להתראות, GOAT! / מאת הגולש קראל לחמי (איש הערפל)

להתראות GOAT
קראל לחמי (איש הערפל)
(הוכנס ללא כל עריכה)

אני אוהב לכתוב, בטח על ספורט (וגם על מוזיקה), והכתיבה באה לי בקלות יחסית, אבל דווקא הפעם אני חסר כיוון, מה אני יכול לכתוב שלא כבר נכתב על האגדה? מה אני יכול לכתוב על איש שלא באמת הכרתי אישית ומותו לא באמת ישנה לי ברמה היומיומית. אני לא מתעסק בכדורסל (למעט 7 שניות באליצור קרית אונו עד שהבנתי שלא אעבור את המטר שמונים), כך שלא תוכלו לשמוע ממני ״הוא הסיבה שהתחלתי בגללו לשחק כדורסל״ ואני גם לא יכול להגיד שברמה האישית יש לי את הסו קולד ממבה מנטאליטי (4 שעות ביום בחדר כושר?!) אבל הנה, אני מוצא את עצמי, גבר ״בשנות הארבעים לחייו״, מיילל בבכי מאז שעות הצהריים וצופה בסרטוני עבר וזה מעציב אותי בצורה לא הגיונית, אז כנראה שכן לקובי היתה משמעות יותר גדולה ממה שתיארתי והחלטתי לכתוב למה הוא הגדול מכולם בשבילי.

בגלל הקבוצה

בישראל של האייטיז, אפשר היה לצרוך nba רק בשתי צורות, שידורים חוזרים בערוץ המידל איסט ו\או כתבות של 4 משפטים באיחור של יום על משחקים של ״כדורסל מעולם אחר״, מהסיבה הזאת הסיקור מן הסתם היה מוגבל למעט קבוצות ואם היית עכבר כדורסל והחלטת ״לבחור״ קבוצה, כי ככה רק אפשר להנות מספורט בצורה אבסולוטית, אז הבחירה היתה לייקרס או בוסטון, לא יודע למה בדיוק הלכתי על הלייקרס, אבל כל חובב ספורט מושבע יודה, ברגע שבחרת קבוצה, אז זהו זה לחיים, וככה בסביבות 1984 החלטתי שאני על הלייקרס (כמו בית״ר) באש ובמים, אז רצה הגורל וקובי היה שחקן הלייקרס כל הקריירה, ועם כל הכבוד למייקל (ויש המון) איך אני יכול לבחור מישהו שלא לבש את הגופיה הצהובה\סגולה?

בגלל העיתוי

אני איש של חוויות מצד ראשון, כלומר אני לא מסוגל להנות עד הסוף אם שמעתי על משהו שקרה ממישהו אחר, או שקראתי על זה בספר או עיתון, אז כן היו כוכבי ענק בסיקסטיז ובסבנטיז, ומג׳יק וגם קארים היו גדולים מהחיים ובטח צ׳מברליין וראסל, אבל את קובי ליוויתי מהיום הראשון שהוא דרך בnba עד הפרישה, ראיתי מאות משחקים שלו בלייב כולל הנצחונות וההפסדים, וזה ליווה אותי בכל חיי הבוגרים מרגע שחרור מהצבא ועד לפני כמה שנים, מה שמוביל אותי לסעיף הבא

בגלל ההשקה לחיים

סעיף שקשה לי להסביר אבל בעיתוי מאוד מוזר (גורלי?), כל התקופות הגדולות של קובי קרו בדיוק כשהייתי בארה״ב, אם זה האליפויות הראשונות בתקופת שאק, או בתקופה השניה עם גאסול (עברתי להתגורר בארה״ב ב2007), מה שיותר מעצים את תחושת ה״זה ליווה אותי ממש בחיים וברגע אמת״, ובאופן עוד יותר מוזר בתקופות הפחות טובות שלו מבחינת הצלחה (2003-2007), אובדן האליפות לדטרויט, הריב עם שאק, הם היו השנים שאיבדתי קצת ענין (בעיקר כי גרתי בלונדון, לא בדיוק המקום שאוהבים בו כדורסל).

בגלל האנושיות

קצת קשה להגיד על קובי שהוא היה אנושי, בטח עם מוסר העבודה הפסיכי שלו, אבל כשאתה מסתכל נניח על הגדולים האחרים, קארים, שאק, לברון, מג׳יק – לכל אחד מהם היה יתרון פיזי פסיכי ברמה של בא לך להגיד ״זה לא כוחות״, קובי בגלל המימדים היחסית רגילים שלו, תמיד השאיר אותי בהשתאות של ״לעזאזל איך הוא בדיוק קלע את זה״, וכן גם מייקל היה בדיוק כמוהו בענין הזה אבל…

בגלל ההפסדים

אז כן הוא הפסיד, ולא מעט, והקריירה שלו עם לא מעט ״כתמים״ שבצורה האובייקטיבית תמיד תשים אותו בדרגה אחת מתחת למייקל, אבל פאק איט, אנחנו אוהדי ספורט לא אובייקטיבים, ודווקא בגלל המפלות ההן, מול דטרויט, ההפסד אולי הכי כואב מול בוסטון והסוויפ מול דאלאס, דווקא בגלל זה יש בו שוב את האנושיות, ואין מה לעשות בלי המר זה, המתוק הוא לא כזה מתוק והנה…

בגלל הנצחונות

כי למרות הכל הוא היה ווינר ולקח חמש אליפויות אדירות, שבכולם היה לו חלק עצום אם לא הכי. הרבה לא זוכרים אבל הקאמבק המטורף ההוא נגד פורטלנד במשחק 7 של גמר המערב, היה בעיקר ובגלל קובי, ואני משוכנע במיליון אחוז שאם הלייקרס היו מפסידים את המשחק הזה, ההיסטוריה היתה משוכתבת אחרת לגמרי, ואם חשבתם שזה נגמר במשחק הזה, אז טעיתם, כי גם משחק 4 של הגמר נגד אינדיאנה, משחק גורלי, קובי כמעט לבדו ניצח את אינדיאנה בהארכה כששאק יצא ב6 עבירות. הוא היה רק בן 21, וזה ממשיך בפלייאופים הבאים ב2001 ו2002 נגד סן אנטוניו ונגד סקרמנטו. אז לא הוא ממש לא היה נושא הכלים של שאק.

בגלל דמות האנדרדוג

זה מצחיק להתייחס אליו כאנדרדוג אבל אם תקשיבו לדיוני הגדול מכולם בשנים האחרונות, שימו לב ששמו נעלם לחלוטין מהדיון. כמו שכתבתי בסעיף הקודם, מקטינים לגמרי את החלק שלו באליפויות של 2000-2002, על האליפויות של 2009-2010 תמיד יגידו שבלי גאסול זה לא היה קורה. על דירוגי הespn המגוחכים אני בכלל לא מתייחס, אבל באופן כללי, אין אף שחקן במועדון הגדולים מכולם שהיחס אליו הוא כה אמביוולנטי.

בגלל הפרישה

הייתי מציין את משחק 81 הנקודות, לדעתי תצוגת הקליעות הכי גדולה בהיסטוריה של הכדורסל המודרני, ומסמלת את קובי בצורה מושלמת לטוב ולרע, אבל התחושה שלי שיום אחד השיא הזה יישבר (אני שם בצד את 100 הנקודות של צ׳מברליין) אבל משחק הפרישה? קשה להפתיע אותי אבל מודה שאפילו אני נשארתי עם הלסת ברצפה אחרי אותו משחק, לדעתי לא נראה לעולם משהו כזה שוב.

והכי חשוב – בגלל האהבה למשחק

אם צריך לשים תמונה במילון ליד הקלישאה ״כשרון זה לא הכל״, אז בטח תמונה ממוסגרת של הבלאק ממבה, אין אף שחקן אחר שעבד יותר קשה ממנו, אין אף שחקן אחר עם רצון יותר לנצח, אין אף שחקן אחר שרצה יותר לאורך כל כך הרבה שנים (אפילו מייקל בשלב מסוים פרש לפאקין בייסבול).

אז זהו, קצת קשה לי עדין לעכל שלא נראה יותר את הבלאק ממבה, אמנם הפרישה כבר היתה וגם אותה לקחתי קשה, אבל תמיד היתה לי התקווה של הסוף ההוליוודי היותר מושלם שקובי חוזר ללייקרס ומצעיד אותם שוב לכמה אליפויות בתפקיד אחר, אבל זה כנראה קורה ביקום מקביל שבו הוא גם לקח עם שאקיל 8 אליפויות רצוף וכמובן עשה סוויפ פעמיים לבוסטון ופרש מייד אחרי כגדול מכולם ללא תחרות. ואם יש גן עדן, אז תדעו לכם שעכשיו יש שם משחק מטורף, אומרים שמשחק שם צ׳מברליין ואחד בשם קובי שכבר קלע 101 נקודות…

MAMBA OUT!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. מצויין, תודה רבה.
    עושה רושם שאנחנו בני אותו הגיל, רק שאני בחרתי בבוסטון (כי הדוקטור כתב ככה). לקח לי זמן ללמוד להעריך את קובי, אבל זה הגיע אפילו אליי

    1. אני תמיד תוהה אם יש קשר לענפים או קבוצות אחרות, אתה לא במקרה אוהד הפועל? (אני בספק לפי הכינוי 🙂 )

  2. כתבת פשוט נהדר…
    בעיקר אהבתי את הקטע על 'האנושיות'..תמיד הוא היה נראה לי כ"כ 'רגיל' ביחס לשאר הכוכבים ועדיין עם 4 ידיים על הפרצוף עדיין היה סוויש ברשת..
    .
    בדיעבד כשמסתכלים אחורה על השנה האחרונה שלו בלייקרס, שנת הפרישה, עם כל החגיגה בכל משחק חוץ והכבוד העצום מהקהל, זה מקבל תפנית פשוט הזויה..

  3. כתיבה ישר מהלב. יפה מאוד.
    אני הייתי מאלה שהיו תמיד נגדו- בעד סקרמנטו, פורטלנד, ספרס, דטרויט, בוסטון ודאלאס.
    אבל עם השנים למדתי להעריך אותו, ואחרי שפרש כבר נשתכחה השנאה (הספורטיבית). ההפך- היה מדהים לראות אותו בסביבה, בדר"כ עם הבנות.
    אני עדיין לא קולט שזה קרה, והאמת – מדהים לראות את התגובות ברחבי העולם, בכל ענפי הספורט.
    מחר הלייקרס והקליפרס נפגשות בסטייפלס. צפיה חובה, בטח של הפתיחה.

    1. נשבע ששכחתי שיש את המחשק הזה מחר, לא יודע למה אבל כל העונה הזאת מרגישה לי כבר כאילו יצא ממנה העוקץ בגלל הסיפור הזה.

  4. מה נמצא בין האלוהים למלך? שחקן כדורסל.
    כי רק ככה נזכור אותו, את קובי. הוא לא יזכה לשבת בפאנלים מדושני עונג עם כרס ולדבר על שחקנים שגדלו עליו. לא נשמע אותו מדרג את חמישיית היום, השנה, העשור או ההיסטוריה. לא נראה אותו עומד על הקווים בתפקיד כלשהו, מתרגם קצת את אהבתו למשחק עבור שחקנים צעירים שצריכים קצת דרייב. לא נראה אותו מעביר אימונים לשחקנים שרוצים לשפר את הקליעה.
    רק ככה נזכור אותו, שחקן כדורסל. בין מייקל שמרוב אהבתו לכדורסל נהיה בעלים כושל של קבוצה בינונית לבין לברון שכבר הפך את עצמו לאייקון שהוא הרבה מעבר למשחק. נזכור אותו רק ככה, עם הכדור, בשניות האחרונות, זורק. לפעמים קולע, לפעמים מחטיא, לפעמים לוקח קבוצה על הגב ולפעמים לוקח על עצמו יותר מדי.
    בזמן אמת לא ממש הכרתי אותו. התחלתי לראות nba רק כשהיה הרבה אחרי שיאו. יש מצב לא מבוטל שלא הייתי אוהב אותו. את הגודל, הכישרון והאגו. אבל כמו עם יחסי אהבה-שנאה רבים בספורט, תמיד מגיעים הרגעים שבהם אתה רוצה לשנוא ולא יכול, שאתה מרגיש שאם אתה שונא את השחקן אתה פשוט שונא את המשחק. הרגעים הבודדים האלה שהספורט מקבל דמות אדם ואין לך ברירה אלא לשמוח שאתה קם בשעות משוגעות לראות עשרה שחקנים רצים אחרי כדור.
    אם יש רגע אחד שראיתי שוב ושוב ביממה האחרונה זה הרגע שבו שחקן אורלנדו מנסה לגרום לקובי למצמץ על ידי זה שהוא מזייף ניסיון לזרוק לו את הכדור בפנים. כידוע, קובי לא מצמץ. כי כשזה הגיע לכדור הכתום, עניין אותו רק דבר אחד – להכניס אותו לסל. כך גאונות וטיפשות מצאו את עצמם קרובים כל כך אצל השחקן הזה, השנוי במחלוקת. לא מחושב כמו לברון, לא על-אנושי כמו מייקל. הדבק שחיבר בין התשוקה הטוטלית של אלוהים לבין הפרפקציוניזם הקר של המלך היה פשוט אדם אחד שלא ראה כלום מלבד כדור וסל, אדם ששחקנים רבים ראו בו מודל לחיקוי.
    כי רק ככה נזכור אותו. קובי ברייאנט, שחקן כדורסל.

    1. כתבת יפה ןאני חושב שסביר להניח שאם לא היית אוהד לייקרס, לא היית סובל אותו, קובי בניגוד למייקל היה ממש לא בקונצנזוס ורמת השנאה שהיתה אליו מתשווה אולי רק לזאת שיש כלפי לברון (למרות שלדעתי לברון הרבה יותר ״נחמד״ – אני כותב במרכאות כי אני לא באמת מכיר מישהו מהם).

  5. כתבת יפה. קובי לא היה שחקן מושלם וגם אני אהדתי את הקבוצות היריבות. אבל כל האוהדים העריכו את הפרפקציוניזם והחריצות של קובי יחד עם היחס הרציני למשחק. בדברים האלה רק לברון מגיע לרמה שלו.

  6. עם כל הכבוד ליכולתו הנפלאה של קובי הוא לא יכול להיות GOAT. מייקל פשוט טוב יותר באופן ברור: שחקן הגנה גדול יותר (זכה בשחקן ההגנה של העונה ומועמד לכך פעמים נוספות כשקובי לא היה מועמד לתואר ולא היה קרוב לזכות בו), קלעי יעיל יותר מהשדה במידה משמעותית, בעל חכמת משחק גבוהה יותר, מוסר טוביותר ויחס אס'-אי' טוב יותר באופן ברור, חוטף טוב יותר במידה משמעותית, חוסם טוב יותר בהרבה, וינר גדול יותר שמתעלה יותר במשחקים החשובים ובפלייאוף ועוד יותר בגמרים (בפלייאוף הפער לטובת מייקל באחוזי הקליעה מהשדה גדול יותר מבעונה הסדירה וגדול עוד יותר בגמרים כשגם בקליעה מהשלוש מייקל טוב יותר באופן ברור בפלייאוף ועוד יותר בגמרים וכן בזריקות לשיוויון או ניצחון למייקל 50% [16-8] ולקובי 28%), תחרותי לא פחות ועם תשוקה למשחק לא פחות גדולה אם לא יותר (בתחרותיות ובתשוקה).

    קובי היה כוכב על וברמה היסטורית אך עדיין פחות ממייקל ג'ורדן באופן ברור ומוחלט.

  7. באליפות הראשונה לא היה לו חלק אדיר אלא כראש הצוות שסביב שאק. באליפות השנייה היה הכוכב השני בחשיבותו כששאק היה חשוב יותר באופן מובהק, ובאליפות השלישית היה ממש קרוב בחשיבותו לשאק ואפשר לומר שאז כבר היה אחד משני הכוכבים המובילים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט