שבת בבסיס – איך התאהבתי בבייסבול / יוני לב ארי

אני יודע, אני די בודד במערכה. אין רבים במדינת ישראל שאוהבים בייסבול, ולפני 20 שנה עוד היו אפילו פחות. אז איך זה קרה דווקא לי, מה הפיל אותי ברשת, או נכון יותר, בכדור ובכפפות? קיץ 1998 שינה את חיי לנצח, אז הנה הסיפור האישי שלי.

היאנקיז חוגגים אליפות (צילום: YouTube)

כל חיי הייתי אוהד ספורט. נולדתי עם כפית צהובה בפה, בגיל שנתיים דקלמתי את ההרכב של מכבי תל אביב בכדורגל, ובגיל שלוש גם את הכדורסל. הייתי נוסע עם קבוצת הכדורסל למשחקים בחו"ל, אם אני לא הייתי צרוד בימי שישי אחרי גביע אירופה, משהו לא היה בסדר.

שלושה חברים יצאו לדרך, בים, בם בום

עם כל המטען הזה הגעתי לקיץ 1998, שנה אחרי השחרור מהצבא, לחופי ארה"ב. תמיד היתה לי משפחה בניו יורק (בסטייטן איילנד, הרובע השקט והפחות מתוייר של העיר). אני ושני חברים יצאנו לטיול מחוף לחוף, שתכננו שנתיים לפחות. התחלנו בחוף המזרחי, מהצפון לדרום, דרך טקסס ועד למערב, קניונים וכו'…

מכבי ת"א של פעם. שם הכל החל (צילום: maccabi-tlv.co.il)

גינתוש, אחד החברים, היה חובב ספורט אמריקאי. NBA זו לא היתה חכמה, כולנו הכרנו. אבל פוטבול ובייסבול, בשנות ה-90, טרום עידן האינטרנט, היו מנת חלקם של משוגעי הספורט בלבד. גינתוש (שאז בכלל לא היה "גינתוש", היה פשוט "רועי") אהד את הרד סוקס והשיקגו ברס, וחשף אותנו לענפים שלא הכרנו.

שנת 1998 היתה שנה מיוחדת בבייסבול בארה"ב. מאז 1961 אף אחד לא התקרב לשיא ה-הום ראנס של רוג'ר מאריס לעונה בודדת – 61 הום ראנס, ופתאום, משום מקום, שני שחקנים רצים ראש בראש כנגד השיא.

סוסה ומגוואייר (צילום: baseballessential.com)

עקב התקפת טילים

סמי סוסה, כוכב השיקגו קאבס, ומארק מגווייר, הסלאגר של סיינט לואיס קארדינלס, שתי קבוצות שהן יריבות מושבעות בלי קשר, ירו כדורים אל מעבר לגדר בקצב לא הגיוני (רק לאחר כמה שנים ייכנס הגיון בשם "חומרים אסורים" לסיפור הזה), וכל אמריקה נפלה לשיגעון הזה.

לאן שלא הגענו – סוסה ומגווייר. בבריכה בפנסקולה, ב-Denneis באטלנטה, על החוף במיאמי ביץ', במעלית בגורד שחקים בדאלאס, רק שני שמות שמענו – סוסה. מגווייר. אי אפשר היה שלא ליפול לתוך הסיפור הזה. כל ערב היינו מגיעים למוטל אחר, מתמקמים, פותחים טלויזיה ובודקים מה קרה היום.

אפילו בדניס. רק סוסה ומגוואייר (צילום: bouldergroup.com)

לקראת סיום הטיול, סוף ספטמבר תחילת אוקטובר, הפלייאוף התחיל. פתאום הקאבס והקארדינלס פחות מעניינות. סוסה סיים עם 66 הום ראנס, מגווייר עם 70, נגמרו החגיגות והחל הפלייאוף.  הפוקוס עבר ליאנקיס, קליבלנד, סן דייגו ואטלנטה. הקאבס אמנם הגיעו לפלייאוף, אך נבעטו משם במהירות.

צ'אק "מר קו" נאבלק

חלקים ממשחק מספר 2 בין היאנקיז לקליבלנד ב-ALCS ראינו בסולט לייק סיטי, אבל הסיפור שהיה שם קשה לי לשכוח. אינינג 12, התוצאה עומדת על 1:1. צ'אק נאבלק, שחקן הבסיס השני, התווכח עם חבריו לקבוצה במקום לרדוף אחרי כדור, ובינתיים השחקנים של האינדיאנס המשיכו לשחק ועלו ל-1:2. המראה של נאבלק, עמוד כמו "מר קו" וצועק, לא יישכח לעולם.

