קואוץ', דיברתי עם הרוח / NFS (No Funny Sthuff)

אמר האיש המדייק לאיש המאחר

היכן היית?

הייתי כאן והייתי שם

הייתי בין לבין

*

בשעה שלוש ארבעים ושתיים לפנות בוקר צלצל הטלפון של מייק מאלון, מאמן הדנבר נאגטס. על הקו היה ניקולה יוקיץ' וקולו רעד:

"קואץ', קואץ' מאלון, אתה ער?"

"תן לי לבדוק ניקו. כן אני ער, מה קורה?"

יוקיץ' חיכה לרגע, ואז ירה – "דיברתי עם רוח, קואץ', רוח רפאים".

"ניקו.." מייק מאלון, עדיין מנומנם, ניסה להכניס טיפת היגיון בסנטר שלו, "עוד פעם לקחת ביס מאחד הקינוחים של חואנצ'ו? אתה לא זוכר מה קרה בפעם האחרונה שטבלת בקפה עוגייה שלו לפני המשחק מול הניקס? חשבת שראית ביציע את הילארי קלינטון מסמנת לך בתנועות ידיים 'ניו יורק פאלאס הוטל, חדר 307, תבוא במגבת'. זוכר?"

"לא, לא, קואץ', לא אכלתי כלום. כלומר, אכלתי פיצה לארוחת ערב ואני מחזיק שקית צ'יפס ברגע זה, אבל לא שום דבר טריפי".

מייק מאלון חשב על לנתק ולחזור לישון. עוד פחות משבועיים לתחילת העונה והטורים גבוהים – שיחות עם שחקנים וצוות האימון לתוך הלילה, ניתוחי וידאו, מפגשים קבוצתיים. ופתאום ניקולה יוקיץ', הסנטר המוביל של הקבוצה, נופל עליו עם זה.

וניקולה ממשיך בשטף הדיבור – "בקיצור קואץ', ישבתי לי בבית וצפיתי בתכנית מוקלטת מ-RTS1 על מכון לעיצוב זקנים בנוביסאד ונרדמתי. וכשהתעוררתי, נעמד מולי מישהו שהציג את עצמו בשם גנרל לרימר. שמעת עליו? והוא אמר לי – אם תרצו, אין זו אגדה".

מייק מאלון התיישב על המיטה, מרגיש באגל זיעה קטנטן המבצבץ במעלה הגב.

"ניקו, גנרל לרימר אמרת?"

"ככה הוא קרא לעצמו. הוא החזיק רובה עם חנית ועישן מקטרת"

מייק מאלון הגביר את המיזוג בחדר. "שוב, מה הוא אמר?"

"אם תרצו אין זו אגדה"

"וזהו?"

"לא".

"ניקו.." מייק מאלון הרגיש כעת ערני לחלוטין. הוא היה מוזג לעצמו כוסית אלמלא הטלפון שקיבל בפגרה מסגנו של הקומישינר אדם סילבר, מארק א. טייטום, על כך שבסקר פרטי שערכה הנהלת הליגה, מאלון סומן על ידי הנשאלים כמאמן שהכי זקוק לכוסית משקה במהלך המשחק.

"ניקו.. גנרל ויליאם לרימר ג'וניור הוא דמות ידועה בדנבר. למעשה הוא נחשב מייסד העיר דנבר בשנת אלף שמונה מאות חמישים ומשהו. ידעת זאת? אני משער שלא".

"נו, קואץ', מה לי ולזה? למה דווקא אני? אני סרבי, לא אמריקני כמוכם. למה לא מייסון פלאמלי? בכל אופן, הוא אמר – אם תרצו אין זו אגדה, ואז – אתם תוכרזו כאלופי הליגה, אם רק תאמינו בזה כולכם, או משהו כזה. ניסיתי לדבר איתו אבל הוא לא הקשיב, הרוח שלו הפכה לרוח כזו כמו של מאוורר, הוא העיף לי את שקית הצ'יפס שהחזקתי ביד".

"את השקית שאמרת לי שאתה מחזיק עכשיו?"

"לא. שקית אחרת".

*

דיברתי עם הרוח

מילותיי כולן נסחפו

דיברתי עם הרוח

הרוח לא שומעת

הרוח לא יכולה לשמוע

*

מייק מאלון עדכן למחרת בבוקר את הג'נרל מנג'ר של הקבוצה על שיחת הטלפון שקיבל מהסנטר שלו.

"גנרל ויליאם לרימר ג'וניור אתה אומר? נשמע לי כמו עוד אחד מהקאובואים שלכם כמו ג'ון וויין וקלינט איסטווד, אה? אצלנו בליטא אם מישהו היה אומר שהוא ראה רוח רפאים היו שולחים אותו לקבל שתי סטירות מארווידאס. מניסיון, תאמין לי".

"ראית רוח רפאים ארתוראס?"

"לא. שתי סטירות מארווידאס – זה כן. בכל אופן, בינינו, אוף-דה-רקורד, רק אתה ואני, לא נזכה השנה באליפות אה? ולא יעזור ויליאם לרימר ג'וניור, ולא סמי דיוויס ג'וניור ובטח שלא מייקל פורטר ג'וניור. עוד שנתיים, שלוש – לשם אני מכוון."

"אתה חושב שצריך לעדכן את טים או מישהו מלמעלה?"

"לא, לא. בוא נשאיר את זה בינינו וניתן למר קונלי להתעסק באופרציות הכדורסל שהוא אמור להתעסק בהן. גם ככה, בינינו, לא שמעת אותי אומר את זה, אוף-דה-רקורד, גם אם מר קרונקי היה מפטר אותו, עדיין היינו מסיימים מקום שני במערב בעונה שעברה".

עברו עוד מספר ימים עד שמייק מאלון החליט לעדכן את צוות האימון שלו. הוא כבר ספר שלוש כוסיות מהבוקר ושלושה מסרונים בטלפון מסגנו של סילבר על סקר פנימי שערכו בהנהלת הליגה, בו הנשאלים סימנו את מאלון כמאמן שהכי נראה לא כשיר לניהול משברים מול שווקים מאסיה.

צוות האימון, על אף המבוכה הראשונית, החליט פה אחד לגבות את הסנטר ולעדכן את כל השחקנים, תחת ההנחה שאם את אותה הרוח היה רואה פול מילסאפ, הוא היה נשלח מיידית למינסוטה תמורת נאז ריד, עדשים וקצת מזומנים.

*

מבחוץ אני מתבונן פנימה

מה אני רואה

בלבול, התפכחות

סובבים אותי

*

יום למחרת כונסו כל חברי הקבוצה. בעצה אחת עם יוקיץ' הוחלט שהוא יספר על הרוח של גנרל ויליאם לרימר ג'וניור, על אם תרצו אין זו אגדה, ועל כך שאם כולם יאמינו – הם יזכו העונה באליפות הנ.ב.א.

והוא סיפר. כולם שתקו למשך 10 שניות.

"בדיחה טובה, ג'וקר, תן לי לנחש – חואנצ'ו הזמין אותך לארוחת ערב?" מייסון פלאמלי היה הראשון לדבר.

"מה פתאום, סניור פלאמלי. אני הפסקתי עם המיירדה הזה" הרננגומז ענה מיד, "ואני מאמין לניקו. אם הוא אומר שהוא החזיק שקית צ'יפס באותו הרגע אז אני בטוח שהוא החזיק שקית צ'יפס באותו הרגע. אני בטוח".

וויל בארטון הרים את ידו ומייק מאלון הנהן לכיוונו.

"קואץ', בדיוק השבוע הוזמנתי לבר מצווה ב-hebrew educational alliance והחבר'ה עם הכיפות סיפרו על בנג'מין הרצל, מאן. אם תרצו אין זו אגדה, מאן".

ג'מאל מוריי אמר שמבחינתו כל עוד יש משחק והשעון מתקתק והתרגיל מסומן בשבילו – אז ווטאבר רוח שראה ניקולה, הוא ילך איתו למלחמה על התואר.

פול מילסאפ מחה דמעה וחיבק את יוקיץ'. מאוחר יותר סיפר לחוג חברים מצומצם שגם לו נתגלה אותו גנרל ויליאם לרימר ג'וניור ואמר לו שהתבלבל בחדר במלון והזהיר אותו שלא יספר על כך לצוות האימון "אם לא בא לך שיקפא לך התחת בהמשך הקריירה".

מייק מאלון היה מרוצה. הוא עדכן את קארנישובאס בטלפון והלך להוריד כוסית אחרונה. העונה תכף מתחילה.

*

אתה לא שולט בי

לא מרשים אותי

רק מרגיז את מחשבתי

לא יכול ללמד אותי או לנהל אותי

רק מבזבז את זמני

*

והעונה החלה. לאחר ניצחון במחזור הפתיחה בפורטלנד ובהמשך ניצחונות קלים למדי על פיניקס, סקרמנטו, דאלאס, ניו אורלינס, אורלנדו ומיאמי הגיע הפסד כואב בבית לפילדלפיה משלשת ניצחון של בן סימונס.

בנובמבר עמד המאזן של הנאגטס על 3:13 וגם בסיומו של החודש הפסידו שוב לאמביד ושות'. "מה היית עושה אם היית חי בתוך התחת שלך?" צעק אמביד ליוקיץ' בסוף המשחק, "גנרל לרימר לא היה מתקרב לשם מרוב הדבש, ג'וקר". כנראה שהשמועה על הרוח שראה יוקיץ' פרשה לה כנפיים בליגה.

בסוף דצמבר עמד המאזן של דנבר על 7:25 שהספיק למקום שלישי במערב. לחופשת האולסטאר יצאו הנאגטס במאזן 10:45, עדיין במקום השלישי, אבל הובסו במשחק האחרון מול הלייקרס בתוצאה 117:83. "ד"ש לגנרל לרימר", צעק אנת'וני דיוויס ליוקיץ' העצבני בסיום, "הייתי בודק את מזווה שקיות הצ'יפס שלי, שלא בטעות התערבב עם מזווה הקינוחים של חואנצ'ו".

לאחר האולסטאר, דנבר המשיכו לשייט לעבר הפלייאוף. שני הפסדים רצופים לקבוצות של לוס אנג'לס, ב-16 וב-19 למרץ, גרמו ליוקיץ' לנפץ כוס בחדר ההלבשה ולקבל קנס מארתוראס קארנישובאס. "כל קנס עדיף על שתי סטירות מארווידאס, תזכור זאת טוב-טוב" אמר לו הג'נרל מנג'ר הליטאי, "אבל בינינו, אוף-דה-רקורד, ג'אסט יו אנד מי – אם בתחילת העונה ראיתי אותנו מפסידים בסיבוב השני במקרה הטוב, עכשיו אני לא ממש בטוח בזה. יש לנו סיכוי מצויין לגמר המערב, עם הגנרל או בלעדיו".

גם אפריל עבר, ולפני שהספקת לומר מייקל פורטר ג'וניור נסתיימה העונה הרגילה. דנבר מסיימת עם מאזן 28:54 – מה שמספיק להשאיר אותה עונה שלמה כמעט במקום השלישי במערב.

*

דיברתי עם הרוח

מילותיי כולן נסחפו

דיברתי עם הרוח

הרוח לא שומעת

הרוח לא יכולה לשמוע

*

והפלייאוף החל.

דנבר קיבלה בסיבוב הראשון את יוטה שסיימה במקום השישי. לאחר שני ניצחונות בית ושני הפסדי חוץ, ניצחו הנאגטס את המשחק החמישי בקושי רב בבית 92:97, ובמשחק השישי ניצחו ללא תנאי 89:110. טראש טוק מצד רודי גובר לאורך כל הסדרה שכלל גנרלים מהעבר, צפרדעים, שקיות צ'יפס וקינוחים ספרדיים לא עזר בסופו של דבר לצרפתי הענק.

הנאגטס עלו לסיבוב השני מול הקליפרס החזקים שסיימו במקום הרביעי במערב בגלל פתיחת עונה חלשה וטיאטאו בקלילות את פורטלנד בסיבוב הראשון. מייק מאלון כינס את השחקנים והרביץ בהם תורה לפני המשחק הראשון בסדרה שנקבע ליום שבת. "טו אברי סטרדיי ד'ר איז סטרדיי נייט! אם תרצו אין זו אגדה, זכרו זאת!"

אבל הקליפרס גנבו את הביתיות עם 41 נקודות של פול ג'ורג' והגנה אדירה של קוואי על ג'מאל מורי. לאחר 1:1 במשחק השני, ניצחו הקליפרס את שני משחקי הבית בסטייפלס סנטר, מה שנתן להם יתרון מבטיח של 1:3 בסדרה. "הגנרל שלך מלא בשיט, בן אדם" צרח פטריק בברלי באוזנו של הג'וקר. "הייתי מעמיד אותו בשלשות ונותן לו לנקות את המקלדת והעכבר של סטיב באלמר". אבל הנאגטס ניצחו את המשחק החמישי בפפסי סנטר וחזרו ללוס אנג'לס למשחק 6 חם במיוחד.

קארנישובאס נצפה מקליד בדף גוגל "How to pray to ghosts who are dead and now are ghosts".

חואנצ'ו הוסיף קעקוע של המקטרת של גנרל ויליאם לרימר ג'וניור.

וויל בארטון קרא נאומים של הרצל.

פול מילסאפ ערך דמיון מודרך לסל ניצחון שיקלע מהפינה לשלוש נקודות.

דקה לסיום המשחק השישי, התוצאה עמדה על 95:91 לקליפרס, מייק מאלון מסתכל לספסל. הוא הצביע לכיוון מילסאפ שהתרומם רק בשביל להתיישב בחזרה. המחליף פלאמלי נכנס ומיד ביצע עבירת תוקף. "פול, כנס!" צעק מאלון וחשב על הכוסית שאחרי. איבוד של בברלי וסל מהיר של בארטון אחר כך, מילסאפ נותן למונטרז הראל לעקוף אותו רק בשביל להשחיל את היד ולהעיף את הכדור לכיוון מוריי. טיים אאוט, 17 שניות לסיום.

מאלון כמובן שרטט תרגיל למוריי אבל לנארד הכריח אותו למסור ליוקיץ' שמצא את מילסאפ לשלשה מהפינה. רק רשת. 95:96 לנאגטס. 3:3 בסדרה.

בשביעי הנאגטס לא הביטו לאחור וניצחו 92:101 בדרך לגמר מערב מול יוסטון רוקטס שבאופן די מפתיע סגרה את הסדרה מול הלייקרס בתוצאה 1:4, כאשר כל חמשת המשחקים מסתיימים בפחות מחמש הפרש.

ודנבר ניצחו את המשחק הראשון ביוסטון. אמנם הארדן ניצח את השני, אבל יוקיץ' היה פנומנלי בשני משחקי הבית, וביתרון 1:3 הרוקטס נשברו. ראסל ווסטברוק סיים את משחק 5 עם 1 מ-12 מעבר לקשת, הארדן עם 2 מ-20 מאותו הטווח והנאגטס עלו לראשונה בתולדותיהם לגמר הליגה, למפגש מול פילדלפיה שניצחה 2:4 את הסלטיקס בגמר המזרח.

לקראת הגמר שכנע וויל בארטון את חואנצ'ו לקעקע את המשפט שנאמר ליוקיץ' על ידי הגנרל אבל בשפת המקור – עברית – של הוגה אותו משפט, בנימין תיאודור הרצל, וכך הופיע הרננגומז עם הקעקוע "אם תרצו אין זו הגדה" על ירכו הימנית למשחק הראשון בעיר אחוות האחים.

המשחק הראשון הסתיים בתוצאה 103:102 לסבנטי-סיקסרס. אמביד וסימונס צולמו מחקים את יוקיץ' משתעל לאחר שנחנק משקית צ'יפס.

109:98 לסיקסרס במשחק השני ויתרון 2:0 בסדרת הגמר הביאו את אמביד המאושר לנסות לשכנע את בן קבוצתו מייק סקוט לקעקע על גופו את חואנצ'ו הרננגומז מקעקע את גנרל ויליאם לרימר ג'וניור על שקית צ'יפס שאוכל ניקולה יוקיץ' יושב על ברכי מייק מאלון שמדבר בטלפון עם ארתוראס קרנישובאס. מייק סקוט מתלהב מהרעיון אך בטעות מקעקע את ארתוראס קארנישובאס יושב על גנרל ויליאם לרימר ג'וניור ומדבר בטלפון עם חואנצ'ו הרננגומז שאוכל צ'יפס ומקעקע את ניקולה יוקיץ' על מייק מאלון.

את המשחק השלישי בדנבר הנאגטס מנצחים די בקלות 87:104. במשחק הרביעי, לקראת סיומן של 5 דקות מורטות עצבים בהארכה, התוצאה עומדת על 113:113, 12 שניות לסיום, ועוזרו של מייק מאלון מעדכן אותו שזה הרגע קיבל מסרון מסגנו של סילבר על סקר פנימי כלשהו שנערך בהנהלת הליגה. מייק מאלון מסתובב בכעס וצועק "זרוק אותו!" כשהוא מתכוון לטלפון שמחזיק העוזר בידו.

מייקל פורטר ג'וניור, שבדיוק קיבל כדור לפני מסירה שצריכה להגיע לג'מאל מוריי אחרי חסימה מיוקיץ', שומע את הצעקה של מאמנו ואף על פי שעמד שלושה מטרים מאחורי קו השלוש זורק את הכדור לכיוון הכללי של הסל. סוויש. איירבול של אמביד והתוצאה עומדת על 2:2. חוזרים לוולס פארגו סנטר.

ופילי ניצחו, לשמחת המקומיים, 102:97 ליתר דיוק. וחוזרים לדנבר. 101:108 לנאגטס והתוצאה עומדת על 3:3. חוזרים למשחק מכריע בפילדלפיה.

ובלילה ההוא לפני המשחק שוב נגלה הגנרל ליוקיץ'.

"הי ניקו. מה אוכלים בשקית?"

"אממ.. צ'יפס, גנרל. רוצה אחד?"

"אכלתי כאלה במיליציה הפנסילבנית וזה עשה לי בחילה שרק 4 כוסיות בורבון יכלו להעביר. אתה זוכר מה קורה מחר, כן? זה שלכם, רק תאמינו. אם תרצו אין זו אגדה".

"זוכר גנרל, כולנו זוכרים. וכולנו מאמינים, אפילו פול מילסאפ כבר לא אומר שהלך עלינו".

"יופי!" אמר הגנרל ולקח שאיפה מהמקטרת. "אני אצפה בכם מלמעלה עם תומאס ג'פרסון, אייב לינקולן, ווילט צ'מברליין ואריק לביא. אל תאכזבו!"

והנאגטס לא אכזבו. על אף שפיגרו במחצית ב-5 הפרש, רבע שלישי אדיר של 17:35 העמיד אותם בעמדה מצוינת לניצחון, וברבע הרביעי הסיקסרס לא הצליחו לסגור את הפער. 98:107 בסיום. 3:4 לנאגטס, אלופי הנ.ב.א לעונת 2019/20 ואליפות היסטורית למועדון.

איך הבטיח גנרל לרימר – "אם תרצו אין זו אגדה!"

*

אמר האיש המדייק לאיש המאחר

היכן היית?

הייתי כאן והייתי שם

והייתי בין לבין

.

לכבוד 50 שנה לצאת האלבום In the Court of the Crimson King של King Crimson. ביוטיוב כמעט בלתי אפשרי למצוא גרסה הולמת לשיר עקב זכויות יוצרים…

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 52 תגובות

  1. מעולה!
    הן הפוסט, והן הרעיון של האזכור לאחד מגדולי האלבומים שיצא לי לשמוע.
    .
    כשחושבים על זה, אפשר למצוא קווי דמיון בין "חצר המלך" לבין "הנאגטס" –
    .
    כמו הנאגטס, גם האלבום של מלך ארגמן הוא שלם שגדול מסך חלקיו. כל חלק מהאלבום, הוא טוב מאוד, אבל החיבור שלהם יחדיו הופך אותו למופתי.
    כמו הנאגטס, האלבום חצר המלך הוא תולדה של מפגש בין הוגה (סינפילד, שכתב את השירים, ונחשב לחלק מהלהקה למרות שהוא לא מנגן או שר) לבין גאון לא שגרתי (מקדונלד והמלוטרון).
    .
    נותר רק לקוות שעתידם של הנאגטס, או ליתר דיוק, שלמותם, יהיו יציבים יותר מאשר זה של מלך ארגמן…
    .
    תודה!

    1. "מלך ארגמן". מסגיר את גילך. נולדת בזמן הנכון!
      מעט אלבומים הם באמת אלבומים. ומעט שבמעט, שבמעט ,יקבלו את הציון המושלם 10. אז זה.
      אגב זכויות יוצרים, הנודניקים סירבו לדגטצ אותו המון שנים, ונעדרו באופן מרגיז מכל שירותי הסטרימינג. עד לשנה האחרונה. אולי כשהתחילו להבין שיש בזה כמה לירות, ולמה שגם הם, כמו עוד אמנים ותיקים שחוזרים לתחיה לרגע, לא יפרעו את מה שהעולם חייב להם כבר מיליון שנה. אז בספוטיפיי וכו', כל הקטלוג, עם כל מיני אקסטרות ("ווינד" אינסטרומנטלי, "סכיזואיד" ב"גירסת רדיו". רק 6:40…).

      1. אני נולדתי כמה שנים אחרי שיצא האלבום (75'. לא שאני מתלונן. זכיתי ליהנות מאחת מהשנים הגדולות התולדות המוזיקה בזמן אמת: 1991, שנותנת תחרות יפה ל-69' של קרימזון קינג, ל-67', ול-71')

        1. בגלל נירוונה, פרל ג'אם ושות'? היסחפות היסטרית. 91 היא אפילו לא ב-10 שנות המוזיקה הגדולות…
          (והכוונה ב"מלך ארגמן", שאתה מאלה שזוכרים את שם הלהקה, בגירסת הרדיו הישראלי של פעם. היום היו אומרים מייד, קינג קרימזון. האמת, היום לא היו אומרים ולא משמיעים בכלל).

          1. כל דיון על העדפות מוזיקליות, הוא דיון סובייקטיבי במהותו.
            עבורי, שנת 91' הייתה שנה מעצבת. זה פחות השירים עצמם, יותר העובדה שהרוק חזר לתפוס מקום בחזית.
            שנה שפתחה את הדלת לז'אנרים שלפני כן היו "בפינה". מטליקה באלבום הכי פחות מטאל שלהם הפכו את המטאל ללגיטימי.
            REM פתחו את הדלת לשאר הז'אנר האלטרנטיבי (שם כוללני מאוד, אני יודע. ועדיין).
            נירוונה ופרל ג'אם, הפכו שוב את המחאה לפופולרית.
            .
            אז כן, ברשימה הסובייקטיבית שלי, 91' נמצאת גבוה גבוה (טופ 5, קל).

            1. 91 תימצא גבוה, בטח מהבחינה המסחרית. מי לא אוהב את נוורמיינד, חולצות פלאנל, ג'רמי וכל המיתולוגיה. אבל אם כבר רוק אמריקאי, כמו שאני מבין מההעדפות שלך, אז לך אחורה, לא הרבה, ל-88. פיקסיז, סוניק יות', דינוזאור ג'וניור, באטהול סרפרז, ג'יינז אדיקשן.. טו ניים באט א פיו. זו ה-שנה, משם התחיל הבום. זה, ובאותה שנה גם היתה המהפכה של ההיפ-הופ, זו שנה מכוננת, וגם ההתחלה של תרבות הרייב והאלקטרוניקה – פאונד פר פאונד, 88 לא רואה את 91… אבל זה כבר במישור ה"אובייקטיבי", אם יש כזה במוזיקה. אישית, לא יכול להתווכח עם ההעדפות שלך. (נ.ב. עוף זה לא בשר, ומטאליקה זה לא רוק).

            2. (והפעם האחרונה של-R.E.M היה ניחוח אלטרנטיבי, זה סביב 84, עם murmur, גג אותה 88, עם אורנג' קראש ו"גרין"… בחייאת גיא, לוזינג מי רליג'ן של MTV? שייני האפי פיפל?! אלטרנטיב?)

            3. לתחושתי, אתה לא מבין את הכוונה שלי –
              .
              הפיקסיס. אחת הלהקות האהובות עליי. בעקבות ההתמסחרות של REM, הם זכו לחשיפה גדולה יותר.
              שנים אחר כך יספר יורק (רדיוהד) שהוא הושפע עמוקות מדוליטל, שיצא ב-89'.
              או מטליקה, אולי הלהקה שהכי השפיעה על טעמי המוזיקלי.
              האלבום השחור שלהם הוא האלבום הנמכר ביותר שלהם, אבל אוהדי הז'אנר לא סובלים אותו. הסיבה?
              הם שינו כיוון, ועזבו לרגע את ההבי מטאל.
              אוהדי המטאל הכבדים הכי אוהבים את מאסטר אוף פאפטס. אישית, אני הכי מתחבר ל-אנד ג'סטיס פור אול, בדגש על ONE המופתי.
              בזמן אמת, גם אני ביקרתי את "ההתמסחרות" של הלהקה כאשר הוציאו את האלבום השחור.
              אבל בדיעבד, זה אלבום שדחף קדימה ז'אנר שלם.
              .
              בהתבוננות לאחור, 1991 הייתה ההתחלה של הסוף של הרוק כפי שאהבתי אותו כנער.
              הפעם האחרונה שלהקות ש-"נתנו בראש" (גם אם בווליום נמוך מבעבר…) היו בחזית עולם המוזיקה.
              אפילו הרוק "העדין" היה מגניב באותה תקופה –
              היו U2 עם אכטונג בייבי, היו רד הוט עם מתחת לגשר, היו גאנז (אותי עדיין משעשע שיש מי שמכנים אותם להקת האבי מטאל…) עם הגשר בנובמבר.
              .
              אז ברמה מסוימת, כמו ש-69' היא לא רק האלבומים שיצאו באותה שנה, אלא גם (ואולי בראש ובראשונה) וודסטוק,
              כך 91' היא שיא/סוף של תקופה.

      1. כן, זה באמת פרט טריוויה מדהים. לא פריפ, הרוח החיה, ולא גרג לייק, הקול השמיימי, שותפים ליצירת השיר, גם לא לשיר הנושא. (יתר הקטעים הם בקרדיט מחומש של כולם). מתקשה לחשוב על עוד הרכב, ששני הפרונט-מנים שלו, לא השתתפו בכתיבת כאלה קלאסיקות.

      2. לקח, בטח שלקח. אוהדים שרופים בדרך כלל יכתבו את שמו ראשון.
        אני רק ניסיתי למצוא את המקביל הקינג קרימזוני ליוקיץ'. הוא שחקן לא שגרתי, ואני ניסיתי למצוא את מה שהפך את חצר המלך לאלבום לא שגרתי.
        לטעמי, חלק גדול ממה שמייחד את האלבום זה השלוב של המלל שכתב סינפילד והצליל הייחודי של המלוטרון (בדגש על השיר האחרון באלבום). אותו סאונד "תזמורתי" שבולט באלבום, זה מקדונלד שהביא אותו (פריפ החליף אותו בניגנה על הכלי, אחרי שמקדונלד עזב את הלהקה).

        1. אה-אה. מחברי "ווינד" ו"קורט" הם מקדונלד וסינפילד, בלבד. תאמין לי, פריפ המטרוף לא היה מוותר על פיסת קרדיט שמגיעה לו.
          יתר האלבום – "סכיזואיד", "אפיטאף" ו"מונצ'יילד" – בקרדיט משותף.

  2. !Lovely
    .
    (הנודניק שבקרבי מבקש שתתקן את, "נאגטס עלו לסיבוב השני מול הקליפרס החזקים שסיימו במקום הרביעי במערב" – ל-"הקליפרס שסיימו במקום השני". כי מנצחת 3-6 פוגשת את מנצחת 2-7…).
    .
    אגב טאטוז. בלי לבדוק – מיהו שחקן הכדורגל המפורסם שקעקע את שם אשתו בהינדי, אבל בשגיאת כתיב? רמז: מאוד מפורסם, מאוד חמוד, ומאוד דביל.

  3. תודה על פוסט נהדר שעושה כבוד לאחד האלבומים הטובים שנכתבו אי פעם.
    הלוואי שהנאגטס ישתפרו השנה וייתנו פייט לענקיות המערב שנוצרו השנה. הרבה תלוי ביוקיץ' ובמארי. הם המלך והאס של הקבוצה הזאת אבל יש גם ג'וקר(פורטר) שיכול בקונסטלציה מסויימת להשפיע מאוד ובקונסטלציה אחרת לא להשפיע בכלל.

  4. מישהו רוצה לחלוק רשמים על MPJ ממשחקי הטרום? ראיתי אותו במשחק הראשון. קליעה אלגנטית, הוסיף כמה מובים יפים וחלקים, סטפ-בק לונג-2 קשה, ג'מפר חלק בתנועה לפינה, יש לו את זה בהחלט. זה, ונתונים פיזיים נהדרים, גזור מאוד מרשים. אבל התנועה שלו גמלונית, מגושמת, נותן את הרושם שהוא די מנותק ולא מעורב מספיק. כזה היה הבחור תמיד? או שזו רק חזרה זהירה מהפציעה?

  5. אחחח מעולה.
    אני דווקא חשבתי שרוחו של מישהו אחר תדבר עם ניקו. זו של ביל מקניקולס שהיה הקינג קרימזון של העיר דנבר בדיוק מהזמן שהאלבום נוצר. הוא גם זה בנה את האולם הראדון של הנאגטס שבאופן בכלל לא מגלומני נקרא על שמו.

  6. Ossem tour

    עכשיו ברצינות. גשם סגול. נולד באמריקה. כמו בתולה. אחים לנשק. סינכרוניביטי ומותחן. אפשר לזרוק גם את בוא נרקוד למיקס.
    83-4 שולטים.

    למרות ש 69. יש את הנדריקס, אבי רואד, לד זפלין2 גופלין טומי, והשנה שהריאן מאי התחיל לנגן עם רוג'ר טיילור….

    השנה הגדולה בהיסטוריה אבל זה 75.
    לילה באופרה, גרפיטי, נולד לרוץ, פליטווד מק ו 2 האלבומים הכי טובים של פול סיימון וגון לנון. ו…פנקדליק.

      1. 69 זה גם ולווט, הסטוג'ז, ספייס אודיטי של בואי, ניק דרייק, סליי סטון, אייזק הייז… אלה שנים כאלה אייקוניות, הפופ והרוק בעצם נולדים בשנים האלה, כמעט כל הסיקסטיז זה מחוץ לתחרות. תיקח למשל את 1966. ריבולבר, פט סאונדז, בלונד און בלונד: אתה בכלל לא יכול להתמודד עם זה… זה התנ"ך.

        1. מי שומע הסטוגס?

          זה פרה היסטוריה. אפילו בערוץ הקלסיק הם כבר לא מופיעים. לא יכולים להיות ברשימה מי שלא מקבל זמן אוויר.

          לכן ה-60 דיי מתות. מי שהיה בו 20 אז היום הוא בבית אבות. ואם לא נהפכת למוצארט עד עכשיו אז בבקשה פנה את הבמה.

          1. מה, mtv וגלגלצ בסוף גם קובעים מה טוב? לא עובר.
            ואם כבר – אתה חושב שצעירים של היום שומעים פליטווד מק? פול סיימון? דייר סטרייטס? זה חתיכת lame… אפילו הנדריקס זצ"ל. על פרלמנט-פנקדליק אני בכלל לא מדבר. גם אצל מבוגרים יותר תמצא חופן שבכלל מקשיב, צעירים אפילו לא מכירים את הסימפולים שלהם אצל דוקטור דרה. גם זה כבר "עתיקות".
            יש רק מבחן אחד, מה אתה שומע. במיוחד היום, כשיש מיליון מוזיקה כל הזמן, פתוח. מה שטוב נשאר בפלייליסט שלך. לא מה שאיזה גלגלצ טוחן ברקע. גם הם כבר גוססים.

            1. תחיל את המבחן הזה על קינג קרימזון. אני חותך אם יותר מ-1 מ-100, עד 30 נגיד, הקשיב מתישהו. תנסה להיזכר מתי פעם אחרונה, אם בכלל, שמעת באיזו תחנת רדיו פופולרית. או מתי נכנסת למקום, באר, בית קפה, וברקע השמיעו. כלום. עם כל הפוזה שיש היום, "יש לנו די.ג'יי הבית", עוד איזה טמבל על עמדה יעני, שמחליף ביונסה בטראפ.

            2. אם כל הכבוד, אתה תקוע על ישראל הפיצפונת שאחד כמו קוטנר קבע לך מה תאהב ומה לא. מה אינדי ומה מסחרי.
              בעולם הרחב יש רדיו נישה על כל סוגי המוסיקה כי יש חתך שעדיין שומע את זה.

              קוראים למוסיקה הזאת רוק קלאסי, וזה כן אחלה מבחן. כי אם לא מדרגים את זה זה כבר לא קיים. ככה נפרדנו מהקופים והאחים בברלי והסוטוגס. מי ששמע ואהב את זה היום בבית אבות או בבית עלמין.

              והמבחן שלך זה לא להקה שאףפעם לא החזיקה מים כמו מלך ארגמן שהיא יותר מוסיקה למוסיקאים. המבחן שלך זה מתי יעלמו הסטונס קווין ודייר סטרייטס. ומי מהם יהפך למוצארט שאתה מכיר אותו גם 400 שנה אחרי שהוא מת.

        2. קטע משעשע מתוך סרט הוליוודי של ג'אד אפאטו-
          3 אנשים בתוך חנות תקליטים מספרים איך כוכבי הרוק אנד רול של הסיקסטיז והסבנטיז- ג'אגר, בואי, מקרטני- נראים היום כמו נשים זקנות. כולם, חוץ מקית' ריצ'ארדס. הוא בגיל 40 נראה כמו בן 70, ובגיל 70 נראה כמו בן 69.

  7. אחלה מן אחלה
    צחקתי ביותר
    מאד אהבתי את קינג קרימזון אבל לא עפתי עליהם. בשבילי זה היה אלבום לסקס במקום שני.
    במקום ראשון – כמובן – כלבי התשוקה של the the (ה ה)
    🙂

  8. אני מחזיק עד היום בארגז הוינילים שבאינטרסול , שאשתי מאיימת כל פעם לזרוק ואני אומר לה שלא תעז, את הויניל המקורי של האלבום . נראה לי שאני אוריש אותו לילדים אחרי שאתפגר , בתקווה שלא מהר מדי.

    ללא ספק אחד מ-12 האלבומים הגדולים בהיסטוריה .

    הנוספים , לאו דווקא בסדר הזה :
    Who's next – Who
    Tommy – Who
    Sergeant pepper – Beatles
    Abbey road – Beatles
    Waiting for the Sun – Doors
    Let it Bleed – Rolling Stones
    Lola versus Powerman – Kinks
    A Day at the Races – Queen
    Album with no name ( 3rd ) – Deep Purple mark I
    Led Zeppelin IV – Led Zeppelin
    Rumours – Fleetwood Mac

    1. לעצם הכתבה – נחמדה מאוד. לא שיש מישהו , חי או חי לשעבר , לא גנרל לרימר ולא אחר , שיגרום לנאגטס להיות אלופי ה-NBA השנה. פשוט קבוצה רכה מדי .

  9. סחתיין על הכתיבה היצירתית וההקבלה לאחד האלבומים הגדולים ביותר שנוצרו אי פעם. רוברט פריפ שלט בכל דבר שקרה בלהקה הזו, כך עד היום.
    שילוב של חבורה נפלאה שיצרה אלבום מהפכני בשעתו וכמו שהיה רלוונטי אז נראה שהוא לא פחות רלוונטי גם היום. חבל לי שההרכב הזה החזיק רק אלבום אחד ועוד קצת מ'פוסיידון' שבא שנה אחריו.
    הוא הגיע משום מקום ובאמת למה שדנבר לא תלך עד הסוף??
    יש המשכיות, כימיה, עומק ויצירתיות לא שגרתית. מערכת יציבה ומערב שאולי, רק אולי לא יתחבר בצורה כל כך מוצלחת כמו שהתחזיות מנבאות לעיר המלאכים.
    אמן!

  10. הפסקתי לקרוא אחרי בן סימונס קולע שלשת ניצחון.
    סתם, מצוין נו פאני.
    אגב, האם אתה זוכר שהציור מהעטיפה של התקליט של קינג קרימזון הופיע (ועדיין מופיע, בדקתי לפני חצי שנה) בפרבטק, המקלט בפרבר שהיה הדיסקו שלנו? נדמה לי שידין כהן הוא זה שצייר אותו אבל אולי זה היה שי זהרהרי.

    1. לא איבדתי כלום אבל יש לי חיבה למקלטים (עוד מהימים שהיו קטנים במלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור 🙁 ) אז אם הוא לא נעול אני נכנס . . .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט