דוחף קדימה: דיוויד סטרן לא מביט לאחור  – כריס בולארד / תרגום Smiley

דוחף קדימה: דיוויד סטרן לא מביט לאחור – כריס בולארד / תרגום Smiley


תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏מחייך‏, ‏‏‏חליפה‏ ו‏טקסט‏‏‏‏‏

רועי ווינברג כתב אתמול בעדכון שהעלה:

קומינשינר האן.בי.איי מ-1984 עד 2014 ואחד האנשים המזוהים יותר מכל עם הליגה, דיוויד סטרן, נפטר אתמול, ה-1 בינואר, בניו יורק לאחר אשפוז בן שבועיים עקב דימום מוחי. סטרן, בן 77 במותו, היה הקומינשינר של הליגה למשך תקופת זמן ארוכה יותר מכל אחד אחר וראה במהלך כהונתו הקמה של 7 קבוצות חדשות ו-4 שביתות שחקנים.
המנהל הנוכחי של האן.בי.איי, אדם סילבר, ספד לו: "במשך 22 שנה היה לי מושב לצד המגרש שאפשר לי לראות את דיוויד בפעולה. הוא היה מנטור ואחד מחבריי היקרים ביותר. כמו כל אגדת NBA אחרת לדיוויד היה הרבה מאוד כישרון, אבל במקרה שלו הדגש היה בעקרונות – הכנה, תשומת לב לפרטים ועבודה קשה.
דיוויד נכנס לתפקיד ב-1984 עם ליגה בצומת דרכים, אבל במשך 30 שנה כקומינישינר הוא הראה את הדרך ל-NBA המודרנית והגלבולית. הוא התחיל שותפויות פורצות דרך בתחומי המדיה והשיווק, לצד עזרים טכנולוגיים ותוכניות חברתיות שהביאו את המשחק למיליארדי אנשים מסביב לעולם. בזכות דיוויד הליגה באמת מותג גלובלי, מה שהופך אותו לאחד הקומינשינרים הטובים ביותר בכל הזמנים נוסף על היותו אחד מאנשי העסקים המשפיעים ביותר של דורו.
כלל משפחת ה-NBA מוקירה את החזון, הנדיבות וההשראה של דיוויד. תנחומינו העמוקים ביותר הולכים לאשתו של דיוויד, דיאן, לבניהם אנדרו ואריק ולכלל המשפחה המורחבת. אנחנו חולקים את האבל שלנו עם כל אחד שהושפע ממנו במהלך חייו".


דוחף קדימה: דיוויד סטרן לא מביט לאחור

אוקטובר 25, 2018
כריס בולארד / ESPN

מאמר מקורי: https://www.si.com/nba/2018/10/24/david-stern-adam-silver-lebron-james-chris-paul-donald-trump-lakers-hornets

  • בערך חמש שנים לאחר שפינה את מקומו (הוא לא פרש) כקומישינר של ה-NBA. דיוויד סטרן נשאר נחוש מתמיד. הדמות המאופקת שלו עסוקה ביצירת מהלך שני שעלול להשפיע על המשחק.

"תשאל אותי כל דבר", דיוויד סטרן אומר.

זה יום רביעי בבוקר של חודש אוגוסט. אנחנו יושבים במשרד החדש שלו, 33 קומות מעל השדרה החמישית וחמישה בלוקים מהמשרד הישן שלו. בחוץ, כל כך חם שהטרמוסטט ננעל על 25 מעלות כדי לחסוך באנרגיה. כאן, בכל אופן, סטרן – בן 76, בחולצה מקומטת, שיערו הלבן עדיין פרוש כאילו שורטט בלייזר – אינו מודאג. אם יש משהו, הוא נראה כאילו הוא במצב רוח נהדר.

לשאול אותו כל דבר? מאיפה להתחיל? ב-30 השנים שהוא כיהן כקומישינר של ה-NBA, סטרן הוביל ליגה שהתנהלה לא נכון לגדילה חסרת תקדים. מאז עזיבתו לברון חזר לקליבלנד, הווריורס הפכו להיות הווריורס, דונלד סטרלינג קיבל בעיטה, ולברון עזב את קליבלנד שוב. וזה אפילו לא נוגע בשינויים התרבותיים הגדולים. זוכרים, את השנה שעברה, בה מארק קיובן חשב ברצינות לרוץ לנשיאות?

כל דבר? מה לגבי מה שסטרן למד? מה הוא החמיץ? מדוע הוא הטיל וטו על הטרייד של CP3 ללייקרס? האם זה באמת גביע לארי אובריין שנמצא שם על המדף? האם הוא סתם נתן לי מסלול מודפס של היום שלנו ביחד? האם הוא תמיד אוכל עוגיות חמאת בוטנים לארוחת בוקר? האם זה אומר שאני יכול לאכול עוגיות חמאת בוטנים לארוחת בוקר? או מה לגבי הדברים היותר כבדים: לגבי המשפחה ומוטיבציה, מה דוחף אותו לעבוד 14 שעות ביום ולדרוש מהצוות שלו לעשות את אותו הדבר, ומה מניע אותו להמשיך להופיע במשרדו מ-10 ועד 7? האם הוא יכול להדליק ולכבות את זה או שהוא על טייס אוטומטי של וורקוהוליק, תכונה שמכפילה את עצמה לפגם, שמשאירה אותו הרחק מהרהורים אמיתיים על הדרך לחיות.

ואז שוב, אולי אני חושב על כך יותר מדי. סטרן פשוט אמר לשאול כל דבר. הוא לא אמר שהוא יענה. כי מתי בכלל דיוויד סטרן גילה משהו שהוא לא רוצה לגלות?


Image result for david stern TWITTER

יציאתו הייתה בניצחון מוקפד היטב. ב-1 בפברואר, 2014, לאחר סיבוב נחמד של יום השנה, סטרן העביר את השרביט למי שהיה יד ימינו המוצלח, אדם סילבר. שישה חודשים לאחר מכן סטרן הוצג בהיכל התהילה.

מה שסטרן לא עשה, בכל מקרה, עיצב או טיפח, הייתה פרישה. "הוא שונא כאשר אומרים זאת", אומר סילבר. לא, סטרן יסביר זאת עם מרמור, כאילו אתם תלמידים בכיתה ג' ששכחו את שיעורי הבית שוב, כל מה שהוא עשה היה לפנות את הבמה. ורק כדי שנבהיר זאת: הוא עשה זאת בתנאים שלו. בגלל שפרישה זה משהו שאנשים זקנים עושים. אנשים משועממים. אנשים שלא כמו דיוויד סטרן.

אם זאת, אפשר לסלוח לכם על שהנחתם שהוא כזה. בחצי העשור מאז, סטרן בעיקר היה מחוץ לעין הציבור. שום זיכרונות כדי לשרוף את המורשת שלו – מלבד מה שהוא מכנה כ"הרבה, הרבה" הפצרות מהוצאות לאור ("יותר מדי חשוב", הוא מסביר. "רק מלחשוב על זה אני מקבל פריחה!"). סטרן מסכים לעתים נדירות להתראיין, שהם בעיקר רפרוף איזוטרי (הוא היה אורח בפודקסט הראשון והיחיד של הסופר העצמאי, נוניו דמאסיו, שבו סטרן תומך). לעתים, הוא חולק אנקדוטות – איך הוא פעם ניצח את דונלד טראמפ בטניס זוגות, לדוגמא – אבל זה נדיר שהוא יורד לפרטים בגלל, כפי שהוא אומר, "אני לא מספר סיפורי מלחמה". להיפך, הוא עושה מאמץ להגביל את חשיפתו. לאחר ששמע שסבב השאלות והתשובות שלו בסיטון הול באפריל עם ראש איגוד השחקנים לשעבר, צ'ארלי גרנטהם, נמצא ביוטיוב, הוא אומר, "זה היה מוקלט? הוי לעזאזל". הסיבה לאיפוק הזה, סטרן אומר, היא, "שיכול להיות רק קומישינר אחד".

וסילבר בן ה-56 משגשג במשרה הזו. הוא שונה בהחלט מהמנטור שלו: מזמין, מאט מגושם, רגיש – אפילו פגיע. כאשר סטרן שיחק בתפקיד הקיסר, שתמיד מכה בברברים בשער (בתקשורת ובאיגוד השחקנים), סילבר ניגש לזה יותר מכיוון של חבר או בן ברית. אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה להנחית את הפטיש על סטרלינג, הבעלים הגזען והסקסיסטי של הקליפרס, שהורחק מה-NBA לכל החיים והוכרח למכור את קבוצתו. סילבר פנוי לקבלת פידבקים, מעודד את שחקניו לדבר חופשי. הוא קומישינר המתעורר לעידן החדש שמגיע.

זה לא מפחית מכלום ממורשתו התרבותית של סטרן. הוא הקדים הרבה פעמים את הנושאים החברתיים. נפגש עם מנדלה. ב-1992, בשידור חי במשחק האול-סטאר, הוא חיבק את מג'יק ג'ונסון – השחקן המועדף עליו אי פעם – על מנת להוכיח כי נגיף האיידס אינו מדבק. הוא ארגן מומחה לשינוי אקלים שיופיע בישיבת הבעלים שנערכה ב-2006. הוא דחף לבעלים אפרו-אמריקאיים בליגה שלו בזמן שבשאר ארבעת ענפי הספורט הגדולים לא היה אחד כזה.

עד ליום הזה סטרן נשאר נאמן ליברלי, שתורם גם כן, כפי שהוא מכנה זאת, "המפלגה הדמוקרטית היא לא השקעה מוצלחת". ועדיין, יש לו המון רעיונות. הוא שנא את הסלוגן "חזקים ביחד" של הילארי קלינטון וקמפיין ה"אני איתה" (צר מדי, שלא כמו, נגיד, "שגשוג, עוצמה, איכות וחינוך", אותו סטרן מציע). והוא מזועזע מיריבו לשעבר. "איך הוא מעז לקרוא את המרקם הרפובליקני עבור רווחים פרזיטים צרים", סטרן אומר על טראמפ. "זה לא הוגן".

הוא עושה את מה שביכולתו, מדבר בקביעות עם דמויות דמוקרטיות שהוא מעדיף שלא לומר את שמם. דיאן, אשתו כבר 55 שנה, נמצאת במועצת המנהלים של Earthjustice, ארגון המספק סיוע משפטי למטרות סביבתיות. עם זאת, סטרן מרגיש שהוא יכול להציע יותר לדמוקרטים אבל, "הם לא מבקשים והם לא מעריכים [את העצה]". חברים עושים לו לובי כדי לרוץ לראשות העיר ניו יורק. הוא גם הוזכר כאופציה להיות שגריר. אף אחת מהעבודות הללו לא בשבילו.

התשוקה שלו נמצאת במקום אחר.


"אתה לא רוצה לכתוב עלי", סטרן אמר עוד ביוני. אני ניסיתי להשיג אותו מאז ינואר. "החיים שלי משעממים. ללא עניין".

בנוסף, הוא לא רצה שאצטרף אליו, כפי שהצעתי. מה המשקיעים יחשבו? לא, הם לא. חוץ מזה, סטרן היה כל כך עסוק – המיזוגים וההכרזות והייעוץ וההשקעות וגם, לעזאזל, אולי זה לא יהיה כזה רע שמישהו יהיה עד לזה למרות הכל. אולי הוא יכול ללמד את העיתונאי איזה דבר או שניים. קבענו תאריך.

אבל אז, עד לפגישה, הוא שיכנע את עצמו לצאת מזה. במחשבה שנייה, הרעיון נתקע אצלו כ"מגוחך" ו"מטופש". עדיין, הוא הרגיש אשם עם יחזור בו. "אני אלך עם זה", הוא אמר. הוא הציע תרחיש חדש: ארוחת צהריים וראיון במשרד שלו.

עבור דמות עם פרופיל גבוה, סטרן הצליח לשמור את חייו פרטיים ככל האפשר. אביו, וויליאם, היה מלא רגש, ואדם תובעני שהשקיע את כולו בעסקים המשפחתיים, מעדניית סטרן, ברחוב 23 והשדרה השמינית במנהטן. המעדנייה הייתה פתוחה שבע ימים בשבוע, ועד 1 בלילה בימי שבת. אימו של דיוויד, אנה, העוגן המשפחתי, הייתה מנהלת חשבונות. דיוויד ושתי אחיותיו עבדו במשמרות בסופי השבוע.

וויליאם נפטר ב-1980, בגיל 62, אבל מוסר העבודה שלו המשיך. דיוויד הצטיין בתיכון טנק (ניו ג'רסי), ואז בראטג'רס ובבית הספר למשפטים בקולומביה. הוא החל לייצג את ה-NBA בתיקים בתי המשפט ב-67' בזמן שהיה בפרוסקאוור, רוז, גואטז ומנדלסון, ולקח חלק במיזוג של ה-NBA וה-ABA ב-76', ואז עזב כדי להיות היועץ הראשי, ולאחר מכן נהפך לסגן הנשיא הבכיר. הליגה התקשתה: 16 מתוך 23 קבוצות הפסידו כסף בשנים 80'-81', וסיפור בלוס אנג'לס טיימס ב-82' דיווח שיותר מ-75% מהשחקנים משתמשים בסמים.

בזמן הזה סטרן כבר הפך לקומישינר, ב-1984, והפסיד מזמן לקרב של האיזון בין העבודה לחיים. לו ולדיאן יש שני בנים, אריק ואנדרו. פעם, סטרן אימן את שתי קבוצות הכדורסל שלהם. עכשיו הוא "הלך על הכל", כפי שהוא אוהב לומר, ועבד כמה שנדרש כדי שדברים יהיו תקינים, וזה היה לעיתים מאוד קרובות. הוא הקיף את עצמו עם אנשים צעירים ואמביציונים, והחדיר תרבות ארגונית פורה ביותר. הוא מאוחר יותר כונה כ"משייף" (רוד ת'ורן) וכ"צועק" (סטיב מילס), אבל אף אחד לא הטיך ספק ביעילות של סטרן. הוא גם הגיב על אישיותו התובענית והביקורתית במינון כבד של הדרכה.

עד שספורט אילוסטרייטד הדפיס את מאמרו הראשון (וכנראה, הטוב ביותר שאני זוכר) והאגדי בנוגע לפרופיל של סטרן, ב-1991, הליגה כבר הייתה בעלייה וזה התבטא בפרס שקיבל עם חוזה לחמש שנים, בשווי 37.5 מיליון דולר. סטרן גם התעקש שהכותב, אי. אם סוויפט, לא ידבר עם משפחתו. וגם סטרן לא סיפק הרבה חומר ביוגרפי (סוויפט היה כתב SI השני שניסה להתמודד עם הנושא לאחר שהראשון ויתר). סוויפט אכן רחש תובנה עמוקה אחת: "אני חושב שלדיוויד יש מידה רבה של חרטה על חייו האישיים. אני מבין שהוא מתנהל אותו הדבר כאבא כמו שהוא מתנהל כקומישינר, ואני לא חושב שהילדים הגיבו לזה היטב. הוא יכול להיות מאוד תובעני, כל כך פרפקציוניסט. זה גם היה קשה לדיוויד. הוא בילה כל שעה שהיה ער בענייני הליגה. הוא הביע חרטה מדי פעם על מי שהוא. הוא יאמר, 'הטלתי טרור, דרשתי כל כך הרבה מכל אחד. איני יכול לסגת. איני יכול להפסיק'. דיוויד מכיר רק דרך אחת להתנהל, וזה במהירות מלאה קדימה".

בימים אלו, סטרן מספר כי הוא רואה את בניו בקביעות. שניהם הלכו לבית הספר למשפטים בעיר ניו יורק. אריק, בן 50, עובד כיועץ בכיר עבור מושל מונטנה, סטיב בולוק וחי בהלנה. אנדרו, בן 52, חי בעיר ניו יורק ונמצא בעסקי הנדל"ן. שניהם לא נשואים, ולמשפחת סטרן אין נכדים. אף אחד מהבנים לא ניסה ללכת בעקבות דיוויד לחיי ה-NBA. הייתי מציע נקודת מבט נוספת, אבל הם לא מדברים עם התקשורת. במקרה של אריק, הוא כתב תחילה כי "יהיה שמח לדבר", אבל לאחר שהבין כי אביו לא רוצה בזה, הוא עבר למצב שתיקה.


Image result for david stern TWITTER

לסטרן יש יחסים ארוכים ומסובכים עם התקשורת. הוא מספר לי שפעם הוא גרם לפיטורי עיתונאי מה-USA Today בגלל שהוא כתב "את הדבר הכי נורא לגבי חלק מהאנשים שלנו". סטרן נזכר, "הוא אמר, 'אתה גרמת לפיטורים שלי, לא?' ואני עניתי, 'כן, ואני גאה בכך. הייתי עושה זאת שוב'. יש משפחה. אנחנו מכנים זאת משפחת ה-NBA ואנחנו באמת, אנחנו חיים זאת".

סטרן נזכר גם כן איך ב-2010 הוא קנס את הג'נרל מנג'ר של הפיסטונס, ג'ו דומארס, ב-500,000 דולר על שהדליף מסמכים של הליגה לכתב אדריאן ווז'רנבסקי בנוגע לחקיקת חוק. כאשר סטרן התערב, ווז' פתח באש בשתי החזיתות, וכינה אותו, "האגו הכי גדול בכל ההיסטוריה של הספורט" בנוסף לעוד דברים אחרים ("מעולם לא קראתי זאת אבל שמעתי שזה מלוכלך", סטרן אומר).

עדיין, סטרן אומר שמעולם הוא לא לא חיבב את התקשורת, והוא הבין כי הייתה להם עבודה לעשות (לגבי הטענה שלו שהוא מעולם לא קרא סיפורים לגביו, אחד מעמיתיו לאורך הרבה שנים אומר כשהוא צוחק, "אה, הוא לחלוטין קורא זאת"). "בוב קוסטאס התענג להיכנס בי במהלך סדרות הגמר", סטרן מחייך. "בסדר, בוב, תן לי את המכה הטובה ביותר שלך. זה היה די כיף. אם אתה עומד על רגליך האחוריות כאשר שופטים פדרליים דוחים את טיעוניך ואתה מכהן כקומישינר במשך 30 שנה האם יש משהו חדש או שונה שיזרקו כלפיך? כנראה שלא". הסכנה האמיתית, סטרן טוען, זה אם לא תעסוק ביחסי ציבור. "הטעות הגדולה של הינקי", הוא אומר כאשר אני מעלה את שמו של הג'נרל מנג'ר לשעבר של הסיקסרס, סם הינקי. "הוא לא דיבר עם התקשורת. מה היה הקטע של זה?"

ככה סטרן רואה את עבודתו: שומר הראש של הליגה. הוא מתייחס ל-NBA כ"נכס" והמטרה שלו היא "להגדיל את שווי הנכס". הוא אומר, "כאשר אני נזכר בדברים הטובים, אני לא חושב על מייקל קולע את כל השלשות או את הזריקה האחרונה. אני חושב על מג'יק מכריז שהוא נשא של נגיף האיידס, ועל לטרל ספריוול שמחליט לחנוק את פי ג'י קרליסימו, רון ארטסט עולה ליציע, [השופט לשעבר, טים] דונהי מהמר על משחקים. אלו היו מקרים בהם הייתי צריך להתערב ולהגן על הליגה וזה מה שמגיע עם העבודה הזו. לא היה בזה לחץ נוסף. זאת הייתה העבודה".

תכונה זו עושה את סטרן יעיל וקשה בו זמנית. "זה לא תמיד כיף להיות בצד המקבל בסופו של דבר, אבל אפשר לראות את נקודת מבטו ללא פילטרים", אומר סילבר, שעבד תחת סטרן במשך 22 שנים ומחשיב את סטרן כ"חבר ומנטור". "מנקודת מבטי על הטכניקה שלו זה שהוא שם לב. הוא שם לב לכל פרט קטן. אם הוא מצלצל לקולגה והוא לא אהב איך הטלפון נענה על ידם או משהו בהתנהלותם, הוא נותן להם לדעת זאת. ואם הוא לא חושב שההודעה הקולית בטלפון הנייד שלך היא דרך יעילה לתקשורת, הוא יודיע לך את זה".

סילבר ממשיך. "למדתי זאת ממנו. היינו דומים. הייתי מגיב לפרטים הקטנים האלה באותה הצורה לפני שעבדתי איתו, אבל תמיד בראשי. מעולם לא חשבתי שאלו דברים שבאמת אפשר לומר אותם לאנשים, ואולי יש לי דרך שונה בדיבור שלי עם אנשים על עצמם, אבל אני חושב שזה תמיד היה דבר משותף לשנינו. הפכתי להיות ישיר יותר, ולמדתי להיות יותר אסרטיבי בגללו". סילבר משתהה. "למדתי מדיוויד להיות ישיר עם אנשים לגבי האינטרס שלהם, ולא רק עם האינטרס שלנו".

ישירות היא דרך אחת לומר זאת.


Image result for david stern TWITTER

"היי, תקשיב, אולי תתן להם לדעת מה עשית לפני שאנחנו נכנסו לפה?"

אנחנו כבר שעתיים בתוך הבוקר שלי עם סטרן והוא נמצא בתוך חדר ישיבות עם קירות מזכוכית. מדבר אל ועל שותף עסקי.

כמו תמיד, הוא הגיע הבוקר בסביבות 9:30, על ידי שירות נסיעות מהבית שבבעלותם שלו ושל דיאן במשך כבר 40 שנה בסקראסדייל. מחוץ למשרד שלו, נמצאת לינה טוסי, העוזרת שלו במשך 27 שנים. לעבוד עבור סטרן זאת אחת משתי העבודות שיש לה בחיים והיא אומרת כי היא אוהבת זאת, אפילו שזה תובעני עכשיו. ב-NBA, לסטרן היו שלושה עוזרים, בימים אלו זאת רק טוסי. היא ראתה הרבה. היא גם יודעת שהעבודה שלה היא להישאר ברקע. היא מעדיפה שלא לדבר לציטוט. או, למען האמת, לא להיות חלק מהסיפור בכלל. אבל אם מישהו צריך לכתוב ספר, זאת טוסי. אבל היא לא תעשה זאת. היא תאמר שהוא רך. "האם הכרת אותו לפני?" היא שואלת. בנוסף, היא אומרת, הוא לא יכול להפסיק לעבוד: "המוטו שלו תמיד היה 'מרדף בלתי פוסק אחר השלמות" וזה לחלוטין המקרה".

ברוב השבועות סטרן מבלה את ימי שני שלו בגרייקרוט, חברת הון סיכון בניו יורק שם הוא משמש כיועץ בכיר. בימי שישי הוא מנסה לקחת הפסקה. ברוב הזמן, ובכן, הוא עובד במשרדו המרווח, שישנה בו ההרגשה של מוזיאון מואר היטב. שולחנו מאורגן בקפידה, העפרונות מופרדים מהעטים, פנקס תזכורות של ה-NBA, גזרי עיתונים במערומים מסודרים (סטרן, המעדיף חדשות על ספרים, מעיין בשלושה עיתונים בכל יום). שאר המקום הפנוי מלא בתמונות של סטרן לצד מגוון של אנשים חשובים: מנדלה, ביל קלינטון, פיל ג'קסון, מגי'ק, רונלד רייגן. התואר שלו במשפטים מקולומביה תלוי על הקיר. על קיר אחר תלוי קומיקס של סקרמנטו בי המתאר אותו כסופרמן, שהודפס לאחר שהוא עבד על השארת הקינגס בעיר ב-2013.

היום של סטרן עמוס בפגישות. אתמול, בין שאר הדברים, היו לו: צילום קליפ במשרדים הראשיים של ה-NBA עבור שנת ה-30 של ההורנטס, פגישה עם נשיא היורוליג, פגישה עם בכיר מפאדי באטר בטפייר, שיחות על השקעות עם בנקאי בצהריים, ישיבה עם בנו של גארי בטמן, הקומישינר של ה-NHL, העובד עבור חברת טכנולוגיה, ופגישה עם "מישהו המגייס 260 מיליון דולר עבור פודקאסט – אל תשאל". הוא מעדיף לעשות עסקים באופן אישי או בטלפון, אפילו עם זה מרגיש מיושן. "יש לנו חברים צעירים, הם אפילו לא עולים לטלפון שלהם", הוא רוטן. "אם אתה לא שולח מייל או הודעה, הם לא מגיבים. יש שם בחוץ דור שלם שהוא אחר".

חלק מהדור הזה נמצא כאן, בחדר הישיבות, בו סטרן מקבץ קבוצת אנשים שאיתם הוא עובד ונראה שישנה לי אפשרות לדבר גם כן. המשתתפים כוללים את דיוון רוס, גבוה וחביב, מייסד של חברת הלבשה הנקראת ShotTracker, שעבורה סטרן מייעץ ומשקיע, ברוס ג'אני, במכנסיים קצרים של ShotTracker, ובכושר נפלא שהוא המנכ"ל. בכיר באינטל בשם שון בראיינט, וויל שארביאק, מנהל בגריקרופט ואחיו של שחקן ה-NBA לשעבר, וולי, וזאק ויינר, רגוע ובעל זקנקן, לבוש בחולצה קצרה ובן 26 המכהן כנשיא של Overtime, חברת שידורי ספורט און-ליין המתמקדת בתוכן עבור צעירים שהגיעו מהר לבגרות. הפגישה היא תמונה של חיי של סטרן לאחר ה-NBA, וזאת בדיוק הסיבה שזה התרחש בדיוק שהייתי שם. אלו המכירים את סטרן לא יצפו לפחות. קרן ההשקעות שלו, MVP, מייצגת את מיקומנג'מנט וונטורס פורטפוליו.

זמן קצר לאחר שהדליק את רוס (המוזכר לעיל) הוא פונה את ויינר. "תשתוק, תשתוק, תשתוק!", הוא נובח, מחזיק את ידו הימנית כסימן עצור. ואז, לג'אני: "תאמר את הדבר הנכון או שאני הולך להכות אותך". מאוחר יותר, במעלית, סטרן יציע ש-ShotTracker "יעלמו בלהבות" תוך שנה, אשר רוס (שגם נמצא במעלית, בספקנות), יגיב, "אתה יודע שהוא עדיין כאן, נכון", כשהוא מהנהן לכיווני.

למרות הצורה שבה ניתן לפרש את דבריו, בשום שלב סטרן לא נראה כועס או מוטרד. להיפך, הוא מאוד נהנה. הזמן הכי טוב, באמת. גם בזמן שהמשקיעים ואנשי הסטארט-אפ נרתעו, בגלל שאת העלבונות אפשר לפרש במגוון דרכים, וזאת אחת מהן, בהרבה שמות דיוויד הספק לקרוא להם במשך השנים. זאת פשוט הדרך בה סטרן מתקשר. בתמורה, הבחורים מחזירים לסטרן כבוד, ומכנים אותו כ-"די", הקומיש, או כוכב הצפון שלהם. כפי שרוס מסביר, "אין הרבה אנשים המסוגלים לראות מעבר לפינות ודיוויד לא רק רואה מעבר לפינה אחת אלא מעבר לשלוש או ארבע". ג'אני אומר, "כחברת סטראט-אפ טכנולוגית, אתה רוצה להקיף את עצמך עם אנשים שנותנים לך יתרון לא הוגן, וזה מה שדיוויד נותן לנו".

ויינר מיד לקח את סטרן. "אחד הדברים שממש קשים הוא שישנם כל כך הרבה אנשים בתעשיית הספורט שבעלי הרבה ניסיון, אבל, למשל, הם בני 55 ולא מבינים את ההדגמה שלנו", ויינר אומר. "אני אדבר איתם ויהיה כזה, אתה כל כך מרשים ואני אנסה ללמוד כמה דברים ממך, אבל אני צריך לקחת הכל בערבון מוגבל. אבל עם דיוויד, זה לא ממש כך. איכשהו הוא עדיין מבין את הצעירים. זה אפילו מגיע לרמה שבה אנחנו שולחים הודעות". ויינר מראה לי התכתבויות אחרונות עם דיוויד הכוללים חמישה אימוג'ים: וויסקי, יין, מרטיני, שריר יד ולב (סדר הפעולה אליו סטרן פונה כ"שלושה משקאות ושריר יד כדי להראות כוח"). מתחת לאימוג'ים ישנו גיף, גם כן מסטרן. זהו אלמו מרחוב סומסום, מושך בכתפיו.

נושא הפגישה המרכזי הוא העתיד של הספורט, לא בדרך בה האוהד יכול לראות זאת – באתלטים וקבוצות ובני אדם – אלא כהזדמנויות. הגברים משוחחים על "מבנה הגורמים החדשים" ועל "צמיחה ומעורבות של בסיס משתמשים" ועל "עדכונים אוטונומיים". סטרן מונה מספר מהדהד של חברות סטארט-אפ הקשורות לספורט: Livelike, Fathom, Fubo,Statmuse, Boston Biomotion, Bitfry, Jackpocket. הם הולכים לשנות את הנוף בכללותו, כך הוא חוזה.

"אני מדבר טיפה בשטף", סטרן אומר. "אני אומר, 'בעתיד, עוזר בחדר ההלבשה צופה בכל המוניטורים ומתקשר עם העוזר שעל הספסל, והוא אומר [השחקן הזה], במצב התייבשות, לחץ הדם שלו נמוך, קצב הלב שלו גבוה, חומצת החלב של קרושה והבעת הפנים שלו אומרת שהוא רוצה להיות בכל מקום אחר רק לא במשחק, תוציא אותו החוצה! וכל זה אפשרי עכשיו, עם אמצעים שאפשר ללבוש".

מה שהכי מרגש את הגברים, בכל זאת, היא ההזדמנות הכי גדולה: הימורים. פריטי לבוש כמו ShotTracker יספקו נתונים רבי ערך "לעושי שוק" (סוכני הימורים). סטרן חוזה תוכניות טלוויזיה, כמו Mad Money של ג'ים קרמר, רק להימורים. הוא נרגש מתפקידם של בתי הקזינו ומסלולי המירוצים ושל SanDuel. "רק תעקוב אחר הכסף!" סטרן קורא.

לשמוע את סטרן כל כך נרגש מהנושא זה כמעט צורם. כקומישינר, סטרן התנגד בתוקף להימורים בספורט. לפני שנתיים הוא נתן את הנאום המרכזי בכנס אקספו של ארגון ההימורים האמריקאי בוגאס, ועכשיו הוא יועץ בכיר לשותפות PJT, המתמקדת בתעשייה זו. "שדיוויד יהיה לטובת בתי הקזינו ולא נגד זאת נקודת מפנה", אומר דון קורנוול, שותף ב-PJT, שמחשיב את סטרן כ"מתת האל".

סטרן אומר כי הוא היה "האחרון שהחזיק מעמד" (סילבר היה לטובת ההימורים החוקיים ב-2014, וכתב על כך מאמר בניו יורק טיימס). "תמיד אמרתי שהסיבה שאנו לא רוצים הימורים היא בגלל שאנחנו לא רוצים שצעירים יגיעו למשחקים ויצאו מאוכזבים בגלל שהקבוצה הביתית ניצחה אבל לא בהפרש הרצוי", אומר סטרן. "אבל ברגע שהם אשרו ליגות פנטזי יומיות, אמרתי שזהו זה, אין שום הגיון להיות בעד ליגות פנטזי יומיות ולא להיות לטובת הימורים – במיוחד אם אתה מוסיף לזה את העובדה שכל כך הרבה מזה כבר נעשה באופן חוקי בחוץ לארץ ומרפד את בטנם של כמה אנשים שאתה לא מכיר".

הוא רואה כל כך הרבה שינויים בשנים שיגיעו. קחו לדוגמא את הסבב הבא של ההצעות לזכויות שידורי ה-NBA. דמיינו שידורים גלובליים של כל המשחקים, עם הרווחים הנוצרים על ידי מחירי הפרסום כדי להגיע לקהל העצום הזה. "זאת תהיה הזדמנות ייחודית שיש קונה אחד על בסיס גלובלי. זאת יכולה להיות אפל, אמזון, הולו, פייסבוק, גוגל, AT&T – זה יכול להיות כמעט כל דבר. זה לא בהכרח תהיה חברה אמריקאית. הסינים שם. חייבים לשחק בכל אפשרות".

האם זה העתיד? מי יודע? אומר סטרן. "כאשר אתה מצייר פרופיל של מישהו בן אלף שנה ללא קווי טלפון, ללא מערכת טלוויזיה – האם זה לא מוזר? – איך הוא או היא הולכים לצרוך את המוצר? או האם הם יצרכו? זה מדוע NBA2K נצפה על ידי כל כך הרבה אנשים. כל אלו הן חתיכות בפאזל. החלק הכיפי של ה-NBA מנסה להרכיב את כל החלקים יחדיו".

לעשות כך זה כבר לא האתגר שלו. כפי שהוא אוהב לומר כאשר נושאים קיצוניים מתעוררים, "הקומישינר סילבר יצטרך להבין כיצד לפתור את זה".


Image result for david stern TWITTER

אבל מה לגבי הכדורסל עצמו? אתם יודעים, המשחק, ה-NBA, כל זה? סטרן אומר שלעיתים הוא רוצה להרים את הטלפון באמצע הלילה ולצלצל לסילבר – ולפעמים הוא עושה כך – אבל זה, למרות כל הדברים של ה"אנחנו" וה"שלנו", הוא אומר שהוא "בכלל לא מתגעגע לכל זה".

כמו כן, הוא מעדיף שלא לחלוק את מחשבותיו על הליגה, אבל הוא כן אמר שאפשר לשאול אותו כל דבר. אז כאשר מגיעים סנדוויצ'ים – אותם אנחנו אוכלים כי סטרן תמיד אוכל בפנים – אני לוקח את הצעתו. הנה זה בא: 

לברון הולך ללייקרס? "תמיד חשבתי שזה הולך לקרות בדרך הזו", סטרן אומר. "מישהו סיפר לי שבנו נרשם לקרוסרודס. הוא רוצה להיות עם משפחתו. זאת הייתה החלטה משפחתית. אני מתכוון, מאבריק [קרטר, מנהל העסקים של ג'יימס] עבר לשם. בחייך! בחייך, בחור!"

הדומיננטיות של הווריורס? "זה נהדר. יש להם קבוצה נהדרת. שחקנים מעניינים, מאמן דינמי, בעלים שמראים שאכפת להם, הם עומדים לבנות בניין של מילארד ומשהו דולר … אני חושב שזה רק טוב. ואיני מאמין בויכוח על קבוצות על, בגלל שכאשר אני התחלתי היו שתי קבוצות על: הסלטיקס והלייקרס … תסתכל על הטיפול והדירוג של המכירות. אנחנו העסק הכי מטריאלי שיש, וכל הסימנים הם חיוביים".

איזשהן חרטות? הוא משתהה. השביתות, סטרן מציע לבסוף, מתייחס לארבע שקרו במשמרתו, ב-1995, 96, 98-99 וב-2011. הם שונא שהם התרחשו. זה רע עבור האוהדים. רע עבור השחקנים. רע עבור הליגה. "עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות, אבל זה היה נוראי. לא אכפת לי להיות בקרב עם התקשורת או עם כתבים אבל לא עם השחקנים שלנו".

הסקנדל בגין ההטרדות המיניות שקרה במאבריקס? "אני חושב שזה תחום נוסף שעל ההנהלה לפקח ולהיות אובססיביים. זה העסק שלנו להיות שם, ואנחנו צריכים לסבול את מה שיגיע עם החקירה".

מה לגבי רוג'ר גודל? האם הוא לא יכול להרוויח מהעצה של סטרן? "היית חושב ככה, נכון? היית חושב שהוא יתקשר בכל יום".

מה לגבי כריס פול, והטרייד שלו ללייקרס, עליו סטרן הטיל וטו ב-2011 במהלך שלמעשה הוא היה הבעלים של הארגון בניו אורלינס (אז ההורנטס, ועכשיו הפליקנס)? "לא עשיתי עבודה טובה להסביר את זה בזמנו. היה טרייד שדל דאמפס [ג'נרל מנג'ר ניו אורלינס] רצה לאשר ואני אמרתי לעזאזל לא, אבל הוא אמר לדייל מורי [ג'נרל מנג'ר הרוקטס] ולמיץ' קופצ'ק [ג'נרל מנג'ר הלייקרס] שהייתה לו הרשות לעשות זאת. אני אמרתי לא. בדיוק יישבנו שביתה ואתם רוצים שאני אאשר טרייד של כדורסל?"

התגובה הייתה מהירה אך סטרן החזיק מעמד. "[דמפס] הסכים [לטרייד של פול ללייקרס עבור] קווין מרטין ולואיס סקולה או משהו, ואני אמרתי שאנחנו יכולים לקבל טרייד טוב מזה … והטרייד הבא היה [לקליפרס עבור] אריק גורדון ואל-פארוק אמינו ומה שחשבנו שהיא בחירת דראפט די טובה, הבחירה ה-10, שהפכה להיות אוסטין ריברס. לפחות השלושה האלו ועוד משהו [הסנטר כריס קיימן]. אבל דל דאמפס הוא ג'נרל מנג'ר מרושל ואף אחד מהשחקנים האלה כבר לא נמצא עם הקבוצה יותר, והוא כנראה יפסיד את אנטוני דיוויס".

סטרן ממשיך: "עשיתי זאת בגלל שהגנתי על מי שהיו אז ההורנטס … עד היום הזה כולם תמיד שואלים אותי, 'למה מנעת מכריס פול להגיע ללייקרס?' לא החזקתי אותו. לא אישרתי את הטרייד. אף קבוצה לא מוכרת או מעבירה שחקן היכל תהילה עתידי ללא הסכמת הבעלים, ואני הייתי הנציג של הבעלים. אבל לא התכוונתי למסור את דל דאמפס". לאחר זה, סטרן  ממשיך מעט לפני שהוא חוזר למה שהוא רואה כאירוני. "עכשיו שדמרכוס קאזינס חתם עם גולדן סטייט, אז הטוויטר חסר הצנזורה אומר, 'אדם סילבר צריך להיות כמו סטרן ולעצור אותו מללכת'. אה, בסדר, חברה, זה נהדר! נכון? זה מגוחך. תקומו ותקימו כל צעקה. זה מטופש".

ההסבר הקלאסי לפי סטרן: הודאה בטעות שלאחריה ניסיון לצמצם נזקים, ובסופו של דבר, הצדקה.

היום שלנו משתרע יותר מהזמן המוקצב. זה נראה כאילו סטרן נהנה מזה. הוא מעמיד פנים כמו של סבא זועף, הנמצא במן סיור מודרך. כאשר צלמת SI, טיילר בלאנטיין, לוקחת תמונות, סטרן מתלונן, "היא כזאת קוץ בתחת", לפחות חמש פעמים, אבל הוא אינו מתכוון לכך. "את יכולה לחזור בכל זמן שתרצי", הוא אומר לה. לאחר ארוחת הצהריים, אנחנו משכנעים את סטרן לעזב את המשרד וללכת מעבר לפינה לסטארבקס. הוא נע באיטיות, נתמך על ברכו הימנית שאותה הוא עומד להחליף, תוצאה של פציעה ישנה בליגת הכדורסל של עורכי הדין (הוא גם החליף את ירכו השמאלית). הוא מזמין אמריקנו, וכאשר האישה בדלפק שואלת לשמו, הוא מבטא "דייייוויד" באריכות נחמדת. היא לא מזהה אותו, וככה גם כל אחד אחר במקום. הוא אומר שזה לא רגיל. שלעיתים קרובות עוצרים אותו לצילום וכאשר הוא הולך במורד השדרה החמישית כמה מהשומרים צועקים "הקומיש!" בגלל, כפי שסטרן מסביר, "יש לי דירוג פופולריות גבוה אצל האחים".

כדי לבלות זמן עם סטרן יש לציין את קסמו האישי, לומר זאת כמו שזה, אבל גם להרגיש כאילו הוא הולך להעביר אתכם בחינה, רק שאתם לא בטוחים מהי. ברירת המחדל של התקשורת בהבעת פניו היא כדי להקשיב לכם מספיק זמן כדי לחוות דעה או כדי לעורר דיון. יש לו נטייה לתת הצהרות ישירות כדי להתעמת אבל, לאחר בדיקה נוספת, הן גם נכונות. ג'אני, מנהל ShotTracker, אומר שסטרן בעל "יכולת מסתורית לדעת בדיוק מהם הכפתורים שלך וללחוץ עליהם בזמן שהוא צוחק ואתם צוחק גם כן, ואז אתה ככה, 'הוא פשוט נתן לי אחת לפרצוף!'" (לזה סטרן מגיב, "אני רק מנסה לעזור לך להיות הכי טוב שאתה יכול!").

במשך כל היום אני מנסה למצוא יותר נושאים אישיים. סטרן פעם נתן מנדט לשופט, ג'ואי קרופורד, ללכת לטיפול, משהו שעליו קרופורד מודע שהציל לו את הקריירה. אז, כיצד סטרן מתמודד עם הלחץ? "אני לא יודע, אני לא חושב על זה הרבה", הוא אומר. איזו השפעה יש לאביו? איך הוא מסתכל על האיזון של עבודה וחיים? איך הוא מסיג כל סימן שאלה מטריד. הוא לא מבין מדוע אני מתרכז בכאלו נושאים גשמיים שאפשר לדון בלבוש ספורטיבי ומדגמים בוערים וב-30% צמיחה שנתית של E-sports. רק לאחר מכן זה מכה בי שהחמקנות שלו היא כנראה חלק מהאסטרטגיה שלו: בכל שהוא באופן עקבי פרובוקטיבי ומאתגר – הרעיון שלכם מטופש ומגוחך – הוא שומר על מרחק מהאחרים ומכך שיבינו אותו.

ב-3:30 בצהריים, טיילר ואני מתכוננים לעזיבתנו. פגישתו הבאה של סטרן, טאטיה וויליאמס קארסון, סגנית הנשיא של ה-NBA לקשרים עסקיים, נמצאת כאן. היא אומרת שהיא הגיעה לדיוויד כדי לקבל איזו עצה או להתייעץ או, "בכל פעם שהוא מזמין אותי". הם החלו לדבר בטונים רגועים (סטרן הוא מומחה עולמי בלחישות).

שאר יומו, והחודש, נראה דומה. הרבה פגישות. עסקאות חשובות. שעות ארוכות. ארוחות ערב עסקיות. זרם עקבי של חניכים. כאשר אני שואל את ראס גראניק, סגנו במשך 22 שנים, לגבי חייו של סטרן לאחר ה-NBA, גראניק אומר, "אני לא חושב שזה מפתיע אף אחד מאיתנו המכירים אותו טוב שהוא לא מאט".

סילבר מסכים: "זה בערך, ואני מתכוון לזה כמחמאה, אבל זה כל מה שהוא מכיר. לדיוויד היה רק הילוך אחד במהלך 30 השנים שלו בתור קומישינר וזה היה במהירות מלאה, ואני חושב שזאת הדרך בה הוא עדיין פועל". הוא עוצר לרגע. "למה, מה התיאוריה שלך?"

זאת הייתה פעולת אדם סילבר אופיינית לעשות: לרוץ מסביב לשאלה ולתת לכם להרגיש מוערכים בכך שחזר על דבריכם. זה היה דבר די לא אופייני לדיוויד סטרן לעשות.


See the source image

העלתי את הסיפור הזה בגלל שאני סקרן למה סטרן מבלה בשנות הזהב שלו בהשקעות לגבי הימורים ולבוש ספורטיבי ואפליקציות שידור. זה נראה מוזר בעיני. טעות בדרך כלשהי שקשה לשים עליה את הנקודה. איך אפשר להקדיש את החלק הארי של חייכם למשחק הזה ולא להישאר משולהבים מהמשחק הזה? לא מהרעש שמקיף אותו, אלא מהמהות: מסירות הבק-דור ומהדרים-שייק ומליי-אפ משוגע של מאנו ג'ינובילי. אבל ברור שזה מראה כנראה שמתחת לכל זה סטרן הוא נרקומן של כדורסל, תמיד נשאר ער כדי לראות את משחקי החוף המערבי בליג-פס ומזדרז בעבודה כדי לתת ריצת צהריים בחצר. וברור שזה אבסורד ולא הוגן. איש כזה לא יכול היה ליצור את כל זה…

כמו כן, אולי זה לא הוגן להשוות בין סטרן לסילבר. "אני לא בטוח שהייתי האדם הנכון ב-1984, כאשר דיוויד הפך להיות קומישינר", אומר סטרן. "דיוויד היה צריך להילחם בכל צעד במהלך כל הדרך כדי לקבל את הכבוד עבור ה-NBA. אני ירשתי סיטואציה שונה לגמרי. בליגה טרנסצנדלית, אחת שברור שהיא עדיין נמצאת בעליה. האחריות שלי הייתה: אל תפשל. דיוויד התמודד עם מקרים שונים של נסיבות. לא משנה מה דיוויד אימץ לאישיות שלו בזמן שעבר או שזה מי שהוא תמיד היה, אני לא בטוח".

אני אוסיף לזה: האם זה משנה? כנראה שלא, למרות שאני חושד שהוא נולד ככה. אם למדתי דבר אחד לגבי סטרן, זה שהוא אחד מאותם אנשים שהתחביב שלהם – התשוקה שלהם – תמיד הייתה אותו הדבר כמו העבודה שלהם. הסיבה שבגינה הוא לא שינה את דרכו לאחר שעזב את ה-NBA היא בגלל מה שהוא באמת רצה לעשות את מה שהוא כבר עושה, מה שהוא תמיד רצה לעשות, מה שהוא תמיד ירצה לעשות. להיות בשליטה. להיות האדם הכי חכם בחדר. להיות מעורב בעסקים של אנשים אחרים לפני שהם נהיים מעורבים בשלו. לפתור בעיה אחר בעיה, לקבל אנרגיות לא מהפתרון של בעיה אחת אלא מהידיעה שישנן עוד בעיות אחרות שיש לפתור, ועוד שיחכו לאחר מכן. הפחד האמיתי יהיה כאשר לא יהיו יותר דברים לפתור.

אז למה להביט אחורה שאפשר להביט קדימה, להציץ מבעד לפינה הבאה, ומעבר לזאת שאחריה? למה להתענג על העבר כשהמחר מחכה?

כמה זמן הוא ימשיך לעשות כך? אני שואל את סטרן. "עד מתישהו", הוא אומר. "למה לחשוב על הסוף?"


לפוסט המצויין של מולי על דיוויד סטרן כחלק מפרוייקט הופס: פרויקט גיבורי היכל התהילה: דייוויד סטרן – מחוללם של המאורעות / מולי

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. נהדר ובדיוק בזמן. אני פגשתי, ודברתי איתו, כמה פעמים, והוא תמיד היה נחמד ומסביר פנים אבל תמיד היתה לי התחושה שהוא ממהר לסיים ולעבור לדבר הבא. הדבר שהוא אהב ביותר היה מה דטל ברודי עשה לכדורסל הישראלי, וההצלחה של מכבי ת"א.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט