם צמח, והזבל שסייע לו בכך, היו ממוקמים בשכונה מחורבנת בליטל רוק. שם, במגרשים, היו מחלוקות שלא הספיק לצעוק "פאול" כדי ליישב. היה צריך להבהיר את הנקודה בעזרת פה ג'ורה ואגרופים כבדים. את זה הביא סידני גם למגרש, אם כי בהגינות, נגיד לזכותו.

אבל בואו ניתן כבוד למילווקי של האייטיז.

אחרי שעזבו הגרוטאות החלה להתאסף החמישייה.  ב82' הגיע פול פרסי.  ב84' טרי קאמינגס וריקי פירס. וב86' ג'ק סיקמה. סידני, כבר ראינו, היה שם כל הזמן.

60% מחמישייה נהדרת. מונקריף, קאמינגס ופרסי.

מונקריף על המנהיגות וההגנה, פירס על הקליעה, פרסי קלע ונלחם, על קאמינגס כבר דיברנו וסיקמה היה הסנטר לבן שזורק מבחוץ. ביחד הם הרכיבו את אחת החמישיות המאוזנות, החביבות והאלמוניות של שנות ה80'. ולא רק חביבות. הבאקס מחזיקים במאזן השלישי בטיבו באייטיז! אחרי הלייקרס והסלטיקס, אבל לפני הבולס של ג'ורדן, הבד בויז ממוטור סיטי ופילדלפיה של הדוקטור והחברים. ולזו יציבות ייקרא…

במבחן הפלייאוף זה יצא די בינוני, עם הופעות לא מרשימות של סיבוב ראשון שני בפלייאוף, אבל לראות אותם היה תענוג. הם אפילו יכלו להשיג קוק בזול מג'רי לוקאס.

סטטיסטית, הקריירה של מונקריף מתחלקת בין לפני ואחרי הפציעות, וזה בהשמטת עונת רוקי בינונית ועונת הפרישה באטלנטה. לפני, 19.9, 4.5, 5.7, 1.5 בנקודות, קרשים, מסירות וגניבות. זה אול אראונד מהסוג המשובח ביותר, שנותן לך בשני הצדדים של המגרש תרומה של מספרים ונשמה. על ההגנה כבר הכברנו מילים. ואת כל זה קיבל דון נלסון, המאמן, ממונקריף 76 משחקים בעונה, 36 דקות כל ערב.

ב86' הביומכניקה התחילה לדבר. גוף של 1.93, עם 85 קילו, כנראה לא אמור לרוץ, לקפוץ אנכית 90 ס"מ (הניתור הנמדד של סידני. מרשים, אה?) ולהיחבט כל כך הרבה בג'ונגל שמשני צדדי המגרש. סידני התחיל להיעדר עקב פציעות טורדניות בברכיים ובשאר רגלי התמנון הרבות שלו. המספרים צנחו ל11.5, 3, ו3.8, ב25 דקות, ל52 משחקים במשך שלוש העונות הבאות.

תכפילו בעשר, ואז בשלושים, ואז בשבעים ומשהו. זה כמה פעמים שהוא נכנס וחטף.
מבינים למה הם מתפרקים?

(חדי העין יבחינו שעם סיקמה שיחק מונקריף יחסית מעט. כדי לרדת לרזולוציה כזאת הייתם צריכים לשמוע על תופעות כמו אלטון ליסטר ופול מוקסקי, שקדמו לסיקמה. בואו נחליק את הפינה הזאת…)

סידני פרש ממילווקי בסוף 89'. לחרדתו של המושל דאז, הוא לטש עיניים לפוליטיקה. למה לא המשיך? ביל קלינטון, המושל, אמר שהוא רגוע מהמשכורת הצנועה שלו רק מסיבה אחת – זה ירחיק את סידני מונקריף ממחשבות על ריצה נגדו. וכשזה מגיע מפוליטיקאי בסדר הגודל של הפרפר מליטל רוק, זו חתיכת מחמאה על פופולריות של בן אדם.

שלא נשכח, היו לו גם חמישה אולסטארים. סידני במדי מזרח.

משהו כנראה חסר לו שם, בחוץ. ב90' חזר מונקריף לעוד עונה אחת. אחרי שלא הסתדר עם סן אנטוניו, אספו אותו ההוקס לאטלנטה כדי שיכניס קצת שכל, בגרות ואחריות לקו אחורי שהיה מורכב בעיקר מדוק ריברס הצעיר, ספאד ווב וג'ון באטל. למה החליט לחזור? "כזה אני, אמר, "אימפולסיבי". ואיך ירצה להיזכר? "CONSISTENT", ענה. תתרגמו לבד.

ב15 דקות בערב, ל72 משחקים, קלע סידני קצת יותר מ4 למשחק. בסוף אותה עונה אמר יפה תודה, תלה את הגופייה, וחזר לעסקים. הסוסים הערביים שלו, נכסי הנדל"ן, יוזמות בקהילה, כל אלה היו העולם של מונקריף מחוץ למגרש, ובהם עשה חייל.

הגעגועים למגרש כנראה לא הירפו, כי ב99' חזר לעונה אחת לאמן את ארקנסו – ליטל רוק, משם לקח אותו דון נלסון לעזור בדאלאס. ב2006 אימן קצת בD ליג, ומ2011 עוזר סידני לצוות האימון של מילווקי. יש מי שקורא לזה חיידק של כדורסל. אחרים יגידו שזה וירוס, ואין נגדו תרופה והוא גם לא חיה באות וו'. בכל מקרה, זה משהו שנכנס לגוף ולא עוזב אף פעם.

ולסידני מונקריף, התמנון, יש את זה.

סידני מונקריף היום.
מרוצה מהחיים.

 

ולמי שמתעקש, יש גם סיכום קריירה בוידאו – http://www.youtube.com/watch?v=3ADAo3W4Hos

 

דובי

אנטומולוג, אגרונום, עובד סוציאלי ומטפל. גר בערד עם בת זוג + 3 ילדים, כלבה, וחיות.

לפוסט הזה יש 34 תגובות

  1. תודה רבה.

    סידני מונקריף, כמו כל משתתפי הפרויקט, לא יגיע להיכל התהילה, כנראה. כדי להגיע לשם שחקן צריך להיות סופרסטאר, או מיוחד להפליא במשהו, או דמות, אבל לא שלילית מדי. רודמן, נגיד, לא יגיע להיכל, למרות שהוא מגדולי השומרים והריבאונדרים שהיו.

    מונקריף, לעומת זאת, לא יגיע כי הוא "רק" שחקן גדול. הוא לא לקח אליפות, לא הוביל קבוצה לגמר, לא היה עילוי סטטיסטי ואפילו לא דמות, כמו פייטון נגיד.

    אני מקווה שמקום בפרויקט שלי מנחם אותו במשהו.

  2. כתבה נהדרת. לגבי הנפלד, אם אינני טועה הוא היה שני בחטיפות למשחק בקולג'ים בעונה בה שיחק וזה באמת עניין של חוש ולא רק רצון.

    תודה רבה. יכולת כתיבה נפלאה, שלי אין, גם אם אתאמץ.

    1. תודה, נחמדים שכמוכם. מבטיח להמשיך לכתוב עד שייגמרו השחקנים. לפחות להשתדל.
      לגבי הבא בתור יש עדיין התלבטות, ולא מעט מועמדים.
      יכול להיות שבפעם הבאה זה יהיה דווקא צמד, זוג הדייויסים של אינדיאנה – דייל ואנטוניו.

      1. לא!! הבא בתור יהיה מארק אגווייר!

        והשאלה על הפרק, מה יותר שווה – אליפות או היכל התהילה.

        בן הזוג שלו בכתבה, כמובן, יהיה אדריאן דנטלי.

        גדול.

          1. בשמחה וכיף

            נראה לי שהזוג יהיה רק בפעם הבאה, כי אני לא יכול לכתוב על מרק אגווייר והאליפויות שלקח, בלי להשוות לאדריאן דנטלי, שעבר תמורתו מהפיסטונס לדאלאס. דנטלי אמנם נכנס להיכל התהילה, אבל את האליפויות במוטור סיטי פספס.

            השאלה שעל הפרק, מה לוקח – ההיכל או הטבעת?

  3. סידני היה ה-TRUE PROFESSIONAL. לא שמעת עליו הרבה והוא לא הרעיד בכותרות, פשוט בא לעבודה כל ערב, והיה אחד השחקנים הטובים ביותר ב-NBA ללא 'סופרסטאריות'. אולי הדבר היחיד שחסר לו היתה חוצפה. הוא שווה בקלות לכמה שחקנים הנמצאים בהיכל.

    1. אתה יודע מנחם, כמעט כל שחקן שאני כותב עליו, אני מתאהב בו. בעיניי חלקם הגדול ראוי לאזכור הרבה יותר משמעותי ממה שקיבלו.
      הלוואי והיה אולם המגניבים, או אצטדיון השווים כמעט הכי הרבה, או מגרש הממש ראויים, שבו אפשר היה להנציח שחקנים כמו מונקריף, קאמינגס, ליבר, ויני ג'ונסון, דייל אליס והחברים האחרים.

      אולי אפילו הייתי מצליח להגניב לשם תמונה של סטארקס.

  4. הדברים עליו ברשימותיי:

    קלעי מעולה אך לא מרחוק, שחקן הגנה גדול שזכה בתואר שחקן ההגנה של השנה בפעמיים הראשונות שחולק תואר זה, ריבאונדר טוב מאוד ומוסר טוב שידע גם לחטוף. נכנס לליגה באותה עונה שבה מג'יק ובירד עשו זאת. 15.6 נק' (50.2% מהשדה ו-83.1% מהקו), 4.7 רי', 3.6 אס', 1.2 חט' ושני אי' ב-30.2 דק' למשחק בעונה הסדירה; 16 נק' (47.5% מהשדה ו-81.1%), 5 רי', 3.4 אס', 1.14 חט' ו-2.4 אי' ב-34.7 דק' למשחק בפלייאוף.

      1. מי שמתמצא בנב"א אמור לדעת שמג'יק ובירד נכנסו יחד לליגה ולאחר שהתמודדו זה מול זה בגמר המכללות 79' כשמג'יק מוביל את אוניברסיטת מדינת מישיגן עם חמישייה מעולה ברמה המכללות ובירד מוביל את אוניברסיטת מדינת אינדיאנה (לא אוניברסיטת אינדיאנה שאת קבוצתה אימן בובי נייט אלא אוניברסיטה קטנה יותר שכחוץ משנותיו של בירד מעולם לא הגיעה לטורניר המכללות) כשחוץ ממנו אין שחקן רציני ומג'יק ניצח. פשוט אורבך החליט לבחור בבירד שנה לפני שהוא היה אמור להיבחר, וכן מגיק נבחר ראשון בדראפט 79' ובירד לא נבחר כי נבחר בדראפט הקודם, ושניהם הגיעו לליגה ב-80' ומונקריף הגיע גם הוא באותה שנה כשנבחר ארבעה מקומות אחרי מג'יק בדראפט 79'.

        1. ישראל יקר, גם כאן אומר שבדרך כלל אתה צודק, וגם במקרה זה. אנא המשך להביא את התוספות המועילות על כל שחקן וסלח לי על טעויותיי, גם כשהן בסיסיות ומסמרות שיער כמו פה.

  5. סקוויד זה לא תמנון, זה דיונון.
    אותה משפחה, חיה אחרת.
    גם 8 זרועות אבל מוארכת עם הראש בצד אחד והזרועות בצד השני.
    בציור יש תמנון.

  6. הלייקרס רצו לבחור במונקריף ראשון בדראפט, וג'רי באס שעמד לרכוש את הקבוצה התנה את הרכישה בזה שיבחרו במג'יק.

    והשאר הסטוריה.

    1. כן? דדי? מהיכן מצצת את הידע הזה? תביא הוכחה.
      אתם תמיד מופיע כגדול שיודע הכל בזמן ש-60% מדבריך הם המצאות שלך.

  7. לא שאתה מזיז לי מספיק בשביל לטרוח להביא אפילו חצי הוכחה, אבל תפסת אותי בכמה דקות פנויות, והרבה חשק להביך אותך בציבור, להנאת כולם, אז יאללה…

    קצת גוגל והנה לינק למאמר על הגדולה של ג'רי באס –
    http://thepaintedarea.blogspot.co.il/2010/08/jerry-buss-and-brilliance-of-magics-25.html

    ומתוכו הציטוט הרלוונטי –

    אני לא מצפה שתבין, אז תבקש ממישהו שיתרגם לך…

    Buss was the architect of Showtime, not just by cultivating a
    fan base of Hollywood celebrities, but also by insisting that the Lakers draft Magic Johnson as a de facto condition of the sale in 1979, overruling Jerry West, who preferred Sidney Moncrief.

    The Showtime era catapulted the Lakers to the status they hold today as the most popular sports franchise in L.A., and arguably the most popular NBA franchise in the world.

  8. הרחבת הדברים על מונקריף ברשימותיי:
    קלעי מעולה אך לא מרחוק, שחקן הגנה גדול שזכה בתואר שחקן ההגנה של השנה בפעמיים הראשונות שחולק תואר זה בעונות 82/3' ו-83/4', ריבאונדר טוב מאוד ומוסר טוב שידע גם לחטוף. נכנס לליגה באותה עונה שבה מג'יק ובירד עשו זאת לאחר שנבחר חמישי בדראפט 79' שבו נבחר מג'יק ראשון (בירד נבחר שישי בדראפט 78' כי כך רצה אוֶרבך). בעונות השלישית-השביעית שבהן שיחק יותר השיג 21 נק' ב-50.35% מהשדה ו-83.58% מהקו, 5.84 רי', 4.67 אס', 1.52 חט', 0.34 חס' ו-2.57 אי' ב-36.92 דק' למשחק ב-381 מש' מתוך 767 ב-11 עונות. בעונתו השמינית שיחק 25.4 דק' למשחק ב-39 מש' לאחר שלא ירד מ-35 דק' ומ-73 מש' לפני כן, ובשלוש עונותיו האחרונות שיחק ב-56 ו-62 ו-72 מש', כשב-7 עונותיו בראשונות שיחק ב-93.73% ממשחקיו בעונה הסדירה ובארבע האחרונות רק ב-69.82% כשבשלושה שלפני האחרונה שיחק ב-63.82% מהמש' (בראשונה מהן בפחות ממחצית ובעונתיים שאחריה יחד בכ-72%) ובאחרונה שיחק ב-87.8% ממשחקיו. בעונתו האחרונה שיחק באטלנטה כמחליף (פתח בשלושה מש') לאחר 10 עונות במילווקי.
    15.6 נק' (50.2% מהשדה ו-83.1% מהקו), 4.7 רי', 3.6 אס', 1.2 חט' ושני אי' ב-30.2 דק' למשחק בעונה הסדירה; 16 נק' (47.5% מהשדה ו-81.1%), חמישה רי', 3.4 אס', 1.14 חט' ו-2.4 אי' ב-34.7 דק' למשחק בפלייאוף.

    1. יש להוסיף שעונתו האחרונה באה לאחר עונה שבה לא שיחק כלל, כך שהיו לו 11 עונות משחק, אך פרישתו לאחר 12 עונותו מתחילת הקריירה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט