הג'אמפ שוט הטוב ביותר בהיסטוריה / מנחם לס

תיכננתי לכתוב הערב 'מעורב' כפי שאני עושה כמעט כל ערב. אבל קרה פנצ'ר. היינו בבית של בתי אפרת ובעלה ג'ייסון ל-"פילדלפיה איגלס פרטי". ג'ייסון, בן פילדלפיה, הוא אוהד שרוף וכמה בני פילדלפיה שייכים ל-"EAGLES BUNCH". כשאנחנו חוזים במשחק שירה הנכדה באה בריצה ובקול היסטרי צועקת "סבתה נפלה ונחבלה בראש". גייל היתה בחוץ עם שירה שזרקה ג'אמפ שוטים לסל התלוי על הגראז' וגייל החזירה לה כדורים, עד שכנראה איבדה את שיווי משקלה ונפלה. מיד ראיתי נפיחות בגודל כדור פינג-פונג בפדחת וטסתי איתה למחלקת חרום בבית חולים קרוב. בגילנו כל חבטה כזאת עלולה לגרום לדימום ואפילו שטף דם, במיוחד כשאתה על מדללי דם, אבל ה-CAT SCAN הראה, תודה לאל, שהנפיחות היא רק חיצונית, וקבלנו אישור לעזוב עם אזהרה מהניאורולוג – "NO MORE BASKETBALL". הגענו הביתה ב-21:30, מאוחר מדי להתחיל עם 'מעורב'. החלטתי במקום למצוא פוסט שכתבתי החודש לפני כמה שנים ולהכניסו שוב, ואת זה מצאתי:

הנה הן 0.4 השניות המושלמות בספורט

(המאמר מתבסס בחלקו על מאמר שהופיע במגזין ESPN)

סטפן קרי – נמוך יחסית, רזה, פני ילד, – הממציא, יוצר, מחולל, ומכונן את זריקת הג'אמפ הטובה בהסטוריה ממש לנגד עינינו הרואות.

הכל מתחיל עם החמצה. השעון בסטייפלס סנטר מראה 9.1 שניות. הגארד של הקליפרס ווילי גרין מתרומם לשלשה מאחורי הקשת. הכדור הקשתי פוגע בטבעת, וניתז ממנה ישר לידיו המחכות של דריימונד גרין מהגולדן-סטייט ווריורס שמיד, כאילו בסרט נע כשכל שרשרת האירועים נעשית אוטומטית, מעבירו לסטפן קרי.

בשבע השניות הבאות סטפן יציג בפני העולם את הזריקה הטובה והמושלמת ביותר בכל ההסטוריה של הכדורסל.

שנייה לפני שגרין מעביר אליו את הכדור, סטפן רץ – נראה כמרחף כי אין כל מאמץ בריצתו, או כמעט בכל דבר אחר שהוא עושה כי יש משהו בתנועתו הנראה כאילו היא חלק מהבריאה –  לעבר קו החצי. הוא מפנה את כתפו השמאלית לעבר גרין ובקלות קולט את הכדור בידו הימנית, כשהוא מרשה לכוח משיכת האדמה להקפיץ את הכדור לעבר הפארקט.

סטפן קרי בן ה-26 הוא בנו של דל קרי, בעצמו איש של 40.2% מדאונטאון ב-16 שנות קריירה ב-NBA, רובן בשרלוט. הוא פרש ב-2002. כבר מגיל 4 או 5 סטפן החל לחקות את אביו, עם 'טנטרומים' שלא נדע כל פעם שאביו הלך לאימון ולא סחב איתו את הבן והבייבי-סיטר. הילד לא פרץ בהתפרצויות-זעם כי היה מעוניין לראות את חבריו של האבא עם מכנסיהם הקצרות. הטנטרומם שלו – התפרצויות הזעם של ילד בן 5 –  פרצו כי הוא רצה לזרוק כדורים כמו אבא, בזמן שאבא התאמן.

כמו עם טייגר וודס, בארי בונדס, פייטון מנינג, וקובי בריאנט, האינסטינקט ליצור תנועה מושלמת במכניקה המסובכת של הספורט נולד מצורך תת-הכרתי למימיקה וחייקנות של המאסטר, האבא. למעשה ליצור מטמורפוזה אישית של זריקת ה-3 במקרה הזה של קרי, אפילו שזריקת ה-3 היתה ממרחק של מטר.

העלייה הוורטיקלית, המושלמת, המובהקת, ומלוטשת של האב הפכה למין אובססיה לילד הקטן. האם מספרת שסטפן הקטן שהיה נמוך מהקאונטר במטבח היה שם את הכריך או חפיסת החמאה עליו תמיד בניתור, חיקוי לניתור המעודן ונחרץ של האבא.

כשהיה בן 9 סטפן היה הנמוך ביותר בקבוצת הילדים, 'שחקן ספסל' שהמאמן הכניס רק כשהיה רוצה שאיזה קלעי מעולם אחר יכריח את השמירה האזורית להיפתח ולהתרחב. המאמן – כשסטפן היה בן 9 – כינה אותו "THE ZONE BUSTER" – מפצח האזוריות. "הכל התפתח מאז", אומר סטפן היום.

אבל נחזור לסטפן שקיבל כדור והירשה למשיכת האדמה לגרום לו להקפצה ודריבל. מה שעינינו חוזות עתה הוא הובלת כדור ושליטה בו שלא ראינו לעולם לפני כן כמוה. הוא לא שולט בכדור טוב יותר מגדולים אחרים; הוא רק שולט בו אחרת. את הכידרור המיוחד הוא ירש ולמד לא מהאב שהיה 1.90 מ' אלא מהאם סוניה, שהיא 1.62 מ'  – אשה בעלת רצון חזק ודטרמינציה – ששיחקה פוינט גארד עבור וירג'יניה טק (שם היא פגשה בדל).

"מה שאנשים מחמיצים בקשר לסטף" אומר האב – כל הקרובים אליו קוראים לסטפן 'סטף'  – "היא העובדה שהיתה לו שליטה בכדור יוצאת מין הכלל לפני שהוא פיתח את הג'אמפ שלו. היכולת לכדרר לפני הג'אמפ? זה הכל האמא. ההשפעה ממני היתה – אולי – הניתור הוורטיקלי ותנועת כף היד".

הכדור שסטף קלט בידו הימנית מוקפץ עתה לפני כף רגלו הימנית. בין הכדרור הראשון והשני, עיניו הכחולות – גם זה בא מהאמא – בוחנות את המצב על הפארקט. הוא רואה שה-DIAMOND – המעוין שהוא מחפש – עדיין לא הושלם.  זה הרגע בו ה-PERPETUAL POISE שלו – הרוגע התמידי והנימשך אפילו בסערת המשחק הכבירה ביותר – הרגיעה יחד עם השלווה (כאילו רוגע ושלווה; בפנים הסערה היא בשיאה; כלפי חוץ הוא אגם ברבורים שליו) מתגלים בכל הדרם: זה ה-SHOT SELECTION. בחירת הזריקה שתהיה היעילה ביותר.

כמו לארי בירד, סטפן כאילו יודע מה המגן עליו יעשה, עוד לפני שהמגן עצמו יודע. זהו כשרון מיוחד במינו, במיוחד כשהגנות מנסות להפריע לו לפני שהוא – כל ה-1.89 מ' שלו – ניכנס לריטמיות הזריקה שלו.

"זה מה שמיוחד אצל סטף", אומר דייויד ת'ורפ, אנליסט ה-NBA של ESPN ומנהל ה-PRO TRAINING CENTER. "היכולת למצוא את הפתח, את התעלה, במצבים שנראה כאילו אין פתח לזריקה, וזאת הגאוניות שלו. כי לא משנה איזה צלף עליון אתה, לא תוכל לקבור אותן אם לא תדע היכן למצוא את הפתח לזריקה. זה מה שמפרידו מקלעים עליונים כקייל קורבר, ג'ייסון קפונו,או סטיב נובאק. הוא מוצא את הקליעה במקומות ומצבים שהם לא מסוגלים או לא רואים".

סטפן קרי כבר ניכנס לספרי ההסטוריה בהיותו בין הטובים ביותר ב-11 קטגוריות שונות של זריקות דאונטאון, "אבל, האמת? הסטטיסטיקה לא מעניינת אותי. מה שמעניינת אותי היא הזריקה המושלמת", הוא אומר. "כשזה 'קורה'…כשאתה מרגיש מין שלמות בלתי ניתנת להסבר. הכל SMOOTH והכל CALM, ונדמה לך שמהניתור ועזיבת הפארקט, העקב, הברך, הירך, ואז דרך עמוד השידרה אל הכתף, המרפק, ואז כף היד והאצבעות – הכל מסתדר במין קואורדינציה כאילו באיזו סימפוניה בה כל הכלים ניכנסים במקום הנכון, בקצב הנכון, ובמינון הנכון. זוהי ההרגשה הנפלאה ביותר בעולם. הכדור משתחרר ללא כל מאמץ, ואז אתה שומע את הסוויש הזה, הקול הנשמע כצליל שאין נעלה ממנו. זה ההיי הגדול ביותר לקלעי".

אחרי שקרי מכדרר את הכדרור הראשון לפני כף רגלו הימנית בא הכדרור השני. עתה הכדור מקפץ אלכסונית לגוף לעבר כף רגלו השמאלית. הוא נע עתה בפול ספיד כשהוא קולט את כל המומנטום הלטרלי – צדדי – והמומנטום המאוזן בכפות רגליו השתולות עתה בזהירות אך בהחלטיות, כמה סנטימטרים מאחורי הקו האדום המסמן את גבול השלשה. שתי כפות רגליו – וכל אצבעות רגליו – מופנות ישר לעבר המטרה. עתה, בתנועה שהוא הילווה מג'רי ווסט, הוא מלפף (COIL) את ברכו הימנית, ירכו, ה-TORSO כולו מהירך עד הכתף הימנית, וכמובן המרפק וכף היד, ואז באה שרשרת שיחרורים מהכיווץ כשאחת מובילה את השנייה בקואורדינציה מושלמת של רקדנית בלט העולה לניתור ושני סיבובים באוויר.

האצבעות. האצבעות הן אופרה בפני עצמה. האצבע האמצעית הארוכה היא הראשונה המופנה מטה אחרי שיחרור הכדור, ואז ארבע האצבעות האחרות בפולו אפ הנראה כל כך כחלק מהתנועה עצמה. "מזלג הקליעה" היא ההגדרה שנתנו לניגון האצבעות שלו, כאילו מאסטרו על הפסנתר. הכל בא אוטומטית ללא כל מאמץ. ג'אמפ אחד הוא בוודאי ב-95% תאומו של הג'אמפ שקרה לפני חצי דקה. הכל נראה מושלם. הכל חסר מאמץ.אפילו מבע פניו לא מגלה הרבה, כאילו ציפה הוא שהכדור יצלול בטבעת. הוא רגיל לזה. הוא עושה זאת מגיל 4 ו-5.

"הוא לא רק הקלעי הטהור והטוב מכולם אי פעם", אומר אדם פליפי,  הסקאוט הראשי של הבובקאטס, וסופר הספר על טכניקת הזריקה שתורגם לשפות העולם. העלייה שלו לזריקה (ELEVATION) מגדירה מחדש את כל ניתור הג'אמפ. אף אחד לא עלה וורטיקלית כמוהו לניתור שהוא גם הביומכני הטוב מכולם, אבל גם האסטטי מכולם".

הגדולה של קרי היא יכולתו לשמור על ה-FORM הביומכני המושלם שלו אם הוא עושה זאת חופשי לחלוטין, או בלחץ, דחיקה, או צפיפות. כל ג'אמפר אחר שאי-פעם שיחק כדורסל משנה את כל תהליך הזריקה לפי מצב ההטרדה וההידוק עליו. אצל קרי מאומה לא משתנה, מלבד התאוצה שבזריקה. הוא עושה הכל יותר מהר, אך לא סוטה מעקרון ה-'SUMMATION OF FORCES" אפילו במצבים הצפופים והדוחקים ביותר. ה-MOTOR AREA במוחו לא מסוגל לבצע תנועה לא נכונה. זה בניגוד ל-DNA שלו. לכן הוא תמיד "נראה טוב" גם כשהוא "לא נראה טוב". כאילו שאצל סטפן קרי לא קיימת 'זריקה גרועה'.

מדדו שלסטפן קרי לוקח 4 עשיריות השנייה מתחילת הג'אמפ ועד שיחרור הכדור. לעין לוקחת שלוש עשיריות השנייה למצמץ. לכל שחקן אחר לוקח שש עשיריות השנייה מתחילת הג'אמפ ועד השיחרור. שתי העשיריות הללו נותנות לו כמעט מטר של 'חופשיות' ("EXTRA SPACE"). הן גם מקשות על חוסמו להגיע לכדור.

קרי תמיד נראה רגוע. כאילו שאין לו בעייה בעולם.

-"כן, אני יודע. ברגע שהכדור עוזב את כף ידי אני יודע", הוא עונה. את השאלה לא צריכים לשאול כי היא מובנת.

ברגע שהכדור עוזב את כף ידו 'והוא יודע', הוא מביא את זרועותיו מאחורי גבו, כפות הידיים פתוחות, וחזהו מופנה קדימה. כמין לוחם שוורים המזמין את השור להתקיף.

כיצד מגדירו ג'רי ווסט, השחקן שסטפן קרי כבר החליף כנראה כפיור שוטר הגדול מכולם? ג'רי אומר: "ישנם SHOOTERS וישנם SHOT MAKERS. יש הבדל גדול ביניהם. קרי הוא SHOT MAKER!"

כשסטפן שיחרר את הכדור בתום ה-7 שניות, ילד קטן כבן 8 או 9 יושב מאחורי ספסל הווריורס, שערו השחור מתולתל, עיניו בוהקות. על חזה הטי-שירט כתוב "IF I RULE THE WORLD!".

הילד מרים את שתי זרועותיו אל-על למעלה – כמו שופט פוטבול המסמן טאצ'דאון בפוטבול – בתום ארבע העשיריות, כשהכדור רק משתחרר מכף ידו של סטפן קרי.

גם הוא יודע.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. רק בריאות מנחם.
    .
    כמה חבל שקליי וקרי בחוץ העונה. יכל להיות מרתק ומתובלן (מלשון תבלינים) ומאוקשן (מלשון אקשיון) אם הצמד הזה היה מוביל העונה את הווריורס (ודריימונד גרין בתור "מחזיק הנר", "הגלגל החמישי", "הפרימוס").
    הם חסרים אין מה לומר.

  2. תודה מנחם.
    שם מס' 7 ב 50 שחקני העשור.
    דוויט האוורד.
    סנטר ששיחק כל העשור
    קבוצות בעשור אורלנדו ,לייקרס ,יוסטון ,אטלנטה ,שארלוט וושינגטון (חזר העונה לל.א)
    נבחר 6 פעמים לאולסטאר
    פעמיים בחמישיית העונה הראשונה ועוד פעם בשלישית.
    פעמיים בחמישיית ההגנה הראשונה ופעם בשנייה.
    (שיחק בגמר המזרחי)
    לא ירד מדאבל פיגרס כל העשור.
    למעט העונה האחרונה כל העשור מעל 10 כ"ח .
    ארבע עונות מעל 20 נק + 10 כ"ח .
    בעוד משפט : הירידה התלולה שלו בחצי האחרון של העשור השכיחה כמה טוב הוא היה בתחילת העשור אז נכון ששיאו היה כבר בסוף העשור הקודם אך עדיין מדובר באחד הסנטרים הגדולים בעשור הנוכחי שיוכל השנה לעשות גמר אזורי שלישי ב 3 עשורים שונים.

  3. מנחם החלמה מהירה לגייל
    ובכל זאת הצלחת להוציא מאמר מצויין ואני חושב שלמרות שקארי כמו שווסט אומר maker אני חושב שקארי בסוף הקריירה יהפוך כמו ריי אלן steady shooter

  4. המון בריאות.

    הג'אמפ שוט הטוב בהסטוריה שייך לאמיר כץ, ואני כותב את זה ללא שמץ של ציניות או – מן העבר השני – פרובינציאליות.

    1. לא פשוט הקטע הזה עם המדללים. רצוי לאכול קצת לפני שלוקחים אותם כי הם גם מורידים את רמת הסוכר בדם

כתיבת תגובה

סגירת תפריט