נפרדים מקובי ופרק 133: שוק ומיילבאג / פודקאסט דה סוויפ

נפרדים מקובי ופרק 133: שוק ומיילבאג / פודקאסט דה סוויפ

ההודעה על קובי תפסה אותנו לא מוכנים רגע לפני ההקלטות. דיברנו מהלב וכנראה לא באופן קוהרנטי מדי על המקרה ב-10 דקות הראשונות, וקיבלנו את ההחלטה הלא פשוטה לעשות תכנית רגילה בזמן שנותר.

אנחנו לא יודעים אם זה היה הדבר הנכון אבל זה היה נראה כמו מה שאנחנו צריכים. אז אמרנו "ממבה מנטליטי" והתקדמנו.

בפניכם אחד הפרקים המוזרים של דה סוויפ, ואם תגללו תמצאו את מה שדביר בשן כתב באמצע הלילה על קובי והחיים. בהמשך השבוע נקליט פרק מעמיק יותר, כאן זה האותנטי ביותר.

טיימקוד
01:00 – קובי
10:15 – סקרים
13:24 – רשמים
16:10 – מיילבאג א'
30:30 – פאטווה
39:00 – התקלה
42:05 – מיילבאג ב'
46:30 – משהו מצחיק מהשבוע
52:05 – מיילבאג ג'
58:00 – מכות במכללות
1:02:00 – מיילבאג ד'


הקלטתי הלילה את הפרק הנורא ביותר של דה סוויפ. 10 דקות לפני שהתיישבנו להקליט, סתו הביט בטלפון שלו. הוא מצמץ ואז הביט שוב. ואז צעק "פאק" ואז מצמץ ופאק עוד כמה פעמים. ואז הוא אמר את זה: "קובי בראיינט מת". ונפלה דממה.

קובי בראיינט נפטר בהתרסקות מסוק בקלאבאסס, קליפורניה. בתו ג'יאנה, בת ה-13, ועוד אב וביתו, היו על המסוק (עריכה: לפי דיווחים מאוחרים היו 9 אנשים על המסוק).

פעמיים בחיים שלי הייתי בארה"ב.

הפעם הראשונה הייתה ב-1998. נסעתי לטיול בר-מצווה עם ההורים שלי. לפני הטיסה, אחי הגדול ביקש ממני להביא לו את הנעליים החדשות של קובי בראיינט.

אח שלי פתח את עיניי לעולם של ה-NBA, וכאוהד לייקרס, בראיינט היה האיש שלו בערך מהרגע הראשון שעטה על עצמו את הסגול וזהוב. קרובי המשפחה שפגשתי לראשונה שמחו לשמוע שאני חובב NBA.

"אז איזה נעליים אמרת שאתה מחפש?"
"קובי בראיינט"
"לא מכיר, אתה לא רוצה אייר ג'ורדן?"

בראיינט נכנס לליגה כשהייתי בן 11. הוא פרש כשהייתי בן 31. בין לבין עברו עלי החיים.

הייתי בתיכון כשהוא הכריע את משחק 7 בגמר המערב עם האלי-הופ לשאקיל אוניל, שייחרט לעד בקליפים ומעברונים עד לסוף ימינו. משם הם המשיכו לזכות בשלושה תארים רצופים.

הייתי חייל טרי בחופשה ישן אצל אחי הגדול כשהדטרויט האפורה שלי ניצחו את קובי בגמר. שמחתי לו בפנים.

הייתי בצבא באימון בדרום כשהוא קלע 81 על הראפטורס המסכנים. ובאותו חור מזדיין חודש לפני כשהוא שם 63 על דאלאס ב-3 רבעים.

הייתי בתואר הראשון כשהוא החזיר לעצמו את התואר "אלוף" בפעם הרביעית והחמישית.

הייתי על הרצפה בבית שלי בתל-אביב, כשהוא קולע 60 נקודות בלתי ייאמנות במשחק האחרון שלו בקריירה. מוביל את הלייקרס לניצחון שלא היה חשוב בעיני הליגה, אבל הוא היה הכי חשוב בעולם לכל מי שצפה.

הערצתי את קובי ממש, אבל הוא אף פעם לא היה השחקן שאמרתי שאני אוהב. אני יותר מדי נמשכתי ללוזרים, וקובי היה הווינר הגדול מכולם. הוא היה טוב מדי מכדי שיהיה רק שלי. לאח שלי היה פוסטר של קובי. לי היה של מקגריידי. פאקין ילד היפסטר.

בפעם השנייה שהייתי בארה"ב, זה היה אחרי שכבר הייתי נשוי. בראיינט כבר פרש ואני כבר התבגרתי. בשדה התעופה קניתי SLAM. אין כמו מגזיני NBA בטיסות כדי לתת לך איזשהו ניחוח של ילדות. כתבת השער האחורי הייתה על קובי בראיינט. הוא פתח חברת הפקות (Granity) במטרה לספר סיפורים שייתנו השראה לילדים ולחבר אותם לעולם הספורט.

בראיינט לא רצה להיות איש עסקים כמו מג'יק או להיות בעלי קבוצה כמו מייקל. הוא לא רצה לאמן כמו כל השאר. הוא רצה להשאיר חותם על הדור הבא, כי אני וקובי כבר היינו גדולים. אבל יש עוד בדרך.

הדור הבא של קובי היה הכול עבורו. היו לו 4 בנות, כולל תינוקת בת כמה חודשים. העיניים שלו הוארו כשהוא דיבר עליהן. בראיון אצל ג'ימי קימל, הוא סיפר שהוא פוגש אוהדים, וג'יאנה לידו, והם אומרים לו "אתה חייב לעשות בן, שימשיך את המסורת, את המורשת". וג'יאנה מרימה את היד ואומרת "HEY! I Got This". הוא נתן לה את ההשראה שהוא רצה לתת לכולם, והיא נתנה לו השראה בחזרה.

ועכשיו 3 בבוקר ואני חושב על החיים ועל זקנה ועל הורות והמשכיות. ועל השראה. וזה שקובי לא איתנו, וגם לא ג'יאנה. וניסינו להמשיך עם הפרק ולהאריך את ההשראה עוד טיפה אבל היום הכול קצת חרא ובטח גם הפרק יצא כזה. ולא היה את הנעליים של קובי בחנות אז אח שלי קיבל איזה גופיית כדורסל של ARMY שמצאתי באיזה אאוטלט ואמרתי להורים שלי שהוא יאהב אבל הוא לא. ובסוף היא הייתה שלי. לוזרית, אבל שלי.

אני לא בטוח איך לסיים את זה אבל אני עייף וטוב כבר לא ייצא מהיום הזה.

לילה טוב קובי.
לילה טוב ג'יג'י.
😢

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. איך בדיוק הצלחנו לעשות את זה אני לא יודע

    מזל שהוספת את המחשבות שלך בשביל לתת משהו קצת יותר מסודר ממה שהצלחנו לייצר אחרי 10 דקות מקבלת ההודעה

    1. אני כל הזמן חוזר אחורה לדרייב. המוטיבציה לנצח. שחקנים עם כזו מוטיבציה וצורך לנצח, שמגבים את זה ביכולת – זה משהו נדיר. ואז פעם בדור יש מישהו שגם מפזר מעל קצת וירטואוזיות, ואז אתה מרגיש שאתה נאחז בחלום.

  2. כל המלל על קובי בתוכנית מאוד קצר ומאופק. אני לא עוצר את הדמעות ולא גדלתי על קובי וממש לא הערצתי.
    וכאן יש אוהדים שגדלו איתו… כזה איפוק וקור….
    – כדאי להכין תוכנית רצינית על קובי

  3. תודה רבה, הטקסט נהדר דביר. ובתחום יותר ענייני, הפודקאסטר הזר הכי טוב בעיניי הוא שחקן – ג'יי ג'יי רדיק. יש לו דיבור מעניין וקולח כולל דיבור ברהט ובאופן שוטף על נושאים שונים שגורמים לך להתעמק בפודקאסט.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט