אין מנוחה באינדיאנה – מיילס טרנר / תרגום Smiley

אין מנוחה באינדיאנה – מיילס טרנר / תרגום Smiley

אין מנוחה באינדיאנה

מיילס טרנר / אינדיאנה פייסרס
אוקטובר 18, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/myles-turner-pacers-indiana-has-no-chill

עבור המחיר הנכון, אפשר להשיג כרטיס עבור כל מושב במשחקי הבית של הפייסרס … מלבד קבוצת מושבים ביציע 101. זה אזור האוהדים שלי, במה שאני מכנה היציע של טרנר (Turner's Block – איזה משחק מילים, הבנתם?)

והנה העניין: אתם לא יכולים לרכוש את המושבים האלה.

לא, לא.

האוהדים ביציע של טרנר לא משלמים עבור המושבים … ובכן, לא במזומן.

הם צריכים להיבחן כדי להשיג אותם.

ואנשים באמת נבחנים. כאילו, הרבה אנשים. השנה המבחנים היו לפני מספר ימים. זה אחד מהימים הטובים ביותר שיש לי בשנה, ובסופו של דבר זה מחזק את מה שאני כבר יודע זמן מה: האוהדים של אינדיאנה פייסרס הם לחלוטין חיוביים ללא נחת.

וזה מה שהופך אותם לטובים ביותר.

אני יודע שכבר שמעתם את זה בעבר. ברור שכל שחקן אומר שהאוהדים שלו הם הכי טובים. אבל כאילו, אני לא חושב שהבנתם את זה. האנישם האלה, בחיי, הם משוגעים.

בקצרה, ההוזיירס האלה משוגעים.

התנהגותם היום יומית? לחלוטין אנשים נורמלים וחביבים. בכנות, מעולם לא היה לי יום רע כשהלכתי באזור אינדיאנפוליס, כשאני מתקשר עם האוהדים. כל חוויה הייתה חיובית. האנשים שמזהים אותי תמיד נותנים כבוד ומנומסים. האנשים שלא מזהים אותי גם כן מנומסים ונחמדים – זאת פשוט הדרך באינדי (ודרישת שלום לילד בן ה-12 שפגשתי בחנות הלגו באינדי בשנה שעברה ונתן לי טיפים מדהימים ללגו … אני לא חושב שהוא ידע שאני מהפייסרס. פשוט היה לו ידע מטורף בלגו שהעולם צריך לדעת).

אבל אז אתם מתחילים להכיר את אנשים באינדיאנה ליד מגרש הכדורסל, מאלו ששמים עליהם מהצבע בכחול וזהוב? פשוט ההפך. הם פריקים, בחיי. כאילו, בדרך הכי חיובית שאפשר. חולי כדורסל. האמינו לי, יש לי קבלות.

זאת הדרך בה המבחנים עובדים: אנשים מגיעים ומקבלים 20 שניות על הבמה לעשות משהו שירשים אותי, משהו שיוכיח שהם ראויים להיות ביציע. ובחיי, אנשים בוחרים להשתמש בזמן הזה … במגוון רחב של דרכים.

אוהדת אחת, אני נשבע באלוהים, הופיעה בשמלת כלה מלאה. היא למעשה עלתה על הבמה, ירדה על ברכה, הוציאה טבעת כזו של סוכריית דובדבן והציעה להיות באזור האוהדים שלי.

אתם כבר יודעים את התשובה, נכון?

מותק, אני מסכים.

ברוכים הבאים ליציע, גברת בשמלת כלה.

בחור אחד עלה לבמה וביצע גרסה ל"שחור וצהוב" ("Black & Yellow"), השיר של וויז קליפה, רק שהוא החליף את הפזמון ל"כחול וצהוב" – והוא כתב את המילים מחדש כדי להתאים זאת לפייסרס, הנוכחיים וקבוצות העבר. אני חושב שהוא נתן שורה על ריק סמיתס. זה היה מאוד מפורט. הוא בהחלט נתן הופעה. ברוכים הבאים ליציע, אחי.

אני די בטוח שהבחור הזה הכין סרטון וידאו ביתי לשיר הזה. אין לו מספיק צפיות לדעתי. האם אני מסוגל לשנות זאת?

(אל תתבע אותו, וויז).

עלי להיות ברור. ובכן, לא כל אחד מצליח לעבור.

אלו מבחנים רצחניים, אתם מבינים מה אני אומר? ויש אוהדים, אם להיות כנה, שעושים שגיאות אסטרטגיות. כמו הבחור שהגיב "ויקטור אולדיפו" כאשר שאלנו אותו מי השחקן הכי מוכשר בפייסרס.

לשמוע ולא להאמין. פשוט לנענע את הראש.

תראו, ויק הוא שחקן הפייסרס המועדף עלי גם כן … אבל בחייכם. תכירו את הקהל שלכם. זהו אזור האוהדים של מיילס טרנר. כאילו, פשוט תשקרו או משהו. זאת אמורה להיות שאלה קלה.

היה לנו בחור אחד שהכין הצגה שלמה אבל קיבל רגליים קרות ולא היה מסוגל לעשות זאת. דרישת שלום לבחור הזה, אני אהיה במבחנים בשנה הבאה כדי לחפש אותך. יש לך את זה.

אנשים מאוד יצירתיים. היה בחור שהגיע כשהוא לובש 20 חולצות והצליח להוריד אותן תוך 20 שניות בזמן שהוא רץ במעגל וצורח. כפי שאני אומר, תראו לי קבלות. תגידו לי שהבחור הזה לא אתלט. אינכם יכולים. ואתם לא תגידו זאת. תנו כבוד על המאמץ. אין רגע דל. אתם יודעים שהוא התקבל לקבוצה. ברוכים הבאים, איש החולצות.

היה לנו גברים, נשים, ילדים – ממש כל קשת האוכלוסייה שאתם יכולים לדמיין. אפילו קיבלנו חקיין של אלביס, שממש גרם לי להרגיש שהבלוק של טרנר הגיע?
אני מניח שהנקודה שאני מנסה להעביר שכל האנשים האלו – כל אחד ואחד מהם עד לליבה שלהם – הם מטורפים. וזה העניין: כשזה מגיע לכדורסל, מדינת אינדיאנה מטורפת. הם לחלוטין משוגעים על הספורט הזה. הם משוגעים על הקבוצה. ואני לחלוטין אוהב אותם בגלל זה.

בגלל שאני מרגיש באותה הדרך בדיוק.

Image may contain: 6 people

הבחור הראשון שנפגשתי איתו לאחר שהצטרפתי לפייסרס ב-2015 היה מאמן הכושר שלנו, ג'וש קורביאל.

אישיותו של ג'וש מזכירה לי את הבחור משני גברים וחצי. מה השם של הבחור הזה? הבחור שהוא לא צ'ארלי שין. או את הילד. הבחור שמשחק את הגבר השני. הבחור ההוא. ג'וש הוא כזה.

ממש מיד לאחר שנבחרתי בדראפט, הייתי בהחלט לחוץ לגבי המעבר למקום חדש. תהליך הדראפט היה מלא בבדיקות שלא הייתי מוכן אליהן. כמו שקבוצות במבחני הקומביין פשוט בקשו ממני ללכת על קו ישר כדי להוכיח … משהו?

והיו אלה הפייסרס שבסופו של דבר בחרו אותי … אז אני מניח שעברתי?

בכל מקרה, מה שאני זוכר בעיקר מהאינטרקציה הראשונה שלי עם ג'וש היה שהוא ישיר מאוד. לא נימוסים וכאלה. הוא אמר, "שמעתי שיש לך איזשהן בעיות בברך השמאלית, אז אנחנו הולכים לעבוד על זה". ואז דקה לאחר שפגשתי אותו, הוא חפר עם ידיו בקרביים שלי. זה כל כך כאב שכמעט וקפצתי מהשולחן. אני יודע שבמקומות אחרים פשוט יגישו לכם מכונת אדים ושקית קרח. לא באינדיאנה. ג'וש המשיך לעבוד ולעבוד עלי עד שזה כבר לא כאב.

שחתמתי על הארכת החוזה עם הפייסרס לפני מספר ימים, חשבתי כמה אני אסיר תודה על האנשים שבארגון, כמו ג'וש, שעשה כל כך הרבה דברים מאחורי הקלעים כדי לעזור לי. אני ממש נרגש להישאר באינדי בגלל עוד הרבה סיבות, אבל אחת המרכזיות היא שהמקום הזה הוא קהילה. זהו מקום שיחסי החברות חשובים, והמקום שבו אני יודע שאוכל לגדול.

יש הרבה מאוד זמן שאפשר לבלות בחדר הכושר, ככה שאני , ג'וש וקארל איטון – שגם כן עובד בקבוצה – שוחחנו על הרבה דברים. אחד הדברים היה שדיברנו בלהט רב על מלחמת הכוכבים.

ברוב המקרים, היינו בהסכמה על זה. חילוקי הדעות העיקריים לגבי מלחמת הכוכבים היה בנושא של סולו. קארל ואני אהבנו את הסרט. ג'וש חשב שזה היה נדוש ולא היה ברמה של שאר הסרטים של הסדרה. הוא טועה, אבל זה בסדר. עברנו את זה.

בכל מקרה, כאשר אתם מעריצים גדולים של מלחמת הכוכבים, אתם מתחילים לראות קווי דמיון בין הדמויות בסרט לבין האנשים שאיתם אתם מתקשרים בחיים האמיתיים.

לדוגמא: השנתיים הראשונות שלי באינדי, אל ג'פרסון הגדול היה כמו יודה עבורי. 

הוא פחות או יותר מדבר במשפטים של שורה אחת שיש בהם מן סוג כזה של חוכמה. הם פשוט מתגלגלים לו על הלשון, ונראה כאילו הם מגיעים משום מקום … ועדיין תמיד מגיעים פשוט בזמן. לדוגמא, אם אנחנו בפיגור גבוה ומנסים לחזור למשחק, הוא היה אומר משהו כמו, "תמיד יש משהו לגבי הסוס המהיר, הוא לבסוף יאט". או עם שחקן ספסל מהקבוצה היריבה עושה מהלך יפה, הוא היה אומר משהו כמו, "ובכן, פח אשפה יכול לקבל סטייק פעם בכמה זמן".

אתם יודעים, תנסחו מאט את המשפטים האלה וזה יודה.

הכוח עם אל הגדול, חזק מאוד.

ונייט, המאמן שלנו? הוא כמו מאק וינדאו, ללא זיבולים, תמיד דואג לעניינים. פשוט אדם קשווווחחח.

ואני? אני רוצה לחשוב שאני כמו אובי ואן בשנות השיא שלו. כמו אובי ואן בטרילוגיה של I עד III, כאשר הוא היה לגיטימי ביותר.

ואם ניקח את ויק, ובכן, זה יותר מאתגר. ויק הוא לא …. כמו מישהו אחר. הוא תמיד בעל כמה אישיות שונות בזמנים שונים. בגלל שויק, שהוא לא על המגרש, הוא כל הזמן צוחק או שר. אלו בעיקרון שני המצבים שלו. הוא גם זמר די טוב. הוא מגיע לחדר ההלבשה עם מגוון של שירים שהוא מסוגל לזמר בכל יום נתון. לפעמים זה גוספל, לפעמים R&B, ושאתם לא שמים לב הוא יתן לכם קצת קאונטרי.

אבל על המגרש, שונה לגמרי במשחק הכדורסל. מיד כאשר כדור הביניים מתרומם יש לו את המנטליות של הפייסרס. לחלוטין לא נח לרגע. הוא פריק על טבעי שם עם האינטנסיביות והאגרסיביות שלו. אם אנחנו לא מספקים את הסחורה בערב נתון, הוא יצרח לנו בפנים "מה אנחנו הולכים לעשות? מה לעזאזל אנחנו הולכים לעשות? מה לעזאזל אנחנו הולכים להיות?" רק מלחשוב על זה אני מתחיל להיות נמרץ. אבל יש כל כך הרבה דרכים אחרות המאפיינות אותו בהן הוא לוקח מנהיגות מאחורי הקלעים.

לדוגמא, אני זוכר שמוקדם בשנה שעברה, שיחקתי במשחק אחד ששום דבר לא הלך לי נכון. זה היה משחקי הראשון לאחר זעזוע מוח והקואורדינציה שלי נפגעה. לא הרגשתי את המשחק. הייתי די מדוכדך, אבל לא עשיתי מזה עניין גדול. לא משהו שמישהו יבחין.

לאחר המשחק, ויק עשה משהו שלא ציפיתי לו. משהו ממש מגניב. הוא הגיע לביתי וניסה לעודד אותי. הוא אמר לי לא לתת למשחק אחד רע להיכנס לי לראש. הוא אמר לי שהקבוצה זקוקה לי. זה ממש היה משמעותי עבורי. הוא פשוט בחור טוב שאני מאוד מכבד אותו ונהנה להתחרות לצידו. אני אלחם איתו בכל קרב.

אז אולי הוא כמו האן? בואו נלך עם האן.

Image may contain: 2 people, people playing sport and shoes

אני מאוד שמח שאני אזכה לבלות עוד ארבע שנים כאן. אני אומר "לפחות" בגלל, עם מה שאנחנו בונים, אני מקווה להיות פה זמן רב יותר.

במהלך הפגרה, ניסיתי להוציא את ענייני החוזה ממחשבותי.אני בר מזל שיש לי קבוצה של אנשים שדואגים לדברים האלה עבורי. בטחתי בהם שימצאו דרך עבורי להישאר פה.

למעשה זה היה רק ביום שלמחרת, לאחר שחתמתי על הארכת החוזה, שזה הכה בי. כאשר הורי ואני חזרנו לדירה שלי לאחר החתימה, כולנו ישבנו ביחד והותקפנו בדמעות של שמחה. הם עבדו כל כך קשה כדי לשים אותי בעמדה שאוכל להגשים את חלומותיי. בילדותי לא היינו עניים, אבל היינו ממש קרובים לזה. אבא שלי עבד במשמרות לילה ואמי עלתה בסולם הדרגות בבית מלון כדי שאני אהיה מסוגל ללכת למשחקים הנכונים ושאהיה חלק מהקבוצות הנכונות כדי שאקבל את החשיפה שהייתי צריך כדי שאצליח ללכת למכללה. אבל בסופו של דבר, זה לא היה רק הדרך בה הם תמכו בי כספית, אלא גם הדרך שהם הראו לי כיצד לעבוד. זה שהם שימוש לי ולאחותי לדוגמא הוא משהו שאי אפשר למדוד בדולרים וסנטים.

אני גם אסיר תודה כלפי פרנק, המאמן הראשון שלי. שנתי הראשונה התחילה קשה. היו הרבה ספקות לגבי הבחירה שלי בדראפט, ואז ששברתי את האגודל מוקדם, אני חושב שאנשים בסביבת הליגה כבר הכינו את כותרת הכישלון עבורי. אבל מאיזושהי סיבה המאמן ראה בי משהו. לעולם לא אשכח כאשר חזרנו ממשחק חוץ והייתי בטוח שהולכים לשלוח אותי קבוצת הג'י-ליג. אני למעשה ארזתי את התיקים שלי, מוכן לעבור לפורט ווין. המאמן ווגל ניגש אלי ואמר, "הי ילד, אתה מוכן?" מסתבר שסבלנו מכה פציעות – והמאמן לא רק שרצה שאשאר בסגל, אלא גם רצה לתת לי יותר דקות משחק. אמרתי משהו כמו, "לעזאזל כן, אני מוכן!" ובמסע משחקי החוץ האלה, ממש שיחקתי אותה. נתתי שיאי קריירה בכל קטגוריה ומעולם לא הבטתי לאחור.

אני לא הייתי מגיע להיכן שאני היום אילולא הוא. כמובן שיש גם את כל עוזרי המאמנים שמעולם לא מקבלים מספיק קרדיט שהם ראויים לו. יש את ביל ביינו שבילה כל כך הרבה שעות באולם אתי בעבודה על משחק הפוסט. הוא גרם לי לעשות את כל הדברים הקטנים נכון, שוב ושוב ושוב עד שזה נהפך להרגל. למדתי מפופאי ג'ונס, שהיה לו קריירה ארוכה בליגה והעביר לי מהידע בכל יום וגרם לי להשתפר. כל מה שאני רוצה זה להיות טוב בכדורסל כמו שבנו טוב בהוקי.

יש את דן בורק, המומחה ההגנתי שלנו. דן בעל תשוקה לגבי הכדורסל כפי שלא ראיתי מעולם אצל מישהו אחר. והא מרושע ביותר בזמן שהוא יאמן אותכם. כאילו הוא יאכיל בח** כל שחקן שיתאמן אצלו, לא משנה מה הרמה שלהם. וכולנו שמחים (ובכן לא תמיד שמחים, זה לא נכון) לספוג את זה בגלל שזה משפר אותנו. כאשר אנחנו נועלים קבוצות בהגנה בסיום המשחקים, זה בגלל דן.

ולבסוף כמובן יש את המאמן מקמילאן. המאמן תמיד לוקח את הזמן הפנוי כדי לצפות ולנתח משחקים איתי בוידאו. אפילו במהלך תהליך הדראפט, האווירה בינינו הייתה טובה. הוא אחד המאמנים שאני רוצה לשחק עבורם, ואני ממש אסיר תודה שישנה לי ההזדמנות.

אבל יותר מכל דבר אחר, אני כותב את זה בגלל שרציתי לתת מילה לאוהדים. בשלוש השנים שלי פה, המקום הזה כבר מרגיש לי כמו בית. ואני לחלוטין נרגש לשמור על הליבה של הקבוצה הזו שלמה. כן, מה שעשינו בשנה שעברה במהלך הסדרה מול קליבלנד היה מטורף. במהלך משחקי הבית הרגשתי כאילו כולכם הייתם איתנו על הפרקט. הייתי כל כך גאה לייצג כל אחד ואחת ממכם. אבל זאת הייתה רק טעימה ממה שאנחנו מסוגלים לעשות. יש לנו שאיפות גדולות יותר. אני לא צריך לומר לכם שאנחנו צריכים אתכם. אתם כבר מכירים את התרגיל בנקודה הזו.

אבל עבור כל מי שלא לובש את הפייסרס עכשיו? אנשים שהולכים להצטרף בעתיד, ברגע שאנחנו לוקחים את זה לרמה הגבוהה יותר?

אני מצטער, אבל תצטרכו לחכות ולהמתין בתור.

אולי תנסו שוב בעונה הבאה.

יש לנו מבחנים.

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. תמיד כשאנחנו מנתחים טרייד או כל מהלך ניהולי אחר שמערב שחקנים, אנחנו ניגשים באופן טבעי לצד המקצועי שלו
    אבל יש גם צדדים נוספים ומהותיים שצריכים להילקח בחשבון במקומם של השחקנים בקבוצה, כמו החיבור לקהל, ההשפעה על שחקנים אחרים, האופי והחיים האישיים שלהם… הפוסט נתן לי מעט תחושה לחשיבות של הדברים האלה.
    תרגום נהדר, תודה רבה סמיילי

  2. אני אוהב לקרוא מאמרים באנגלית ואז את התרגום שלך. אני קורא כל דבר מהפלייר-טריביון וכמובן שקראתי את הפוסט באנגלית. כשזה קורה, התרגום שלך לעברית נשמע אפילו טוב יותר מאשר ללאט הקריאה למפרע באנגלית.

    תודה סמיילי על ההתמדה, ואגב, אתה משתבח עם הזמן עם התרגומים.
    לדעתי כדאי לך לאסוף אותם ויום אחד לחברם למין ספר, כמו שעושים כאן כל שנה בספר הנקרא BEST SPORTS' STORIES OF 2018

    זה התחיל בשנות ה-90

כתיבת תגובה

סגירת תפריט