פרוייקט אגדות: מייקל ג'ורדן (חלק ב') / מנחם לס

(רוב התמונות נילקחו מארכיון ספורטס אילוסטרייטד)

מייקל ג´ורדן – חלק ב´

ג´ורדן הוא האגדה היחידה מתוך ה-50 שאני זקוק לשני מאמרים כדי להסבירה. בשבוע שעבר כתבתי את הפרויקט הראשון עליו, כשאני מתאר את שנותיו הראשונות בליגה. פרויקט שני זה מתאר את מייקל בשתי תקופות האליפות שלו, שעשו ממנו את השחקן הטוב עלי אדמות בעבר, הווה, ועתיד של 100 שנים לפחות.

=================================================
מייקל ג´ורדן – לא היה, אין, ולא יהיה שחקן כמוהו
=================================================

אם איזה שהוא ספורטאי (לא רק בכדורסל!) ירצה אי-פעם לטעון שהוא היה טוב כמו מייקל ג´ורדן, ושגם לו מגיעים שני מאמרים, הוא יצטרך – בין השאר – להיות 49 פעם תמונת השער של ספורטס אילוסטרייטד, עיריית עירו תניף דגל עם מספרו (במקרה זה "23") בראש בניין העירייה משך שבוע שלם, ומדינתו תרכיז על "יום "X" (כמו שהיה "יום מייקל ג´ורדן") בכל המדינה!

קבוצה שמעולם לא שיחק בה תעלה את גופייתו ("ג´ורדן, שיקגו בולס, 23") למרומי האולם (כפי שעשתה המיאמי היט ב-11 לאפריל, 2003) למזכרת עולמים: אף שחקן היט לא ילבש אף-פעם גופיה מספר "23". הוא יצטרך להיות מוזמן לפנטגון ל-"יום מייקל ג´ורדן", לצלצל את פעמון פתיחת הבורסה בוול-סטריט, להיבחר ע"י ESPN כ-"ספורטאי המאה" (ב-1998), ולהיות שם של 4 רחובות (כמו ארבעת "שדרת ג´ורדן" בשיקגו, ווילמינגטון, ברוקלין, וצ´אפל-היל).

הוא יצטרך להיות ה-MVP של שש אליפויות נבא, להיות "מלך הסלים" של הליגה 10 פעמים (מתוכן 7 עונות רצופות), לקלוע 33.4 נק´ בקריירה של פלייאוף, לקלוע 63 נק´ במשחק פלייאוף אחד, לקלוע 30.1 נק´ לקריירה, לקלוע 41.0 נק´ ממוצע בפלייאוף בעונת אליפות, ולסיים קריירה עם 5,987 נק´ בפלייאוף.

זה לא יקרה.

זה לא יקרה כי מייקל היה תופעת טבע שלא תחזור בקרוב בימינו. ישנם אנשים כאלה בעולם. כמו שלא יהיה שייקספיר אחר, לא יהיה מייקל אחר. כמו שהיה רק בטהובן אחד, יהיה רק מייקל אחד. כמו שאיינשטיין היה אחד בדורו, כך יהיה מייקל אחד בדורו, ואלה שחזו בו משחק, חייבים להודות לאלוהי הכדורסל שנתן לנו זכות זאת.

 

ה'קילר' הגדול בתולדות המשחק

=================================================
מייקל ג´ורדן – השחקן המושלם
=================================================

אני מנסה לחשוב איזה מגרעות היו למייקל ג´ורדן במשחקו. ראיתיו בעשרות משחקים, והמגרעת – לא, זו לא מגרעת; זו היכולת היחידה שבה הוא לא מהטובים ביותר – היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא קליעה מרחוק. הכוונה כאן היא פגז מדאונטאון.

היה לו גוף מושלם לכדורסל. שרירים עם אולי 3% שומן. גובה (1.98 מ´) שאיתו יכול היה להסתדר בשמירה על גארדים ופורוורדים. מצד שני גבוה מדי עבור הגארדים האחרים, ומהיר וזריז מדי עבור הפורוורדים הגבוהים והכבדים. היה לו שריר GASTRONEMEOUS (שריר שוק) חזק מאד, אבל גם קצר מאד, ומאחר ושריר זה גורם לדחיפת כף הרגל מהרצפה, ככל שהשריר קצר יותר, הכיווץ מהיר יותר, והשקעת הכח מהירה יותר (השקעת כח מהירה היא "הספק" בפיזיקה; באנגלית "POWER"). במילים יותר פשוטות היה לו מבנה אנטומי אידיאלי לניתור.

הייתה לו גם כף יד עצומה בגודלה. כמעט גדולה כמו לד"ר ג´יי. לכן יכול היה הוא להחזיק בכדור בכף ידו בקלות, כאילו היה אשכולית, וכך יכול היה לשנות כוון עם כדור, יכול היה להטעות, ויכול היה להיכנס מימין או משמאל. הוא גם היה שרירי מאד וחזק לגובהו ומשקלו, ובעל כתפיים רחבות שאפשרו לו לעשות POST-UP תחת הסל. זרועותיו היו ארוכות מאד לאדם בגובהו. גם רגליו היו ארוכות מאד יחסית. זאת אומרת שבגובה של 1.98 מ´, אורך גפיו היה של שחקן הגבוה ממנו בעשרה סנטימטרים.

הוא גם היה בכושר גופני נפלא, והייתה לו יכולת לסבול כאב ולשחק אפילו פצוע (כמו במשחק 63 הנק´ נגד הסלטיקס בפלייאוף של המזרח כשהוא עדיין פצוע, וכמו במשחק הגמר נגד יוטה כשהוא סובל מהרעלת קיבה ויובש גופני!). הייתה לו אינטליגנציה כדורסלנית גבוהה ביותר. אבל יתרונו הגדול ביותר לעומת כולם היה רגש התחרות שבו, והרצון האובססיבי לנצח. לא משנה באיזה משחק ולא משנה באיזו רמה: מייקל תמיד רצה לנצח, וקיבל כל הפסד – אפילו בגולף – כפגיעה אישית. כח הרצון שלו היה חזק כל כך ששאר השחקנים איתו "נדבקו" מכח רצונו ומלחמתו על הפארקט, וניסו להילחם בדיוק כמוהו.

תכונה הכרחית בגדלות ספורטיבית היא מנהיגות. מייקל היה המנהיג הבלתי מעורער של חבריו בבולס בכל שנות הגדולה של הקבוצה. לא הייתה כלל שאלה מי המנהיג. הוא הנהיג גם בעצם משחקו וגם בכח רצונו שפשוט הדביק את כולם. השחקנים רצו להרגיש שמייקל בוטח בהם וסומך עליהם. במשחקם היה משהו שכאילו אמר, "אסור לי לאכזב את מייק!", וכשמייקל חיבק שחקן ואמר לו "!GREAT GAME" זה היה חשוב הרבה יותר מאשר אם הדבר היה נאמר ע"י המאמן. הוא היה כה עליון על כולם שלא הייתה כלל בעיה של קנאה. אתה לא "מקנא" בגאון. אתה רק אומר לעצמך "אם רק הייתי קצת כמוהו…".

 

כואב הלב שבגללו לצ'ארלס בארקלי אין טבעת!

הוא היה אחד המגינים הטובים בכדורסל אם לא הטוב שבהם. כשהוא החליט לשתק שחקן, השחקן היה גמור. היה לו מין אינסטינקט שכאילו אמר לו מאיזה צד רוצה יריבו להתפרץ, וכשהוא עשה זאת היריב ניתקל במין חומת סין שנקראת ג´ורדן. הוא היה גם ריבאונדר מצויין כששיחק תחת הסל. בהתקפה הוא היה כל יכול. כששיחק הייתה לך הרגשה שהוא יכול לפרוץ ולקלוע, או לעשות POST-UP ולקלוע, או פשוט לעלות לג´אמפ ולקלוע, מתי שהוא רצה. כמובן שזה לא היה כך, אך זאת ההרגשה שהייתה לך כשהוא שיחק והכדור היה בידיו.

=================================================
שלושת האגדות בתמונה אחת
=================================================

אחד מאוצרות הנוסטלגיה היקרים שברשותי היא תמונה שצילמתי באולימפיאדת ברצלונה, 1992. מייקל ג´ורדן עומד עם הכדור בידו. חיוך ממזרי על פניו. מולו דראזן פטרוביץ´ ז"ל – עכבר כדורסל אירופאי אופטימאלי עם נשמה של מין "פיסטול-פיט" פרוע, ומי שאמור לשמור עליו באותו רגע – שתוקע במייקל עיני נץ, כאומר, "אל תנסה אפילו לעבור אותי. אני אעצור אותך, ויהי מה". מימינו של מייקל, נמצא מג´יק ג´ונסון, על שפתיו סמלו המסחרי – חיוכו המלא והשופע – ובידו הוא כאילו מראה למייקל מאיזה צד עדיף לפרוץ. מאחור, ללא פוקוס, עומד נינוח לארי בירד, מנקה סוליית נעלו השמאלית, ומסתכל עם חיוך הקאונטרי הממזרי שלו כי הוא יודע מה עומד לקרות עוד רגע קט לדראזן המסכן, כי מי שמסוגל לשמור על מייקל, מסוגל גם לאכול ג´ילה עם קיסם.

אז למה מייקל מחייך עכשיו? כי הוא יודע שהוא עומד לחתוך בעוד רגע קט את ´פטרו´, ולפטרו לא תהיה תשובה, כפי שלשום שחקן כדורסל אחר אין, לא הייתה, ולא תהיה. ההמשך ידוע, אפילו שהוא כבר לא בתמונה: צעד ארוך, ניתור מדהים, הקרחת נוצצת בראש הפדחת של שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים והכוכב סביבו מסתובבת כל פלנטת הNBA כבר יותר מתריסר שנים, והכדור ´מוגש´ אל פי הטבעת כאילו הוא מאכיל תינוק. בתמונה אחת בודדה נקלטה העוצמה האדירה של ליגה שלא הייתה חזקה כמוה ואני בספק אם תהיה תקופת NBA אחרת שתידמה לה. פשוט, שחקנים כמייקל, מג´יק, ובירד נולדים אחד לדור. וכשכולם יהיו י-ח-ד על הפארקט באותו זמן – הוא רגע שנחרט לנצח.

 

רוקי בבולס

=================================================
מה כל כך מיוחד שבו?
=================================================

חזיתי בו "חי" באיזה 40 משחקים (נגד הניקס במשך עונה, בעשרה ´אול-סטארים´, ומשחקי פלייאוף, והכל בקרבה רבה בגלל מושב העיתונאי שהיה לי, לפעמים לא יותר מ-5 מטרים מספסל הבולס!) , ובטיווי בוודאי באיזה 200 משחקים ויותר. אני יודע שקשה להאמין, וחשבתי הרבה לפני המילים הבאות, והמסקנה פשוטה ביותר, אפילו שהיא נשמעת לא ריאלית: לא ראיתי אותו אף פעם במשחק חלש! הוא תמיד היה נפלא, ולפעמים רק טוב מאד, ולעתים רחוקות מאד בינוני. אבל "רע"? נבר! היש שחקן אחר באיזה שהוא ענף ספורט קבוצתי אחר שתוכל לומר משהו כזה עליו??

כמעט אף פעם – רגע, אולי אף פעם -לא שמעתי שהוא לא הכי טוב. אם תלך ברחוב ותעצור 10 אנשים בצורה שרירותית ותישאל אותם מי היה שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים, או שלא יהיה להם מושג על מה אתה מדבר, או שיענו "מייקל ג´ורדן". אותו דבר עם שחקני הנבא בהווה ובעבר: כולם כמעט ללא יוצא מין הכלל קיבלו (ומקבלים) אותו כנומרו אונו. בודדים ביותר מבין השחקנים ענו בעבר "ביל ראסל" או "וילט צ´מברליין", אך אני משוכנע שכוונתם לא הייתה ל-"שחקן הטוב ביותר", אלא משהו מסוג "את מי היית בוחר ראשון לקבוצתך" כשבודדים מאמינים שאולי יותר טוב שיהיה לך צ´מברליין, 2.17 מ´, מאשר ג´ורדן, ב-20 ס"מ נמוך יותר.

האם שמעתם דבר כזה על איזה שהוא שחקן כדורגל? פוטבול? בייסבול? רק על וויין גרצקי אומרים כמעט כולם "הכי טוב", אבל שליטתו הייתה רחוקה משליטתו של ג´ורדן. אפילו כשהיה חלש, איש לא יכול היה להיות טוב ממנו! בכל שנות כתיבתי מאז שגיליתי את ג´ורדן, הואשמתי שוב ושוב שאני מגזים בטיבו, שאני מין ´שפוט´ שלו, ושמאחר ועשיתי ממנו כזאת אגדה בכתיבתי, אין לי ברירה אלא להמשיך בכתיבתי האוהדת על אלוהים.

זה לא נכון. להיפך. לפעמים הייתי חייב לעצור את עצמי מהתלהבות יתר. אולי ההגנה הטובה ביותר שישנה לי היא סיפורי עם קובי בריאנט. משך שנים הייתה בי אנטיפטיה רצינית לגביו. לא אהבתי את התנהגותו, לא הערכתי את יהירותו, מקרה האונס לא עזר, ולא אהבתי את משחקו האינדיבידואלי. הייתי גם משוכנע שהוא למעשה "זרק" את שקיל או´ניל מהלייקרס. בשנתיים האחרונות דעתי עליו החלה להשתנות, והודיתי על כך בפה מלא. התחלתי גם להעריך את משחקו יותר ויותר, ואהבתי מאד כשהוא ביקש לא להשוותו למייקל "כי מייקל היה ויהיה רק אחד!" הדבר היחיד שלא אהבתי לשמוע – כי ידעתי שאין בזה כל אמת – היה שקובי הוא "מייקל שני". כפי ששיניתי דעתי על קובי, הייתי משנה את דעתי על מייקל אם היה לי צל של ספק שהוא הטוב ביותר שהיה, ושלא יהיה אחר כמוהו, לפחות בימי חיי.

חברים מהטאר הילס בצפון קרולינה: סם פרקינס ומייקל

 

היה לו הכל: גוף אידיאלי שאיפשר לו להתמודד עם ננסים וענקים. זוג ידיים ענקיות. רק ד"ר ג´יי היה יכול להחזיק כדור כמוהו, כאילו היה אשכולית בינונית. ניתור עצום. גמישות. כח. התמדה. מהירות. זריזות. קואורדינציה. רפלקסים. אינטליגנציה. אתלט נהדר (גולף ובייסבול – אמנם לא הצליח להגיע לרמת המייג´ורס, אבל הצליח לשחק "מינור" גם בגולף וגם בבייסבול – דבר שעשרות אלפים מנסים, ורק בודדים מצליחים), עם קילר אינסטינקט שאני, לפחות, לא ראיתי אצל אף שחקן או אתלט אחר. האובססיה לניצחון, השנאה להפסד, ההרגשה הדומיננטית שהוא הכי טוב, היו החמצן שזרם בעורקיו, ואם מישהו מעז לנסות לקחת ממנו את כתר הדומיננטיות, הוא נעשה נמר שוחר לטרף . קובי ניסה לקחת אותו ´אחד-על-אחד´ ולעבוד עליו באול-סטאר שהיה בניו-יורק. מייקל חייך ולקח את קובי לבי"ס כך ש- 3 דקות לא הצליח לגעת בכדור. מייקל סיים את הניסיון לקחת ממנו את הכתר בדאנק נהדר מהסרטים.

=================================================
המלך מת, יחי המלך?
לא. המלך חי וקיים. יחי המלך.
=================================================

המתארים לעצמכם מה זה לקחת חופשה של שנה וחצי אחרי 3 אליפויות, ואז לחזור מבוגר בשנה וחצי ולקחת עוד 3? ולא נגד איזה שחקנים מהפועל חולון. זה נגד השחקנים הטובים ביקום שמטרתם לחסל את שליטתו ולקחת את כתרו כשהם אומרים בשנאה וקנאה "הוא ניצח מספיק", והוא חוזר ועושה להם בי"ס. אם כבר לא בניתורים לשמיים אז בקליעה מאד משופרת מרחוק, ריבאונדים, שמירה, והוא שליט מחלט בדיוק כפי שהיה לפני שפרש, ולדעתי אפילו יותר.

כל כמה שנים מופיע שחקן שאחרי כמה משחקים של 40 נקודות אומרים עליו "ג´ורדן הבא". כך אמרו על פני הרדאוויי, אח"כ גראנט היל, והיום על קובי בריאנט ולברון ג´יימס. אחרי ניצחון מיאמי היט על דאלאס מאבריקס, אמרו זאת על דוויין ווייד. אני לא נביא וכמובן שאיני יודע אם אי-פעם יקום ג´ורדן אחר או לא. אבל בינתיים, אלא הן ´10 העובדות הגדולות´ שאף שחקן אחרי ג´ורדן לא הגיע אפילו קרוב למעמדו, ולדעתי ייקח זמן רב עד שיקרה דבר כזה שנית:

 

עד היום חברים טובים ביותר

 

 

נגד בארקלי זה קשה אז חייבים להוציא לשון

 

 

1. הוא לקח 6 אליפויות כשאף אחת לא נמשכה יותר מ-6 משחקים, עם ממוצע נקודות של 33.4 נק´ למשחק בכל משחקי שש האליפויות.
2. אחוז קליעות לקריירה עליון על כל אלה שניסו להשוות אליו. איש אפילו לא מתקרב.
3. ג´ורדן היה שחקן ההגנה הטוב אי-פעם מבין כל הגארדים. בואו אנסה להבהיר: אם ג´ורדן היה משחק נגד כל מי שניסו להשוות אליו ומחליט להגביל אותו ל-20 נקודות, הוא היה עושה זאת ללא כל קושי. הוא, מנגד, היה קולע נגדם כמה שרק שהיה מחליט.
4. ריבאונדים. ראה ´מספר 3´.
5. לג´ורדן היה הגוף העליון על כל האחרים בגובה ומשקל (רק לברון גבוה וכבד ממנו, אך לשניים צורת גוף שונה), ואחוז שומן קטן ביותר. רק ווייד מתקרב אליו בנקודה זאת, אבל נמוך ב-6 ס"מ מ´אלוהים´.
6. לאיש מה-ג´ורדנים הבאים לא היה ניתור כמו זה של ´אייר´. קובי ולברון קרובים, אך ג´ורדן מעופף עליון עליהם.
7. לאף גארד אחר לא הייתה כף יד גדולה כמו של ג´ורדן. רק ד"ר ג´יי היה מסוגל להחזיק בכדור כאשכולית, כמו ג´ורדן.
8. ג´ורדן היה מקובל על חברי קבוצתו יותר מכולם. רק לווייד יש סיכוי להתקרב לג´ורדן בקטגוריה זאת. חברי קבוצתו לא רק שקיבלו אותו כחבר/מנהיג, אלא אפילו ביקשו שינהיגם ביד רמה יותר.
9. לג´ורדן היה כושר גופני עליון, ויכולת לשחק פצוע ועם כאב יותר מכולם.
10. והחשוב ביותר: ג´ורדן היה מנהיג אופטימאלי וללא עוררין, שמלבד מג´יק ולארי בירד לא היה כמוהו.

=================================================
קצת היסטוריה
=================================================

מייקל ג´ורדן נולד בברוקלין, ניו-יורק, הילד הרביעי במשפחה. הוריו החליטו לעבור לוילמינגטון, צפון קרולינה. מייקל הצטיין בבית הספר הטרום-תיכוני בבייסבול, וזכה בפרס ´בייב רות´ הניתן לשחקן המצטיין בקבוצתו שזכתה באליפות המדינה. בתיכון התחיל לצמוח והחליט לנסות כדורסל. המאמן קבע את מקומו בקבוצת המילואים כשהוא בכתה ט´ ("אתה לא מספיק טוב לשחק עם הקבוצה הראשונה"), ובעונתו הראשונה ה-1.81 מ´ קלע 25 נק´ למשחק בקבוצת המילואים בתיכון.

מייקל בילה את הקיץ במחנות כדורסל ומשחקי אחד על אחד עם אחיו המבוגר לארי, שהחליט שהדרך היחידה ללמד את אחיו כדורסל היא להחזיקו, להכותו, ולעשות ממנו ´גבר´ כדברו. מייקל חזר לכתה י´ 1.90 מ´ ומיד הפך לקולע הראשי בקבוצת הוורסיטי (הקבוצה הראשונה) עם ממוצעים בסביבות ה-20 נק´ בי"א (בה הגיע לגובהו האופטימאלי, 1.98 מ´) וי"ב.

 

מייקל נגד מג'יק – יותר טוב מזה לא היה ולא יהיה!

 

מלגה לאוניברסיטת צפון-קרולינה; מקום בחמישייה הראשונה. בשנתו השנייה הפך לאחד השחקנים הטובים, אבל את תהילתו רכש בסל הניצחון נגד ג´ורג´טאון בגמר אליפות המכללות. מיד אח"כ הצהיר שברצונו לשחק בנבא. הוא ניבחר שלישי בדראפט של 1984 ע"י הבולס, אחרי חאכים אולג´ואן (יוסטון רוקטס) וסם בואי (בלייזרס), פאשלה שבפורטלנד עדיין מתאבלים עליה.

הוא סיים את עונתו הראשונה (/51984) כאחד ממובילי הנקודות בליגה (28.2), ותואר ´הרוקי המצטיין´, וכן ניבחר לאול-סטאר הראשון שלו מתוך התשעה ס"ה. את עונת 1986/7 סיים עם 3,000 נק´, כשרק וילט צ´מברליין הצליח לעשות זאת לפניו.

הוא הוביל את הליגה בקליעות משך 7 שנים רצופות (1987-1993) ובכך השווה את שיאו של צ´מברליין. ממוצעו ב-7 שנים אלו היה 30 נק´ למשחק. אח"כ היה "מלך הסלים" 3 פעמים נוספות. משך השנים בבולס הוא קבע שיאי ליגה בנקודות במשחק פלייאוף (63 נק´, במשחק שאחריו כינה אותו לארי בירד ´אלוהים´). גם ממוצעו לכל סידרת הפלייאוף בעונת 1993 של 41.0 נק´ למשחק הוא שיא ליגה.

ג´ורדן הוביל את הבולס לאליפות ראשונה ב-1991, ואח"כ 1992 ו-1993. בנוסף ל-3 פרסי "השחקן המצטיין של הליגה" ב-1988, 1991, 1992, הוא זכה פעמיים בתואר ´השחקן המצטיין´ באול-סטאר של 1988 ו-1996, וכמו כן הוא זכה בשיא שלוש בחירות רצופות לתואר ´השחקן המצטיין´ בשלוש אליפויות רצופות (1991, 1992, 1993). אח"כ זכה בעוד שלושה תארי "השחקן המצטיין של האליפות" כשחזר מהפרישה. ז"א שהוא זכה בתואר "השחקן המצטיין של הפלייאוף" בכל אחת משש שנות האליפות. גם זה שיא שלעולם לא יישבר.

ב-1992 הוא פתח בחמישייה של ´נבחרת החלומות´ שזכתה בזהב באולימפיאדת ברצלונה, וזאת הייתה הכתרתו כאתלט המוכר ביותר בעולם, האהוב ביותר, והטוב ביותר.

בטענה שהוא איבד מוטיבציה ואין לו יותר אתגרים לכבוש. הוא פרש מהליגה ב-/4 1993 לנסות כוחו בבייסבול מקצועני. הוא חתם על חוזה עם הווייט-סוקס משיקגו ששיבצו אותו בקבוצת בירמינגהאם ברונס מליגת ה-א.א המקומית שהיא ליגת מילואים ב´, דרגה מתחת ליגת ה-א.א.א, שהיא מילואים א´. בברונס הוא חבט 0.22 – אחוז מתחת לבינוני נגד פיצ´רים מדרגה ב´. בכ"ז הווייט-סוקס העבירה אותו בסוף העונה לסקוטסדייל סקורפיונס מליגת ה-א.א הארצית ושם הוא חבט 0.26. בינוני.

היה זה טד ויליאמס – אחד החובטים הגדולים בכל הזמנים – שאמר "כשמייקל יראה כדור בייסבול קטן עף אליו בסיבוב במהירות 160 קמ"ש, דאנק עם בורג וחצי ייראה לו כמשחק ילדים". אבל מייקל לא היה מקרה אבוד. הוא חבט 5 הום-ראנס וגנב 21 בסיסים – ממוצעים לא רעים כלל – והווייט-סוקס לא איבדה תקווה. כמובן שהעובדה שמייקל, בעצם הופעתו, יביא עוד 20,000 צופים לאצטדיון, לא הפריעה. ההחלטה הייתה שבעונה הבאה יתחיל עם נשוויל סאונדס מה-א.א.א במטרה שאחרי כמה שבועות הוא ינוסה ב-"ווייט-סוקס" מהמייג´ור-ליג עצמה.

 

 

אבל כמה שיחות עם מוחות בייסבול אובייקטיביים עזרו לו בהחלטה לזנוח את חלומו לשחק כמקצועני בליגת המייג´ורס של הבייסבול. אתה לא יכול לשחק בייסבול בתיכון, ואז להיעלם מהמשחק ל-15 שנים, ולחזור כמקצועני בבייסבול, שהחבטה בכדור בו נחשבת ע"י רבים לאחד מביצועי הספורט הקשים ביותר. הוא הבין שאם הווייט-סוקס יעלו אותו לדרגה הגבוהה ביותר, יהיה זה תעלול פרסומי ושיווקי, ולא החלטה אובייקטיבית/ספורטיבית. הוא החליט לשים קץ לניסיון שאף פעם, אגב, לא התחרט שעשה: "לנסוע באוטובוס עם 20 צעירים החולמים על קריירה בבייסבול, ועם 10 וותיקים המנסים לחזור ולחלוב עוד עונה מגופם הכואב, היה ניסיון אדיר. הייתי אחד מהם. ישנו במוטלים של 22 דולר ללילה. אכלנו ב-´פיצה-האט´. הרגשתי שאני קווין קוסטנר בסרט ´בול דוראם´".

הוא חזר לבולס לקראת סוף עונת 1994-1995. בעונה הבאה הוא חזר לשלוט בנבא שלטון ללא מיצרים עם ממוצע של 30.4 (´מלך הסלים´), תואר ´השחקן המצטיין´, והמנהיג של הבולס שהפכה לקבוצה הראשונה בהיסטוריה לנצח 70 משחקים בעונה, וכמובן עוד תואר אלופה, כשהוא ניבחר ל-´שחקן המצטיין של הפלייאוף´, הראשון אי-פעם לזכות בתואר 4 פעמים.

מייקל המשיך לשלוט בליגה כאילו היא מגרש המשחקים הפרטי שלו בשנתיים הבאות. הבולס סיימה ב- 69-13 נהדר כשמייקל מוביל אותם בכל, וכן את כל הליגה עם ´מלך סלים´ נוסף (29.6), ´השחקן המצטיין משך העונה´, ו-´השחקן המצטיין בפלייאוף´, בפעם החמישית כשהוא מוביל את הבולס לניצחון נגד יוטה.

משחקו התחיל להשתנות: הוא הבין שברכיו מזדקנות והוא לא יכול לקפוץ לתקרת האולם יותר, אז הוא שינה את משחקו לפוסט-אפ, קליעות מחצי מרחק, וקליעות מה-3. הייתה זו מטמורפוזה מהממת שרק ג´ורדן היה מסוגל לעשותה.

בעונת 1997-1998 הוא שוב הוביל את הליגה בנקודות (28.7 ממוצע), שוב זכה בתואר ´השחקן המצטיין´ (פעם עשירית), וכמובן בתואר ´השחקן המצטיין של הפלייאוף´ פעם שישית, כשהוא קולע את סל הניצחון במשחק השביעי נגד יוטה, סובל מהתכווצויות בטן, כשנשארו רק 5.2 טיקים בשעון. מה הייתה התוצאה לפני הקליעה האחרונה? 85-86 – יוטה. מי שמר עליו עם שלושה שחקנים שקפצו עם ידיים על פניו? יוטה. מי ניצח שוב בשניית האמת? מייקל ג´ורדן.

המאמן פיל ג´קסון החליט לקחת חופשה מאימון, ומייקל ניכנס לפנסיה שנייה, באומרו שהוא זקן מדי להתרגל למאמן חדש. זו צריכה הייתה להיות פרישתו הסופית.

 

זאת לא תמונה. זה אוצר: שלושת הגדולים ביותר!!!!!!!!!

 

אבל בעונת 1999-2000 הוא חזר כבעל חלקי של הוושינגטון ויזארדס. כמה חודשים אח"כ, כשהוא מתוסכל מהפסדי הקבוצה ומאולם חצי ריק הוא חזר שוב כשחקן וקלע 23 נק´ בעונת 2001-2002 כשהוא מוביל את הויזארדס עד מעיין הפלייאוף, אך טיפונת קצר מלשתות את המים. הוא חזר לשחק עונה שלמה ב- 2002-2003 כשהוא משחק את כל 82 המשחקים, קולע 20 נק´ בממוצע, ועובר את צ´מברליין כקלעי שלישי בכל הזמנים עם 32,292 נק´ לקריירה.

הוא החליט לפרוש סופית כשהוויזארדס שוב החמיצו את הפלייאוף. הוא סיים את הקריירה כמוביל ממוצע הנקודות לעונה אי-פעם עם 30.1 נק´ למשחק, ועם שיא של 10 פרסי "השחקן המצטיין". בימים טרופים אלה הוא ממשיך את קריירת השיווק הענקית שלו עם ´נייקי´ , משחק גולף כל יום ("המשחק המתסכל ביותר מכולם", הוא אומר), מבלה הרבה עם ילדיו, ומנהל את עסקיו חובקי העולם.

=================================================
הקסם שבמשחקו
=================================================

מלבד ג´ורג´ מייקאן ראיתי את כל הגדולים משנת 1961. הראשון שעשה דברים מעולם אחר היה בוב קוזי. אחריו מיד חשבתי שביל ראסל הוא הטוב ביותר ושלא יהיה שני לו. ואז וילט צ´מברליין. ואז אלג´ין ביילור. ואז אוסקאר רובינסון. ג´רי ווסט הוא הקלע הטוב ביותר שאי-פעם היה תוך תנועה, אבל משחקו היה די מצופה, ללא קסם מיוחד במשחקו. רק יעילות וסלים, וביומכניקה מושלמת, שהנבא החליטה לעשות את הלוגו שלה מצילו המכדרר כדור.

עד שבא מייקל ג´ורדן לנבא. הוא היה השחקן המושלם הראשון, ובנוסף לכל היתרונות, הוא היה שחקן שכמעט ולא ניפצע, וכשהוא נפצע, כושר ההתגברות שלו על הפציעה מדהים ממש.

משחקו היה משחק חזק ביותר, אך משחק בעל חן, מיסטיקה, ואימפרוביזציה שרק הלך והשתפר ככל שהעונה התקרבה לסיומה, ויכולתו הגיעה תמיד לשיאה בפלייאוף, ברגעי האמת. משחקו שטף, קלח, עם משחק קבוצתו, כי הוא היה הספן המשיט את הסירה. משחק בכח וצמיגות, ומתאמץ רק כמה שצריך כדי לנצח. תמיד ידע לכוון ולשנות ולהתאים את משחקו בהתאם למה שקורה במגרש. אם קבוצתו הייתה זקוקה לפריצות, הוא פרץ. כשחש ששלשה היא הדבר הפסיכולוגי הנחוץ באותו רגע, הוא זרק, וקלע את השלשה כמו הטובים שביניהם.

 

 

החמישייה הראשונה של הדרים טים: מג'יק, מייקל, בארקלי, קרל מלון, יואינג

הוא בעל כבוד עצמי וגאווה של שחקן כדורסל שאין לה אח ורע. הוא משחק תמיד עבור ניצחון, אפילו אם הוא משחק ס-ו-ס, גולף, או בייסבול. היה לו גוף מושלם לשחק ארבעה תפקידים על המגרש, ובכל משחק זה בדיוק מה שעשה: פעם שוטינג גארד. פעם פוינט גארד. פעם סמול-פורוורד, ולעתים אפילו פאוור פורוורד. הוא שחקן ´הפקה-פקה´ (שחקן עם פה) הטוב שהיה, יחד עם לארי בירד. הוא פעם לחש בחימום הקליעות לפט ריילי, כשג´ון סטארקס שומע, "היי, פט, אולי תשים עלי הערב שומר אחר? בא לי להתאמץ קצת הערב". סטארקס היה גמור: קלע 4 מ-16 ולא היה מסוגל להתרכז כל המשחק.

למרות שלעתים ניראה הוא כשחקן אינדיבידואלי, אפילו כששיחק כך היה עושה זאת בתוך מסגרת קבוצתית. אולי המשפט הקודם נשמע כפרדוקס, אך עם מייקל זה היה בדיוק כך. כשווילט צ´מברליין לא היה משתף את חבריו, הוא היה משחק עבור עצמו ועבור הסטטיסטיקה. כשמייקל שיחק כאילו לבדו, חברי קבוצתו היו שותפים מלאים למשחקו; פרטנרים למשחקו האינדיבידואלי.

=================================================
הרגעים והמשחקים הגדולים של אלוהים
=================================================

בקריירה של מייקל ג´ורדן היו רגעים ומשחקים מיוחדים שנכנסו להיסטוריה. ללא סדר מסוים והגיוני, אני ניזכר…

משחק פלייאוף שני נגד הלייקרס, 1991:

 

מייקל היה יותר מדי עבור הלייקרס שהיתה כבר בירידה

הבולס בסדרת הגמר הראשונה שלהם. במשחק הראשון הלייקרס הפתיעה אותם בניצחון בשיקגו סטדיום, וכולם מדברים על SWEEP. ג´ורדן מלא חימה. הוא מבקש מפיל ג´קסון שייתן לו לשחק פוינט-גארד. הוא קלע 15 מ-18 מהשדה עם 14 אסיסטים, והשווה כמעט במו ידיו את המשחקים ל-1-1. מבצע אחד שלא אשכח היה כשעלה ללייאפ בימין. סם פרקינס ואייסי גרין מנתרים לחסמו. באוויר הוא עושה "DOUBLE CLUTCH", מעביר כדור ליד שמאל, ללייאפ קליל.

********

משחק פלייאוף רביעי נגד פיניקס, 1993:

הסאנס ניצחו בשלוש הארכות במשחק השלישי, ומייקל החליט שעליו לתת הצגה שתשכיח את ההפסד. הוא השחיל מעל קווין ג´ונסון, מתחת ומצד דן מארלי, וסיים ערב לדורות עם 56 נק´, שני רק לאלג´ין ביילור בסדרת גמר (ג´ורדן קלע 63 נגד הסלטיקס בפלייאוף, אך לא בגמר). הבולס היו זקוקים לכל אחת מה-56, כולל השלשה שלו עם 15 טיקים שהביאה ניצחון. צ´ארלס בארקלי כיסה עיניו כלא מאמין. חמישה ימים אח"כ הייתה למייקל אליפות שלישית.

********

משחק גמר פלייאוף ששי נגד יוטה, 1998:

כשנשמע הצפצוף להתחלת המשחק, מייקל לא ידע שיהיה זה משחקו האחרון במדי הבולס. הבולס הובילה 3-2 במשחקים, אבל השניים האחרונים הם בדלתא סנטר. מייקל גנב כדור מקרל מלון, וקלע את נקודותיו ה-44 וה- 45 בג´אמפ מעל ביירון ראסל לאליפות שישית. בסוף המשחק אמר פיל ג´קסון: "הוא פשוט לא ייתן לנו להפסיד. הוא השחקן הטוב ביותר ששיחק אי-פעם ואני לא מאמין שיהיה שני לו בימי חיי". טוב, לא נתווכח אם מייקל עשה פאול תוקף (הוא עשה!) על ביירון סקוט לפני הסל!

********

משחק עונה רגיל נגד הניקס, 1995:

 

היה זה ס"ה משחקו הרביעי אחרי שחזר מפרישה של שנה וחצי, אך הוא נתן את הצגתו הרגילה במדיסון סקוור גארדן – "האולם שאני אוהב מכולם" – לפי דבריו. כל הקהל הקשה של ניו-יורק עמד ומחא כפיים למייקל שקלע 55 נקודות כאילו שלא פרש לשנייה. אך אף סל לא היה נפלא כל כך כמו האסיסט לביל וונינגטון בחמש השניות האחרונות כשהוא מכדרר מימין ומטעה שלושה שומרים שידעו שהוא זורק לסל, ובמקום זה מסר לשחקן החלש ביותר של הבולס, שבדאנק ניצח את המשחק. מה שעשה ניצחון זה אפילו יותר מתוק לג´ורדן (שרק שלושה שבועות לפני עוד שיחק בייסבול מקצועני) הייתה העובדה שהוא נישמר ע"י ג´ון סטארקס שלפני המשחק אמר לעיתונאים ש-"הערב אני מחזיק את מייקל ´הגדול´ על פחות מ-20".

*********

 

 

משחק חמישי בגמר הפלייאוף נגד יוטה, 1997:

לילה לפני המשחק אכל מייקל את מאכלו האהוב, דג ´קטפיש´, וחטף הרעלת קיבה רצינית. כשהתחיל המשחק הוא בקושי עמד על רגליו. הוא היה "מיובש" לחלוטין (DEHYDRATED) וראשו הסתובב. אז מה קרה? הוא שיחק 44 דקות, קלע 39 נקודות, כולל השלשה הידועה שניצחה את המשחק עם הבאזר. אחרי המשחק אמר סקוטי פיפן: "אני מכיר את מייקל כמו אח. הוא אף פעם לא היה חולה כל כך. הוא בקושי עמד על רגליו. אני לא מסוגל להבין כיצד יכול היה לשחק ככה! הוא לא רק השחקן הכי טוב בעולם הוא גם המנהיג הגדול מכולם".

********

משחק האול-סטאר בשיקגו, 1988:

ג´ורדן נמצא רק שנה שלישית בליגה. לעולם לא נדע אם השמועה והרכילות נכונים, אך הרינונים היו שהכוכבים הגדולים של אז – אייזיה תומאס, ד"ר ג´יי, לארי בירד, ואפילו מג´יק ג´ונסון מהקבוצה הנגדית, עשו יד אחת להפריע לג´ורדן לככב במשחק. כיצד? ע"י מניעת מסירות אליו, ודאבל-טים מקבוצת המערב שמג´יק היה מנהיגה. הוא הוביל אז את הליגה עם 35 נק´ ממוצע (ובסוף העונה – MVP), והם החליטו שהוא עדיין לא שילם את שכר הלימוד להפוך להיות כוכב הליגה. ובכן, הוא קלע ברבע האחרון 16 נק´ בדרך ל-40 בהצגה של 17 מ-23. בסוף המשחק ניגש אליו לארי בירד ונתן לו חיבוק עז שכאילו אמר: "זהו. ניסינו לעצור אותך קצת אך כנראה שזה בלתי אפשרי. אתה הכוכב החדש של הליגה".

*********

משחק שני נגד הסלטיקס בסדרת 1986:

שבר ברגל בתחילת העונה צמצם את מספר משחקיו ל-18. לא היה ירוק אחד שלא ניסה לעצרו. הסלטיקס עשו עליו דאבל וטריפל טים ומאומה לא עזר. הבולס הפסידו 135-131 בהארכה כפולה כשהוא קובע שיא פלייאוף שעדיין עומד – 63 נקודות. "הרבה פעמים אתה אומר, ´תן לג´ורדן לקלוע את נקודותיו אבל אנחנו נמנע מהאחרים לקלוע´", אמר מאמן הסלטיקס קייסי ג´ונס. "אבל לא הפעם. הפעם אמרנו ´בואו נעצור אותו´, ולא יכולנו. אם הוא אמר במשחקו "חכו לעתיד´ אז העתיד מפחיד". לארי בירד אמר אחרי המשחק שהוא "שיחק נגד אלוהים שהתחפש למייקל ג´ורדן".

**********

משחק ראשון נגד הטריילבלייזרס, 1992:

זה היה משחק ראשון אחרי שהניקס הוציאו לבולס את המיץ ב-7 משחקים. הם הגיעו עייפים ורצוצים אחרי טיסת לילה למערב. ג´ורדן ענה בשיא של שש שלשות בחצי הראשון. אחרי השלשה השישית הוא פנה לעבר מג´יק שהיה איש הטיווי של המשחק והרים את כתפיו וזרועותיו בתנועה שאמרה "אפילו לי אין מושג מה קורה כאן". הבולס ניצחו את המשחק ב-33 נק´ הפרש, ואת הסדרה ב-6 משחקים כשמייקל קולע בממוצע 35.8 נק´ נגד קלייד דרקסלר שאמר כשניגמר: "חשבתי שלמייקל יש  MOVES200. טעיתי. יש לו 300".

*********

המשחק הרביעי בין וושינגטון ויזארדס והנטס, 2002:

הנטס ניצחה את שלושת הראשונים, והויזארדס רצו לתת – לפחות – איזו שהיא הצהרה שהם לא בפלייאוף בגלל איזה פוקס. מייקל חגג את יום הולדתו ה-40 שבועיים לפני, והייתה לו מוטיבציה להראות שהגיל הוא רק מספר. אז בגיל 40 הוא קלע במשחק פלייאוף 43 נק´ ב-43 דקות משחק, עוד שיא שלו בכך שהפך לבן ה-40 הראשון לקלוע לפחות 40 במשחק פלייאוף. בסוף אמר: "אני אולי בן 40 אבל אני לא מרגיש בן 40. אולי הגוף מרגיש בן 40 אך הנפש מרגישה כאילו היא בת 20".

*********

כל משחק של מייקל היה חווייה בלתי נשכחת.

משחק 5 בסיבוב ראשון נגד קליבלנד, 1989:

מייקל כבר קלע 40. הקהל של קליבלנד לא מפסיק להעליב אותו, לקלל אותו, ולקרוא לו בשמות שאני לא מוכן לכתוב אותם כאן. שתי הקבוצות החליפו הובלה 9 פעמים ב-3 הדקות האחרונות. מייקל קולע שוב לנקודותיו ה-41 ו-42. אוהלו קובר סל והקאבס מובילה ב-1, שלוש שניות לסיום. טיים. כדור אחרון של הבולס מצד המגרש של הקאבס. משום מה קרייג אוהלו ולני וילקינס היו בטוחים שהכדור האחרון נישלח להוראס גראנט או בראד סלרס תחת הסל, אך הוא נישלח למייקל אחרי קו הפאול. הוא מנתר לג´אמפ. השומר מנתר לעצרו. מייקל מבצע את ה-DOUBLE-PUMP הידוע ב-HANG-TIME שעד היום מדברים עליו, וקובר סל מדהים לניצחון הידוע כ-"THE SHOT".

**********

משחק 4 נגד ההיט, גמר אליפות המזרח, 1997:


הבולס כבר הובילה 3-0 כשהגיעה לאולם של מיאמי למשחק רביעי. מייקל ג´ורדן שיחק גולף יום לפני, כשהוא ניצלה בשמש של פלורידה משך 8 שעות. הוא החמיץ את 15 זריקותיו הראשונות, והיה 1 מ-22 כשהתחיל הרבע הרביעי. אבל ברבע האחרון הוא המשיך לזרוק, והכדורים החלו להיכנס. הוא סיים עם 20 נק´ ברבע האחרון וכמעט גונב ניצחון. המדיה עלתה עליו למחרת המשחק על שהעז לשחק גולף יום לפני משחק פלייאוף. אבל סטיב קאר אמר: "הרבע האחרון מראה את הביטחון ואפילו הארוגנטיות של ג´ורדן. הרבע האחרון מגדיר את אופיו כשחקן יותר מכל. הוא יכול להחמיץ 100 זריקות רצופות, ועדיין לא לאבד את בטחונו שהוא הטוב ביותר".

*********

משחק אחרון במדיסון סקוור גארדן, 8 למרץ, 1998:

מייקל ידע שזהו משחקו האחרון באולם שכה אהב. להערכה ונוסטלגיה, הוא לבש את הסניקרס "אייר ג´ורדן" משנת 1984 שהיו בצבע לבן עם קו חיצוני אדום, וסולייה קשה, והן היו בשני מספרים קטנים עליו. הוא קלע 42 נק´, ועשה את כל ההתעופפויות והדאנקים של שנתו הראשונה בליגה. בזאת אמר "תודה" לקהל של ניו-יורק שהוא כה אהב!

**********

משחק גמר המכללות צפון-קרולינה נגד ג´ורג´טאון, 1982:


במשחק זה התחילה האגדה של ´אייר´ ג´ורדן. בקבוצה עם ´אול-אמריקן´ס´ ג´יימס וורת´י וסם פרקינס, ג´ורדן כפרשמן היה מין AFTERTHOUGHT. איש מ-60,000 הצופים בניו-אורלינס לא ידע מי הוא, לא שמע את שמו לפני כן, ולא ציפה שהוא ייקח את הזריקה האחרונה לפני הבאזר כשג´ורג´טאון מובילה בנקודה נגד צפון-קרולינה. עד היום שואלים מדוע שרטט המאמן דין סמית´ תרגיל בו ג´ורדן לוקח בסיום התרגיל את הזריקה מהצד. מי יודע? אולי השועל הזקן ידע כבר אז משהו שאף אחד לא ידע – שיש לו את השחקן שיהפוך לטוב ביותר בתולדות הכדורסל. פטריק יואינג סתם את כל אזור הצבע באמצע. להיכנס לשם היה כמו להיכנס עם הראש אל תוך חומת סין. התרגיל קרא לג´ורדן לשחרר ג´אמפ מהצד שניכנס בסוויש גדול והחל את הקריירה של שחקן הקלאץ´ הגדול בהיסטוריה. בזריקה אחת הפך ג´ורדן משחקן שסמית כמעט "חתך" מהקבוצה לשחקן שתמונתו מפארת את שער ´ספורטס-אילוסטרייטד´, הראשונה מ-49 תמונות שער של ג´ורדן שיפארו את המגזין היקרתי – יותר מכל ספורטאי אחר בעולם בכל מקצועות הספורט!

 

 

=================================================

אותו אתגר שנתתי אז:

הרכב את החמישייה הטובה ביותר לפי תפקיד, ו-7 שחקני ספסל של שחקנים שעברו ל-NBA ישר מהתיכון ("מאז" עברו הרבה שנים עם הרבה תיכוניסטים חדשים, אז האתגר הוא להרכיב את התיכוניסטים הטובים ביותר אי-פעם!)

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. PG לברון
    SG בריאנט
    SF קווין גארנט
    PF שון קמפ
    C מוזס מלון

    על הספסל: טי-מאק, ג'רמיין אוניל, טייסון צ'נדלר, רשארד לואיס, ג'וש סמית, מונטה אליס ודוויט הווארד

    1. קראתי ונהניתי מן המאמר! פשוט האתגר כ"כ הדליק אותי ששכחתי לרשום שאפו על המאמר(ים), אין על מייק ואין עליך, מל! הנאה צרופה ו

  2. מנחם ידידי, תודה על כתבה טובה מאוד ומלאה בנוסטלגיה. תיקון קטן: ג'ורדן מעולם לא שיחק עם הוויזארדס בפלייאוף (הם לא הגיעו…) והמשחק שציינת היה בו הוא קלע מעל 40 נק' בגיל 40 קרה בעונת 2002/3 במשחק ליגה, ב21 בפברואר, 4 ימים לאחר יום הולדתו ה40

  3. מזל טוב דוק, עד 1200, בלעדייך, כמו שכתבתי, החיים שלי היו במקום הרבה פחות טוב מהיום.

    הכתבה עצמה מצויינת כרגיל. האתגר:

    חמישייה-קובי, טי-מאק, לברון, שון קמפ, מוזס מלון

    ספסל-הווארד, קווין גארנט, אמארה סטודמאייר, ראשרד לואיס, ג'רמיין אוניל, קוני הוקינס וסטפן ג'קסון.

    1. איך אפשר לשים את קמפ לפני גארנט שעולה על קמפ כמעט בכל דבר: בהגנה, בהתקפה, בחכמת משחק, ביכולת מסירה, בריבאונד, בחט' ובחס'.

      1. תודה!
        ויש גם אליפות ארה"ב נשים בהתעמלות, עם דור חדש של מתעמלות (ועכשיו יונייטד נגד סוונסי, והמרתץון ממוסקבה…)

  4. פוסט אדיר

    חמישה קובי , טי מאק , לה ברון , גארנט , מוזס מלון
    ספסל ; מלא גבוהים ולא מאוזן
    הווארד , דריל דוקינס , שון קמפ , גוש סמית , אמארה , גרמיין אוניל , מונטה אליס.

    תהנה , אתה כבר ילד גדול בן 76 ,

  5. דוק, אני מתנצל, אבל בתגובה לכתבה על ג'ורדן קשה לי להיענות לאתגר בנושא אחר.

    ג'ורדן הוא לא האלוהים של הכדורסל אלא האידיאה. הוא הדוגמא האולטימטיבית לחמשת האלמנטים שמרכיבים שחקן:
    כישרון, גוף, אופי, מנהיגות וקלאץ'.
    בנוסף, יש לו אלמנט נוסף, שישי. הוא הראשון שגיבש את כל אלה יחד.

    ולכן, כמו ג'ורדן לא יהיה. הוא הראשון שהיה הכל, והיחיד שאי פעם יהיה ג'ורדן.

    אין, לא היה ולא יהיה עוד ג'ורדן.

  6. ובכל זאת, בנוגע לאתגר –
    שחקן תיכונים לא יכול להצליח מייד במקצוענים, אלא אם כן הוא לברון, או גדול מאוד ומוכשר מאוד ובר מזל ביותר.
    מגריידי הוא פרימדונה בלתי נסבלת ואני מתעלם ממנו.
    בכל מקרה, רכז לא יכול לבוא מהתיכונים, לכן קובי ולברון הם הקו האחורי.
    גארנט חייב להיות 4, עם כל החיבה לשון קמפ ופועלו החברתי בערוב ימיו.
    מוזס מלון חייב להיות חמש, לפחות עד האליפות השלישית של זה שקורא לעצמו סופרמן.
    הנה תקעתי את עצמי עם הווטו על מגריידי והמילים המחורבנות על קמפ. טוב, שיהיה קמפ. יא עלינה, גארנט, קמפ ומלון. אייימא!!

    בקיצור – קובי, לברון, גארנט, קמפ, מלון.
    ומי שינצח את החמישייה הזאת, סחטיין עליו.
    על הספסל זה סתם משחק זיכרון, אפשר להעתיק מהתגובות הקודמות, כל זמן שלא שמים שם את מגריידי.

  7. מנחם תודה,
    זו הפעם המי יודע כמה שאני קורא את המאמר הזה. מעניין ומרתק בכל פעם מחדש.
    אם אני לא טועה, כתבת היכן שהוא על כך שפורטלנד בחרו את בואי כי היו צריכים סנטר, ואז אמר להם מישהו (אורבך?) – שיקחו את ג׳ורדן ויתנו לו לשחק סנטר… אנקדוטה מצחיקה.
    בהזדמנות זו גם מזל טוב ואיחולי בריאות, שמחת חיים ואושר.

  8. האמת, קל להגיד בדיעבד, אבל הבחירה של פורטלנד לא הייתה שגויה כי הם לא בחרו בג'ורדן, אם נסתכל מהזוית של אז כמובן. קלייד היה מבטיח לא פחות ממנו בגילאים האלו. גם מי היה בוחר שחקן בעמדה מס' 4 שגובהו פחיות משני מטרים, רק אליהו הנביא היה מצליח לנבא שצ'ארלס בארקלי היה הופך לאגדה. היא הייתה שגויה כי הם לא בחרו בג'ון סטוקטון, שהיה מהתחלה רכז מבטיח.

  9. דוד צודק בקשר לפורטלנד, ובד"כ כולם מסכימים שרק בדיעבד זה התברר כמשגה, אבל כשזה קרה איש לא חשב אחרת.

    1. פשוט תענוג לקריאה והאמת שאני התחלתי להחשיב אותו מבחינתי כגדול מכולם(יותר ממג'יק אהובי) באמת כמו שכתבת שהוא חזר מהפרישה ולקח עוד אליפות(עוד לפני ה2 הנוספות) נכון שגם אתה וגם דוד צודקים שבנקודת זמן זה נראה הגיוני לבחור בבואי אבל אין מה לעשות שאתה רואה מי הם בחרו ולמי נהפך ג'ורדן אז זה משגה לא יעזור כלום(בדיוק כמו עם דוראנט)

  10. הדברים עליו ברשימותיי:

    השילוב הקרוב ביותר לשלמות של התכונות והיכולות האפשריים לשחקן כדורסל: המנהיג והווינר הגדול ביותר, השחקן התחרותי ביותר, חוכמת משחק גאונית, שליטה מופלאה בכדור, מגדולי המנתרים והמרחפים, קלעי וסקורר מדהים (מרחוק היה טוב+ בסיכומה של הקריירה לאחר שהחל את הקריירה ביכולת חלשה מרחוק), מעולה בהגנה ובהתקפה כאחד, ריבאונדר איכותי, מוסר משובח, חוטף נפלא והחוסם הטוב ביותר בין שחקני החוץ. כמו בירד, מג'יק, ראסל, ריד ועוד מעטים היה מהשחקנים שעושים את השחקנים שסביבם לטובים יותר וששאר השחקנים לקבוצה היו עושים הכול בשבילם ומילה טובה ממנו חשובה יותר מהרצאה של המאמן עד כמה שהוא היה טוב. הוביל את הליגה והפופולאריות שלה רמה אחת קדימה, אמנם על הבסיס של מג'יק ובירד, אך רק שחקן אדיר כמוהו יכול היה להובילה כפי שהוביל, ורק אחרי הגעתו החלו שידורים ישירים של משחקי הליגה. שחקני היריב אף פעם לא היו יכולים לדעת מה יעשה (זה נכון גם לכוכבי על כמו מג'יק ובירד, קוזי, מרביץ', מונרו ואולי עוד כמה), ואף הוא התבטא שהוא עצמו לא תמיד ידע מה יהיה המהלך הבא שלו. הוינריות שלו התבטאה בכך שתמיד הצטיין והתעלה ברגעים ובמשחקים המכריעים גם אם היה לא טוב לפני כן או היה חולה (כשמדובר בבעיה רפואית שבה הוא יכול לתפקד והוא החמיץ למשל את רוב עונת 85/6' בגלל פציעה) כפי שעשה במשחק החמישי בגמר הפלייאוף ב-97' נגד הג'אז, שבו עלה לשחק חולה בשפעת עם חום של 39 מעלות אך היה המצטיין עם 38 נק' (27-13 מהשדה [5-2 מהשלוש] וגם 12-10 מהקו), שבעה כ"ח, חמישה אס', 3 חט', חסימה ושלושה אי' ב-44 דק' והבולס ניצחו ביוטה 88-90 ועלו ליתרון 2-3 בסדרה כשפיפן היה צריך לעזור לג'ורדן לרדת מהמגרש כי לא היה יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, וזכו באליפות במשחק השישי בבית בניצחון 86-90 כשג'ורדן עם 39 נק' (עם יום קליעה פחות מהמשחק הקודם שבו מצבו הבריאות לא היה טוב עם 35-15 מהשדה [4-1 מהשלוש] וגם 10-8 מהקו), אחד-עשר כ"ח, ארבעה אס', חטיפה, חסימה ואיבוד.
    הוא זכה בתארי MVP של 6 סדרות הגמר בהם השתתף, והוא היחיד שהוביל קבוצה לאליפות, והוא עשה זאת 6 פעמים, ללא שחקן ציר רציני. כן זכה 5 פעמים ב-MVP של העונה הסדירה, 10 פעמים נבחר לחמישיית העונה הראשונה, 9 פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה כשהוא זוכה בתואר שחקן ההגנה של השנה ב-88' (באותה שנה זכה גם ב-MVP הראשון שלו של העונה הסדירה). אחד מארבעת הקלעים, חמשת שחקני החוץ ושישה שחקנים שאינם שחקני פנים שזכו בתואר, כשארבעת הקלעים זוכים בתואר ב-6 השנים הראשונות עם 5 זכיות מה-6: סידני מונקריף ב-83' ו-84', אלווין רוברסטון ב-86', מייקל קופר ב-87' ומייקל ג'ורדן ב-88' (ב-85' זכה הציר של יוטה, מארק איטון שזכה גם ב-89' [מחזיק בשיא ממוצע החס' למשחק בעונה הסדירה עם 3.5). ב-96' זכה הרכז היחיד פייטון וב-2004 זכה הסמול-פורוורד היחיד עד כה, רון ארטסט. ועוד זכה 10 פעמים בתואר מלך הסלים שמהן 7 ברציפות, 3 פעמים מלך החט', ו-3 פעמים MVP של משחק האולסטאר וגם פעמיים בתחרות ההטבעות. אם לא היה פורש ב-93' וחוזר לאחר כשנה וחצי, אך ככל הנראה היה מסיים עם 8 אליפויות רצופות ו-8 MVP של סדרת הגמר והבולס היו משווים את שיא האליפויות הרצופות שמחזיקה בה בוסטון סלטיקס בשנים 59'-66', ובוודאי שהיה מסיים את הקריירה עם פעמיים נוספות בחמישיית העונה ובחמישיית ההגנה הראשונות.
    מחזיק בשיאי נק' שונים וביניהן בשיאים החשובים ביותר של ממוצעי נק' למשחק בעונה הסדירה – 30.12 (בשיקאגו בלבד הממוצע הוא 31.5 וגם זה היה גבוה יותר אם לא היה פורש לאחר 9 עונות וחוזר), בפלייאוף – 33.4 בגמרים – 33.6, ובסדרת גמר אחת – 41, כשכולם באחוזי קליעה טובים ומעלה. שיא מיוחד שלו הוא 6 שלשות במחצית אחת במחצית הראשונה במשחק גמר נגד פורטלנד במשחק הראשון בסדרת הגמר ב-92' כשהוא קולע 35 נק' (הוא סיים את המשחק עם 39 נק' [59.3% מהשדה (26-17), 60% מהשלוש (10-6) כשמהקו קלע 1-1], 3 רי', 11 אס', שתי חט' ואיבוד אחד בניצחון 89-122, כשפיפן קולע 24 נק' (14-8 מהשדה, 9-8 מהקו), קוטף 9 רי' מוסר 10 אס', חוטף פעמיים, חוסם פעם אחת ומאבד פעם אחת; בסדרה כולה קלע 35.8 נק' ב-52.9% מהשדה, 42.9% מהשלוש ו-89.1% מהקו, קלט 4.8 רי', מסר 6.5 אס', חטף 1.7 פעמים ואיבד 4 פעמים. אף שלא היה מקלעי השלשות המובילים, אך בגמרים יש לו אחוזים טובים מאוד מטווח זה – 36.84%.
    באליפות הראשונה ב-91' הוא השיג 31.2 נק' ב-55.8% מהשדה (113-63 כשמהשלוש קלע 4-2), ו-84.8% מהקו, 6.6 רי', 11.4 אס', 2.8 חט', 1.4 חס' ו-3.6 אי' ב-44 דק' למשחק. כמדומני שהוא השחקן היחיד עד כה שהשיג בסדרת גמר ממוצע של לפחות 30 נק', 5 רי', 10 אס' ו-2.5 חט' (כנראה שגם לא נמצא שחקן עם 30 נק', 10 אס' ו-2.5 חט' או 30 נק' ו-10 אס' או 30 נק' ו-2.5 חט', והוא בוודאי עם האחוזים הגבוהים ביותר מהשדה בין השחקנים שאינם שחקני פנים).
    ב-93' קבע את שיא ממוצע הנק' למשחק בסדרת גמר עם 41 נק' ב-50.8% מהשדה, 40% מהשלוש ו-69.4% מהקו, שאליהן הוסיף 8.5 רי', 6.3 אס', 1.7 חט', 0.7 חס' ו-2.7 אי' ב-45.7 דק' למשחק.
    ממוצעיו בעונה הסדירה, בפלייאוף ובסדרות גמר: 30.12 נק' ב-49.7% מהשדה [32.7% מהשלוש] ו-83.5% מהקו), 6.2 רי', 5.3 אס', 2.3 חט', 0.8 חס' ו-2.7 אי' ב-38.3 דק' למשחק ב-1,072 מש' בעונה הסדירה, כשבשיקאגו בלבד השיג 31.48 נק' (50.55% מהשדה [33.23% מהשלוש] ו-84.675% מהקו), 6.275 רי', 5.39 אס', 2.48 חט', 0.89 חס' ו-2.78 אי' ב-38.59 דק' למשחק (ללא 18 המש' בעונת 85/6' ו-17 המש' בעונת החזרה הראשונה שבהם נתוניו היו נמוכים מהרגיל, הוא השיג 31.75 נק' ב-50.8% מהשדה [33.08% – בשבעה-עשר המש' הנ"ל השיג 32-16=50% ואם נכלול אותם אז נקבל 33.4%] ו-84.764% מהקו, 6.32 רי', 5.44 אס', 2.5 חט', 0.89 חס' ו-2.79 אי' ב-38.85 דק' למשחק, כשב-9 העונות לפני הפרישה הראשונה השיג 32.3 נק' ב-51.63% מהשדה [30.05% מהשלוש] ו-84.58% מהקו, 6.325 רי', 5.9 אס', 2.72 חט', 1.0255 חס' ו-3.0075 אי' ב-38.74 דק' למשחק, וללא שמונה-עשר המש' ב-85/6' [=ב-8 העונות הבריאות לפני הפרישה הראשונה] השיג 32.56 נק' ב-51.76% מהשדה [30.3% מהשלוש – גם בעונות הבריאת ברובן לא היה טוב ב\ה כבעונות הראשונה, השלישית והרביעית השיג 17.3%, 18.2% ו-13.2% ובעונות החמישית השמינית השיג 27.6% ו-27% כשרק בעונות שישית, שביעית ותשיעית השיג אחוזים טובים ומעלה עם 37.6%, 31.2% ו-35.2%] ו-84.59% מהקו, 6.4 כ"ח, 5.98 אס', 2.74 חט', 1.0216 חס' [בשמונה-עשר המש' השיג 21 חס' שהם 1.17 למשחק], ו-3.0216 אי' ב-39.12 דק' למשחק); 33.4 נק' ב-48.1% מהשדה [33.2% מהשלוש] ו-82.8% מהקו), 6.4 רי', 5.7 אס', 2.1 חט', 0.9 חס' ו-3.05 אי' ב-41.8 דק' למשחק בפלייאוף, כשבמשחקי הגמר הוא השיג 33.6 נק' (48.7% מהשדה, 36.84% מהשלוש ו-80.625% מקו העונשין), ריבאונדים, 5.97 אסיסטים, 1.77 חטיפות, 0.51 חסימות ו-2.83 איבודים ב-43.03 דקות למשחק.
    יחס אס'-אי': 1.9265 אס' לכל איבוד בעונה הסדירה (1.936 בשיקאגו ו-1.941 ללא 35 המשחקים הנ"ל והשנתיים האחרונות כשב-9 העונות הראשונות היחס הוא 1.96 וב-8 הבריאות שבהן היחס הוא 1.98), 1.87 בפלייאוף כשב-91' הגיע ל-3.3 וב-93' ל-2.53, ו-2.11 בגמרים כשב-91' הגיע ל-3.17, ב-97' ל-2.8 וב-93' ל-2.375 (פעם נוספת היה לו מעל 1.5 שזה טוב לעמדה 2 עם 1.625 ב-92').
    ולסיום על ג'ורדן אביא שיר שחיברתי אחרי פרישתו (איני זוכר איזו מהן):
    מייקל ג'פרי ג'ורדן
    הכדורסלן הטוב בכל הזמנים,
    לא נולד לפניו שחקן כה מדהים.
    מרחף לכל כיוון שיש,
    ממנו כל יריב מאוד חושש.
    שחקן עם הגנה אדירה,
    והתקפה בלתי עצירה!
    אין מענה למייקל הקטלני,
    הוא הקלע הכי רב גוני!
    מכונת נקודות מושלמת,
    יכולת חטיפה מהממת,
    בשילוב הגשות לתפארת
    מתוך חכמת משחק מפוארת.
    מנהיג ענק,
    הווינר הגדול ביותר שלעולם לא נשנק.
    בלתי אפשרי להחזיק אותו כבול,
    מבחינתו רק השמים הם הגבול!!!

  11. נבחרת כל הזמנים של בוגרי תיכון שעברו ישירות לנב"א:
    מקגריידי, קובי, לברון, גארנט, מוזס מלון.
    ספסל: מונטה אליס, רשארד לואיס, שון קמפ , אמארה , ג'רמיין אוניל, האווארד, דריל דוקינס.

    אפשר באותה מידה לשים את ג'וש סמית' כאפשרות לעמדות 4-3 ולהוריד את דוקינס או אוניל.
    וכמו כן אפשר לשים את לברון כאחד משחקני החוץ ואת מקגריידי כשחקן הפינה.

    1. וכן אפשר כפי שעשה מישהו לשים את גארנט בעמדה 3 ואת קמפ ב-4 ואת מקגריידי (לפחות לפי הסגל שלי) לשלוח לספסל.

להגיב על dubiofer לבטל

סגירת תפריט