האינדיאנס ניצחו משחק בניו יורק, הלחץ עלה, ופתאום חשוב לי לחזור מחר בזמן למוטל, לראות את גיים 3. פה התאהבתי בפעם הראשונה בשחקן בייסבול. אנדי פטיט, עם המבט מעבר לכפפה, אמנם היה עם משחק לא טוב, אבל האישיות שלו, השקט, זה כובש. האינדיאנס ניצחו גם את המשחק הזה, אבל פה הם נעצרו.

הדוכס מקובה

אנחנו כבר בסן פרנסיסקו, בווילה של חברים, והפעם קל יותר לתכנן את הלו"ז. משחק מספר 4, היאנקיז מציגים עוד פיצ'ר שאני אתאהב בו. אורלנדו הרננדס הקובני, המכונה "אל דוקה", שתמיד תמיד ידע להרים את המשחק שלו במצבים כאלה. האינדיאנס לא הגיעו הביתה אפילו פעם אחת, ניצחנו 0:4, אנחנו שוב על הסוס. אפשר לצאת לעיר לשתות משהו.

מצטער על תמונת הגובה, אבל את הרגל של אל דוקה הייתם חייבים לראות (צילום: Pinterest)

גם את שני המשחקים הבאים היאנקיז ניצחו, ועלו לוורלד סירייס, מושג שהכרתי לראשונה בחיי אי שם על המזח בסן פרנסיסקו (אחלה מקום). הטיול הסתיים, חוזרים לניו יורק, אני נשאר עם חבר אחד, גיא, שהחליט במהלך הטיול שסן דייגו היא עיר יפה, והוא אוהד פאדרס.

היום בו הכל החל

ערב גיים 1, יאנקיז – פאדרס, ה-17 באוקטובר 1998. היום בו הפכתי לאוהד יאנקיז מושבע. אחי הציע לנו ללכת לספורטס בר, Applebees. הוא הוריד אותנו בכניסה, חמש דקות לפני הפיץ' הראשון. המקום מפוצץ אוהדי יאנקיז, אווירה מחשמלת, כאילו אתה יושב ביציע של המשוגעים.

פה הכל החל. applebees סטייטן איילנד (צילום: TripAdvisor)

הזמנו בירות, משהו לנשנש, תפסנו זווית צפייה והכרנו קצת את החבר'ה מסביב. גיא, כאמור, אוהד פאדרס, הגיע עם כובע של היאנקיז, כדי להפוך את עצמו למוגן. המשחק החל טוב, עם 0:2 לניו יורק באינינג השני. אבל אז הפיצ'ר הפנטסטי של היאנקיז, דייויד וולס, הסתבך, והפאדרס הפתיעו עם 2:5 ענק.

צ'אק סוגר חשבון

אז הגיע הרגע. אינינג שביעי. מתחיל להיגמר זמן, האווירה מתוחה מאוד, שלא להגיד לחוצה, האוהדים יותר שקטים ממרעישים. שניים על הבסיסים, ומי עולה? אותו נאבלק, שמרגיש מאוד חייב. 3 ראן הום ראן, שפחות או יותר מחק את הכעס עליו – 5:5.

למי שלא רוצה לראות הכל, נא להריץ ל-25:50

אבל זה היה רק הסלט. המנה העיקרית הגיעה לאחר כמה דקות בלבד, עדיין באינינג השביעי. היאנקיז מילאו את הבסיסים, או אז עלה טינו מרטינס, העיף גראנד סלאם, הטריף את היאנקי סטדיום, ואת ה-Applebees. אוהדים עפו לשמיים, ואיפה גיא? ברח לשירותים, עם שאר אוהדי הפאדרס. לא אשכח את הרגע הזה בחיים.

היאנקיז ניצחו את המשחק 6:9, המשיכו וניצחו את שלושת המשחקים הבאים, בדרך לסוויפ 0:4, במה שהיה תחנה שניה בשושלת מרשימה. חזרתי לארץ, לטכנולוגיה העלובה, ונאלצתי לעקוב בשנים הבאות עם מעט מאוד צפייה, עד שה-MLBTV  הגיע לארץ, והפך לחבר הכי טוב שלי.

יוני לב ארי

die hard yankee fan, חי ונושם סביב הפאסט בול

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. יוני, אין שם שהזכרת או משחק שכתבת שאני לא יודע או זוכר. כמון, אך כמעט 40 שנה יותר מוקדם, הגעתי למנהטן עם אשתי רינה ז"ל להתחיל לימודים ב-NYU. עבדנו שנתיים לאסוף כסף לטיסה, ולחודשיים מגורים בעיקר, וכסף לסמסטר הראשון ללימודים. דוד עשיר של רינה מוילקסברי, פנסילבניה, חתם על טופס SPONSORSHIP (ש/הוא יממן לנו הכל) וכך קבלנו ויזה של סטודנטים. חודשים יותר מאוחר הכרתי את הדור, והיה ברור לי שהיה משלם עבורינו הכל אם לא היינו מסתדרים.
    אני מיד קבלתי עבודה כנהג מונית בחברת מוניות 'שחורה' בברוקלין, ותוך שבועיים הכרתי את העיר (כולל ברוקלין, קווינס, והברונקס) ככף ידי. עבדתי 15-18 שעות ביום ועשיתי "הון" בכל יום עבודה – 40 עד $60 שהיו אז כמו איזה $200-$300 ליום. זה היה תחילת אוגוסט. שכרנו דירה באפטאון על הברודוויי וכל יום העמוד הראשון של הפוסט והניו יורק דיילי ניוז היה רק עם שני מספרים: 54 ו-53, ואז מספר אחד נעצר, והתחילו להדפיס רק מספר אחד על כל העמוד. חולה ספורט תמיד הייתי, והתחלתי להבין בהמה מדובר: מיקי מנטל ורוג'ר מאריס נאבקים לשבור שיא ההומראנס של בייב רות שעמד על 60. לפתע מנטל – אהוב הקהל עד כדי כך שקהל מקומי שרק 'בו….' לרוג'ר מאריס, אף הוא שחקן יאנקיס, אבל כיצד הוא מעז להתחרות נגד 'הקאובוי' מאוקלהומה, מיקי מנטל שאני בטוח שעד היום הוא בין חמשת האתלטים היקירים ביותר בעיר בסדר כזה: 1) בייב רות', 2)מיקי מנטל, 3) ג'ו נמט, 4)וולט פרייזר 5) דרק ג'יטר.
    בקיצור, התחלתי לשאול אנשים. הלכתי לשלושה משחקים, שניים באוגוסט ואחד בסםטמבר. הפכתי לכמעט מומחה לבייסבול שפעם חשבתי שהוא מיבר אחד: הקמשחק 'הקפות'. הייתי במשחק בו מאריס חבט את מס' 56 ומנטל בבית החולים, לא יכול להתחרות נגד בן קבוצתו שעתה מתחרה נגד מספר המשחקים שנותר (5), הקהל של ניו יורק שלא רצה ממש שהוא ישבור את שיאו של הבייב, ו-3) הבייב עצמו שההום ראן מספר 60 שלו בעונה הבזיק שוב ושוב על המסכים.
    המשחק היה ב-9/9. הכל שמור, ה-TAB של הכרטיס באיזה שהוא אלבום מה-300 אלבומים שיש לי. אני זוכר שזה היה נגד קליבלנד ואני זוכר שפיגרנו 7-3 (אז היאנקיס כבר היתה 'הקבוצה שלי'). כדור ראשון בול. כדור שני אאוט. כדור שלישי ורוג'ר יוצר מגע טוב, והכדור עובר את הגדר בצד שמאל (LEFT FIELD).הום ראן מס' 56.
    עתה הקבוצה טסה לשלושה משחקי חוץ לדטרויט. היא חוזקרת הביתה כשלרוג'ר כבר 59 הום ראנס. ה-"60" מילא את כל ניו יורק מהבוקר עד הלילה ברדיו, בטלוויזיה (בעיקר שחור-לבן אז) ואת כל טיים-סקוור. לא היה אדם בעיר – זקן, צעיר, וטף, כולל הזקנות היהודיות החסידיות בברוקלין שלא דיבר על ה-60ץ
    רוג'ר חבט את ה-60 נגד בולטימור. כמובן שהייתי ליד האיצטדיון מנסה לקנות כרטיס מספסר אבל המחירים היו עבורי שכר לימוד לסמסטר. אז עמדתי בחוץ ורק שמעתי את הפיצוץ כשהוא עשה 60 ב-26/9.עכשיו ה-10/1. היריבה? השנואה בעולם הבוסטון רד סוקס. אין סכוי להשיג כרטיס. התוצאה 0-0 כשרוג'ר מגיע לחבוט. הפיצ'ר טרייסי סקלנד.
    חבטה!!! DEEP RIGHT FIELD!!!
    61!!!! 61!!!
    לכו לראות את הסרט של בילי קריסטל.
    מאז אני חולה בייסבול. חולה יאנקיס עד יום מותי.

  2. מומי תמיד ידע שאתה אח אמיתי, נהג מונית אורגינל ולא פרופסור מרושל
    הסרט נקרא *61 ויש אותו ביוטיוב

    מומי התחיל לאהוב בייסבול בימים שלו במחסן של שאול הפרסי באל איי
    למומי היה חבר מכסיקני בשם אלחנדרו רוזה שאשתו קונצטה הייתה יהלום אמיתי, החציל היה נעמד ב 60 מעלות רק מלראות אותה.
    יום אחד חזר אלחנדרו הבייתה רואה את קונטצה ערומה בסלון חטף עצבים יצא למרפסת ראה גבר מחוץ לחלון תופס במעקה של המרפסת. אלחנדרו דפק בו מכות אדירות עם המחבט בייסבול אבל הצעיר היה עקשן ונשאר תלוי
    אלחנדרו שראה שחור בעיינים תפס המקרר וזרק אותו על הבחור שנפל ומת. אלחנדרו היה בסטרס גדול והמחשבה שמישהו שיחק לקונצטה אהובתו עם הבוריטו וטבל בגווקומאלי שלה קיבל התקף לב ומת.
    עמדו למעלה בשמיים סיפר הבחור הצעיר וואלה איזה יום נאחס היה לי, ניקיתי את החלון בקומה ה 12 ונאחזתי במעקה של המרפסת של קומה 10, לוקו אחד התחיל לדפוק לי מכות
    עם אלת בייסבול ואז זרק עליי מקרר.
    אמר לו אלחנדרו סליחה יא אמיגו , זה אני חשבתי שאתה טבלת את הציפוטלה שלך בקונטצה שלי
    פתאום נכנס בחור קפוא לגמריי
    שאלו אותו מה הסיפור שלו ?
    אמר להם נתתי עבודה באיזה פצצה לטינית מהסרטים היו דפיקות בדלת ורצתי לתוך המקרר ופתאום אני מוצא את עצמי כאן.

    1. Moomi I lost the Hebrew in my telephone. I’ll write from home after I fix the problema

      מומי סדרתי. וואללה לא ספרתי לך שנהגתי מונית במנהטן? בשבוע הראשון כל נוסע קיבל טרמפ חינם רק שיראה לי איך נוסעים. ואם היתה איזו שרמוטה מהסרטים הייתי אומר לה שיש לי מתנה חציל מהולילנד ששווה 20 סנטימטר אם תראה לי גם את הדרך למיטתה. היו ימים מומי. היום החציל נבל כי לא השקיתי אותו מים כבר כמה שנים

      1. החציל נבל ?????
        אשתו של סמי חזיזה הלכה לדוקטור לספר שסמי כבר לא פעיל כמו פעם
        מה הבעיה שאל הדוקטור ? רשמתי לו ויאגרה
        תשמע ,סמי זה לא איזה אשכנזי פארש. יש לו כבוד והוא לא יגע בזה
        הדוקטור שאל אם סמי שותה קפה ? ואמר לאשתו של סמי לשים לו חצי כדור בפעם הבאה שהם שותים קפה.
        נפגשו אחרי חודש והדוקטור שאל את הגברת חזיזה איך היה הרעיון עם הויאגרה בקפה
        אסון ! ממש אסון !
        שמתי לסמי כדור שלם בקפוצ’ינו, תוך 3 דקות הזרנוק שלו עמד כמו המגדל של פיזה
        סמי תפס אותי הוריד מעליי הבגדים הפך אותי על השולחן ותקע אותי 50 דקות בלי להפסיק, 30 שנה לא נהנתי ככה.
        אז מה אסון פה ? שאל הדוקטור ?
        אני לא יכולה להראות את הפרצוף שלי בארומה מאז !

  3. אחלה סיפור. אני אף פעם לא התאהבתי בבייסבול אבל לאט לאט התחברתי. אף פעם לא שנאתי את היאנקיס אבל את הסדרה הזו ממש רציתי שיפסידו בגלל טוני גווין האגדי שזה היה הצ'אנס האחרון שלו בפועל.

    1. אגב טוני גווין מכיוון שאנחנו אתר כדורסל אחרי הכל והוא גם שיחק כדורסל:
      עם איזה אגדת כדורסל של הליגה שלנו בארץ הוא שיחק בקולג' (וגם עוד אחד שדרך כאן לרגע אבל היה פחות אגדה)?

        1. מעולה כהרגלך יוני .תודה על שיתוף החוויה.
          טרם הצלחתי ממש להתחבר לבייסבול .
          אחרי הצבא גם עבדתי במחנה קיץ וטיילתי תקופה בארה"ב בדיוק בזמן הפלייאוף וקצת נסתי כולל הליכה למשחק אחד של הפדרס (המחנה היה חצי שעה מסן דייגו), מאז מפעם לפעם צופה בעיקר בפלייאוף אך טרם נפלתי בקדחת .
          אגב סטיב מאלוביק יחד עם מייק קרטר האגדי אלו אבות עמדת הסטרץ' 4 עוד לפני שחשבו עליה .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט