לקראת רבע הגמר של צ'כיה: סוף המסע המופלא של גינזבורג, סאטורנסקי, בוהאצ'יק, שילב, הרובאן, אוודה, ובאלווין? / יניר רובינשטיין
CBF/Vaclav Mudra

לקראת רבע הגמר של צ'כיה: סוף המסע המופלא של גינזבורג, סאטורנסקי, בוהאצ'יק, שילב, הרובאן, אוודה, ובאלווין? / יניר רובינשטיין

הופס ישראל הביא לעולם הכדורסל כתבת עומק ראשונה על רונן גינזבורג במרץ השנה: קישור. ימים ספורים לאחר מכן, פרסמתי גרסא של הכתבה לקהל האמריקאי באתר BulletsForever של SBNation: קישור. אני כעת בביקור בארץ וצופה בכל משחקי צ'כיה בטלוויזיה, הבעיה הייתה כמובן שלא את כולם ערוץ הספורט שידר! את המשחק נגד טורקיה, למשל, העביר הערוץ ברגע האחרון לאחד מערוצי התשלום שלו בעוד מולי קצורין, שמכיר את גינזבורג היטב, נאלץ לפרשן איזה משחק אחר. פתאום, לקראת המשחק עם טורקיה נזכרו בגינזבורג, ולאחר המשחק פתאום כל השדרנים מכירים את גינזבורג שנים ועוקבים אחריו, נבחרת צ'כיה מוזכרת במהדורות חדשות וכו'… מה שנקרא: you saw it here first! וזה הזמן להוריד את הכובע בפני ד"ר מנחם לס שהקים פה אתר נפלא עם כתבים נפלאים וקוראים עוד יותר נהדרים.

ובכן, באחד מסיפורי האימון הגדולים ביותר של הספורט העולמי ב-2019 (כן, כן), רונן גינזבורג הוביל חבורה של שחקנים אנונימיים בצרוף שחקן ספסל מה-NBA לעבר מעמד 8 הנבחרות הטובות בעולם. ואל תטעו, אין פה שום קשר לסיפור של פולין שזכתה מן ההפקר בהגרלה חלומית וספק אם רבים יסכימו שהיא אפילו בין 16 הטובות בעולם. צ'כיה היא ללא ספק אחת מ-5-6 הנבחרות החזקות בטורניר.

כבר כתבתי לא מעט השבוע על הטקטיקה של גינזבורג שמבוססת על שנים של למידה והסתכלות על משחק הכדורסל בעין בוחנת, על המשחק היוצא מן הכלל של המועמד ללא עוררין ל-MVP של הטורניר סאטורנסקי אשר וושינגטון העלובה בעטה בו הקיץ החוצה ושיקגו הראו את חכמת ההנהלה שלהם כאשר קיבלו אותו בזרועות פתוחות, הנה: קישור, ועוד: קישור. כבר לא נשארו לי כובעים להסיר בפני ההישג, לכן רק כמה הערות, ופרשני ערוץ הספורט מוזמנים להזכיר את הופס ישראל לצופים אם הם קוראים. תודה 🙂

גינזבורג הוא לא אפי בירנבוים. במהלך השידור של המשחק עם יוון, נהניתי לשמוע את קולו של אלי סהר לאחר שנים שבהם שהיתי בארה"ב ונזכרתי בנוסטלגיה בשידורי ערוץ 1 מכל קצווי אירופה. סהר הזכיר בשלב מוקדם של המשחק את העובדה שיאניס מקבל אין-ספור שריקות וגינזבורג צריך "לעשות אפי בירנבוים ולעשות שפגט על הפרקט" כדי למשוך את תשומת לב השופטים ולאזן את הזריקות. הערה נכונה וחשובה, אבל שימו לב שגינזבורג הוא בין המאמנים היחידים שמופיעים כל משחק עם חליפה ובדרך כלל עניבה (במשחק האחרון בלי) והוא משדר ממלכתיות ורוגע. הוא לא מתפרץ על השופטים כל הטורניר. מידי פעם הוא ניגש אליהם ושואל בנימוס לפשר הזריקה. כמה מהשופטים שפטו כמה משחקים של צ'כיה כך שלבניית הקשר עם השופטים הייתה חשיבות עצומה. גינזבורג ידע שהוא יצטרך את הקשר הזה יום אחד, והיום הזה הגיע נגד יוון. עם קבוצה חסרה, עייפה, פצועה, מלאת עבירות, הוא ידע ש-he needs a break. וכך, באמצעות שידול עדין של השופטים, הוא שכנע אותם בסופו של דבר למתן ולאזן את הזריקות וראינו ברגע לא יאומן את יאניס יוצא ב-5 עבירות לאחר שתי עבירות תוקף (שאחת לא הייתה ולא נבראה) ואולי, אולי, זה גם עזר לסיים במינוס 7 ולא במינוס 12.

גינזבורג הוא לא סקוטי ברוקס 1. בשלב מסויים השידולים העדינים של גינזבורג לא הועילו כל כך, אז בעצת סהר, גינזבורג הלך על הטכנית (אך כמובן זאת הייתה אחת הטכניות ה"תרבותיות" ביותר שראיתי – יחסית מתונה והוא דאג לשמור על היחס המכובד לשופטים למרות המחאה). עכשיו, אלה מביניכם שהם עכברי כדורסל אמיתיים בוודאי חיככו בידיהם בהנאה באותו רגע. ולמה? כיוון שמאמן חכם משתמש בעבירה הטכנית היחידה שיש לו (אוקיי, יש עוד אחת למקרי חירום אמיתיים אך אז אתה מורחק) בחכמה. סקוטי ברוקס לא פעם לוקח פסק זמן ואז הולך לקלל את השופטים ומקבל את הטכנית ברגע חסר משמעות למשחק, ומתסכל את שחקניו העייפים עוד יותר כיוון שהם חוזרים מפסק הזמן והקבוצה היריבה הולכת לקו. גינזבורג, שימו לב, עצר התקפת מעבר של היוונים על ידי העבירה הטכנית שלו. גאוני.

גינזבורג הוא לא סקוטי ברוקס 2. אגב, אני יכול להמשיך ככה עד לפחות 14. אבל נעצור ב-2. למה לא סקוטי ברוקס? איש 35 מיליון הדולרים אינו מאמין ששחקן שמשתכר פחות ממנו ראוי להחליט משהו על סגנון המשחק שלו. שימו לב שבהרבה מפסקי הזמן של גינזבורג סאטורנסקי הוא זה שפותח בדיבור. גאוני. אצל ברוקס הוא אפילו לא דיבר עם סאטי אחרי המשחק. אבל בואו נתרכז בכדורסל: גינזבורג מבין שסאטי הוא לא שחקן כנף. הוא סוג של מאמן על המגרש (ושלא יהיה לכם ספק שיום אחד הוא יהיה מאמן מצויין מאחורי הקווים). הוא דואג שסאטי יקבל עזרה בלהעביר את הכדורים מעבר לחצי כיוון שהוא צריך אותו 36-37 דקות על המגרש ולא רוצה שיתמוטט. אך הוא נותן לו את שרביט המאמן על המגרש וסאטי מקבל המון החלטות. הרבה פעמים סאטי מחליט לתת את הכדור לאחרים ותראו אילו תוצאות: בוהאצ'יק נותן בערך 20 נקודות למשחק וכל שחקני צ'כיה ללא יוצא מן הכלל משחקים עם ownership פנטסטי. אני לא זוכר בכל חיי קבוצה ששיחקה בסגנון הזה. הסגנון הזה נקרא על-ידי בראדלי ביל Everybody Eats בחיבה ובמין הקנטה אל ה"סופרסטאר" ג'ון וול אותו החליף סאטי וסיפק הצגה הרבה יותר נעימה לעין מהמשחק האנוכי של וול.

נס או עבודה קשה? צריך גם מזל בחיים. לאחר טורניר איום מהקו בסביבות ה-60%, צ'כיה אולי עברה אימוני קליעה ביומיים האחרונים או שאלי הסטטיסטיקה החליטו לאזן והיום עד לשניות האחרונות צ'כיה הייתה מושלמת עם 16/16! בסוף, בוהאצ'יק החטיא אחת והם סיימו עם 95% מדהים, 19/20. אין ספק שזה היה כל כך חשוב.

גינזבורג הוא לא סקוטי ברוקס 3. טוב הייתי מוכרח עוד אחד. וושינגטון הטרידו את שני שחקני החיתוכים הכי טובים שלהם: פורטר וסאטי. צ'כיה היא מעל לכל קבוצת חיתוכים. לסאטי יש נתיב שהוא אוהב להשתמש בו באלכסונים, להרובן גם יש נתיב מצד ימין/אמצע על קו השלוש לחתוך מה-weak side לכיוון layup, לבאלווין יש נתיב מהיר מאזור קו העונשין לעבר הטבעת, ואפילו בוהאצ'יק ואוודה לא פעם עשו איזה backdoor יפה. שחקני היריב פשוט לא מסוגלים לעקוב אחרי כל החיתוכים (במידה ולא קיבלו התקפת מעבר עם PPP גבוה לפני כן). תזכרו שהחיתוכים האלה לא נועדו רק ליצור אפשרויות קליעה נוחות, אלא גם נתיבים לריבאונד התקפה בו צ'כיה מצליחה מאוד בטורניר. אין דרך טובה יותר לעצור התקפת מעבר מאשר לקחת ריב' התקפה. סקוטי, אתה רושם?

ובכן, אוסטרליה. כבר הסברתי בכתבה הקודמת מדוע ההגרלה של צ'כיה היא הקשה ביותר לקבוצה בדרג ג' בכל הטורניר. ובכן, המזל הקשה ממשיך גם ברבע הגמר בו קיבלה, לדעתי, את הקבוצה הקשה ביותר שיכלה לקבל (את ארה"ב לא יכלה לקבל כי הן עלו מאותו בית המוות). אני לא יודע מה אתם חושבים (ואשמח ללמוד בתגובות), אבל לפי דעתי אוסטרליה היא קבוצה של מקום 1-2 בטורניר הזה עוד בטרם התחיל הטורניר. קבוצה נהדרת, שמשחקת סגנון דומה לזה של צ'כיה בלי סופרסטארים אגוצנטרים, כדורסל יפה לעין, הקרבה, וקצב מהיר. ההבדל הקטן הוא כמובן שהיא עושה זאת עם שלל שחקנים NBA מנוסים בכל העמדות, ולכן, לצערי, הריצה לחצי הגמר תהייה בלתי אפשרית כמעט.

נותר לראות אם גינזבורג יצליח לשבור את השיא של מיקום של מאמן ישראלי (#7 – שרף ובלאט, #8 שאלתיאל). במובן מסויים, הוא כבר שבר את השיא כיוון שהגיע לטופ %25 (8 מתוך 32) שזה אף מאמן עוד לא עשה – הטורניר היה במתכונת 24 נבחרות ב-2010 ו-1986 של בלאט ושרף, ובמתכונת 12 נבחרות ב-1954 של שאלתיאל. עם סגל כל כך חסר ועייף, זה לא יהיה קל בכלל, אך – כמו שגינזבורג כבר הראה לנו – When Everybody Eats, Nothing is Off the Menu.

כמו שכתבתי כבר במרץ יגיע יום, האמינו לי, שבו נזכה לראות את גינזבורג ב-NBA.

שלהבת

יניר רובינשטיין (שלהבת) הוא כתב הופס בוושינגטון הבירה. לשאר כתבותיי נא ללחוץ על תמונת הכדור מימין.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. מנחם הוא הגורו שלנו ופורץ דרך לחובבי הופס בישראל.
    אין עוד אתר כזה גם בארה"ב, שלא לדבר על שאר העולם, עם כל כך הרבה סקירות ובמיוחד כאלה המגיעים מהמגרשים עצמם.

    1. כתבה מעולה! אישית, דווקא הייתי שמח לעוד תובנות למה ננו הוא לא ברוקס. מה אכפת לי לקרוא עוד.
      אבל הכתבה כמו שהיא מעולה וזורמת.
      תודה רבה!

  2. תודה יניר, קצת הגזמת עם בית המוות כי בכל זאת בבית עם סרביה וספרד או אוסטרליה וצרפת לא היו עולים כנראה וגם היו צריכים את הניצחון של ברזיל על יוון.

  3. מאמן נפלא, קור הרוח שלו והשלווה היחסית הם נק' חוזקה שלו, מצליח כבר תקופה להוציא מסט כלים מוגבל מאוד נפלאות .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט