ריפ סיטי – סי ג'יי מקולום / תרגום Smiley

ריפ סיטי – סי ג'יי מקולום / תרגום Smiley

ריפ סיטי

סי ג'יי מקולום / פורטלנד טריילבלייזרס
אוקטובר 24, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/cj-mccollum-portland-trailblazers-2019

אני עדיין לא מאמין שדיים קלע את הזריקה ההיא.

היה לי את כל הפגרה כדי להיזכר בפלייאוף של שנה שעברה, ואני ממשיך לחזור לזה.

אני מתכוון, ברור שאני מאמין לזה. דיים הוא רוצח. קובר זריקות כאלו – עם הבאזר, מכמעט חצי-מגרש, כדי לסגור את הסדרה … זה מה שהוא  עושה. הוא עם קרח בורידים.

והעובדה שהוא עשה זאת בבית, במודה סנטר, מול אוהדי הכדורסל הכי טובים בעולם?

אגדי.

תקשיבו, ראיתי כבר את האולם הזה רועש לפני. ברנדון רוי, המכונה גם "The Natural", עם הבאזר ב-2008. זריקת הניצחון של דיים ב-2014 בסיבוב הראשון מול הרוקטס. או פשוט כל משחק ביתי, באמת. האוהדים ב-(503) יקומו ככה גם במשחק עונה רגילה באמצע נובמבר.

אבל הערב ההוא, כשדיים קבר את הזריקה ההיא … אני בכנות חשבתי שאנחנו הולכים להתחיל רעידת אדמה.

זה היה מיוחד.

Image may contain: 15 people, people smiling, crowd

אבל קל לשכוח מהרגעים האלו, אתם יודעים, לאחר הדרך בה העונה שלנו נגמרה. כאשר זיכרון הכדורסל האחרון שלך הוא לרדת מהמגרש לאחר שקיבלת סוויפ בגמר האזורי, מול אותם האוהדים שהלכו איתך בכל ערב, לא משנה מה, קל לשכוח כמה מיוחדת הייתה הריצה שבאמת הביאה אותנו לזה הייתה.

53 הניצחונות בעונה הרגילה. זריקת הניצחון של דיים כדי לנצח את הת'אנדר בסיבוב הראשון. מרתון ארבע הארכות מול דנבר בסיבוב השני, מתי שאני חושב שאף לא אוהד אחד עזב את המודה סנטר עד שזה נגמר. משחק 6 בבית, שהיינו בפיגור 3-2, מתמודדים מול הדחה … ושרדנו. ומשחק 7 בחוץ שהכל על כף המאזניים, ואנחנו מוצאים דרך לנצח לאחר פיגור גדול.

זאת הייתה חתיכת ריצה.

והדבר היחיד שלא אבד אצלי בפגרה הנוכחית: הצמיחה שחווינו בשנה שעברה. אתם חייבים ללמוד כיצד לנצח בליגה הזו. זה תהליך. זה נחמד לומר שיש לכם מטרות ושאתם רוצים לזכות באליפות. אבל עד שאתם לא נזרקים לתוך האש, אתם לא ממש יכולים להעריך מה זה לוקח כדי להשיג את המטרות האלו.

בעונה שעברה, אני חושב שבאמת זכינו להבין את זה. היינו צעד אחד מגמר ה-NBA, ולא הצלחנו. לא יכולנו לתת משחק שלם ביחד מול הווריורס. לא הצלחנו להוציא לפועל ברבע הרביעי. היו לנו נפילות מנטליות. נגמר לנו הדלק.

העונה נגמרה.

פשוט לא היה לנו את מה שצריך. לא ידענו.

עכשיו, כשאנחנו נכנסים לעונה הזו, אני מאמין שאנחנו כן יודעים.

יש לנו את הניסיון. יש לנו את המנהיגות. ויש לנו מספר חלקים חדשים שהולכים להתאים ממש טוב, ואני חושב שכל זה יעזור לנו לקחת אותנו לרמה הבאה.

ועדיין יש לנו את הנשק הכי גדול.

ריפ סיטי.

Image may contain: 1 person, playing a sport, basketball court and crowd

אמרתי זאת לפני ואני אומר זאת שוב: אוהדי הכדורסל של פורטלנד הם אוהדי הכדורסל הכי טובים בעולם. וזה לא סתם התרגשת כזו, כאילו הם יכולים להופיע ולהיות קולניים במשחקים. זה חלק מזה, אבל זה רק פני השטח.

הבלייזרס היו ההצגה הכי גדולה בעיר הרבה לפני שהגעתי לכאן.

מאז סידני וויקס.

מאז ביל וולטון.

מאז קלייד דה גלייד.

לאורך זמן רב, כדורסל היה הספורט המקצועני היחיד שהיה בפורטלנד. ככה שהעיר נתנה את כל הלב והנשמה עבור הקבוצה הזו.

אבל אני גם חושב שהחלק הזה של החיבור מגיע מהעובדה שאנחנו מבודדים כאן בצפון מערב הפסיפיק. זה כאילו אנחנו רחוק מאוד משאר העולם. מניו יורק סיטי, לוקח הרבה זמן להגיע לפורטלנד כמו שלוקח משם להגיע ללונדון.

אני מתכוון, אני לא הכרתי כלום לגבי אורגון כאשר הגעתי לכאן. אפילו עכשיו, כאשר אני מדבר עם אנשים בבית, הם לא יודעים כלום לגבי זה. תזכרו, אני מגיע מקנטון, אוהיו – ה-(330) – והלכתי לקולג' ליהיי בפנסילבניה. ולעולם לא אשכח שכאשר הגעתי לפורטלנד בפעם הראשונה, לאימוני קדם דראפט עוד ביוני 2013. נחתי בשדה התעופה של פורטלנד ונסעתי מעל הגשר על ה-I-5 למרכז העיר. ראיתי את הנער, את הגשרים ואת שלושת ההרים לימני לצד העיר. היה זה בתקופת הקיץ, ככה שהשמש הייתה בחוץ, הכל היה ירוק וכולם יצאו החוצה … זה לא היה דומה לכל דבר שראיתי לפני.

ישר קיבלתי את הוייב הזה, כאילו, כן, אני יכול לחיות פה.

וזה היה לפני שבכלל ידעתי כמה עמוק הקשר הזה רץ בין העיר לבין הקבוצה.

איני יכול לומר לכם כמה פעמים הסתובבתי בחוץ במרכז העיר, והייתי רואה מישהו מקועקע עם סמל הקבוצה באדום-שחור. אני יכול לזהות את זה מקילומטר. אני יכול ללכת למרכז העיר לסטקיית RingSide, או לאחד המקומות המועדפים עלי לתה, ואני אראה בחור עם הקעקוע הזה על השוק שלו, או בחורה עם אחד כזהעל הקרסול שלה.

אנשים אפילו ניגשים אלי לפעמים בזמן שאני בארוחת ערב, מנומסים להפליא, כאילו, "היי, מצטער להפריע, אבל….." ואז הם ירימו את שרוול חולצתם, יראו את הסמל ויגידו משהו כמו, "יש לי את הקעקוע מלפני איקס שנים. אני תומך בכם לנצח. אני רק רוצה שתדע שאני מעריך את מה שאתה עושה".

ואני נשאר לחכות שם כדי לחכות לארוחה שלי, חושב, בחיי, כמה אני בר מזל שאני משחק במקום כמו זה, עם אוהדים כאלו?

הקבוצה הזו … היא שם נרדף לעיר הזו. ריפ סיטי. העיר של הורדים. Stumptown. PDX. ה-(503). יש כל כך הרבה כינויים.

אבל איך שלא תרצו לקרוא לה, זה הכל מתנקז לדבר אחד.

משפחה.

Image may contain: 2 people

אני יכול לנקוב ברגע המדויק שבו הבנתי מה המשמעות של להיות פורטלנד טרייל בלייזר.

זאת הייתה שנתי הראשונה וסבלתי משבר ברגל ביום האחרון של מחנה האימונים, ככה שהייתי פצוע בתחילת העונה. היינו חצויים בשני משחקי החוץ הראשונים שלנו ואז חזרנו למודה סנטר למשחק הפתיחה בבית. ואפילו שלא שיחקתי, הם הכריזו על שמי בהצגת השחקנים.

ומיד כאשר הם אמרו זאת, כל המקום פשוט התפוצץ.

עדיין לא עליתי על המגרש במדי הבלייזרס, וקיבלתי מחיאות כפיים.

אני מקבל צמרמורת רק מלחשוב על זה. אני מתכוון, אני מעיירה קטנה, והלכתי לבית ספר קטן. האולם של ליהיי עם קיבולת של בערך 5,000 אנשים. אז עבורי שיקראו בשמי, וש-20,000 איש יראו לי כזאת אהבה? זה היה מדהים. זה היה כאילו כל העיר עטפה אותי בזרועותיה כדי לחבק אותי.

כאילו הם מקבלים אותי למשפחה.

נדלקתי, גם כן. זה היה כאילו קיבלתי את המנת אנרגיה הזו מהקהל. זה משהו שאני יודע עכשיו שרק אפשר לקבל מהמודה סנטר, כאילו זה נמצא בקירות עוד מהימים של הרוז גארדן. ובחיי, הייתי מוכן לקרוע את מגף ההליכה שלי ולקפוץ לתוך החמישייה. זאת האמת.

באותו הרגע, ידעתי שאני תמיד אהיה עבור האנשים של ה-(503), בגלל שהם הראו לי שהם תמיד יגבו אותי.

אני מתכוון, זהו בסיס האוהדים שרכש את כל הכרטיסים עבור הקולוסיאום במרכז העיר, היכן שהבלייזרס נהגו לשחק בעבר, בשביל פסטיבל אוכל. אני מדבר על 13,000 אנשים שמלאו את המקום על גדותיו … עבור משחק ראווה פנימי.

בסיס אוהדים שהוא, בכנות, לדעתי משפיע על הדרך שבה ההנהלה שלנו מנהלת את הקבוצה. סוג השחקנים שאנחנו מביאים. הצורה שבה אנחנו משחקים על המגרש. אנחנו עובדים קשה, משחקים עם מנטליות קשוחה- בדיוק כמו האנשים ב-(503).

והעבודה תמיד מגיעה קודם.

זוהי פורטלנד. זה עבודה קשה ולהרוויח את כל מה שאתה מקבל. זה קפה וסופגניות. אלו קעקועים. זה הבחוץ. במרץ, אלו חולצות פלנל וכובעים. זה להיות עצמכם, להיות מוזרים, ולהיות גאים בזה.

וממש שם עם כל הדברים האלו שהופכים את פורטלנד, פורטלנד … יש את הטרייל בלייזרס.

זה תמיד יהיה הדי.אן.איי של העיר.

Image may contain: 3 people, people playing sport and basketball court

הירידה מהמגרש לאחר שהפסדנו במשחק 4 לווריורס הייתה כנראה הדבר הקשה ביותר שאי פעם עשיתי. להיעלם בתוך המנהרה ולעשות את דרכי לחדר ההלבשה, בידיעה שהיינו במרחק ארבעה ניצחונות מגמר ה-NBA, ועכשיו, זה נגמר.

ולדעת שישבתי בדממה בחדר ההלבשה עם חברי קבוצתי, ופשוט מעלינו, האוהדים שלנו מתרוקנים מהמודה סנטר, כמו אוויר שיוצא מבלון.

לעולם לא אשכח את ההרגשה הזו.

היה זה המאמן סטוטס שנכנס ושבר את השתיקה. הוא פנה לקבוצה, ואני רק זוכר שמסר אחד שלו היה על חיוביות. אחד על הכרת תודה. הערצה. הערכה לכל מה שהשגנו. אני זוכר את ג'ודי אלן נכנסת ומהדהדת כמה מר אלן המנוח היה כנראה גאה בכל מה שהצלחנו להשיג באותה העונה – כושר ההתאוששות, קשיחות, אחדות ועקביות שהצגנו במשך כל השנה הפכו את האוהדים שלנו, הנהלה והמשפחות שלנו לגאים.

זוהי התחושה שקיבלתי מכל אוהד בלייזרס שנפגשתי מאז. ברור, הם היו מאוכזבים. כולנו היינו. זאת הייתה עונה של רכבת הרים, עם גבהים כמו זריקת הניצחון של דיים ושפלים כמו הירידה האחרונה מהמגרש.

אבל היו הרבה דברים חיוביים לקחת מאותה הריצה שלנו. ועכשיו אנחנו מוכנים לבנות על אותם דברים בשנה הזו ולקחת את הצעד הבא.

כל הדיבורים בפגרה היו לגבי הלייקרס והקליפרס. לברון ו-AD. קוואי ופול ג'ורג'. וזה בסדר. אלו הן שתי קבוצות שהולכות להיות נהדרות השנה, ואם אנחנו רוצים להתגבר מעל המשוכה ולהגיע לגמר, אנחנו נצטרך לעבור דרכן. הרוקטס כנראה התשפרו עם התוספת של ראס. הווריורס עדיין מסוכנים כמו תמיד. והנאגטס והג'אז לא הולכות לשום מקום.

כן, המערב עמוק.

אבל הצורה בה אנחנו רואים זאת … הוא גם פתוח לרווחה. זה שלנו כדי לקחת. אני מתכוון, אם נתחיל את העונה הזו בדרך בה אנחנו יודעים שאנחנו יכולים, ואז נקבל בחזרה את קדחת הנורק? אי אפשר לחזות לאן הקבוצה הזו יכולה ללכת.

אני חושב שבשנים עברו, היינו אולי טיפה הססנים לומר שאנחנו מנסים לזכות באליפות. תמיד היה לנו את קו המחשבה הזה, אבל אף פעם לא היינו קולניים לגבי זה. אני מניח שזה בגלל שמחוץ לפורטלנד ובתקשורת, אנשים לא מכלילים אותנו בדיון. ככה שזה כאילו … אף אחד לא אישור.

ובכן, אני יכול לומר לכם ממש עכשיו שאנחנו לא צריכים אישור.

המטרה שלנו היא לזכות באליפות. לא לבנות לקראת זה, אלא להגיע לגמר ה-NBA, ולזכות בכל הדבר הזה. השקענו את העבודה בזה. אנחנו יודעים מה צריך, ואנחנו יודעים מה יש לנו.

יש לנו את הקבוצה המתאימה, את המאמן המתאים, את הלך המחשבה הנכון … ואת האוהדים הנכונים. יש לנו את הכל.

עכשיו כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לסיים את העבודה.

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. יפה לראות חיבור של שחקן לעיר ככה. מה שכן, הזריקה של מקולום נגד דנבר (שהכנסת לפוסט כתמונה) הייתה יותר חשובה מהזריקה של לילארד. היא אשכרה ניצחה את הסדרה. הדיבור על האליפות בכושר והמצב הנוכחי של הקבוצה נשמע קצת תלוש

כתיבת תגובה

סגירת תפריט