פרוייקט אגדות (32) – אירל ("THE PEARL") מונרו / מנחם לס

 פרוייקט אגדות (31): אירל (דה פירל) מונרו

 

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו. זה היה ב-1968 בMSG כשהבולטימור בולטס הגיעו העירה ורציתי לראות מי זה אירל (דה פירל – הפנינה) מונרו שכולם מדברים עליו. זה היה אחרי כמה שנים של לימודים באוהיו ופנסילבניה. סוף-סוף חזרתי הביתה, ל-"תפוח הגדול". הלכתי מתוך סקרנות גרידא לראות אם הוא פנינה אמיתית, או עוד פנינה כמו "הפנינים" שמצאנו כילדים בחוף בת-גלים (שאח"כ הסתבר היו חתיכות זכוכית של בקבוקי בירה שבורים).

================================================
הקוסם וקסמיו
================================================

היה זה לילה קר ביותר. אני זוכר איך קפאתי ברכבת "לונג-איילנד ריילרוד" כי החימום לא עבד, והיה לבטח מתחת לאפס מעלות. הדבר היחיד שחימם אותי היה שעוד כחצי שעה אשב בעולם ואחזה ב-"פנינה" שכולם מדברים עליה בשפה סופרלטיבית ביותר, כאילו קוסם של ממש הגיע להופס בנבא.

פעמים רבות הציפייה עולה על כל מה שאתה סוף-סוף רואה. לא הפעם. פתאום אני רואה שחקן רזה, שחיף, מין צילום רנטגן מהלך, העושה עם הכדור דברים שלא ראיתי לפני כן. בתחילה חשבתי שזאת מין הצגה. אך לאט לאט הבנתי שזאת לא הצגה. זה אירל. זה פירל. זאת הפנינה האמיתית. כך הוא משחק. הוא לא יודע אחרת.

כמעט כל מסירה שלו מלווה בהטעיה. כמעט כל תנועה היא סיום של שתיים-שלוש תנועות טבעיות לפני כן: פעם הרמת ברך. פעם סיבוב ראש. פעם הרמת כתף. הוא לא יכול לנוע אחרת. הוא חייב לשתף את כל גופו בכל תנועה, וזה משהו טבעי. לא הצגה. ככה הוא נע. והוא פעם ענה שאין לו מושג איזה חלקי גוף נעים כי שום תנועה היא לא תנועה רצונית. הכל אינסטינקטים טבעיים של שחקן מאד מאד מיוחד במינו!

הוא שינה את כל המכאניות של המשחק בהצגת דברים חדשים שלא ראינו לפני כן. ה-SIGNATURE MOVE שלו היה ה-SPIN. מין סיבוב שאף אחד אחר לא היה מסוגל לבצע. איני יכול לתארו במילים. תצטרכו לחזות בוידיאו הרבים עליו כדי להבין. והכל נעשה במין "קליקריות" (עדיין משתמשים במילה בארץ? פירושה AWKWARD, כאילו חסר קואורדינציה). במין אי-אכפתיות בהילוך איטי. אבל אתם יודעים מה? איש לא יכול היה לעצור אותו!

 

 

 

 

הקבוצה האהובה עלי מכולן!

הייתה זו תקופה של כוכבים גדולים מהחיים: ג´ו "ברודוויי" נמט בפוטבול, הקאונטרי-בוי מפנסילבניה שבא וכבש את התפוח הגדול. קלייד "דה גלייד" פרזייר המסתובב בעיר עם מעילי הפרווה הלבנים שלו. ג´קסון, "מיסטר אוקטובר" בבייסבול, לפלייר, הקנדי-צרפתי המופלא בהוקי-קרח. המגזין GQ הבין את התופעה כששם את אירל בעמוד השער שלו, לבוש מעיל שחור, ארוך, כמין קוסם מתקופה אחרת או עולם אחר.

מיד ראיתי שהוא לא השחקן שיטרוף את הליגה עם ניתורים לשמיים וסלאם-דאנקים א-לה ד"ר ג´יי או קוני "הנץ" האוקינס. הוא היה שחקן שחור עם ניתור "לבן", כלומר בינוני ביותר – האמינו או לא – שעשה את קסמיו תחת החישוק ולא מעליו! הוא היה יוצר ה-FINGER ROLL. הכדור שלו ניכנס לסל כמו נוצה. במין "קלות" כאילו כדור בדמינגטון. לא היה לפניו או אחריו קוסם "פינגר-רול" כמוהו.

הוא היה רץ לסל – גם מהיר מאד הוא לא היה (עוד מעט תשאלו אותי ´אז מה כן הוא היה?´)– ואז היה מתנער משומריו כמעט בהליכה, כמו בנאדם החוצה כביש עמוס. איך הוא עשה זאת, לעולם לא אבין. היו אלה ספורים ששמענו עליו רק פה ושם כי הוא שיחק בקולג´ קטן בדרום, אוניברסיטה שחורה בשם "וינסטון סיילם סטייט". אולי הוא "שמועה" ולא יותר? כל כך מעט ראו אותו משחק בדיביזיה השנייה נגד קולג´ים שחורים אחרים בדרום האמיתי.

=================================================
"SHAKE AND BAKE"
=================================================

ה-"שייק-אנד-בייק" של קלייד פרזייר בא שנים אחרי ה-"שייק-אנד-בייק" של אירל מונרו. הוא גדל בדרום פילדלפיה, אחד האזורים הקשים ביותר. האמינו או לא, אך משחקו המועדף היה כדורגל. הוא היה שחקן מצויין בקבוצת נערים של גילאי 12 שניצחה את אליפות פילדלפיה. בין גיל 12 לגיל 14 הוא צמח מ-1.55 מ´ ל-1.90 מ´, וזה היה סוף הכדורגל. אז אולי הפסדנו איזה פלה, מי יודע? (אגב, גם קובי בריאנט היה שחקן נערים מצויין באיטליה!)

הוא מיד הבין שנגד נערים אחרים בגילאי 15-18 הוא לא יכול להילחם בכח. כבר אז הוא פיתח את התנועה המיוחדת שלו הנקראת "LA-LA" (הכינוי שעיתונאי מהפילדלפיה אינקוויירר נתן לתנועתו ´העצלנית´, כינוי שנידבק). זוהי מין הססנות כאילו, אבל למעשה תנועה המאפשרת לו לשהות באוויר כמה שיותר לפני הזריקה לסל. כל הגדולים והחזקים ממנו היו נוחתים בעוד הוא עדיין באוויר, ואז זריקה כמעט חופשית לסל. הוא היה שחקן כל כך לא אורתודוכסי שאיש לא ידע כיצד לשמור עליו. מאמן "סאות´ קרולינה איי אנד אם" ארווין "DOUBLE WHISTLE" ג´ונסון (כינו אותו ככה כי הוא נהג לשרוק על כל עבירה פעמיים באימוני הקבוצה ואם העבירה או הטעות הייתה גדולה במיוחד הוא נעשה "TRIPLE WHISLE") נתן לשחקני שיעורי בית תחת הכותרת "כיצד לא לשמור על פירל", כי – כך אמר – "אף אחד ממילא לא יודע כיצד לשמור עליו".

מה שתמיד שיגע אותי יותר מהכל היה פרצופו שתמיד נראה כאילו לא מעניין אותו כל כך מה קורה על הפארקט. היו מאמנים שנשבעו שלפעמים הוא נירדם באמצע המשחק. אך היה זה עוד אחד מכלי נישקו: תן ליריב לחשוב שאתה בעולם אחר, ואז באמת תראה משהו מעולם אחר! היה לו גם מין חיוך מסתורי שאיתו שיחק את כל הקריירה, חיוך שגרם לאחרים לחשוב שהוא לא רציני "ולא איכפת לו". הם חשבו ככה עד שקבר עוד 40 דרך גרונם!

הקולג´ים הגדולים לא היו מעוניינים בו. הוא נחשב למין עילוי כדורסלני, אבל עילוי שבוודאי יעניין יותר את ההארלם גלוב טרוטרס מאשר את אוניברסיטת קנטאקי או צפון קרולינה. למזלו המאמן של המכללה השחורה הקטנה בצפון קרולינה, "וינסטון סיילם סטייט" היה קלארנס "BIG HOUSE" גיינס, אחד המאמנים שתוך השנים הפך לאחד המוערכים והטובים ביותר בארה"ב. הוא מיד הבחין שהקסם במשחקו של מונרו זה לא קסם לתת לצופים שואו או הצגה, אלא קסם טבעי של קוסם עם הכדור. הוא לא הגביל אותו. הוא לא עצר אותו. הוא לא אמר לו שהוא "SHOW-BOATING" (עושה הצגות) כי הוא ידע שהוא לא יודע אחרת. זאת צורה משחקו.

בשנתו הרביעית במכללה הוא הוביל את מכללתו הקטנה לאליפות המכללות הקטנות (דיביזיה 2) כשהוא קולע 41.5 נק´ ממוצע. עיתון מקומי כינה את סליו "סלי פנינה", וכך הפך כינויו לאירל "דה פירל" כי לא רק סליו היו פנינים. כל מסירה שלו הייתה פנינה. אבל חבריו לקבוצה לא קראו לו "הפנינה". הם קראו לו "ישו". שנים אח"כ, בסרטו של ספייק לי "HE GOT GAME" (בכיכובו של ריי אלן), אביו, תפקיד ששוחק ע"י דנזל וושינגטון, מסביר לבנו מדוע הוא קרא לו "ישו": "זה על שם אירל מונרו, כי הוא היה ´האמת´"!

 

המאמן הנפלא רד הולצמן שהפך את מונרו לבן טיפוחיו

=================================================
בולטימור בולטס
=================================================

מונרו ניבחר מס´ 2 ע"י בולטימור בדראפט של 1967. הקבוצה הייתה על הפנים וסיימה אחרונה, אך מונרו מיד הפך כוכב וזכה בתואר "רוקי השנה" עם ממוצע של 24.3 נק´ כרוקי. במשחק אחד נגד הלייקרס הוא קבר 56.

בולטימור הביאה שחקנים חדשים: ווס אנסלד, גאס ג´ונסון, ג´ק מרטין, קווין לופרי, ופרד "MAD DOG" קרטר. בשלוש העונות הבאות הוא קלע 25.8, 23.4, ו-21.4 כשהוא מוביל את הבולטס לפלייאוף בכל אחת מהעונות. כאן, בנבא, כשהוא מבין שאין לו את הניתור והמהירות שיש לגארדים אחרים, הוא פיתח את ה-SPIN MOVE המיוחד שלו, שהיא יצירת מגע עם השומר, ואז מין SPIN מיוחד רק לו, שמסתיים בזריקת ג´אמפ כל כך לא אורתודוכסית שמאמני תיכון הזהירו את שחקניהם לא להעתיקו כי "הג´אמפ שלו נוגד את כל מה שאנחנו יודעים על כדורסל".

ג´ק מקללום, אחד האנליסטים המהוללים ביותר בכדורסל ניסה להסביר את משחקו: "הוא משחק כמו מנגינת ג´אז. כמו בג´אז אתה אף פעם לא יודע מה יהיה הצליל הבא כי בג´אז למנגינה אין PATTERN מסוים. אותו דבר משחקו של מונרו. זה הכל IMPROVISATIONS שקורים על המקום, בזמן אמת, בלי לחשוב, כשאף תנועה לא דומה לתנועה אחרת. פעם אחת זה מין HESITATION, פעם שנייה ´דאבל פאמפ´, פתאום TRIPLE-PUMP FAKE. אתה פשוט לא יודע מה הוא עומד לעשות כי הוא עצמו לא יודע!".

מאמנו בבולטימור ג´ין שואו אמר שהוא השחקן היחיד המצרף יכולת להצגה. "אבל ההצגה שלו מטרתה לא לתת לקהל ´בילוי´. ההצגה שלו היא חלק ממשחקו!". ריי סקוט, חבר קבוצתו, אמר שהוא "היחיד בליגה היכול ללכת אחד-נגד-אחד נגד אלוהים!".

ב-1970 הייתי במשחק הפלייאוף הראשון בין הבולטס והניקס. הוא קבר 39 בהפסד לניקס 120-117 אחרי 2 הארכות. הניקס המשיכו לנצח עד האליפות. בעונה הבאה הבולטס השיגו את הריבנג´ על הניקס כשניצחו ב-7 משחקים. אבל המילווקי באקס עם לו אלסינדור ואוסקאר רוברטסון קברו את בולטימור בארבע. מונרו סיים את הפלייאוף עם 21.4 נק´ ממוצע. מ-1969 עד-1971 כל פלייאוף במזרח הסתיים בקרבות עקובים מדם בין הקוסם מונרו, ו-COOL HAND קלייד פרזייר. עיתוני בולטימור האשימו את מונרו שהוא יודע הכל מלבד כיצד מנצחים בפלייאוף, וב-סוף עונת 1971-1972 הבלתי יאומן קרה: ארל מונרו מועבר בטרייד לניקס.

 

"קסם בבולטימור" – לפני הקסם במדיסון סקוור גארדן

=================================================
מונרו הניקסי
=================================================

בתחילה עיתוני ניו-יורק שנאו את הטרייד שהביא את מונרו לניו-יורק ושלח את מייק ריורדן ודייב סטלוורת´ לבולטימור. זה היה כאילו היום תביא את קובי בריאנט לקליבלנד לשחק לצד לברון.

"כיצד הוא יהיה מסוגל להתאים את עצמו למשחק הקבוצתי הניו-יורקי?" – שאלו.
""כיצד הוא יסתדר עם העובדה שהמנהיג ויו"ר הקבוצה הוא קלייד פרזייר?
"כיצד יסתדר עם העובדה שהוא יהיה הבחירה השלישית אם לא הרביעית לזריקה (אחרי וויליס, קלייד, ולפעמים בראדלי)?
"כיצד יהיה מסוגל לשחק את המשחק הקבוצתי של ניו-יורק שהוא מסירות ותנועה ללא כדור עד שנמצא האדם החופשי?

כשהוא הגיע, מספר דקותיו ירד ל-21 דק´ למשחק, וכך גם ממוצע נקודותיו (שירד ל-11.9) בגלל כאבי ברכיים בלי שמצאו את הסיבה להם עד סוף הקריירה שלו שנמשכה 13 שנים. בפלייאוף נגד בולטימור הניקס ניצחו ב-5 משחקים, כשבאחד מהם הוא קולע 32 נק´, שיאו בניקס. בעונת 1972-1973 כל ניו-יורק שינתה דעתה: מונרו הפך כאילו ניו-יורקי מלידה. משחקו המשיך להיות וירטואוזי אבל הוא הצליח לחבר אותו למשחק הקבוצתי הכמעט מושלם של הניקס. בעיקר התלהבו ממשחקו הקבוצתי כשפעמים רבות הוא מוסר כדור שיכול היה לקלוע בעצמו. ממוצע נקודותיו היה רק 15.5 אך הוא הפך לחלק אינטגראלי מהמשחק הקבוצתי של הניקס, שלדעתי מאז לא נראה יותר ברמה קבוצתית כזאת.

עם מונרו מאחור עם קלייד, קבוצות לא יכלו ללחוץ את פרזייר יותר כי אז מונרו היה מחסל אותם. מצד שני, כפי שמונרו אמר הרבה פעמים, "העובדה שפרייזר היה מוביל הכדור הראשי איפשרה לי לעשות מה שאני הכי אוהב לעשות". האליפות של הניקס הביאה חיוך לפניו של מונרו שלא ראיתי רחב ממנו אצלו אף פעם. אבל הייתה זו שירת הברבור של הניקס. וויליס ריד ניפצע, ג´רי לוקאס ודייב דה-בושר פרשו, וכשפרייזר הועבר לקליבלנד ב-1977 זה היה גם סופו של מונרו.

הוא פרש ב-1980 כשבאמתחתו 17,454 נק´ עם ממוצע של 18.8 נק´.

אחרי פרישתו הוא הוכיח את עצמו כאנליסט כדורסל מצויין, וכן אמבסדור חשוב של ה-AMERICAN HEART ASSOCIATION. הוא גם הפך למנג´ר של כמה להקות זמר, ופתח חברת תקליטים "PEARL RECORDS".בשנים האחרונות הוא פתח מסעדה בניו יורק "מסעדת אירל דה פירל" שהפכה לאחת המפורסמות והיוקרתיות בעיר.

כמובן שהוא חבר בהיכל התהילה ואחד מ-50 האגדות.

 

היום גבר בעמיו. מרצה מקובל מאד!

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 47 תגובות

  1. חבל שהיום אין יותר 'קוסמים' כבעבר. אז היו שחקנים כאירל ופיט מרביץ' שהיו שחקני כדורסל מדהימים, אבל כשאפשר היה וזה לא היה פוגע במשחק, הם שמחו לענג את הקהל בכמה 'שטיקים' מגן העדן. היתה אז שמחה והיו צחוקים, שהיום לצערי אין יותר.

  2. אבל…. ניו יורק של 1970 עם המשחק השביעי המפורסם וויליס ריד MVP וולט פרייזר חוטף כל מה שזז… היא קצת יותר ״חשובה״ עבור הניו יורקים לא?(כל חולצות הניקס של 1970ניתלו על תקרת המדיסון סקוור גארדן ושל 1973לא).גם הניקס של1970 הייתה יותר קבוצתית ובאחד הטורים שלך אמרתה שהיא הקבוצה ששיחקה את הכדורסל הכי ״קבוצתי׳ איי פעם גם בשנת היובל לליגה בחרו את 10 הקבוצות הכי טובות איי פעם ושם ניו ניקס של 1970 מופיע במקום הניקס של1973.

  3. אני מדבר מבחינת גדולה,לדעתי הניקס של 70 קצת יוצר גדולה כי פרייזר ריד ודה בושר היו בקושר יותר טוב וגרי לוקס הגיע אחרי השיא שלו.
    חוץ מזה,נהניתי מאוד(כרגיל)
    תודה

  4. אני מדבר מבחינת גדולה. הניקס של70 לדעתי היו טיפה יותר טובים כי קלייד ריד ודה בושר היו קצת יותר בכושר וגר לוקס הגי אחרי השיא.
    חוץ מזה, נהניתי מאוד(כרגיל).
    תודה.

  5. שאלה.האם ביום מין הימים תעשה טור על ביל שרמן? אחד השחקנים היותר לא מוערכים בתולדות הNBA שזוכרים לו יותר את הקרירה כמאמן מאשר כשחקן…

  6. הדברים עליו ברשימותיי:

    אמנם לא הייתה לו את האתלטיות של ג'ורדן ודרלקסלר, ולא את הגאוניות והשליטה בכדור (כל אחד בסגנונו) של ג'ורדן ומרביץ', אך עדיין גם הוא היה קלעי נפלא עם קסם מיוחד וחידש דברים שלא נראו קודם עם יכולת הטעיה יוצאת דופן ללא מהירות, כשכל חלקי גופי, או לפחות חלק נכבד מהם, משתתפים בכל תנועה שלו במין הרמוניה כלל-גופית בתנועה אחת. מהשחקנים שאי אפשר לדעת מה תהיה התנועה הבאה שלהם כי אף גם הם עצמם לא יודע. לא היה אתלט מרשים, אך תנועותיו הבלתי צפויות וזריקת הניתור שלו בסיבוב שנעשו בקלילות היו קשות מאוד לעצירה.
    מהניקס הנפלאים ב-72/3' לצד הרכז פרייזר, שחקן הפינה בראדלי, הפאוור דה-בושר, והציר ריד וג'רי לוקאס הפאוור-סנטר שעלה מהספסל. לניקס הגיע לאחר שלושה מש' בעונתו הרביעית לאחר ששיחק בבולטימור בולטס, ושיחק בה עד פרישתו לאחר 13 עונות בגיל 35.5 (יום הולדתו בראשית העונה).
    סיים את הקריירה עם 18.8 נק' ב-46.4% מהשדה ו-80.7% מהקו), 3 רי' ו-3.9 אס' ב-32 דק' למשחק ב-926 מש' בעונה הסדירה; 17.9 נק' ב-43.9% מהשדה ו-79.1% מהקו, 3.2 רי' ואס' ב-33.1 דק' ב-82 מש' בפלייאוף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט