"מעולם לא היה לנו כישרון כמוהו" – ירון וייצמן / תרגום Smiley

"מעולם לא היה לנו כישרון כמוהו" – ירון וייצמן / תרגום Smiley

"מעולם לא היה לנו כישרון כמוהו"

לדני אבדיה יש את הכל: גנים של כדורסל מקצועני, אהבתם של בני ארצו מישראל ועתיד NBA. הדרך בה מתמודד הפרוספקט טופ-5 עם הציפיות המתגברות והספקות שלו בעצמו יגדירו את עתידו.

ירון וייצמן / bleacher report
נובמבר 16, 2019

מאמר מקורי: https://bleacherreport.com/articles/2861981-weve-never-had-a-talent-like-him

דחוס מאחורי ההגה של מרצדס S-Class 2009 אפורה שניתנה לו על ידי אביו, דני אבדיה מנסה לנווט בתוך עומס התנועה באותו הערב בשעת העומס בתל אביב. "אנשים פה נוהגים בטירוף", הוא אומר כאשר מכונית חולפת צופרת. הוא נותן מבט למראה האחורית, "שלט "נהג חדש" המודבק לחלון האחורי של המכונית בוהה בחזרה.

אלו היו 24 שעות ארוכות. משחק בערב הקודם, אימון מוקדם בבוקר, יום התקשורת של היורוליג אחר הצהריים. עכשיו ערב. אבדיה בדרכו להרצליה, עיר חוף אמידה צפונית לתל אביב, כדי לעצור בדירתו של עוזר המאמן. יש לו משחק נוסף מחר, ויש עוד סרטוני משחק שיש לצפות בהם. הוא גם אוהב לדחוס מעט מדיטציה, שהוא מנסה לבצע כחלק ממשטר האימונים שלו. הוא לאחרונה הוריד אפליקציה לטלפון שלו כדי לעזור לו במאמץ.

"אני עובר דרך הרבה מאוד לחץ", אבדיה אומר באותו ערב בספטמבר. הוא ילד בן 18 המשחק עבור מכבי תל אביב, אחד ממועדוני כדורסל העילית ביורוליג והוא מכיר בזה שהלחץ רק ילך ויגבר. ביוני, הוא כנראה יהיה אחד מ-10 השחקנים הראשונים שיבחרו בדראפט ה-NBA. רוב דירוגי המוק דראפט ל-2020 שמו אותו באזור מספר 5. מספר מנהלים ב-NBA אומרים שהוא יכול גם ללכת גבוה עד הבחירה ה-3.

"מעולם לא היה לנו כישרון כמוהו", אומר מקור אחד בכדורסל הישראלי. רק שני ישראלים אי פעם היו בחירות סיבוב ראשון ב-NBA. עמרי כספי, שנבחר בבחירה ה-23 ב-2009, וטי ג'יי ליף, שנבחר בבחירה ה-18 ב-2017 אם כי משפחתו עזבה את ישראל לפני שהיה בן שלוש.

"הוא הולך עם כל כך הרבה משקל, והמשקל הזה רק הולך וגדל וגדל", אומר וליקו פרוביץ', אשר מדריך ומאמן את אבדיה במשך כמעט חמש שנים.

תחילה, אבדיה מקל בעומס המגיע עם התואר של הפרוספקט המבטיח ביותר בהיסטוריה של המדינה שלו. "אני לא מרגיש לחץ מחוץ למגרש", הוא אומר. משמעות התווית הזו, הוא מוסיף, היא ש"אני צריך להמשיך לעבוד" (שחקני מכבי והצוות מדברים אחד עם השני באנגלית, כך שאבדיה מדבר שוטף). הוא מאמין בכל זה, בכל דבר בחייו, שזה "כבוד" ו"ברכה", והוא פשוט "בר מזל". דיבור של ספורטאי רגיל. אבל מדי פעם הוא מרפה את השמירה שלו, ממש מעט, פעם בכמה זמן שהוא מרשה לעצמו לסטות מהתסריט ועכשיו, בזמן שהוא נוסע ליד אולם קבוצת שלמה, אולם רב תכליתי באזור תעשייתי בצפון תל אביב, הוא מחייך.

"לראות את המקום הזה תמיד גורם לי להרגשה טובה", הוא אומר. הוא מצביע החוצה אל המקום בו זכה בקיץ האחרון באליפות אירופה של פיב"א עד גיל 20. באותו לילה – ובכל הטורניר – ה-2.05 של אבדיה היו חסרי רחמים. תוקף את הצבע, ללא מאמץ זורק הרחק מעבר לקשת, משליך מסירות חדות לאורך המגרש. "אתה יכולת לראות את קווי המתאר של שחקן שיכול להיות מיוחד", אמר סקאוט NBA אחד. הוא הוביל את ישראל לזכייה במדליית זהב ונבחר ל-MVP של הטורניר. זה היה רגע מיוחד עבורו, כשחקן כדורסל וכאזרח ישראלי. אבל ישנה סיבה נוספת לכך שהמשחק כל כך משמעותי עבורו: זה מייצג את כל מה שהוא מנסה להשיג.

"ידעת שלא יכולתי לישון בלילה שלפני?" הוא שואל. יותר מדי אדרנלין, הוא מוסיף. זה קורה לו לפעמים. הוא משתמש במילים שונות כדי לתאר את רגשותיו. אדרנלין. עצבים. חרדה. יושב מאחורי ההגה, הוא מסביר מה הוא מרגיע ולמה. השיחה הולכת בכל מיני כיוונים, אבל הוא הוא מפסיק.

"זה לא כזה טוב שאמרתי לך, נכון?" הוא שואל. הוא כבר מסוגל לחזות את התגובות לכזו הודאה.

"אם עכשיו אני מתחיל להילחץ, אז מה אני אעשה בשנה הבאה?" הוא שואל בקול רם.


מעט פחות מ-24 שעות לפני כן, אבדיה על המגרש, מתחמם למשחק הכנה לעונה בחוץ מול הפועל תל אביב. כדור הביניים בעוד פחות מ-20 דקות, אבל אולם שלמה כבר רועש. מאחורי הסל, ים של אוהדים, כולם מכוסים בצהוב של מכבי, ושרים ומנופפים בדגלים עם לוגו הקבוצה. האוהדים השרופים של הפועל, מכוסים באדום, הציבו את עצמם בצד השני של המגרש. בין הרעש והמגרש הקומפקטי – 3,504 מושבים – זה מרגיש כמו קרב בין שתי קבוצות מכללות יריבות.

זוהי עונתו השלישית של דני – דני עבור כולם – עם מכבי. הוא הצטרף למועדון לקבוצת הילדים כאשר היה בן 13. מיד לאחר מכן, הוא גבה ב-15 סנטימטר. פרץ הצמיחה הביאה עימה סט חדש של קשיים. "הוא היה על קצות האצבעות כשהוא רץ, ידיים בכל מקום, כתפיים צמודות", פרוביץ' אומר. "הכל לא מחובר".

ברמת הילדים, דני, שתמיד היה מסוגל למסור ולקלוע, ואפילו כילד היה בעל יכולת בלתי רגילה לקרוא את המגרש, יכול היה להיות דומיננטי אפילו עם גפיים מתנפנפות. אבל פרוביץ' עודד את דני לרדוף אחר מטרות נעלות יותר. "האם אתה רוצה להיות הטוב ביותר?" הוא היה שואל אותו שוב ושוב ואז שוב ושוב. התשובה של דני תמיד הייתה "כן, אז יום אחד מוקדם יותר באימון שלהם – שכמו תמיד נערך בסביבות 7 בבוקר לפני בית הספר – פרוביץ' אמר לו שהם הולכים לשנות את הדברים. הכדור הושלך הצידה. במקום זאת, דני בילה את השעה בדברים כמו יציבות ועמידה. לא כדרור. ללא זריקות. הם התקדמו לדילוגים. ואז הגיעה הריצה. ואז, בסופו של דבר, לאחר בערך שלושה חודשים, דני הורשה להרים שוב את הכדור.

"הוא מעולם לא התלונן", פרוביץ' אומר. ובגלל זה, פרוביץ' מאמין, הם היו מסוגלים "לעשות אותו ללא גבולות".

בנובמבר 2017, בערך חודשיים לפני יום הולדת 17 שלו, דני חתם על עסקה לארבע שנים עם הקבוצה הבוגרת של מכבי (עפ"י סוכנו הישראלי, מתן סימן-טוב). בקיץ ההוא הוא נבחר לחמישייה של האליפות עד גיל 20, ובחורף הבא, הוא זכה בכבוד של ה-MVP במחנה הבינלאומי של כדורסל ללא גבולות של ה-NBA.

ההופעות, עם השילוב הייחודי של גובה ויכולות, הניעו אותו לתוך הרדאר של מנהלים ב-NBA, שרבים מהם טיילו לישראל כדי לצפות בו משחק (סם פרסטי מהת'אנדר ודניס לינדזי הם שניים מהאחרונים שעלו לרגל). זה לא שינה שהוא קיבל רק ממוצע של 6.4 דקות למשחק בשמונה משחקי יורוליג בעונתו המלאה הראשונה עם מכבי. כפי שניקולה וויצ'יץ', הג'נרל מנג'ר בן ה-41 של מכבי, מדגיש: "זה מרשים שהוא ברמה הזו בכלל. ילדים בגילו לא משחקים ביורוליג, במיוחד לא עבור קבוצות המתחרות להגיע לטופ שמונה. … כאן, אם מישהו נותן שני משחקים רעים, כולם מתחילים, 'מה לעזאזל עם השחקן המחורבן הזה?"

מול הפועל, דני לא נכנס למשחק עד לסיום הרבע הראשון. עם תסרוקתו המסוגננת ופני התינוק, הוא נראה כמו דוגמן של אברקומבי במדי כדורסל. תחילה, הוא מתקשה. הוא פסיבי. הוא מוסר את הכדור הלאה. יריבו המבוגר והמסיבי יותר דוחף את 97 הקילוגרמים שלו. הדאגות שהסקאוטים העלו לגבי משחקו – הכוח שלו, הקושי שלו בהגנת אחד-על-אחד, היכולת שלו להשיג זריקות ברמת ה-NBA – ניכרות. הוא מקבל שתי עבירות מהירות ומוחלף.

לאחר מחצית הרבע השלישי, כאשר מכבי מובילים בספרות כפולות, הוא נכנס חזרה פנימה. הוא נראה שונה. הוא חודר לסל. הוא מוסר לחבר לקבוצה שחותך לסל. הוא לוקח ריבאונד הגנה. זריקותיו לא נכנסות, אבל אפשר לראות שהמשחק עבורו מאט. פורוורד של הפועל מנסה להיות איתו אגרסיבי. דני לא נרתע. מכבי מחזיקים את היתרון. לבסוף, בדקה האחרונה של המשחק, דני קובר זריקת ניתור. הזמזם לסיום נשמע.

צופה בכל זה ממושב בפינה העליונה של האולם זהו זופר אבדיה, אביו של דני. הוא שוהה במשחק לבד ובשקט. כאשר דני נכנס, הוא נשען קדימה ומניח את סנטרו בכף ידו השמאלית. הוא לא מראה שום תגובה לאף אחת מהפעולות של בנו, לטוב או לרע. לאחר מכן, הוא מחכה לדני במגרש החניה של השחקנים. הוא הגבוה ביותר בסביבה, עם שיער מרושל וחיוך לבבי. הוא מציג את עצמו עם הכינוי שלו, זופי. חבר עומד לידו ונושף עשן מסיגר. גבר בגיל העמידה ניגש לזופי ואומר משהו בעברית. שניהם צוחקים.

Image may contain: 5 people, people playing sport and basketball court

"עכשיו שהבן שלי משחק אני מקבל יותר טפיחות על השכם ממה שקיבלתי לאורך השנים", זופי אומר לאחר שהגבר הולך משם. הוא מצחיק וחברותי, אפילו באנגלית, שפתו השלישית, אותה הוא מדבר באופן שיטתי. הוא אומר שיש לו שאלה עבורי. מוקדם יותר באותו היום, מומחה הדראפט של ESPN, ג'נתן גיבוני, פרסם את המוק דראפט האחרון שלו. הוא שם את אבדיה בבחירה ה-5. "איך המשחק הזה הולך, שהוא מקבל כל כך מעט דקות, ומשנה כיצד רואים אותו ב-NBA?" הוא שואל. "האם זה משפיע על זה?"


בבוקר שלמחרת, דני יושב ללא חולצה בכורסא שבסלון בית משפחתו וזולל צלחת של ביצים מקושקשות. זופי עומד ליד התנור במטבח. המקרר מאחוריו מקושט עם תמונות של דני על המגרש, משחק או חוגג. מספר גביעים מונחת על הארון, ליד בקבוק של ברנדי שזיפים סרבי וחבילה של ביסקוויטים. החלל, כמו בשאר הדירה, הוא איפשהו בין רוגע לביישנות מהעומס. או, כפי שדני מנסח זאת, "הבית הזה כולו זיכרונות". פוסטר ענקי של זופי במדיו היוגוסלבים תלוי בקרבת מקום יחד עם מספר מסגרות אחרות מימיו כשחקן.

נולד ביוגוסלביה, זופי היה כוכב גדול במדינת הולדתו כאשר, בשנות ה-90 המוקדמות, הוא חתם עם מועדון כדורסל ישראלי. זופי ואשתו הראשונה התגרשו. הוא פגש אישה ישראלית, שרון ארצי – אלופת ריצה מקיבוץ בצפון ישראלי. הם עברו להרצליה, עיר חוף אמידה צפונית לתל אביב, והולידו את דני. שם הפך זופי למאמן ילדים עבור בני הרצליה, הקבוצה המקצוענית של העיר.

הוא עבד בצמוד לדני לזמן מה. ואז יום אחד, כאשר דני היה בסביבות גיל 14, זופי אמר שהוא לקח אותו הצידה. "אני לא הולך לאמן אותך יותר", הוא נזכר שאמר לבנו. "אבל אם אתה רוצה שאעזור לך, אני כאן".

זה היה, זופי מאמין, "אולי הדבר הטוב ביותר שעשיתי". הסיבה? "דני לא צריך אותי". זופי אומר שהוא ודני בקושי מדברים עכשיו על כדורסל. "זוהי הסיבה כאבא ובן, אנחנו ככה". הוא מרים את ידו הימנית ומשלב את שתי אצבעותיו.

מאוחר יותר, דני אומר שאביו בגזים במקצת. לא לגבי היחסים שלהם אלא לגבי של מי הייתה ההחלטה שזופי יקח צעד לאחור. דני אומר שכאשר הוא היה צעיר יותר, השניים היו מתווכחים הרבה, למשל כשהוא היה מחטיא ארבע זריקות ברציפות וזופי היה אומר לו שקלעי אמיתי לא מחטיא ארבע ברצף ודני היה אומר לו, שכן, שזה כן קורה לפעמים וזופי היה מחזיר בחזרה עם, לא, זה לא. דני אז היה בועט בכדור מחוץ למגרש.

"ככה זה תמיד הסתיים", דני אומר. "אז הפסקתי לבקש ממנו עזרה".

בבוקר הזה, דני מתנהל באיטיות. עכשיו מעט אחר 9, מוקדם מדי ממה שהוא מעדיף. יש לו אימון בערך עוד שעה. הוא קם מהכורסא, שם את הכלים שלו בכיור ופונה לכיוון החדר שלו. "אתה רואה את זה", זופי לוחש, מצביע לעבר הצלחת ומחייך. "הוא מעולם לא עושה זאת. רק עכשיו בגלל שאת פה". דני מגיח מהמסדרון, מברשת שיניים בידו. "רוצה לראות את החדר שלי?" הוא שואל.

בפנים הכל כפי שמצופה: טלוויזיה ענקית, פלייסטיישן 4, סל קטן – עם הלוגו של אול-סטאר ה-NBA ב-2015 – מעל תלויה מראה, מספר מדפים מלאים במדליות ומזכרות. מונחת על השולחן בין זוג משקפיים וכמה שלטים – והוכחה לצדקתו של זופי – צלחת עם מעט פירורים.

דני שולף חולצה מתוך הארון, לוקח את מפתחות הרכב שלו ואומר שלום לזופי. בדרך למטה למוסך הוא עוצר מחוץ לדירה ומדליק את האור. "אתה רואה את זה?" הוא שואל. הרווח מתחת ל-"6" הכסופה על הדלת הקדמית מכוסה בציור של כדורסל כתום עם כוכבים מזהב. חתיכת נייר אחת אומרת "מזל טוב", ואחת אחרת אומרת "כל הכבוד" – באופן מילולי כל הכבוד אבל יותר לכיוון של עבודה טובה. "חזרתי הביתה מהאליפות עד גיל 20, והם היו על הדלת שלי", דני אומר. כמה ילדים מהבניין שלו שמו אותם אחרי המשחק. 


בנסיעה לאימון, הוא נפתח במעט – לגבי הילדות שלו, המטרות שלו, על ההופעה שלו בערב לפני. על איך זה מרגיש להיות עצמו. הוא חביב ומצחיק, סקרן ומרתק. חברים לקבוצה מתארים אותו כמישהו שאוהב כיף, כמו אח צעיר מעצבן ואהוב – הוא באופן עקבי מסובב את מראות הצד של המכוניות של חבריו לקבוצה – סמל עלי אבדיה עמל בגאווה. "הוא פשוט שמח ומאוד חברותי", סימן-טוב מתאר אותו בטלפון. אבל זה רק הצד שדני מאפשר לרוב האנשים לראות. תבלו איתו מעט זמן, ותלמדו שהוא כנה ומכונס בתוך עצמו בדרך כזו שלא הייתם מצפים שילד בן 18 יהיה.

"לכל אחד יש את הקצב שלו", דני אומר. ללא עזרה, הוא מעלה את שמו של לוקה דונצ'יץ', ילד הפלא שזכה בתואר רוקי העונה ב-NBA וכוכב יורוליג לשעבר שלעתים קרובות הוא מקבל השוואות אליו. שניהם בערך באותו הגובה עם פחות או יותר אותו סט כישורים, לפחות על פני השטח. "אבל לוקה הוא שחקן של פעם ב-20 שנה", דני אומר.

הערכות בתוך ה-NBA מסכימות במידה רבה. דונצ'יץ' מוכר כעילוי. התקרה של דני, לפי אחד המנהלים ב-NBA, היא קרובה יותר לדנילו גלינארי, גם בסגנון (פורוורד יוצר עם יכולות להתגבר על חיסרון של אקספלוסיביות). וגם במהות (15.9 נקודות למשחק במשך מעל ל-10 עונות ב-NBA). אבל העולם החיצוני הוא פחות נבון, וההשוואות לדונצ'יץ' ללא ספק הגיעו לאוזניו של דני.

"לוקה התבגר מהר יותר, הוא גדל מהר יותר. הכדורסל והגוף שלו היו מוכנים לרמות האלו בגיל כל כך צעיר", הוא אומר. "אני חושב שאני צריך עוד טיפה זמן כדי להתקדם, ללמוד את הגוף שלי וכיצד לשחק ברמה הזו". הוא מדגיש את זה שדונצ'יץ' נבחר ל-MVP של היורוליג לפני שהוא נבחר בדראפט. דני, מצד שני, משיג ממוצעים של 2.0 נקודות, 1.3 ריבאונדים, 0.8 אסיסטים ו-0.5 חסימות בפחות מ-10 דקות למשחק.

"אנשים לא הולכים ואומרים, 'הוא צריך להיות כמו לוקה'", דני אומר. זאת באמת סיטואציה מסובכת. כאילו, אנשים רואים זאת כסיטואציה קלה. זה באמת לא כזה פשוט".

זה הולך למשקל שאותו הוא סוחב, תוצאה של של בילוי הילדות במרדף אחר חלום ה-NBA שלו. "אני מתגעגע להרבה דברים", דני אומר. היו סרטים שהוא היה יכול לראות, מסיבות שאליהן הוא היה יכול ללכת, בנות שהיה יכול לצאת איתן ("לפני שהייתה לי חברה", הוא מבהיר). הוא בילה לילות כשהוא מגולל באינסטגרם, מסתכל על תמונות של כל החברים שלו מחייכים. זה היה קשה, הוא אומר, והם קרעו אותו, אבל – ובנקודה הזו הוא מדגיש בצורה עניינית – "אם אתה רוצה להיות שחקן גדול, אתה חייב להשקיע את העבודה".

מאוחר יותר באותו אחר הצהריים, בדרכו ליום התקשורת של היורוליג, דני עוצר לדבר עם כתב ישראלי. הם מתחילים את מה שנשמע כמו שיחה מתמשכת. הכתב ממליץ על ספר עבור דני – תולדות מלחמת ישראל-חיזבאללה 2006.

"האם אתה מעוניין?" הוא שואל.

"בחייך!" דני עונה. "עברית עבור "ברור!" הוא שואל את הכתב אם הוא נלחם במלחמה ההיא.

"כן", הוא אומר. "יש לי חברים שנהרגו".

סכסוך היא אחת מעובדות החיים באזור.

רוב אזרחי ישראל נדרשים לשרת כשהם מגיעים לגיל 18. דני הוא יוצא דופן. הוא אומר שהוא קיבל דחייה במהלך הקיץ, היתר שבדרך כלל ניתן לאתלטים ואנשי בידור ישראלים. בינתיים, רבים מחבריו החלו את השירות החובה שלהם. הוא אומר שהוא ישרת בסופו של דבר, אבל הוא יודע כי סוג השירות שלו יהיה שונה. לא סביר כי הוא אי פעם יצטרך להתחמק מכדורים או לירות באקדח.

אין לו חרטות. הוא ברור לגבי זה. אבל, הוא מוסיף: "לפעמים הלוואי והייתי יכול לחוות דברים שונים, אתה מבין? אולי לעשות דברים שונים. אולי ללכת ולהיות [חייל] בצבא", שם הוא יכול לעמוד לצד חבריו. הוא אומר שהוא צפה בסרטים דוקומנטרים על כל מלחמה של ישראל. אבל הוא יודע שזה הכי קרוב שהוא אי פעם יגיע לקו החזית.


היום של מכבי נגמר. של דני לא. הוא מאחורי ההגה במרצדס שלו, נוסע לדירתו של פרוביץ' כדי לבצע למידה מסרטים. הוא מחליף בין אקון למוזיקת פופ ישראלית. חבר מתקשר ושואל אם הוא רוצה לבלות בערב למחרת. "אני לא יכול", דני אומר. "יש לי משחק". החבר נאנח. הם צוחקים ומתווכחים למספר דקות לפני שדני מנתק. דני מגביר את המוזיקה. הוא שר בנוסף. עכישו הוא חולף על פני אולם שלמה והוא מספר את הסיפור לגבי הלילה שלפני המשחק על מדליית הזהב, כיצד הוא וחבר קבוצתו, ים מדר, היו ערים ודיברו עד סביבות 6 בבוקר.

"הלכנו לישון עם הזריחה", דני אומר.

הוא קלע 23 נקודות באותו הערב. מסר שבעה אסיסטים ולקח חמישה ריבאונדים בנוסף. לאחר המשחק, מספר אוהדים ששרו קיבלו ובירכו אותו מחוץ לאולם. עטופים בכחול ולבן, הצבעים של דגל ישראל, הקבוצה מקיפה את דני ומרימה אותו באוויר. הוא חושב הרבה על הרגע הזה. זה מייצג את כל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא מסוגל. "הרגע הכי גדול בחיים שלי", הוא אומר. לא רק שהעצבים שלו לא עצרו אותו, אלא שהוא גם מאמין שהם עזרו לו לחדד את הריכוז שלו.

"זה היה הכי טוב שאי פעם שיחקתי".

מהר מאוד, הוא בדירתו של פרוביץ', פוזל לעבר מחשב נייד שיושב על שולחן קפה.ליד זה מונחים ערימה של ספרי מדיטציה. הוא מספר לפרוביץ' שהוא שתה רק קפוצ'ינו לאחר האימון למרות שהוא היה תאב  לקרואסון שוקולד. הוא גאה בעצמו. השמש התל אביבית שוקעת באופק. מספר ילדים בועטים בכדורגל בחוץ. פרוביץ' מעביר בין סרטונים מהופעתו של דני בערב שלפני. הוא עוצר בסרטון שלו תוקף את הטבעת. "זאת המנטליות שאתה צריך שתהיה לך", הוא אומר. דני מהנהן בראשו, משפשף את עיניו ומחפש אחר תשובות על המסך.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. תודה סמיילי על התרגום הנפלא כהרגלך. אני לא יודע אם מעולם לא היה לכדורסל שלנו כשרון כזה (קטש? שפר?)
    אבל מעולם לא היה לכדורסל הישראלי כישרון כזה +
    מוסר עבודה גבוה + מוכוונות מטרה מגיל כה צעיר.
    מחכים לעונת 20/21 לראות אותו בליגה הטובה בעולם .

  2. תודה רבה סמיילי, מצטרף לרועי, גם אתמול היה נהדר עם תרומה משמעותית בדקות מוגבלות.
    מחכה כבר לראות אותו באן בי איי, אבל שמח שבינתיים אני יכול להנות ממנו בשעות נורמליות.

  3. מצויין. אני כבר כמה שנים תוהה מי זה ירון וייצמן. הוא כותב באתרי מדיה מכובדים מאד. מעניין אם הוא יודע עברית. בוודאי בן של מהגרים ישראלים כמו הבת שלי באטלנטה, המדברת עברית אבל מעדיפה אנגלית בכל הזדמנות. קצת מתביישת בעברית הלא מושלמת שלה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט